שו"ת מהרי"ק/קמד
|
< הקודם · הבא > |
ערבים עלי דברי דודי הנחמדי' מזהב וכסף דברי פי חכם חן ידיד נפשי הח"ר יוסף קבלתי כתבך ולאהבתך פונה אני מכל עסק ואמנם בדרך קצרה. ולחכימא דכוותך ברמיזא ומעט הערה. אשר שאלת ידידי על אשר נהגו הלועזי' שאין האשה טובלת תוך מ' לזכר ופ' לנקב' אפילו לא ראת'. אמת הוא כי המנהג רחוק בעיני וכמו שהרחיקו רבינו משה בנדה פ' י"א וכאשר הביאותו גם אתה דמאיז' טעם נחמיר ביולדת אחר י"ד מ' לזכר ופ' לנקב' יותר מבשא' נשים דאטו משום דדמיה טהורה היא מגרע גרעה והלא טהורה היא ואף למעשר שהרי טבילת יום ארוך היא כדאמרינן ביבמות פרק הערל (יבמות דף עד) ומותרת במעשר כדתנן טבלה ועלה מותרת במעשר. ואף על גב דאסורה בתרומה הלא גם שאר נשים מותרות לבעליה' אף כשהם טבולת יום אף על גב דדמיה טמאים כ"ש זאת שדמיה טהורים. ואף על גב דאיכא למימר דאדרבה היא הנותנת דכיון דדמיה טהורים מדינא דתלמוד אם נתירנ' לבעלה כשספרה ז' נקיים יבא להתיר גם כי תראה כיון דאמת הוא דדמיה טהורין. ואם יתירו יולדת גם כי תראה יבא להתיר גם בשאר נשים דלאו יולדות או יבא להתיר גם אחר מלאת. מכל מקום לע"ד נר' דהרחקה יתירא היא דהוי גזירה לגזירה אשר לא הוזכרה בתלמוד ואדרבה בימי התלמוד היה בועלים על דם טוהר כמו שכתב רבינו משה ומכל מקום מאחר שכתבת שפסקני אחד אשר נקרא תניא כתב שאפשר שהראשונות שהחמירו על כך בקעה מצאו וגדרו בה גדר ועל כיוצא בזה שמע בני וגומר ואל תטוש וגומר. וגם כתבת דהלועזים עושים כל עניניהם על פיו של אותו הפוסק אמינא דאי תניא תניא וגם אפשר שאותו למדן שכתב שהוא מתאמץ לסתור המנהג לא ראה הפסקני ההוא מאחר שאינו פוסק מצוי אלא בנה יסוד על דברי רבינו משה שכתב שמצוה לכופן כדי להוציא מלבן דודאי רבינו משה בכל עניין דבר מדלא פירש. ומה שכתבת להעמיד דבריו דוקא במקומות הסמוכים לקראים אין נראה לעניין דעתי דאין דרכו של רבינו משה לסתום אלא לפרש וגם מה שכתבת דרבינו משה לא ידע שמנהג קדמון הוא לעשות הרחקה יתירה וכו' גם זה אינו נראה שהרי כתב שכן נמצא בתשובות מקצת גאונים. ומאחר שכן כתבו הגאונים אמאי לא עסיק אדעתיה שמנהג קדמון הוא לעשות הרחקה יתירה אלא ודאי סבירא ליה דאפילו להרחקה ולסייג אין לנהוג מנהג זה דחומרא דאתי לידי קולא היא מאחר שהוא ממנהג הצדוקים כמו שכתב הוא. אלא שאין למחות ביד הלועזים אשר כן נהגו מחמת חומרא וסייג מאחר שיש להם על מי שיסמוכו דהיינו אותו פוסק אשר הלועזים רגילים להלך אחריו כמו שכתבת דנהרא נהרא ופשטיה. ובכל מקום שתמצא מנהג ויש לישבו בשום עניין פשיטא שיש להלך אחריו כמו שאמרו מנהג מבטל הלכה רק שיהא מנהג וותיקין כמו שכתב המרדכי ריש פרק הפועלים ואין לך מנהג וותיקין גדול מזה. מאחר שנמצא בפסקני אחד שאומר שעל הנאמר שמע בני וגומר ואל תטוש וגומר. אמנם מה שרצית לפרש דברי רבינו סעדיה גאון שהביאו רבי פרץ בהגהת סמ"ק בעניין איסור הקטניות בפסח שכתב שגם רבינו סעדיה חלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים הללו גבי דין יולדת דהיינו חומר זו שהנהגו עזים שלא תטבול תוך מלאת זה אינו שהרי רבינו ברוך בספר התרומה הביא דברי ר' סעדיה בענין חומרא דיולדת בזוב וז"ל דברי ר' סעדיה גאון כשאמרו חכמים האשה מותרת לבעלה לאחר ז' לזכר ולאחר י"ד לנקבה דברים הללו בשנים הראשונים בימי רבותינו הנבונים שאף נשיהם ועבדיהם ואמהותיה' היו בקיאין בכל דקדוק מצות וחוקי' אבל בזמן הזה אין האשה טהורה לבעל' אפי' בימי לידה עד שתספור ז' נקיים. דחוששין שמא ילדה בזוב וכו'. עד הילכך האשה בזמן הזה לאחר שעברו ז' לזכר וי"ד לנקבה אם פסק' ז' נקיים מותרת לבעלה כל שאר הימים עד מלאת מ' לזכר ופ' לנקבה אע"פ שרואה בהם דם מותרת לבעלה כל ימי טוהר עכ"ל רבינו סעדיה. כמו שהביאו בספר התרומה והרי לך בהדיא שלא על אותה חומרא דבר הגאון ואדרבה אומר להדיא דגם בזמן הזה שריא לבתר ז' נקיים. ואפילו ראתה דם כל מ' לזכר ופ' לנקבה. ואשר נשאת ונתת אם יש טעם להתיר ולומר דאע"ג שדורות הקדמונים מהלועזים היו יודעים שאינם אלא משום חומרא מכל מקום אבדה עצה מבנים וסבורים שהוא משום איסור וא"כ נשאלים ומתירים להם לע"ד נראה דבר פשוט דאפי' הוה כן שהם סבורים שמשום איסור גמור הוא מ"מ מאחר שאבותיהם נהגו כן משום סייג והרחקה גם הם חייבים לנהוג ואי אפשר להם להשאל מאחר שכבר הוקבע המנהג שם מחמת סייג והרחקה וכן מוכח בהדיא בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ') דאמר שם בני מישן נהוג דלא הוי אזלי מצור לציידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמי דר' יוחנן אמרו ליה אבהתון הוו איפשר להו אנו לא אפשר לן אמר להו כבר קבילו עלי' אבהתייכו שמע בני מוסר אביך. הרי לך בהדיא שעל כרחם היו זקוקים לקיים מנהג אבותיהם וא"כ מה לנו אם סבורים שהוא דין או שהוא חומרא מאחר שאין הדבר תלוי בדעתם ועל כרחם צריכים לנהוג כן דבשלמא כשמתחלה הוקבע המנהג בטעות שהיו סבורים שהיה אסור אז איכא למימר שהם וכל שכן בניהם יכולים לשאל עליו שהרי הקבלה בטעו' הייתה אבל כשמתחילה הוקבע משום סייג וחומר' דבר פשוט הוא שלא הם ולא בניהם יכולים להשאל עליו וזה ברור לכל מבין ואשר דקדקת דדין ס' וק' ודין טעם כעיקר תרי מילי נינהו וכו' ומתוך כך הוקשה לך פי' רש"י דשלהי ע"ז (דף סז) אפירו' רש"י דפרק גיד הנשה (חולין דף צז) אשיב לך הנראה בעיני בדרך קצרה באפס פנאי אמנם יספיק לך לתרץ קושיות' והיא כי לאביי ולשאר אמוראים דאית להו טעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבשר בחלב או ממשרת או מג"ג ודאי ההיא דרשה דזרוע בשלה הויא דרשה גמור' לדעת רבינו שלמה ושלא כפירו' התו' שפי' בפג"ה (דף צח) דאפי' לאביי לא הוי כ"א אסמכת' ואמנם אף כי דרשה גמור' היא לאביי ולאידך אמוראי מכל מקום אי לאו דכבר שמעינן טעם כעקר ממשר' או מב"ב או מג"ג לא הוה ילפינן כלל מזרוע בשלה דהוה אמינא דה"ה אי לא הוה באיל נגד הזרוע אלא שיעור שלשי' או מ' או פחו' דהוי שרי אבל השתא דשמעינן טעם כעיקר מדוכת' אחרינ' אז סברא הוא לדרוש מזרוע בשלה. דמה שאסרה תורה טעם כעיקר דהיינו עד ס' או ק' דאי לאו ילפותא דזרוע בשלה הוה ילפינן מאחרי רבים להטות דלא איתמר מדאורייתא אלא היכא שהאיסור רבה על ההיתר או היכא דהוה פלגא ופלגא הוה אמרינן דאיצטריך קרא לחייב אכזית מן התערובת ואע"ג דלאו כוליה איסורא הוא וגם ליכא אלא טעם ולא ממש וכל זה לדברי אביי ולשאר אמוראי אבל לרב' דאי ת ליה דט"כ לאו דאורייתא כדמוכח בפ' כל הבשר (חולין דף קח) לדעת רש"י ודאי מודה רש"י דאינו כ"א אסמכת' בעלמא ולא ילפינן מזרוע בשלה כלום מדאורייתא דאי בקדשים ס"ל לר"ש דאפי' בכל דהו אסור כמו שכתב שם בהדיא במלתיה דרבא. ואי בחולין הלא אפילו יהיב טעמא טובא ואפילו שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין ממש ואפילו הכי שרי מדאורייתא. ומשום כך צריך לומר לדידיה דדרשה דזרוע בשלה אינה כ"א אסמכת' בעלמא לרבא. ותדע דכן הוא שהרי גבי מילתיה דאביי פרש"י וז"ל דמדאורייתא כלומר אי לאו מהאי גמרינן וכו'. עד ברובא הוה לן לבעולי ליה וכו': מדקאמ' אי לאו מהאי גמרינן משמע דהשת' דמהאי גמרינן לא גמרי' מאחרי רבים להטות כלו' לענין טעמא דאיסורא וכן מדקאמר ברובא הוה לן לבטולי משמע אבל לפי האמת לא בטיל ברובא. ואלו אמילתא דרבא דאמר לא נצרכא אלא לט"כ וכו' כתב וז"ל אבל חולין שפיר גמרינן וכו' דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטל וילפינן מהכא להחמיר וכו' מדקאמר דהא קים לן מאחרי רבים להטות כו' משמע דלפי האמת הוא כן דהכי קים לן מדאורייתא אלא מדרבנן אחמור ואסמכוה אההיא דזרוע בשלה דאלת"ה הל"ל דהוי לן לבטולי ברובא מאחרי רבים וגו' כדקאמר לעיל במילתיה דאביי אלא ודאי דלאביי מפרש רש"י כפי סברא דאית ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא ומשום כך דרשה דזרוע בשלה הוי דרשה גמורה וכדפי'. ולרבא כפי סברתו דאית ליה טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ולפיכך פירש דדרשה דזרוע בשלה אינו כ"א אסמכתא. ונחזור למה שהקשית אמאי איצטריך תרי ילפותות. ואמאי לא מייתי להו תלמודא גבי הדדי דפשיטא דגם לדברי אביי אין שתי הילפותות דומות זו לזו ולא ראי זה כראי זה דדרשה דמשרת ואינך דמינייהו ילפינן טעם כעיקר איצטריכו דלא תימא שלא הזהירה תורה באיסורי מאכלות אלא כשהאיסור בעין ולא כשאינו בעין ואין כאן אלא טעם ודרשה דזרוע בשלה לא הויא אלא גילוי מלתא לפרושי עד היכן מתפשט אותו טעם שאסרה תורה אבל מינה גרידא לא הוה שמעינן דטעמו ולא ממשו אסור דאורייתא לא הוה ילפינן מזרוע בשלה אי לאו דכבר שמעינן דטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא וכדפירש לעיל. וכן לא יקשה לך אפילו רש"י דעבודה זרה דפשיטא דרבי יוחנן סבירא ליה כרבא דט"כ לאו דאורייתא ומזרוע בשלה לא ילפינן דאינה אסמכתא בעלמא וכדפירש. ואשר נסתפקת אם בתחילת העיכוב וכו' אם שכר ציור להודיע לנתבע שנתעכב ממונו על התובע לחודיה לפרוע או על שניהם לעניות דעתי נראה דבר פשוט שעל התובע לחודיה דהיאך נוציא ממון מיד הנתבע דהיינו חצי שכירות השליח אם לא בעדות ברורה ועוד דלאו כל כמיניה דתובע לשלוח על יציאות הנתבע דגדולה מזו כתב המרדכי בשם ר"י בס"פ זה בורר גבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה וכו'. דאם הוציא ראובן את יציאותיו כדי לכוף את שמעון לדין דשמעון לא יפרע ההוצאות אף עלפי שראובן זכה בתביעתו כ"ש וכ"ש הכא שלא זכה עדיין בתובע דמי יימר דהלה חייב לו כלום שנתחייבהו בהוצאות שליח ועוד דמה התם שפשע שהיה מסרב ללכת לבית הועד דהיינו בית דין יפה אפילו הכי מוכיח ר' יוחנן דאין עליו לפרוע הוצאה הכא שלא פשע כלל לא שכן שאין עליו לפרוע ההוצאה ואפילו לדברי החולקים על רבינו יצחק וסבירא ליה דעל הנתבע לפרוע חצי הוצאת או כולה פשיטא דהיינו דווקא שנעשית ההוצאה מפני סרבנות הנתבע וכדפירשת וגם שכבר זכה התובע בתביעתו. אבל בכהאי גוונא דלא פשע ולא זכה בתובע עדיין פשיטא דבהא מודו כולי עלמא ועד כאן לא קא מיפלגי. וכן כתב בטור ח"מ וז"ל ואף על גב שאחד מבעלי דינין נסתלק מבית דין שבעירו ויצא חייב אין צריך לפרוע לו יציאותיו וכו'. עד אבל אם מסרב לירד לדין והוצרך להוציא עליו יציאות דכופו לירד לדין צריך לפרוע לו כל יציאותיו עד כאן לשונו. הרי לך בהדיא דדוקא במסרב לירד לדין צריך לפרוע ההוצאות אבל האי מה סרבנות נמצא בו שיצטרך לפרוע מהוצאת השליח:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |