שו"ת מהרי"ק/קטו
|
< הקודם · הבא > |
החכם יודע פשר. וכותב אמרי יושר. ידיד נפשי הוותיק הר"ר אשר הנני נוטה אליך כנהר שלום ועל דבר הנהר המתהוה מחמת ירידת גשמים ובהעצר הגשמים יכזבו מימיו ונהר יחרב ויבש והנה כותים העידו לפי תומ' שעקרו ושרשו מחרדלית של גשמים והיהודים אומרים שתרדלית יורדת מן ההרים ושופכת לתוך נהר אחד עד כי נתמלא על גדותיו ומאותן המים הצופים על שפת הנהר הראשון מתהוה זה השני. ושאלת על דברי מי נסמך האם על העדות הישראלים או אם על הכותים המסיחים לפי תומם הנה דבר פשוט הוא שעל עדות היהודים יש לסמוך ולא על הכותים המסיחים לפי תומם שאין כותי מסיח לפי תומו נאמן חלא לעדות אשה בלבד אבל ישראל אפילו בעד אחד פשיטא דעדיף טפי מכותי מל"ת שהרי נאמן הוא באיסורין ולענין שבועה ולכמה דברים שאין כותי מל"ת נאמן אמנם נלע"ד דבר פשוט דבהא אפי' עד אחד ישראל אינו נאמן אלא היכא דבידו כדאיתא בההיא דריש האשה רבה (דף כח) אבל היכא דאין בידו כי הכא פשיטא דאין עד אחד נאמן וקל וחומר בן ק"ו דאין כותי מל"ת נאמן ונחזור על עיקר הדין אשר נסתפקת אם נאמר דאפי' למאן דאמר נהר מכיפיה מבריך זה הוא דווקא בנהר דאזיל תדירא כו' אבל האי עינינו רואות שאין לו מעיין במקום הילוכו שהרי מתייבש לגמרי. נראה לע"ד דאי משום הא לא אריא דהא דאמר נהרא מכיפיה מבריך אינו ר"ל שבמקום זחילתו יהיו שם מעיינו אלא ר"ל שממקום הנהר מתברך ומתרב' וכן נ"ל שפי' רש"י בשבת בפרק במה אשה (שבת דף ס"ה) וז"ל מכיפי מברך מסלעו וממקורו הוא מתברך ע"כ אלא שאין הפירוש בידי ולא שום פי' גמרא כ"א מפסחים. וכן משמע לישנא מכיפי דהייני מסלעו משמע דהיינו ממקורו שכן דרך המקורת להתהוה בין ההרים והסלעים ועוד תדע שכן הוא שהרי מעשים בכל יום שהנשים טובלות בנהרות אפילו במקום שידוע הוא שאין שום נבועה ושום מעיין. ומכל מקום יש פנים לאסור מטעם אחר והוא שהרי שנינו במסכת מקואות מעיין שהעבירו על גבי הבריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה וכן פסק בטור יורה דיעה וז"ל מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים יש להם כל דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חוזר להיות דין מקוה שאינה מטהרת אלא בארבעים סאה ובאשבורן עכ"ל והרי לך בהדיא דאם הפסיק ראש הקילוח דהיינו מקום חיבורו למעיין דפקע מינה שם מעיין וחזר לדין מקוה לטהר באשבורן דוקא. ואם כן הכא איכא למיחש שמא בשעת הטבילה כבר נפסק ראש הנהר הקטן השני ממקום חיבורו בנהר גדול ותו לית ליה דין מעיין לטהר בזחילה דפשיטא דפסול דזחילה בנוטפין הוי מדאורייתא כדדרשינן בתורת כהנים מאך מעיין ובור וגו' דמעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן כו' וכיון דפסול מזחילה בנוטפין דאורייתא פשיטא שיש להחמיר בספק וגם במקומו הוא מוכרח מדקאמר שמואל עביד לבנתי' מקואו' בימי ניסן כו' שמא ירבו הנוטפין כו' משמע בהדיא דיש להחמיר מספק מדקאמר שמא ירבו כו' ולא שהרי ירבו הנוטפי' כו' וזה פשוט וא"כ איכא למימר שמא נפסק הנהר השני ממקום חבורו בנהר הגדול וכדפי' ומ"מ נר' לע"ד דאע"ג דקאמר דמעיין שהפסיקו הרי הוא כמקוה כו' דהיינו דוקא היכי שנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן אלא שאתה בא להחשיבו כמעיין על ידי חבורו למעיי' ומשום הכי דין הוא כשהופסק ממנו שחזר לדין מקוה אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא האשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעיין כי הכא אע"ג שהופסקו מהמעיין מ"מ שם מעיין עליהם עדיין מצד עצמם כיון דאכתי חיים וזוחלי' הם ולא פקע חיותו מינייהו. ונראה לע"ד להביא ראיה על זה ממה ששנינו במסכת מקואות ומייתי ליה בפ' שני דחולין (דף ל"א) גל שנתלש ובו ארבעים סאין ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ועוד שנינו ומייתי ליה התם מטבילין ברישין ואין מטבילין בכפין ופי' שם רש"י ברישי' שהם ראשי הגל כשהגל נתלש והולך למרחוק ונכנס האדם תחתיו והמים מכסין עליו ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעיין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל וכן כתב גם כן בטור יורה דיעה עצמו וז"ל מעיין מטהר אפי' דרך זחילתו וכל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחילה הלכך גל שנתלש מן הים ובו ארבעים סאה ונפל על הא' או על הכלים עלתה להם טבילה עכ"ל. הרי לך בהדיא שהכשיר בזחילה אפילו שהופסק כדאמר גל שנתלש מן הים וכמו שפירש רש"י בפרק שני דחולין שהולך למרחוק כדכתבתי לעיל אלא שאין בידי הפירוש מחולין. ועתה יקשה מההיא דמעיין שהפסיקו כו' אלא ודאי צריך לחלק משום דאכתי לא נייחא מיא שהרי הגל הזה נתלש ועדיין לא נח כדפירשת' לעיל. אמנם נראה לפי עניות דעתי שיש לפסלו מאחר שסוף סוף אי לאו מי הגשמים לא היה מים במקום התפשטות הנהר השני אשר טובל' כמו שכתבת שהרי שנינו בתוספתא דמקואות ומייתי ליה רבינו מאיר בתשובתו כמו שכתב המרדכי בהלכות נדה וז"ל מעיין שמימיו מועטין וריבה עליהם והרחיבו מטהר באשבורן אינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלוך מתחילתו פי' רבה עליו כו' עד אין אותם מקואות כשרים אלא באשבורן עכ"ל. הרי לך דבעינן שהמעיין הולך שם מתחילתו ואע"ג דאיכא למימר דהיינו דווקא כשרבו הנוטפין או השואבין מ"מ אין נראה דא"כ מאי אריא במקום שאין יכולין להלוך מתחילתו אפי' יכולין נמי כשרבו הנוטפין וכל שכן השואבין אינו מטהרין בזוחלין דאילא תימא הכי למה הוצרך שמואל למיעבד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן משום שמא ירבו כו' יטבילם במקום שהיו המים יכולין להלוך מתחילתו קודם הפשרת השלגים. ואפילו אבוה לא פליג עליה בשבת אלא משום דמכיפא מבריך ואין הנוטפין רבים כדמשמע התם בהדיא אלא ודאי נ"ל דהא דקתני מעיין שמימיו מועטין ורבה עליהם והרחיבו כו' דהאי ריבה לא היינו שרבו שאר המים על המעיין אלא כלומר שהוסיף מים על המים הראשונים שבמעין ואפילו הכי אין מטהר אלא במקום שיכולין להלך שם וכן מדומה אני שכן פסק הראב"ד בהלכות מקוה שיסד משמא רבינו שלמה בן אדרת מביאו בספר תורת הבית שלו אבל מה אעשה בהיותי חונה על פני השדה מקום אשר אין ספרים נמצאים ועוד נראה לע"ד להחמיר ולאסור מאחר שנראה לעינים שבהעצר השמים ולא יהיה מטר אין מים באותו נהר כלל וכשיורדין הגשמים מתהוה אם כן יש לאסור מפני מראית המין דאפילו נאמר שבא מנהר האחר וכדכתבת מאן דחזו שבימו' הגשמים מתהוי' ובהכלא הגש' יבש לגמרי סבר שאינו אלא ממי גשמים דוקא ואם יתיר לטבול בו דרך זחילתו אם כן נפיק מיניה חורבא דאתי למבטל במי גשמים ממש אפילו כשהן זוחלין ובכולא תלמודא אשכן דחשו חכמים למראית עין וכי ההיא דפ' חבית (שבת דף קמו) דמי שנשרו כליו במים שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם כו' וכן גבי מי שנפלו לו מעותיו לפני עבודה זרה כו' בפרק שני דעבודה זרה (דף יב) וכן בפרק קמא דיום טוב (דף ט) גבי סולם של עליה דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך. וכן בפ' קמא דסוכה (דף י) אומר מניימי עבדיה דרב אשי אשתמיט ליה כתונתיה במיא שטחה אמטללת' אומר ליה שקל הכי כי היכי דלא לימרו מסכך בדבר המקבל טומאה והדעת נוט' דכל שכן שיש להחמיר כאן שהרי רואין לעינים שהגשמים הן סבת הויות הנהר ולא אסקי אדעתייהו שיהא כח אחר מעורב בהן ותדע שכן הוא שהרי כתבת שגוים הסיחו לפי תומם שמן הגשמים דווקא הוא מתהוה. וגם יש להביא קצת ראיה דשייך למגדר בכה"ג מההיא דמטבילין בגל שנתלש דמייתי בפ' שני דחולין (דף לא) שהבאתו למעלה דגרסינן הת' הגל שנתלש כו' ונפל על האדם ועל הכלים כו' מאי לאו אדם דומיא דכלי' לא כלי' דומיא דאדם אי הכי מאי למימרא מהו דתימא נגזר רישין אטו כפין אי נמי משום חרדלית של גשמים קמ"ל עכ"ל הגמרא לפי הנראה לע"ד אמנם בעניותי רפיא בידי אבל אם כן הוא סברא הוא למימר דוקא התם ליכא למגזר משום חרדליתא של גשמים שהרי נראה לעינים הוא שאין זה חרדלית של גשמים אלא גל שנתלש אבל בכה"ג אדרבה לפי מראית העין אינו אלא מי גשמים כדפי' לעיל פשיטא דאיכא למימר דיש לגזור משום חרדלית של גשמים דאי לא תימא הכי לשמעינן דאפילו בכה"ג לא גזרינן וכל שכן בגל שנתלש וגם על עיקר הדין מטבילת נהרות הרבה יש להצדד על המנהג שכתבת שנהגו לטבול בהם אף בימו' היות הגשמים ונתת טעם למנהג משום דהסמ"ג לא הביא אלא דברי רבינו תם משמע דסבירא ליה כוותיה. ועוד יש ליתן טעם יותר נכון מדפסק רבינו יצחק מקורבי"ל בספר מצות קטן שלו דטובלין בנהרות כדברי רבינו תם הרי דגם ר"י מקורבי"ל דבתרא הוה טפי מהסמ"ג פסק בהדיא כר"ת אמנם אדנייתי ראיה להקל מדברי הסמ"ג והסמ"ק אדרבה נייתי ראיה להחמיר בשל תורה מדברי רבינו מאיר ורבינו אשר דבתראי נמי היו ופסקו שאין לטבול בנהרות בימות הגשמים וראוי היה להלוך אחריהם דהא בתראה טובא הוו כל שכן באיסור כרת דהיינו נדה. וגם מעיד אני עלי שמים וארץ שזכור אני כשהייתי תנוק שהיה אבא מרי מופת הדור מהר"ר שלמה ז"ל דר במקום אחד וגם שם היה דר רב אחד גדול בתורה והוה גריס וסבר טובא מהר"ר יעקב לוי ז"ל והמנהג היה שם לטבול בנהרו' ג"כ אף בימות הגשמים וקרא אבא ז"ל עליהם תגר והנה אותו מהר"ר יעקב הלוי ז"ל הרבה את ההיתר כדי לקיים מנהגם ורבו הדברים ביניהם ימים רבים זה היה מביא ראיה לאסור וזה להתיר וסוף דבר נמנו וגמרו ועמדו והתקנו לעשות מקוה בצד הנהר והיו מי הנהר נמשכין שם ונקוו ועומדים ושם היו טובלות ולא בנהר בשע' ירידת גשמי' ואם נתפשט המנהג ביניכ' להתיר לא באתי למשכן נפשי על המנהגות דהא נהרא נהרא ופשטיה ולכל הפחות הבו ליה דלא לוסיף עלה כגון בהאי עובדא שכתבת אלי דגרע טפי וכ"ש באשר נתתי טעמים נכונים לאסור וכדפירשתי לעיל.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |