שו"ת מהרי"ק/קז
|
< הקודם · הבא > |
על אודות יעקב שטוען על אשתו לאה טענת מום והיא אומרית דידע ומחיל שהרי שהה עמה כמה ימים ולא ערער וכתב רבינו משה דבכה"ג לא מצי טוען ועתה אומר הבעל שאם תרצה לקבל גט וכתובה מוטב ואם לאו תשב עד שתלבין ראשה ורוצין לדקדק זה מלשון רבינו משה שכתב שאם שנאה ישלח אבל לענות אסור. ע"כ נראה לע"ד דבר פשוט דאין מכאן ראיה כלל דפשיטא דרבינו משה לא דבר אלא מתוך דין התלמוד שהרי פשוט הוא שתקנת רבינו גרשון שלא לגרש אשה בעל כרחה לא נתפשטה בזמנו בארצו דלא לשתמיט רבינו משה מלכתוב ולומר בחד דוכתא שתקנו הגאונים שלא לגרש אשה בעל כרחה אלא אדרבה משמע בכל מקום מתוך דבריו שהאיש יכול להוצי' בין מדעתה בין שלא מדעתה כדין התלמו' ומשום הכי קאמר שאם שנאה ישלח כו' אבל לדידן דס"ל דאסו' לגרש בע"כ של אשה פשיטא דאפשר לומר שאם מחל על המום שחזרה להיות ככל הנשים ולא מבעיא לענין חיוב הכתוב' ושלא לתגרש בע"כ אלא אפי' לענין שיתחייב לה בשאר כסות ועונה אפשר לומר כן ואין להוכיח מתוך דברי רבינו משה כדפירשתי. ומכל מקום לע"ד נר' דנהו שחייב בכתובתה בלי ספק ושלא יכול להוציאה בע"כ מכח תקנת הגאון דפשיטא דאין להקל בה בלא ראיה מ"מ אנו אין בידינו לכופו להיות עמה דאפשר לומר דבכי האי גוונא לא תיקן הגאון כיון שהוא בא מחמת טענה ונמאסת בעיניו מחמת המום ומה יעשה זה שאין יכול להתרצו' בה ולהתפייס במומה ואם יהיה בנים ממנה הרי הם בני שנואה וגרושת הלב ונהי דודאי אין להקל כנגד תקנת ר"ג כדי שנתיר לגרש בעל כרחה מכל מקום אנו אין בידינו ג"כ לכופו להיות עמה מאחר דאפשר לומר דבכה"ג לא תקן ואפילו נאמר שמחל בשעת בעילה שהרי חזקה היא שבדק ואפילו הכי בעל ודאי דלענין כתובה מהניא הך סברא דכיון דנתרצה שעה אחת ומתוך כך בעל הרי נתחייב בכתובתה מכח אותה שעת רצון דאי מכנס ומת לאלתר שחייבים היורשי' ליתן לה כתובה אבל מכל מקום לענין שיתחייב להיות עמה כל ימיו זה לא מצינו דצערא דגופא לא מחיל איניש ובודאי שאין צערא דגופא גדול מזו להיות לאדם אשה שהוא קץ בה ואינה מתקבלת בעיניו ובפרט כשיש טעם גדול בדבר. ואשר כתבת דיש לומר שמא עיניו נתן באחרת והבאת ראיה מההיא דהאומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה פשיטא דלא דמי כלל דהתם הוי דבר השוה בכל הנשים שאם מאמינה אם כן כל פרוצה תטעון כן כדי להפקיע עצמה מבעלה כמו שכתב רבינו אשר בטענת דמאיס עלי ומשום כך תקנו במשנה אחרונה שלא להאמינה וכמו כן יש לתרץ בההיא שהשיב רבינו שמעון מנבי"לא באוסר אשתו עליו דודאי אי מהימנן ליה אם כן מה הועיל ר"ג בתקנתו כל אחד יאמר כן כדי לגרש את אשתו בע"כ ומשום כן תקנו שלא להאמינה וכן שלא להאמינה לאחר שנגזר גזירה ועוד יש לחלק דהתם דין הוא שלא להאמינה שהרי אשה זו בחזקת היתר לבעלה עומדת וכיון שיש להסתפק בשמא עיניה נתנה באחר אין להוציאה מחזקתה מספק ונשארת מותרת לבעלה ומשום כך כופין היא או הוא שהרי היא כשאר כל הנשי' שלא להוציאה מחזקת' כדפירש אבל הכא שאין מוציאה מחזקתה דאדרבה הרי היא בחזקת שלא להתקבל לבעלה מאין לנו לכופו מספק. ועוד דאדרבה הכא יש לנו להאמינו מאחר שיש רגלים לדבר כאשר נתעוררתה אתה בעצמך בכתבך ואם כי כתבת דלא דמי לההיא דשהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה כו'. דהתם איכא רגלים לדבר טובא כו' לו יהיה כדבריך מי יימר דגם בהא לא נאמין לבעל כיון דאיכא רגלים לדבר במקצת לכל הפחות ועוד דהתם דין הוא להצריך רגלים וידים מוכיחות שהרי אנו כופין אותו להוציא אבל הכא מאן לימא לן דגם בלא רגלים כל כך שלא נאמינהו שלא לכופו הלא אדרבה אין לנו לכופו בלא ראיה או צורך תקנה וכדפירשתי לעיל. ואשר הבאת ראיה ממה שכתב מהר"ם דאין ראוי להאמינו בדורות הללו אפילו היכא דאיכא חזקה דרב המנונא פשיטא דלא דמי כלל דהתם היינו טעמא דמהר"ם משום חומרא דא"א דכיון דפרוצות בדורות הללו אם באנו להאמינה נמצא גט מעושה שלא כדין וגט בטל ובניה ממזרים דס"ל למהר"ם דהאידנא איתרע' חזקה דרב המנונא ופשיטא לכל מבין דהא שהביא רבי שמעון מיינבי"לא וכן הרב רבי יוסף ראיה לענין אוסר אשתו טליו דלא מהימן מההיא דמשנה אחרונה דראייתם היא מכח מה שהיא מותרת כמו שכתב רבינו שמעון בפתח דבריו דמינה יש ללמוד דלאו דוקא משום חומר' דא"א חזרו לומר תביא ראיה לדבריה דאם כן הוה לן למיזל נמי לחומרא ולהאמינה לאוסר' על בעלה אלא ודאי דלמשנה אחרונה לא מהימנא כלל בלא חזקה דרב המנונא ובודאי משקרא מחזקינן לה זה הוא דעתם בלי ספק לפי הנראה לע"ד. ואף גם זאת לא כתב אלא שאין ראוי להאמינה. ואשר הבאתה ראיה מעבד לפי' רש"י דאומר הגיעו היכא דאיכא למימר קלא אית ליה לא ידעתי מה העלת' בזה דפשיטא הוא דלענין חיוב ממון כגון קנין העבד וחיוב הכתובה כיון שנתרצה ומחל בשעת הקנין וכן בשעת הבעילה הרי נתחייב בעבד ובכתובה ותו לא פקע אותו חיוב. אבל לענין צערא דגופא שנאמר דמשו' שמחל שעה אחת ונתרצה להיות עמה שיצטרך תמיד להוסיף מחילה על מחילה ולהיות עמה זה לא מצינו וגם אין השכל מחייבו כלל. ואשר כתבת דלא שייך למימר סבורה הייתי שיכול' לקבל אלא במילתא דמאיסותא כגון מוכה שחין וחביריו אי אפשר לומר כן לחייא בר רב דתני הא דהא פריך ליה תלמודא מרשב"ג דמפליג בין מומין קטנים לגדולים ומקשה הא סביר וקביל ומה לי גדולים ומה לי קטנים ומשני דאומר סבורה הייתי יכולה לקבל בו כו' והתם קתני במלתיה דרשב"ג נסמת עינו נשברה ידו נקטע רגלו דלאו מילי דמאסותא נינהו ואפילו הכי קאמ' דטעמא משום דאומר סבורה הייתי כו' ומיהו יש לומר לפי שיטתך דאומר דלחייא בר רב היינו דאיכא בין רבנן לרשב"ג דלרבנן לא שייך למימר הכי כי אם במילי דמאיסותא ולרשב"ג אמרינן ליה אפילו במילי דלאו מאיסותא כגון במומין גדולים ושייך בהו טפי למימר סבורה הייתי כו' לרשב"ג ומכל מקום נראה לע"ד דלא צריכינן לטענה דסבורה הייתי כו' דבשלמא התם גבי איש שהיו בו מומין והיא יודעת בהם אין לה להנשא לו להפסידו כתובה לדברי רבי' יצחק ואף לדברי ר"ג להפסידו יציאות הסעודה להטריחו בה באמרה שמתרצת במומו ותקבלה אי לאו דקים לה שתוכל לקבלו ולפיכך כי הדרה בו לאח' נישואין דין הוא שתקבלהו בעל כרחך אי לאו טעמא דסבורה הייתי כו' אבל היכא שלא נעדו המומין עד לאחר הנישואין מה מפסידה אם בא עליה כיון שהוא פרע לה כתובתה דאדרבה טוב לה. שיבא עליה משאם היה מוציאה תכף בלא כתובה ועוד דניח' לה דתיפו' עלה שמא דאישות כדאומר בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף סז) גבי איילונית דאי הוה מפיק לה לאלתר לא הוה נפיק עליה שמא דאישות כדנפיק היכא דלא מגרש לה לאלתר. ומה שכתבת לכופו משום בטול פריה ורביה כו' אי הוה פשיט' לן דבכה"ג תקן הגאון שלא לגרש בעל כרחה אפשר יתכנו דבריך דאי אפשר לומר שתהא תקנתו קלקלה ובטול מצוה חלילה אמנם כבר כתבת למעלה דנהי דאין בידינו להקל מספק ולהתיר לו לגרש בע"כ דספק איסורא לחומרא וכ"ש איסור כי האי דחמיר מכל מקום לא פשיטא לן מילתא כדכתבתי למעלה והיאך נכוף אותו להוליד בני שנואה ואפשר לומר דשרי לגרש בעל כרחה או לישא אחרת דבמקום מצוה לא גזרו כמו שכתב המרדכי בפרק מצות חליצה אע"ג שיש קצת לחלוק. ואשר הוספת עוד להוכיח דאי ס"ד דמצי לעגגה אם כן תקנת הגאון לא מסייע לאשה מידי לא ידעתי מה עלה על דעתך דאף אם נאמר שגם זו בכלל התקנה ולא חלק הגאון בין אשה לאשה כל שלא פשעה להעבירו על דת או כיוצא בזה מהיוצאת בלא כתובה שכך מידת חכמים להשוות מדותיהם בכל האפשר מכל מקום לא יוכרח לומר שהועיל ר"ג בכל הנשים דדי לנו שיועיל בכל שאר הנשים דהוו טפי מרובא דרובא לגבי הך וכיוצא בה וכל שכן לפי מה שכתבתי לעיל דלא פשיטא לן תקנתו דאין לכופו. ואשר כתבת מהמקשה מההיא דראב"ן שהתיר לבעל המורדת לישא אחרת לא מצא ידיו ורגליו ודאי שכן היא שיש לחלק כאשר כתבת מכל מקום אדרבה נוכל לומר דלרבותא נקט ראב"ן מורדת ואע"ג דאפשר דמפייסה לאחר זמן והיה לנו להמתין עד שמא תתפייס' אפילו הכי מות' הוא לישא אחרת וכן מהר"ם שכתב גבי עובר' שבועתה שמות' לגרשה כו' איכא למימר נמי דלרבותא נקט דאפי' היכא דאיכא למימר שמא תחזור בה ולא תשבע עוד לשקר אפילו הכי מותר כיון שכבר הוחזקה בכך ולומדה לשונה שבועת שקר אבל הכא שאי אפשר למצא תקון הדבר יש לומר דפשיטא דלא תיקן הגאון בזה כלל ואשר כתבת דפשיטא הוא להוציא מיד הבעל לכל הפחות הנדוני' דהנעלת ליה והבאת ראיה ממה שכתב מהר"ם גבי הני דיוציא ויתן כתובה דאע"ג (הואשינו) חששנו הוא לכוף להוצי' בלא ראיה ברורה מ"מ כתובת' נוציא ממנו כו' נלע"ד דאין מכאן ראיה כלל ושאני התם שחייבוהו חכמי' ליתן גט וכתובה והרי היא עומד' וצווחות שהיא רוצה ממנו גט כדברי חכמים שחייבוהו בכך ומותר לקרותו עבריינא אם לא יוציא ויתן כתובה אפילו לפירוש רבי' חננאל כמו שכתבו התו' ריש פרק המדיר ודאי דין הוא שנוציא ממנו הכתוב' דפשיט' דלענין ממון יש כח ביד חכמי' שהרי הפקיר' הפקר ואף על גב דלענין איסור א"א החמור אין כח ביד חכמי' לכופו מאחר שאין אלא פושע בעלמא אבל הכא שהיא מעכב' את הגט והוא רוצ' ליתן האיך נוציא ממנו הכתוב' ולא הנדוניא והרי לא נתנה כתוב' לגבות מחיים בלא גט והיאך תתפוש היא את החבל בשני ראשי' להוצי' הכתובה ולעכב את הגט וגם במורד' לא אשכח' מדינא דגמרא שתוכל להוציא מיד הבעל אפי' בלאתי' קיימין אלא היכא שיצא' בגט אבל בלא גט לא ודינא דמתיבתא שכתב מהר"ם אין אלא תקנה שתקינו רבנן סבוראי כדי שלא תצאו בנות ישראל לתרבו' רעה והכא לא שייך למימר הכי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |