שו"ת מהרי"ק/קט
|
< הקודם · הבא > |
ועל המנהג במי שיש לו תביעות ממון על חבירו וימצא ממונו ביד אחר שמעכבו על ידי שליח הקהל עד שירד עמו לדין וכתב מר ששורש הדבר לא נמצ' אלא בספר אגודה אהא דקיימ' לן כר' נתן מנין לנושה כו' מכאן נוהגין בקהילו' למי שיש לו פסק דין על חבירו שמעכב ממונו עם השליח הקהל עד כאן לשון אגודה. לעניו' דעתי נראה דאינו היא המדה ללמוד תביעה גרידתא שלא נתבררה ואין אנו יודעין אם יש לו עליו כלום כמי שיש לו בידו פסק דין אלא עיקר הדבר ושרש הוא באשירי פרק קמא דבבא קמא כתוב שם וז"ל וכן נמי מי שבא לפני בית דין ואומר יש לו תביע' על פלוני ומצאתי מנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובו ומבקש שיעכבו בית דין הנכסים עד שיתברר תביעותו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו עדיין כו' הכל לפי הענין אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע כו' עד מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיתברר התובע תביעתו עכ"ל:
והרי לך דבתביעה בעלמא אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע שמצווה הדיין לעכב ממון הנתבע ואף על גב דאפשר שנתפשט המנהג גם בלא ראיית אמתלא מכל מקום קרוב הוא הרבה לההיא דרבי' אשר מאשר הוא לדברי ספר האגוד' וזה פשוט. ואשר שאלת אם התובע מעכב והנתבע (ב) יודע ואין בא לבית דין לעמוד על שורו מה תהא מן הממון לע"ד נרא' דבר פשוט דאין מחליטין הממוו כלל לתובע עד שיבא הנתבע לפנינו ויתחייב בדין כאש' יפה כתבת דאפילו מי שנתחייב ועמד בדין כבר כמה יגיעות יש קודם שירדו בית דין לנכסיו ועל האומר להחליט הממון לתובע אם לא יבא הנתבע תוך שלשים יום נבהלתי ואומר אני דכל דיינא דדאין כי האי גוונא לאו דיינא הוא דגדולה מזו כתבו התוספות פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב) גבי ההיא דמקבלים עדות שלא בפני בעל דין וז"ל ושלחו ולא בא אומר ר"י דמשמע דבעי ושלחו לו ולא בא בהדי שהיו עידיו חולי' או שהיו מבקשי' לילך למ"ה מדלא קאמר או שלחו כדקאמר או שהיה ומיהו בסמוך משמע דבעי למימר או שלחו כו' עד ויש לדחות דשאני התם דפתחו ליה בדיניה עכ"ל וכן כתב המרדכי שם וז"ל כגון שהיה הוא חול' או עידיו חולי' ושלח לו ולא בא בכולהו גרסינ' או אבל גבי שלחו לו לא גרסינן או מכאן משמע דמשום דשלחו לו גרידא אין מקבלין. ובאלפס ובאביאסף כתבו ושלחו וכן נמצא בספר ישן וכן פר"ח משמע דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין עד שיהיה הוא חולה או עדים חולים ופתחו ליה בדיניה ושלחו ולא בא דכל שלשתן בעינן עכ"ל והרי לך (ג) בהדיא דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין אפילו שלחו לו ולא בא אלא אם כן היה חולה או עידיו חולי' לפי דברי כל הני רברבתא דגרסינן ושלחו ולא בא כו'. וגדול' מזו כתב המרדכי דשלשתם בעינן הוא חולה כו' ופתחו ליה בדיניה ושלחו לו כו'. ואע"ג שהעדים מזומנים ועומדי' בפני ב"ד ואומר שהוא חייב אפילו הכי לא מקבלינן כדי לירד לנכסיו אפילו שלחו לוולא בא עד דאיכא כולהי תלתא לדברי כל הני רברבתא שהביא המרדכי או תרי לדברי התוספות קל וחומר בן ק"ו כשאין כאן לא ראיה ולא מנין שיהיה זה חייב לזה התובע כלום דליכא למיחת לנכסי' ולהחליט הממון לתובע לע"ד נראה דדיינו דשפילי דייני הכי ועוד שהרי גדולה מזו כתבו התוספות וכן המרדכי בפ' הכות' וז"ל ופסק ר"ח דמעשי' בכל יום שאין מוכרין שלא בפניו דבע"ח ולית דחש להא דרב נחמ' דאומר אפילו בב"ח ועע"ג דמקשה מינה בערכין כולי עד מ"מ כיון דמעשים בכל יום סמכו למה דדחינן בירושלמי דמתמה וכי נפרעים לאדם שלא בפניו אמר רבי ירמיה כשרבית אוכלת בו. ואיכא נמי בירושלמי דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחינ' בתרייהו שלשה אגרת אי אתי ואם לאו מחלטינן לנכסיה עכ"ל הרי לך בהדיא שפוסק ר' חננאל דאפי' נקט שטרא בידיה אין נפרעין שלא בפניו דפשיטא דבדנקיט שטרא בידיה מיירי. כדמוכח כולי סוגיא בערכין פרק שום היתומי' (דף כב). וכן כתב בהדיא בטו' ח"מ וז"ל מלוה שבא בשטר מקויים ואין הלו' בפנינו כתב ר"ח שאין נזקקין לו שאין נפרעין כלל שלא בפניו אפילו בשבועה ע"כ:
והרי לך שדבר ר"ח אפילו בדנקט שטר מקויים בידיה ואפילו הכי מתוך דברי התוספות משמע דאפילו שלחו לו תרי זמני דלא מהני עד דמשלחינן שלש אגרת כ"ש וכ"ש בכה"ג שאין לו לא שטר ולא עדים דבהא מודו כל הפוסקים אפי' רב אלפס ורבינו משה מיימון והבאים אחריה' שאין נפרעין שלא בפניו וכן כתב רבינו משה בהדיא פרק י"ג דהלכות מלוה ולוה וז"ל הבא ליפרע משטר שבידו שלא בפני לוה כו' עד ג' ראיות צריך להביא לבית דין אחר כך יפרעו שלא בפניו ראי' ראשונ' לקיים השטר שבידו עכ"ל והרי לך בהדיא דאפי' בשטר אין נפרעין אלא אם כן הוא מקויים כל שכן וכ"ש בדאין לו לא שטר ולא עדים דאין נפרעין שלא בפניו אפילו ע"י כמה אגרות. ועוד דאין לך שלחו ולא בא גדול מהא דאמר בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב) גבי מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכו' וה"מ דאשתמיט אשתמוטי ואומר אתינא אתינא אבל אומר לא אתינ' לאלת' כתבינן אדרכתא וכי כתבינן אמקרקעי אבל אמטלטלין לא כתבינן אדרכתא מאי טעמא דילמא שמיט ואכיל ומייתי האיך סהדי מרע ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה כו' עד ולא היא אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן חיישינן שמא תכסיף. הרי לך בהדיא דאפי' בדנקט מלוה לשטרא ואפי' אומר לא אתינא לא כתבינן אדרכת' אמטלטלין ואפי' אית ליה קרקע למלוה דחיישינן שמא תכסיף קל וחומר בן קל וחומר הכא דאין לו ראיה דאיכא למיחש פן יאכל הלה וחדי ואחר כך לא ימצא הנתבע מקום לגבות את חובו או ילך לו התובע אל ארץ אחרת כיום הזה דכולהו ניידי יותר מבני מחוזא. ואע"ג שכתב בח"מ בשם גאון א' דאע"ג דאמר דלא כתבו אדרכתא אמטלטלין מ"מ מניחין הנכסים ביד שליש ושולחין לו שלשה פעמים ואחר כך מחלטינן ליה לנכסיה פשיטא דדוקא היכא דנקט תובע שטרא בידיה אבל בלא שטר לית דין ולית דיין אפי' לאחר כמה התראו' זה פשוט. ואשר הקשתה על הסמ"ג דמייתי ראיה דהלכה כר' שמעון גם בלפני זמנו מההיא דרבא דאומ' בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ט) ושלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר. נר' לע"ד דשפיר מייתי דודאי מדקאמר שלא בזמנו לשון הכולל בין לפני זמנו בין לאחר זמנו ש"מ דרצה לגלות לנו דמה שהלכה כר' שמעון הכא ואע"ג דמסתמא הלכה כרבי יהודה לגביה היינו משום דלא מסתברא טעמיה דרבי יהודה כלל ודאי אין סברא לעמוד הלאו דלא תאכל עליו חמץ ודכל מחמצת בשלא בזמנו דסבר' דכולהו מיירי בחד גוונא דהיינו תוך זמנו דומיא דההיא דולא יאכל חמץ דע"כ בתו' זמנו וגם קרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצו' מוכיח דאתקיש אכילת חמץ לאכיל' מצה ובשע' שישנו כו' כדהקש' ר' שמעון על ר' יהודה בבריית' בפרק כל שעה (פסחים דף ל') והיינו דקאמר שלא בזמנו מותר פי' דאין סברא לאסו' שלא בזמנו כדפי' וממיל' שמעינן דגם לאו דלא תאכל עליו חמץ לא קאי אלא אתוך זמנו וכדפירשתי ונהי דאין מותר דהא אסור מדאורייתא מאך חלק ותשביתו מכל מקום לאו אין בו ולא איתקש אכילת חמץ לאכילת מצה אלא לענין הלאו כדקאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כלומר אימתי הוא שלא תאכל חמץ בשעה שהוא אוכל מצה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |