שו"ת מהרי"ק/ל

שו"ת מהרי"ק ‏ ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ועל אשר אמרו קצת החברים כי קדושי קטנה שלא לדעת אביה אין ואפס הם והביאו ראיה מדברי הר"ם אע"ג דודאי כן הוא לדברי הר"ם דדברי הדוחים ואומרים שדעת הר"ם הוא בהפך אין נלע"ד כמו שאני עתיד לכתוב בע"ה. מ"מ דבר (א) פשוט הוא שיש פוסקים גדולים ועצומים דפליגי ואמרי דאם נתרצה האב דחלו הקדושין אם ישנו בעין בשעת הרצוי כמו שכתוב במרדכי ז"ל. וכתב ראבי"ה מה שכתב רב אלפס כרבינא דלא הוו קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה בזה לא ישרו דבריו בעיני דודאי היכא שנתרצה האב לא פליג רבינא עכ"ל. עוד כתב אח"כ מעשה אירע בקטנה שהלך אביה למדינת הים ואמה ואחיה קדשוה וכשבא האב שתק ד' ימים ושוב הפגין האב לקהל כי אין לא חפץ בקדושין והוציאה מבית אבי המקדש ואחר זמן קדש הבחור לאחרת ושוב אמר אביה כי קדושי בתי הוו קדושין ששתקתי ד' ימים נתרציתי ולא אמרתי אלא להוציא ממון מהם ובאו לדין לפני הקהילות ופסקו דינא זקני רבינו אליקים וחתנו זקני ראב"ן שאם היו בעין כשבא האב ונתרצה ושתק חלו הקדושין מיד כששתק ונתרצה ואינו יכול עוד למאן כולי עד ושלחו הדברים אל רבינו מאיר ורשב"ם והודו לדבריהם ואמר דהלכתא כעולא עד וזה שהוציא מבית המקדש בקולי קולות אינו נאמן לומר אם לא יביא עדים שנתרצה מקודם שהוציאה ודוקא שישנם בעין הקדושין כדאומר אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין וכו' עכ"ל הרי לך שראבי"ה וזקני רבינו אליקים וראב"ן ורבינו מאיר ובנו רבינו שמואל כולהו ס"ל דמהני ריצוי האב למהוי קדושין. גם כתוב בספר אבן העזר וז"ל ואדוני אבי ז"ל תמה על רב אלפס שכתב אפילו נתרצה האב וכן כתב הרמ"ה דדוקא סתמא דלא ידעינן אם נתרצה או לאו כגון ששמע ושתק אבל אם נתברר שנתרצה כששמע הוו קדושין משעת שמיעה אפי' לא שדך ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק לא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והוו קדושין משעת שמיעה אפי' אם נתאכלו המעות קודם שמיעה עכ"ל הרי שגם הרמ"ה ס"ל דריצוי האב מהני אפילו בנתאכלו המעות קודם שמיעה. וכן רבינו אשר תמה על רב אלפס מ"מ דבר פשוט הוא דלרב אלפס ור"מ וסמ"ק אין לחוש לריצוי האב כלל ומה שהעמידו קצת החברים דברי רבינו משה דאין מקודשת אפי' נתרצה האב אחר שנתקדש' דהיינו דוקא בפניו ושתק דאז אמרינן אפילו נתרצה האב אח"כ דאין מקודשת אין נראה כלל ואדרבה הפך הכוונה הוא דפשיטא דטפי איכא למיחש לקידושין היכא דראה ושתק ולא מיחה מהיכא דלא ראה דאיכא למימר דאי הוה התם האב בשעת קדושיך היה מוחה ואדרבה היכא דראה ושתק ואחר כן נתרצה הוה קדושין לכ"ע דהוכיח סופו על תחלתו דמה ששתק מתחלתו דהיינו מחמת ריצוי ובכל מקום אמרינן הוכיח סופו על תחלתו בגיטין פרק התקבל (גיטין דף סו) וכן בפ"ד דחולין (דף לט) וכן בב"ב פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח) וגדולה מזו כתב הרמ"ה לעיל דאפי' שתק כששמע ואח"כ נתרצה דהוכיח סופו על תחלתו ולכן נ"ל דע"כ לא פליג רבינו משה על הרמ"ה אלא דוקא דנתקדשה שלא בפני האב דאז ודאי אפי' נתרצה אח"כ לא מהני דסוף סוף לא חלו הקדושין מתחלה דאין אנו יכולים לומר דנתרצה האב מתחלה שהרי לא ידע בהן מתחלה אבל היכא דראה ושתק ואח"כ נתרצה מודה הוא לדברי הרמ"ה דכי היכי דמשוה הרמ"ה שותק בשעת שמיעה ואח"כ מתרצה למתרצה בשעת שמיעה ה"נ משוה ר"מ שותק בשעת קדושין ואח"כ מתרצה למתרצה בשעת קדושין וזה נראה לי ברור ובזה יתיישב מה שכתב ר"מ דבין היא ובין אביה יכולים לעכב ודקדקו המדקדקים מה לנו לעכובו דאב ולא לעכובא דבת הלא אפי' מתרצה אינה מקודשת כ"ש כשמעכב ע"כ דברי החברים מקשים על דבר אמת ויושר. אמנם נלע"ד דודאי מהני עיכוב דאב היכא דנתקדשה בפניו ושתק ואחר זמן מעכב דאי לא מעכב אלא מתרצה לאחר זמן הייתה מקודשת כדפי' וכי מעכב לא הוי מקודשת דליכא למימר סופו הוכיח דמה ששתק מחמת כעס הוא והיינו דמסיים אחר שכתב דבין היא ובין אביה יכולים לעכב בין נתקדשה בפניו בין שלא נתקדשה בפניו אין מקודשת כלל דקאי אעיכוב' דסליק מינה ומפרש לה אבל לדברי המפרשים בהפך ואומרים שמה שכתב רבינו משה דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דאין מקודשת אפי' נתרצה האב כולי דהיינו דוקא בראה ושתק מתחלה ואח"כ עכב כולי כדכתב מר בקונטריסו אין נראה לי כלל להעמיד דברי רבינו משה בכך אם לא שיפרש וחלילה לו לרבינו משה לתפוס לו לשון שהיה משמעו בכל ענין אין מקודשת ולא יהיה כוונתו כ"א בענין אחד סתום אשר לא פירש מתוך דבריו כלל הלא דבר פשוט הוא כי הואיל רבינו משה באר את התורה ולא הניח מכשול לפני קוראי ספרו. גם מה שהביאו ראיה ממה שכתב בפרק ח' דתרומות דקטנה שנשאת שלא לדעת אביה כו' אע"ג דקדשה אביה אין אוכלת בתרומה שאם ימחה אביה תעשה זרה למפרע וזה שראה ושתק כעס הוא אלמא דדוקא אם ימחה אסור לאכול אבל אם יבא ויאמר ניחא לי תאכל ושמ"מ דריצוי דבתר נישואין מהני וע"ז דנו דכ"ש בקידושין כו' אומר אני דאין מכאן ראיה כלל דודאי היכא דקדשה אביה מסתמא ניחא ליה בנישואין כל זמן שלא מיחה דסתם קידושיה לנישואין עומדים אלא דוקא כשהוא מוחה דאז אין דנין אפי' שתק דמחמת כעס הוא כיון דעכשיו מיחה אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' בלא שום מחאה נמי אינה אוכלת שהרי אין קדושיה קידושין אפי' יתרצה לדעת ר"מ כדכתבתי לעיל וכן צ"ל על כורחיה דאלת"ה יקשה לך דרב אדרב דרב אומר אוכלת בנתקדשה לדעת ונשאה שלא לדעת אלמא לא חייש לשמא לא יתרצה האב בנישואין ואלו רב אומר לעיל דצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב כדשדרוהו לקמיה כדאיתא התם ואע"ג דחששא שמא יאמר חששא מועטת היא אבל צריך לחלק כדחלקתי וכן משמע מתוך פירוש רש"י וז"ל אוכלת בתרומה אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעתו ואמרו רבנן אין אשה אוכלת עד שתכנס לחופה זו הואיל וקידושין לדעת היה חופה נמי ניחא לה עד כשישמע ויבא וימחה עכ"ל הרי לך שתלה הטעם במה שקידושין לדעתו הי' וחופה נמי מסתמא ניחא ליה כדפי' לעיל ולע"ד נראה שבא ליישב קושיא דרב אדרב שהקשה לעיל דאין לומר דאע"ג דחיישינן לשמא לא נתרצה האב ומשום הכי צריכה מיאון מ"מ לענין תרומה לא חיישינן דספק דרבנן הוא דהא דבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה כו' דהא פשיטא דחששא יאמרו אין קידושין תופסין אין אלא חומרא בעלמא כמו שכתבו שם התו' דאטו כל היכא שהצריכו גט מספק יצריכו מיאון משום שמא יאמרו כו'. ואי חיישי' שמא יאמרו וכו' כ"ש שיש לחוש לשמא ימחה האב אפי' מארוסה כיון דמדרבנן לא אכלה אלא ודאי צ"ל דאין לחוש לדרב כיון דקידושין לדעת היו כדפירש לעיל. והוא הדין דלרב נמי אין לחוש כי אם לשמא יבא וימחה אבל כל זמן שלא ימחה מהני ליה חופה כיון דקדושין לדעת היו וזה ברור לכל מבין. ואחרי אשר החלטנו שנחלקו אבות העולם אם חוששין לריצוי האב ואם לאו דהא רב אלפס ורבינו משה מיימון ורבינו משה מקוצי ור"י מקורבייל ס"ל דאין חוששין לריצוי האב אפילו נתרצה בפירוש. ורבינו מאיר ובנו רבינו שמואל ורבינו אליקים וראב"ן וראבי"ה והרמ"ה אית להו דהיכא דנתרצה דחלו הקדושין א"כ הדבר צריך תלמוד אם יש לחוש לדברי הגאונים האומרים דריצוי האב מהני ולומר דכ"ש דריצוי דידה מהני לכשגדלה ונפקא מרשות אב כמו שדנו החברים מקשיבים. ואולם כי לכאורה ק"ו שאין עליו תשובה הוא דאין לומר דבשלמא היכא דנתרצה האב יש לחוש משום דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ניחא ליה באותה קידושין ונעשה כמקדש הבת ברשות אביה וא"כ הוו קידושין גמורין אבל היכא (ב) דלא נתרצה האב מעולם אפילו כי גדלה הבת ונפקא מרשות אב לא יחולו הקידושין כיון שמתחלה שלא ברשות האב נעשו והיא היתה ברשותו וכמו שאמרו קצת החברים שהאפס לא יגדל ולא יצמח דהא משמע מלשון ראבי"ה דאפילו בקדושין יתומה קטנה אם היו הקדושין בעין כשגדלה אז נעשו קדושין מן התורה שהרי כתב שם על דברי רב אלפס וז"ל ואם באנו להעמיד דבריו צריך לומר כגון שנתאכלו המעות של קדושין בשעת ריצוי האב כדאמרינן ביבמות פרק ב"ש (יבמות דף קי) גבי קדושי קטנה דאי בעל לאחר שגדלה אין ואי לא לא מפני שבעילות הראשונות כו' עד וכן בקדושי כסף עכ"ל משמע דאי הוי הקדושין עדיין בעין דאפילו לא בעל מקודשת ומדאורייתא דהא מדאורייתא מיירי התם כדבעינן למימר לקמן בע"ה. ועוד דא"כ יקשו למה לי שיהיה המעות קיימות בשעת ריצוי האב כמו שכתבו כל הגאונים במרדכי אפילו לא יהיו בעין בשעת ריצוי האב מ"מ איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה בקדושין למפרע ואז היו בעין. אלא ודאי צריך לומר דמודים הם דלא חלו הקדושין כ"א משעת ריצוי ואילך ולא אמרי' שיחולי למפרע אפילו הכי חלו אח"כ בשעת ריצוי האב ה"נ איכא למימר שיחולו בשעת גדלות שיוצאה מרשות אב ובידה לקבל לקדש עצמה וגם מלשון הרמ"ה שכתבתי לעיל יש לדקדק דלא חלו הקדושין אלא משעת ריצוי ואילך שהרי כתב אבל אם נתברר שנתרצה כששמע הוו קידושין משעת שמיעה כו' וכן אח"כ חזר ושנה הוכיח סופו על תחלתו והוו קידושין משעת שמיעה משמע דוקא משעת שמיעה ואילך הוו קידושין אבל מקמי הכי לא וכי תימא אם כן דלדברי הרמ"ה אין הקדושין חלים למפרע היאך יוכל לומר דאפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה והלא הלכה רווחת היא שהמקדש במלוה אין מקודשת וכיון דנתאכלו מעות נעשו מלוה גבה י"ל כיון דבתורת קידושין יהבינהו לא חשיב מלוה לעכב הקדושין כדמוכח בריש פרק האומר (דף נח) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דרב ושמואל דאמרי תרווייהו שאם לא בא אחר לקדשה תוך שלשים יום דמקודשת לראשון לאחר ל' יום ואפילו נתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לאו לפקדון דמי וכדאיתא התם אלמא אע"ג דנתאכלו המעות בשעת חלות הקדושין אפילו הכי מקודשת. וכן משמע נמי מתוך מה שפי' התו' כדתנא פרק המדיר (כתובות דף עב) לפי דעת אחד דגרס שם. אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אומר צריכה הימנו גט ואמר אביי עלה לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב וכו' והקשה בתוס' שיטת רבינו פרץ וז"ל וא"ת פשיטא דאין שאר כנסיות בלא בעל מועילות דהא הקדושין היו על תנאי ואין בה כניסה אלא חופה בלבד ובמה תקנה כו' עד ויש מפרשים כך לא תימא טעמא דרב משום אחולי אחול כלומר אחר התנאי הראשון והשתא כשכנסה מקדשה בכסף שנתן לה בתחלה ואע"ג דנתאכלו המעות לא אמרינן כיון דנתאכלו מתחילת הקדושין וכיון דהיו בה מומין ה"ל כמלוה גבה ואין מקדשין במלוה דכיון דנתנן לה לשם קדושין מתחילה יכול לקדש כדאמרינן המקדש לאחר שלשים יום אף על גב דנתאכלו המעות כיון דנתנם לשם קדושין מקודשת וכו' עכ"ל התוספות הרי לך בהדיא אליבא דהנהו מפרשים דאע"ג שאי אפשר לקדושין לחול מתחילה כי התם שקדשה ע"מ שלא יהיו בה מומין והרי היו בה אפילו הכי כי הדר נתרצה חלו הקדושין ואפילו נתאכלו המעות הכי נמי לא שנא לדעת הרמ"ה. ומ"מ אף כי נלמוד ריצוי דידה לאחר גדלות מריצוי דאב לפני גדלות כמו שאמרו החבורים מכל מקום י"ל דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ריצוי אב לא מהני כ"ש כשהוא מתרצה בהדיא אבל לא בשתיקה לחוד' הכי נמי לא תועיל השתיק' ששתקה אחר אשר גדלה אם לא נתבר' לנו להדיא שנתרצה בקדושין אמה אחר שגדלה ואפי' לדברי הרמ"ה. וכ"ש לדברי המרדכי שהבאתי לעיל שאם לא היו הקדושין בעין כשכנסה בתחילת י"ג שנה שאין לחוש לאותם קידושין אך על מה שכתבתי לעיל דאפילו לדברי הרמ"ה צריך עדים שנתרצה קדושין משגדלה. יש להשיב ולומר דבשלמא אב שלא נתרצה מעולם באותם קידושין כל כמה דלא שמענו שנתרצה אין לנו לומר שנתרצה ואפי' שתק דשמא מחמת כעס שתיק. אבל היא שנתקדשה מרצונה ואדעתה אלא שרשות אביה היה מעכב הקדושין לכשתצא מרשות האב תעמוד קידושין אפי' שתקה דמסתמא אין לנו לומר שתחזור בה. ועוד לגבה דידה לא שייך למימר דמשום כעס הוא וכמו ששנינו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערו' אבל משהביאה שתי שערו' פשיטא שאינ' יכולה למאן ואפי' לא שמענו ממנה שום ריצוי משגדלה כדמוכח בכמה מקומות בתלמוד ומזה אין צריך להאריך. ומ"מ נראה דלדברי החולקים על ה"ג בענין קטנה שהלך אביה למדינת הים ואיתא להו דלא תקינו רבנן להו נשואין כי היכי דתקינו ליתומה קטנה אין להביא ראיה מההיא דעד מתי הבת ממאנת כו' דהתם דין הוא שלא תמאן משגדלה שער דהא מקמי הכי הייתה מקודשת למיאון מדרבנן ואמר רבנן שלא תמאן משגדלה שעה אחת ולא מחתה דילמא אתי למאן אפי' לאחר בעילה דהויא מקודשת דאורייתא כדפירש בפרק יוצא דופן (נדה דף מו) אבל זו שלא תקנו לה רבנן נישואין כלל לא אתי למטעי למשרי היכא דבעל דהא אפי' כי שרינן ליה אפי' כשגדלה בקדושין האלו הכל יודעים שאין בהם ממש שהרי מעולם לא נהגו בהם מנהג קדושין כלל ולא אתי לאיחלופי בבעל. אבל לדברי ה"ג דאית להו דקידושין תקינו לה רבנן פשיט' שיש משם ראיה שלא תנשא בלא גט כיון שגדלה שעה אחת בקידושיה קודם שמחתה דהא ליתומה מדמו לה כמו שכתבו תוספו' שאנ"ץ וז"ל ונראה דה"ג מדמו אביה למדינת הים לענין זה כאלו מת ותקינו לה רבנן נישואין כמו שתיקנו ליתומה עכ"ל הרי לך דלה"ג מדמינן ליה להדדי ולדבריהם פשיטא שאין מותרת בלא גט ואפילו לדברי החולקים על ה"ג נרא' דיש להביא ראייה להחמיר ממה ששנינו ביבמות בפ' ב"ש (יבמות דף קט) גבי שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות בעלה של גדולה רבי אלעזר אומר כו' ר"ג אומר אם מאנה מאנ' ואם לאו תמתין עד שגדלה ותצא הלזו משום אחות אשה ומבעיא לן בגמ' טעמא דר"ג משום דקסבר קדושי קטנה מתלא תלו וכי גדלה גדלה קידושיה בהדה או משום דקא סבר המקדש אחות יבמה כו' ופשיט רב משום דקסבר המקדש אחו' יבמה כו'. ורב ששת מותיב ליה מברייתא דקתני המקדש את הקטנה קדושיה תלויין בו ומשני לה אליבא דרב ועל זה כתב רב אלפס וז"ל אתמר קטנ' שלא מאנה כו' עד ואוקמינ' להא דרב דאמר אין צריכה גט משני כשבעלה הראשון לאחר שגדל' אצלו אבל אי לא בעל' אחר שגדלה קדושי קטנ' לאו כלום היא וצריכה גט משני כו'. עד ואותיב עלה דרב מהא דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויין מאי קדושי' תלויין לאו דכי גדלה גדלה בהדה ואע"ג דלא בעל ופריק לא מילת' דקטנ' מתל' תליא וקיימא כו'. עד ולא יפסוק הכא הלכתא בהדי' וחזי' מאן דכת' דהא מלת' ספיק' היא ועבדינ' ביה לחומר' דהא תניא המקדש את הקטנ' קדושי' תלויין ואע"ג דשנינן לה אשינויי' לא סמכי' ואי לא בעל וגדל' ונתקדש' לאחר צריכה גט מזה והאי סברא דר"ח סבר' מעליא הוא וגרסינן בהדיא פרק יוצא דופן וכו' עכ"ל רב אלפס משמע מתוך דבריו דאיכא לספוקי אם הלכתא כרב או כרב ששת דבעי למידק מתוך הברייתא דכי גדלה גדלה קידושין בהדה כדקאמר אשינוייא דשני אליבא דרב לא סמכינן וכן נמצא בתוספות שיט' בהדיא דפי' ר"ח דלא כרב דמפרש טעמא משום דמקדש אחות יבמה כו' דאשינוייא לא סמכינן ואם כן דהוה טעמא משום דקדושי קטנה מתלא תלו וגדלו בהדה צ"ל דע"כ דמדאורייתא גדלי הקידושין כשתגדיל דאי לא תימא הכי היכא מצינו לפרשי טעמא דר"ג משום דגדלה בהדה ואע"ג דלא בעל כולי כדאיתא התם והא רבי גמליאל קאמר ותאסר הלזו משום אחות אשה ואע"ג דזקוקה דאורייתא שהם גדולות ונישואיה נישואין גמורה דאורייתא הם והיכי אתו קדושין דרבנן ואפקעו לזיקה דאורייתא אלא ע"כ צ"ל דמדאורייתא קאמר דגדלי לר"ג אליבא דרב ששת. ועוד ראיה מדפרי' בתר הכי וסבר רב אי בעל אין אי לא בעל לא והא אתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ונישאת רב אומר אין צריכה גט משני וכו'. מאי לאו אע"ג דלא בעל לא דבעל ומדהוה בעי לאוקמי בלא בעל ומשום דגדלי קידושין בהדה שמעינן דלמאן דאית ליה דגדלי דהיינו מדאורייתא דאי לא תימא הכי אמאי אין צריכה גט משני אלא ודאי אליבא דרב ששת גדלי מדאורייתא ועל זה כתב ר"ח דיש לחוש ולהחמיר כדבריו כיון דפשיטא דברייתא הכי משמע ואם כן נראה דה"ה לנדון שאנו עומדים עליו דלענין דינא דאורייתא אין לחלק בין קטנה יתומה לקטנה שיש לה אב דאידי ואידי לא תפסי בה קידושין כלל אלא דרבנן תקנו קדושין ליתומה קטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא פרק חרש (דף קי"ב) מה שלא תקנו בקטנה שהיא ברשות האב ומה תועיל תקנת חכמים לענין חלות הקדושין דאורייתא פשיטא שאם נאמר בקטנה שיש לה אב שנתקדשה שלא לדעת אביה דלא גדלה קדושין בהדה אף לכשתבגר ותצא מרשות האב דה"ה דלא יגדלו מדאורייתא בקטנה יתומה שנתקדשה והגדיל באותה קידושין וא"כ הדעת מכרעת להחמיר בנדון זה לדברי ר"ח ורב אלפס גס כתב בסמ"ק גבי קטנה שהלך אביה למדינת הים דלכי גדלה גדלי קידושין בהדה דאורייתא. ואין לומר דהא דקאמר דגדלי קידושין בהדה דווקא בבעל אח"כ שגדלה דלשון דגדלי קידושין משמע שהקידושין הראשונים גדלי דאי בבעל דווקא אין כאן גדול אלא מתהוים הם בבת אחת. ועוד דלישנא דבהדה משמע דכמו שהיא גדלה מעצמה כך גדלי קידושין מעצמן ועוד דהאי לישנא דגדלי קידושין בהדה נזכר בתלמוד בפרק ב"ש (יבמות דף קט) לומר דמעצמן הם גדילים אפילו בלא בעל ופשיטא שלא יתפוש לשון התלמוד בהפך הכוונה וזה ברור למבין ואם כי נחלק רבינו יצחק על דברי ה"ג לענין קידושי קטנה ואמר דלא תקנו לה רבנן קידושין לענין חלות קדושין בגדולות לא נחלק עליהם כמו שאמרו החברים המקשיבים לדבר אמת כדכתב מר ותדע דכן הוא דהא מדאורייתא דאמר דגדלי בהדה ולענין חלוק דאורייתא אין לחלק בין אם תקינו לה רבנן נישואין וקידושין ובין לא תקינו כדכתבתי לעיל. ועוד שהרי הג"ה רבינו ערץ בסמ"ק וז"ל אך ר"י אומר דאין מקודשת בעודה קטנה אפילו מדרבנן כיון שיש לה אב ונפקא מינה דאפילו מיאון לא בעי בעודה קטנה עכ"ל מדקאמר אינה מקודשת בעודה קטנה משמע הא לכי גדלה מודה רבינו יצחק שהיא מקודשת דאי לא כן הוה ליה למימר אך ר"י אמר דאין מקודשת כיון שיש לה אב ותו לא. ועוד מדקאמר ונפקא מינה דאפילו מיאון לא בעי בעודה קטנה משמע דליכא נפקותא אלא לענין מיאון בקטנות דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר נפקותא דאורייתא לענין חלות קדושי הגדלות ועוד מדלא תאמר סתמא ונ"מ דאפי' מיאון לא בעי אלא פי' בעודה קטנה משמע דכשהיא גדולה ליכא למימר דמיאון לא בעי אלא אדרבה לא סגי לה במיאון דפשיטא דאין לומר דכשהיא גדולה בעי מיאון ובמיאון מיהו סגי לה דממה נפשך אי לא חיילי קידושין כשגדלה טפי מבעודה קטנה א"כ אפי' מיאון לא בעי לדברי רבינו יצחק ואי חיילי לכי גדלה א"כ לא סגי לה במיאון דלא שייך מיאון בקידושין הבאין בגדלות. ואולם כי בסמ"ק אחד אין כי אם אך ר"י אומר כן ואפי' מיאון לא בעי בעודה קטנה. ומ"מ גם מתוכו יש לדקדק בדקדוק האחרון שדקדקתי לעיל. ועוד שהרי מצאתי כתוב ר' נתן המכירי שאל מאת רבינו יצחק בר יהודה בן י"א שנה שקדש לו אביו בטבעת ועדים אם ימאן צריכה גט או לא. והשיב שצריכה גט שמצינו בכל מקום שזכין לאדם שלא בפניו כו' עד ועוד מאחר שלא מחה בקידושי אביו עדי"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצויי ארצי קמיה אחר שגדלה ושתק וקבל ולאחר מכאן חזר בו ואינה חזרה ואינה יוצאה בלא גט ושלא יהיו בנות ישראל הפקר ואין לפקפק באיסור אשת איש. הרי לך בהדיא דחייש לדילמא ארצויי וכו' אפי' בקדושי קטן כ"ש בקדושי קטנה דאיכא למיחש לדלמא ארצויי ארצי קמיה משגדלה ושתקה והא לא גרע נתקדשה שלא לדעת אביה מחדושי קטן דפשיטא דלא כלום הם ואדרבה גרועי מינייהו. אע"ג שנחלקו עליו רבינו שלמה בר' שמשון וכן רבינו קלונימוס איש רומו מ"מ פשיט' די"ל עד כאן לא קמפלגי אלא בקדושי קטן דפשיטא דגרועי מקדושי קטנה דאי לא תימא הכי וקשה לר"ח בפרק ב"ש ולרבינו פרץ דאית להו דאפילו במקום שאין חלות לקידושין בקטנות מ"מ יחולו בגדלות כגון בקטנה שהלך אביה למדינת הים לרבינו פרץ אליבא דרבינו יצחק כדפי' לעיל מ"ש מקטן שקדש דאפילו שלח סבלונ' לאחר מכאן כלומר כשהגדיל כדפי' רש"י אין מקודשת כדתנן בקדושין פרק שני (דף נ) ותניא נמי בברייתא בהדיא ומייתי לה בכתובות פרק המדיר (כתובות דף ע"ג) אלא ודאי נ"ל לגבי האיש שהוא עושה מעשה הקדושין וקונה אותה לא שייך למימר דבריצוי ושתיקה דגדלות נתקדש לו כיון שלא חלו הקדושין בשעתן שהרי צריך הוא לעשות מעשה הקדושין כדכתיב כי יקח איש אשה כו' וכתבו התוספת בפ"ק דקדושין והלכה לא מהני שתיקתו וריצויין דלאחר גדלות דהא בעיקר הקדושין רצויו ושתיקתו למאי מהני דאם נתנה היא ואמרה היא אפילו הוא שותק ומקבל הקדושין אין מקודשת ואפי' נתן הוא ואמרה היא אין מקודשת כ"א דרבנן מספק לדעת רב אלפס אבל אשה דמקניא בריצויה בלי שום אמירה ה"ה דלכי גדלה הקדושין קדושין ע"י ריצוי ושתיקה ומ"מ יש לתמוה על דברי ר"ח דלעיל וכן על דברי הסמ"ק ורבינו יצחק בר יהודה דמשמע דאית להו דלכי גדלה גדלי קדושין מדאורייתא דהא גרסינן בפרק יוצא דופן (נדה דף מו) אמר דימי מנהרדעא הלכתא חיישינן שמא נשרו וה"מ דקדוש תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא הרי לך בהדיא דלא חשיב ספיקא דאוריי' אלא היכא דבטל לאחר זמן אבל בעל מעיקרא דהיינו לפני זמן חשיב ליה ספיקא דרבנן ולא חיישי' שמא נשרו כדפי' שם רש"י וא"כ היכי נסתפק ר"ח אי קיי"ל כרב או כרב ששת והלא צ"ל לרב ששת דאפי' בלא בעל גדלי קדושין דאורייתא כדהוכחתי לעיל מדקאמר ר"ג דתנא הלזו משום אחות אשתו וכן מדהוה ס"ד דרב דאומר דאינה צריכה גט משני דהיינו אפילו בלא בעל כדהוכחתי לעיל וכ"ש שיקשה על לשון רבינו פרץ דמשמע דאית ליה דגדלי קדושין בהדה אפי' מדאורייתא כמו שהוכחתי לעיל גם (ג) מצאתי בזה דברי רבינו משה מאד תמוהים שהרי בהלכות אישות פ"ד כתב וז"ל אלא קדושי קטנה מדברי סופרים והם תלויים שאם ישבה אצלו עד שגדלה גמרו קדושין ונעשית אשת איש גמורה ואיך צריך לקדשה אחר שגדלה עכ"ל. נראה שהוא תופס עיקר סוגיא דב"ש אליבא דרב ששת דאמר כי גדלה כו' וכדפי' ר"ת שם כמו שכתבו התוס' שהבאתי למעלה. עוד כתב באותו פרק וז"ל המקדש אשה שחצייה שפחה וחציה בת חורין אין מקודשת קדושין גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרה קדושין כקדושי קטנה שגדלה ואין צריך לקדשה קדושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קדושין לשניהם ואיזה היא שפחה חרופה האמורה בתורה מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקדשה עבד עברי עכ"ל הרי שמדמה קדושי קטנה שגדלה לקדושי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין ובקידושי חצייה שפחה כו' כתב דלכשתשתחרר גמרה קידושיה והיינו דר' זירא בפרק השולח (גיטין דף מג) ושם מוכח דלר' זירא דאמר גמרו קידושין דהוייא מקודשת מדאורייתא ואפילו לחייב מיתה הבא עליה דגרס שם אתמר חצייה שפחה וחצייה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן פקעו קדושי ראשון ורבי זירא אמר רב נחמן גמרו קדושי ראשון א"ר זירא כותי דידי מסתברא דכתיב לא ימותו כי לא חופשה הא חופשה ימותו. הרי לך דלמ"ד גמרו קדושין הרי היא כאשת איש גמורה אחר שחרור לחייב מיתה הבא עליה מכח קדושין דקודם שיחרור. ואע"ג שכתב שאם בא אחר וקדשה הרי זו ספק קדושין היינו דמספקא ליה אי הילכתא כר' זירא או כרב יוסף בר חמא. וכן משמע התם דמסופק ליה לרב חסדא בהכי. ומ"מ כי אמרינן גמרו כו' צ"ל היינו מדאורייתא כמו שהוכחתי ובאומרו גמרו מדמה לה לקטנה א"כ משמע דאית ליה לקטנה שגדלה מקודשת מן התורה או לכל הפחות מספק דאורייתא כדמספקא ליה לר"ח כדכתב רב אלפס. ואלו בהלכות גירושין פרק י"א כתב וז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה אעפ"י שלא בעלה משנעשית בת י"ג שנה ויום אחד כו' עד ולא בא עליה אחרי שגדלה שתהיה א"א גמורה וכמו שמסיים שקדושי קטנה הם מדברי סופרים כסוגיא דפ' יוצא דופן דלעיל ולעיל משמע איפכא כמו שכתבתי. גם דברי רב אלפס בזה מגומגמים שהרי מתחילה כתב שסבר ר"ח שנסתפק אי קדושי קטנה גדלה בהדה או לא ופסק לחומרא מסברא מעלמא. וא"כ מספקא ליה אי הוה מקודשת דאורייתא או לא כדהוכחתי לעיל מדקאמר רבי גמליאל תצא הלזו משום אחות אשה וכן מדהוה בעי לאוקמי ההיא דרב דאמר דאין צריכה גט משני אע"ג דלא בעל ואח"כ מביא ההיא דיוצא דופן ומסיק דאינה מקודשת אלא מדרבנן היכא דלא בעל נראה ג"כ כמסתפק אי איכא למיחש לקדושי תורה כגון דגדלי בהדה או לא. וכלל העולה בנדון שאנו עומדים עליו לפי הנלע"ד דלכתחילה אין להתירה לינשא לכל הפחות אם היו קדושיה בעין בשעת גדלות מאחר ששוין כל הני פוסקים דלעיל דאם קדושיה בעין בשעת ריצוי האב דחלו הקדושין ואם כן הוא הדין שיש לומר שחלו הקדושין כשגדלה הקדושין ונתרצית ואע"ג דאיכא למימר דדוקא נתרצית בפירוש כדכתבתי לעיל. מ"מ יש פנים בהפך כדכתבתי לעיל גם לפי פסק ר"ת. וכן מתוך דברי רבי' פרץ בהגה"ה דמשמע דלא בעינן ריצוי בפירש כמו שכתבתי לעיל בארוכה גם לא שיהיו המעות בעין בשעת גדלות. ואף אם לא היו הקדושין בעין בשעת גדלות רואה אני להחמיר שלא להתיר בלא גט משום חומרא דאשת איש. אך אם כבר הורו המורים ועשו מעשה. ואתם רבותי שבפר"ובינצא תסכימו בדבר כדיי אתם רבותי לסמוך עליכם אפי' שלא בשעת הדחק ומצורף כי לפי דברי רב אלפס במסקנא משמע דקטנה שהגדילה לא חלו קדושיה כי אם מדרבנן וכן מתוך מה שכתב רבינו משה בפרק י"א דהלכות גירושין וכן הראב"ד תמה על אשר כתב רב אלפס דיש להסתפק אי הלכתא כרב ששת דאמר אפי' בלא בעל גדלי קידושיה וכתב דליכא שום ספיקא בזה דודאי בעל אין לא בעל לא דשינוייא דשני רבין בריה דרב נחמן שינוייא מעליא עוד כתב וז"ל דבר ברור הוא דאם לא בעל ונתקדשה לאחר צריכ' גט מראשון מדרבנן ומשני מן התורה וכולהו מודו בהאי מילתא לבר משמואל עכ"ל. הרי לך מתלתא דלכי גדלה אינה מקודשת אלא מדרבנן וא"כ בדיעבד יש קצת לסמוך ולומר דווקא ביתומה שתקנו לה נישואין ועד עתה היתה אשתו ומקודשת למיאון הוא דאמור רבנן דמקודשת לכי גדלה דלמא אתי לאיחלופי בבעל אבל ביש לה אב אפי' מדרבנן ולא מקדש' כיון דבקטנותה לא תקנו לה נישואין לדברי החולקים על ה"ג לא אתי לאחלופי בבעל עכ"ל ולכאורה רב אלפס ורבינו משה פליגי אה"ג דאל"כ לא לישתמט בחד דוכתא דלימא אם הלך אביה למ"ה דמקודשת מדרבנן אלא אדרבה קא פסקי ודנו דנתקדשה שלא לדעת אביה דאין מקודשת כלל משמע דלא שנא אביה כאן לא שנא אביה במ"ה גם כתבו התוספת שאנ"ץ דלכאורה השאלתות פליגי אה"ג גם הגאון רבינו יצחק בעל התוספת סתר דבריהם מכח ראיה הלא היא כתובה על סמ"ג וכן בתוספו' ומ"מ רבו הפוסקים אשר מתוכם יש ללמוד איסור כדכתבתי לעיל וחלילה להתירה לינשא ואם יאמר (ד) האומר דמשום עיגונא נקל עליה. אדרבה משום חומרא דא"א יש להחמיר עליה דפשיטא דאנו בעניותינו אין לנו להקל משום עיגונא אלא במקום שהקילו חכמים כגון בעדות אשה שהם היה בידם כח להקל או משום דכל המקדש כו' כמו שכתב הרשב"א או משום דיש כח בידם לעקור דבר מן התורה ואפי' לרבא דפליג אדרב חסדא ואומר דאין ב"ד מתני לעקור דבר מן התור' בפרק האשה (דף פט) מודה רבא בהא משום שהדבר ראוי להאמין כדפי' התו' בשם ר"י או משום דאפילו מדאורייתא נאמן עד אחד כיון שהדבר עשוי להגלות כדמשמע מתוך דברי רבינו משה ואף גם זאת אי לאו טעמא מתוך חומר שהחמרת בה בסופה הקלת' עליה בתחלתה לא היינו מתירים משום עיגונה כדמוכח בריש האשה רבה (יבמות דף פח) דגרס שם א"ר זירא מתוך חומר שהחמרתה בה בסופה כו' ופרי' לא ליחמור ולא ליקיל ומשני דמשום עיגונא אקילו בה רבנן משמע בהדיא דאי לאו טעמא דמתוך חומר' כו' לא היו מקילין משום עיגונא דלא הדרי ביה רבי זירא מדלא קאמר אלא משום עיגונא ובשום ספרא לא גרס אלא וא"כ דבר פשוט הוא שאין לנו לילך אחרי המיקל בזה ועוד דאדרבה בכל מקום שהדבר תלוי בספק ואפי' בעדות אשה הלכו בו חכמים להחמיר כגון שנפל למים שאין להם סוף דאשתו אסורה ונשארה זו עגונה כל ימיה וכהנה רבות בשילהי יבמות (דף קכא) ואע"ג דרוב' מתי' והיינו משום חומרא דא"א כמו שכתבו התוס' ועוד ראיה מפ' האשה שלום (יבמות דף קט"ו) דאיבעיא לן עד אחד במלחמה ומהו לא איפשיט' ופסק רבי' חננאל וכן ראב"ן לחומרא דספיקא דאורייתא הוא. ולא אמר דמדחזינ' דאקילו בה רבנן משום עיגונא אף אנן ניזיל לקולא. דהיכא דאתמר אתמר היכא דלא איתמר לא אתמר כדפיר' לעיל הטעם.

ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף