שו"ת מהרי"ק/קמו
|
< הקודם · הבא > |
מאיר עיני חכמים נמשל לככבים דמי לבר אלקין במעשים טובים הוותיק ידיד נפשי הח"ר חיים חדר יצ"ו שלום רב יען נכספת לדעתי הקצרה בענין מילת הקטן אשר חלה חולי של סכנה ולבסוף הוקל מעליו חליו והזיע עד שלא היה בו עוד סכנה על פי הבקיאות ושוב לסוף ב' או ג' ימים חזר להיות לו קדחת קטנה אך לא של סכנה וחזר והזיע ונחלקת' מאימתי ימנו לו ז' ימים הבראתו האם מזיעת הראשונה או מהשנייה. נראה לע"ד דבר פשוט שאין למנות מן הזיע הראשונה אלא מן השנייה ולא מבעיא אם בפעם הראשונה לא שלפתו החמה מכל וכל כאשר נראה מתוך דבריך דודאי לא קרינן בי' יום הבראתו דלישנא דהבראתו משמע שחזר לבריאתו אלא אפי' לא היה לו שום קדחת אחרי הזיעה הראשונה מכל מקום כיון שחזרה לו הקדחת בקצת לסוף ב' או ג' ימים כאשר כתבת איגלאי מילתא למפרע שעדיין לא הבריא מחולי הראשון ולא קרינן ביה יום הבראתו שהרי דבר פשוט הוא והעד בכל יום ברגילות החולים שביום זה תעבור הקדחת כמעט כולה ואחרי כן חוזרת וכל שכן בילדים כאלה שאין שום אדם לא איש ולא אשה יוכל להבחין בהם האם עברה הקדחת מכל וכל ואם אין ולזה הילד שהיתה לו קדחת ושוב עברה וחזרה פשיטא שהקדחת השניה מעידה עליו שלא הבריא כלל ולא היה ראוי כלל לשלוח יד בילד עד אחרי ז' ימים להבראתו השנייה מכל וכל שהרי זה ספק נפשות הוא והולכים בו להחמיר. וכתב אב החכמים רמב"ם זכרונו לברכה בפרק א' דהלכות מילה. וז"ל ואין מלין אלא ילד שאין בו שוה חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר לימול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש מישראל לעולם עד כאן לשונו. ומשמע מתוך דבריו שהולכים בדבר להחמיר שלא לימול ולא להחמיר ולימא דחומרא דאתי לידי קולת סכנת נפשות היא. ועוד שהרי נראה לעניית דעתי הביא ראיה על עיקר דין זה מפרק הערל (יבמות דף ע"א) ואם כי ידעתי שלא נתעלמה ממך. והוא דגרסינן שם דבעי רבי חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ערלות שלא בזמנן מעכבות. או לא מעכבות וכו' עד לאו דאיתייליד בין עשייה לאכילה וכו' על אלא הכא במאי עסקינן שחלצתו חמה וניתיב ליה כל שבעה דיהבינן ליה. והא תני לודא יום הבראתו כיום הולדו וכו'. לא יום הבראתו עדיף מיום הולדו וכו'. רב פפא אומר דכאיב ליה עינא וכו' רבא אומר כגון שהיו אביו ואמו תבושים וכו'. רב כהנא בריה דרב נחמיה אומר בטומטום שנקרע וכו'. רב שרביא אומר כגון יצא ראשו חוץ לפרוזדור וכו'. ומדהוצרך רב פפא להעמיד בדכאיב ליה עינא וכו'. וכן כל שאר אמוראי בהנך אוקימתות משמע דכל זמן שהיה בו חולי של סכנה שאין מתחילין למנות לו שבעה להבראתו עד שיבריא מכל וכל. וכל זמן שיארע לו שום חולי של קדחת שסותר כל המנין וחוזר ומונה ז' אחריני דאי אמרת בכהאי גוונא אינו חוזר ומונה אלא ממתין עד שירפא מאותה הקדחת הקלה ושוב מלין אותו לאלתר אם כן למה הוצרך רב פפא להעמידה בדכאיב ליה עינא כלומר אחד מאיבריו דווקא. לוקמה אפילו בדכאיב כל גופה כדמעיקרא ושלפתו חמה לעניין סכנה אבל מכל מקום יש בו קצת קדחת בלי סכנה שהרי לכולי עלמא צריך להמתין לכל הפחות עד שיעבור עליו כל הכאב ההוא מקל וחומר דכאב אחת מאיבריו ואחרי עבור הכאב נמול אותו ושפיר מצינו לאשכוחי מילתא דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה בלאו שינוייא דכאיב ליה עינא ובלאו כל הני אוקימתא דמשני הנך אמוראי. רבא ורב כהנא ורב שרביא אלא ודאי צריך לומר דכל כי האי גוונא יהבינן ליה ז' ימים אחרים להבראתיו ולא היו מרויחים הקושיא דתני לודא שבאו אלו האמוראים להרויחה וסוף דבר לא נראה אלי כלל דברי האומרים למולו תכף אחרי עבור ז' מזיעה הראשונה וכדפירשת ולא יהא אלא ספק הלא ראינו שרבותינו זכרונם לברכה הולכים אדרבה לאחר ולא להקדים כגון נולד בין השמשות אנו דוחים המילה עד לאחר זמנה כגון בערב שבת ואפילו יום טוב אחריו ויותר רצו חכמים לעשות מילה שלא בזמנה בודאי מליכנוס בספק מילה קודם זמנה כל שכן וכל שכן הכא שבספק יש לאחר ולא להקדים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |