שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/כט

שו"ת מהרי"ט ‏ ב יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להחכם השלם כמהר"ר אברהם אלגזי נר"ו לשיא"ו:

ראיתי כל מאי דכתב מר והעמיק הרחיב לבאר דלא אמרו במבזה שליחא דרבנן דמחייב נדוי או נגיד אלא כשנגע גם בכבוד הרב עצמו וההוא עובדא דההיא טבחא עם שמעיה דרב יהודה דפר' עשרה יוחסין דקאמר משום דציער שליחא דרבנן דמשמע דלא תלה הנדוי לרב יהודה עצמו אלא משום דציער שליחא דרבנן ואעפ"י שלא הזמינו לדין אלא המריבה היתה על לקיחת הבשר ואמר שכבר האיר עינינו הרב מהר"ר דוד הכהן סי' כ"ב שכתב וז"ל אין לנו לטעות ולומר לאו משו' כבודו נידהו רב יהודה אלא משום דציער לשלוחו כמו שהשיב לרב נחמן וחתם דבריו ואמר וא"כ יאמר האומר דההיא דהתם לאו משום כבוד החכם הוא הא ליתא דהא טעמא דמצער שליחא דרבנן דמנגיד ליה רב לא הוי אלא משום כבוד הרב דלכבוד הרב מנדין נמי עכ"ל ומשמע ליה למר שהרב בא למעט שלא היה הנדוי על מה שבזה השליח דמשום הא לא מחייב מידי אלא על מה שבזה את רב יהודה עצמו.

ומטיבותיה דמר אמינא דאי רב יהודה גופיה השיב לרב נחמן אמאי שמתיה מר לההוא גברא ואמר משום דציער שליח' דבי דינא האיך נאמר דמשום דציער שליחא גופיה לא מחייב מידי א"כ הול"ל משום דאתפקר ביה ועוד האיך נותן הרב ז"ל טעם לדבריו דהא טעמא דמצער שליחא דרבנן דמנגיד ליה רב לא הוי אלא משום כבוד הרב ולשיטתיה דמר צ"ל דהיינו משו' שהתפקר בכבוד הרב ומי לחשך בכך אדרבא משמעות דמאן דמצער שליחא דרבנן היינו שבזה את השליח לא שבזה את שולחו ותו מתפקר בכבוד הרב בר נגידא הוא בר נדוי הוא כדאמרינן באלו מגלחין ולאפקרותא לאלתר פרש"י שהעיז פניו לחרף תלמיד חכם וכי אמר ליה רב נחמן ולנגדיה מר מנגד כלומר ולמה נידהו למה לא השיבו דמנדין על כבוד הרב אלא שהוצרך להשיב דחמירה מיניה עבדי ליה דמשמע שהחמיר עליו יותר מהראוי לו כדפרש"י והלא המבזה את החכם דינו בכך לנדותו ולא בדרך חומרא ואין לומר דכשבזה שלא בפניו אין מנדין עליה שהרי אמרו בעובדא דעקביא בן מהללאל דאמר דוגמא השקוה כל שכן בחייו אם כן אמאי אצטריך לן הא דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דרבנן אי מיירי דוקא מבזה את החכם השולחו ות"ל משום כבודו של חכם ואפילו שמתא חייב דחמיר טפי מנגידא ועוד שהרב עצמו כתב שרש"י פירש שמתיה רב יהודה כדאשכחן דמנדין על כבוד הרב אע"ג דרב יהודה קאמר משום דציער שליחא דרבנן שמתיה רש"י ז"ל הודיענו דטעמא דמאן דמצער שליחא דרבנן לא הוי אלא לכבוד הרב וכאן שנגע בכבוד הרב בעצמו אע"פ דלא הוי בזיון ממש מיהו הואיל וציער שלוחו שחייב מלקות משום כבוד שולחו ברשות החכם הוא להחמיר עליו לפי תוקף המעשה והיכא שנצטרף כבוד החכם קצת החמיר עליו וכן כתבו התו' בפ' כ"ג ע"כ ומאחר שהוכיח מדברי התו' הרי מבואר מדבריהם שם דמשום דציער שליחא דרבנן גרידא לא היה חייב זולת מכת מרדות והוקש' להם דהא שמתא חמירה מנגידא ותירצו שמא החמיר עליו משום שבזה את רב יהודה עצמו ומשמע דמשום דציער שלוחא לבד היה חייב מכת מרדות מיהת אע"פ שלא היה מבזה את רב יהודה ועוד מוכח מדבריה' שאמרו דבכל הספרי' גרסי' שליחא דרבנן רש"י גריס שליחא דבי דינא ועל זה כתבו ונראה דבכל שליחא דרבנן יש ללקות אע"ג דלא הוי שליח בית דין כדאשכחן בעובדא דרב יהודה דציער שלוחו ע"כ הרי שעשו שליח דרבנן אעפ"י שלא היה מזמינו לדין כשלוחא דבי דינא שמזמינו לדין והתם פשיטא שאעפ"י שלא בזה את הב"ד כי אם את השליח בלבד חייב ואי ס"ד דשלוחא דרבנן עד שיבזה את הרב האיך השוו אותם וכתבו ה"ה לכל שליחא דרבנן כלומר ולאו דוקא נקט שלוחא דב"ד דאם אית' דוקא הוא דנקט מאן דמצער שליחא דבי דינא שעל צער דשליח לבד מחייב דאי שליחא דרבנן שלא להזמנת בית דין לא חיישינן אצערא דשליח עד דמזלזל בכבוד הרב אלא דבריהם מפורשים דדא ודא חדא הוא. וכן כתב הר"ן בפ"ק דקדושין ולאו שליח ב"ד בלחוד קאמר אלא אפי' שליחא דרבנן כדמייתי בעובדא דרב יהודה וכו' ואע"ג שהשמתא חמורה מנגידא התם לפי שהיה מגנה את רב יהודה עצמו ע"כ. הרי ממ"ש ולאו שליח ב"ד בלבד אלא אפי' שליחא דרבנן משמע שדין שניהם שוה ואין צריך שיבזה את הרב ומה שהחמיר לנדותו לפי שבזה את הרב. אלא שכונ' הר' הר"ד היא מבואר' יפה מתוך דבריו שהוא בא להוכיח דלא תימא דההיא דזקן שנד' לצור' עצמו שפי' אבי העזרי להשתכ' בהתרו דגם להנק' ממנו מקרי להשתכר דמתקן הוא אצל יצרו דהא עובדא דרב יהודה משמ' דנידהו משום כבודו דלא שביק שמעיה למשקל בשרא ועל זה כתב שאין לטעות דהתם לאו משום כבודו נדהו אלא משום דמצער שלוחו כלומר ולכבוד השליח עשה דהא מסתברא שכל עצמם לא אמרו עונש במצער שליחא דרבנן אלא משום כבוד הרב כלומר לכבוד שולחיו ששלוחו של אדם כמותו והביא מדברי רש"י ז"ל שפירש שם טעמא דשמתיה משום שמנדין על כבוד הרב אע"ג דרב יהודה קאמר משום דציער שליחא דרבנן הודיענו רש"י דדא ודא חדא היא דמאן דמצער השליח מצער שולחו ורואה אני שמלה מוטעת בדפוס הביאו לכ"ת לפרש כן בדברי הרב שכתוב שם וכאן שנגע בכבוד הרב עצמו סבור מינה וכאן בעובדא דרב יהודה שנגע בכבוד הרב עצמו כלומר שבזה את רב יהודה והא לא מתיישב כלל דהיכי מסיים אע"ג דלא הוי בזיון ממש והלא מה שאמר מנו יהודה בר שויסקאל אין לך בזיון קשה מזה גם מלת וכאן לא שייכא דעלה קמיירי אלא היה כתוב וכמאן דנגע בכבוד הרב עצמו כלומר נוגע בכבוד השליח כמי שנוגע בכבוד הרב עצמו אעפ"י שלא יבזה את הר' עצמו שלוחו כיוצא בו. ויסתכל כ"ת עוד להלן באותה תשובה בשני עלין כתב הר"ב בלשון הזה שכל מה שאמרו שהחציף בשלוחא דבי דינא נוהג נמי בשלוחו של תלמיד חכם מעובדא דרב יהודה אע"ג דהם ז"ל לא אמרוהו אלא בבי דינא ע"כ משמע דשלוחו של ת"ח שוה לשלוחא דבי דינא וכי היכי דבשלוחא דבי דינא אעפ"י שלא בזה את הבית דין חייב אף בשלוחו של תלמיד חכם אעפ"י שלא בזה את התלמיד חכם. ומאי דבעי מר להוכיח דמאן דמצער שלוחא דרבנן ס"ל הרב מהרד"ך ז"ל דלאו משום כבוד שולחו הוא ולאו מטעמיה מכח ראיה אחרת וגדולה היא אליו איך פה קדוש רב יהודה הוציא דבר שקר מפיו שאמר שציער שלוחא דרבנן והוא לא דבר עם השליח מטוב ועד רע ואמר דלית נגר ובר נגר דיפרקינה לקושיא זאת אם לא דבכל דוכתא דאיתמר שציער שלוחא דרבנן מיירי שנגע בכבוד הרב וההוא גברא בדבר א' דאמר מנו יהודה וכו' ביזה את שניהם את רב יהודה שולחו ואת שלוחו כלומר מאחר שמי ששלחך נבזה בזוי אתה מאד ואעפ"י שלא היה מדבר עמו כיון שהיה שם באותו מעמד הו"ל כמדב' עמו ואמר שלזה כיון רש"י במ"ש שציער שלוחא דרבנן שבזה את שלוחו בפניו ולעיל בתחלת המעשה דקאמר נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה בס' שעומד כאן ליטול כלומר דע"ה הוא כבפניו זה כלל דבריו. והנה בא כ"ת ליישב קושי' א' שקשה הימנו דאי קשיא ליה האיך יאמר רב יהודה דציער שלוחא דרבנן והנה לא ביזהו כלל כ"ש דקש' בכל דוכתא שיאמרו על מאן דמצער שלוח' דרבנן היינו שבזה את הרב אעפ"י שלא בזה את השליח כלל דטפי ניחא שיאמרו דמבזה רבנן באפי שלוחייהו. ועוד זה שאומר שגם השליח מתבזה בהבזות בעליו בעיניו דבר תימה הוא כלום אנו חוששין לשליח אלא מפני כבוד שולחו וכאן נעשה הטפל עיקר ויאמרו מאן דמצער שליחא דרבנן לפי שמתבזה בביזויו של רב ואיכפל רש"י על זה לומר שהבזוי שלשליח היו בפניו וכן על כבוד הרב לא חשו ולא הזכירוהו על כבו' הדיוט נחוש וגם שהיו בפניו. ועל עיקר קושיתו אשר עליה הרים ירעיש היאך רב יהודה הוציא דבר שקר מפיו שאמר שציער שליחא דרבנן יש לומר שר' יהודה לא היה רוצה לתלות הנדוי בכבוד עצמו כמ"ש הרמב"ם ז"ל שגדולי החכמים היו משתבחים שלא נדו לכבודם אבל זה לא יהא אלא שהזלזול הוא חוזר כלפי השליח דאמר מנו שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל דשקיל קמי דידי הו"ל מצער שליחא דרבנן דבשלחותייהו קיימי שכל המבזה אותם על עסק השליחות כמבזה את החכמים עצמם כ"ש כשאומר מנו שמעיה דפלו'. אי נמי דציער שליחא דרבנן משום דלא שביק לי' למשקל בשרא וכן מוכיח מדברי הר"ד הכהן ז"ל ומה שהקשה כ"ת דהא אפי' הי' עושה זה לרב יהודה עצמו לא היה מתחייב נדוי מההיא דהגהת מיימון דמפני דאינו עושה קימה והידור לא מחייב מ"מ כשהוא עושה דרך זלזול אפקירות' הוי כדאשכחן באלו מגלחין בההיא איתתא דחליף צורבא מרבנן ולא אתכנע' מקמיה שמעה שמתא מפיו נהגא נזיפותא ומההיא דסוף מרובה בעובדא דיהודה כו' ובמקום אחר הארכתי בזה דשאני עושה דרך זלזול מן העושה לפי תומו. ומה שכתב רש"י שבזה את שלוחו לפניו הוצרך הדבר לאומרו לפר' לשון צער היינו שביזהו לפניו ומצטער בכך ואי הוה נקיט מבזה היה משמע אפי' שלא בפניו ושמא דעל זה לא יתחיי' מ"מ אלא על המצערו שמבזהו בפניו ול' זה הוא שהוקש' לרש"י בפ"ק דמכילתין עד שהוצרך לפרש שצערו בהכאה ומר נסתייע הרבה מלשון זה של רש"י שכתב שהזמינו לדין וקם עליו והכהו דמשמע ליה דלא מחייב אלא שהכהו ודוקא בהזמנה לדין. ומה ראה לתפוס דבריו אלה כאן בפ"ק הרי בפרק עשרה יוחסין פירש שבזהו והתם בעובדא דרב יהודא לא היתה שם הזמנה לדין ורש"י ז"ל הביא שם הא דרב מנגיד אמאן דמצער שליח' דבי דינא וגם בפרק רבן גמליאל פירש רש"י ז"ל בביזויו גרידא אלמא מה שכתב בפרקא קמא שקם עליו והכהו לאו למעוטי ביזוי דברים אלא לשון צער אתא לפרושי וכאן פיר' כשביזהו לפניו דהיינו צערא.

וההיא דאייתי מר מדאמרי' בפרק אלו מגלחין דמאן דאתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לית ביה משום לישנא בישא ומייתי לה מהעיני האנשים ההם תנקר והתם זילותא דבי דינא הוא וקרי ליה אתפקר בשלוחא אלמא זלזול הרב ציער שליחא הוי התם לענין דשרי ליה לשליחא להגיד קאמר ובין על זלזול השליח בין על זלזול הב"ד שרי ולית ביה משום לישנא בישא והאי דנקט כי האי לישנא מאן דאתפקר בשליחא דבי דינא כלומר שלא היתה האפקירותא אלא בינו לבין השליח שאם היה בפני אנשים אחרים פשיטא דלית ביה משום לישנא בישא.

ומה שהביא בסוף דבריו שמצא און לו בדברי הריב"ש בסי' ל"ג למבזה שלא בפניו מעובד' דרב יהודה אלמא ס"ל שלא היה הנדוי מחמת שציער שליחא דרבנן דההוא בפניו הוא אלא לפי שבזה את רב יהודה עצמו וזה היה שלא בפניו אין משם ראיה דהריב"ש שפיר גמר מינה דאי ס"ד מבזה את החכם שלא בפניו לא מחייב היאך נתחייב נדוי ההוא טבחא על שצער שלוחו והלא אין צער שלוחו אלא שנוגע בכבוד משלחו ואם היה מבזה משלחו מ"מ לא מתחייב מבזה שליח מבעיא ועוד מדברי התוס' בפרק ר"ג מוכח דמה שהחמיר עליו לנדותו היה לפי שבזה את רב יהודה עצמו דלאו משום דציער בנגידא סגי ליה ואי ס"ד דוקא בפניו למה נידהו.

ועל דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ה מהלכות סנהדרין שכתב אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקלה את הדיין או לא רצה לבא משמתין אותו על פיו שהקשה הרב דכיון דפלו' הקלני משמתין אותו מאי רבותיה דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דבי דינא דהא שמתא חמירה פירש בו הרב ב' לשונות ותרוייהו פרכי חדא דמלבד השמתא הוה מנגיד ליה רב. ולכך כתב הרמב"ם אח"כ וכל המצער שליח ב"ד יש לב"ד רשות להכותו מ"מ כלומר יש לו רשות להכותו נוסף על הנדוי. וזה לא יתכן חדא דאמאי מחמרינן במבזה שליחא יותר מהמבזה ב"ד עצמו דבנדוי סגי ליה. ועוד א"כ במה בא רב נחמן לתפוס את רב יהוד' במה שנידהו דאמר ליה ולנגיד ליה מר מנגד הרי הנגידא תוספ' על הנדוי הוא ורב יהודה פחת מענשו ועד שהשיבו דחמירה מניה עביד ליה והלא הקל עליו ונגרע מערכו. ולשון שני דמשמע ליה למר עיקר שפלוני הקלני לא נקט ליה בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים גם זה לא יתכן חדא שלא הניח מקום ללשון שנוכיח ממנו דהא משמתין אותו קאמר ועל כלם קאי. ועוד דבפרק ו' מהלכות תלמוד תורה מנה הרב בהדיא המבזה שליח בית דין מכלל הכ"ד דברים שמנדין את האדם עליהם ומה שרצה כבוד תורתו לומר דהא דמנגיד רב אמאן דמבזה שליח' דרבנן מקל היה רב לדונו במלקו' וע"ז כת' הרמב"ם ז"ל יש רשות לב"ד להכותו כלומר רשות להקל עליו לא נהירא דאמאן קאי יש רשות אם לאותו חכם שנגעו בכבוד שלוחו פשיטא אפי' לגמרי מצי למחול ואם לאחרים קאמר שיש רשות להקל במי שבזה שליח של ב"ד מי התיר לנו לוותר על כבוד הרב הואיל דחייב נדוי ושמא הרב לא ימחול עד שיעשו לו כדינו. ועוד כלהו דקחשיב התם בפ"ק דקדושין דרב מנגיד עלייהו לחומרא קאמר ולא לקולא כדאמרי' התם נהרדעי אמרי בכלהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה בלא שידוכי דאילו מעיקרא אמרי' דרב מנגיד על המקדש בביאה ועל המקדש בלא שידוכי והשתא לא מנגיד אכל חדא מנייהו באפי נפשיה אלא אמאן דעביד תרוייהו שמע דמימרא דרב לחומרא איתמר. ועוד שכתבו התוס' דעל זה סמכו האידנא חתני' הדרי' בבית חמות' כנהרדעי דאמרי בכלהו לא מנגיד רב וכו' ובפ' ר"ג נתנו התוס' טעם למנהג דבשל סופרי' הלך אחר המקל אלמא הא דרב מנגיד לחומרא קאמר. ועוד כי מדברי הרמב"ם שכתב יש רשות לבית דין להכותו מ"מ משמע דאתא לאפוקי דלא תס"ד שאין רשות להכותו דאם איתא יש רשות להקל מעליו לפטרו מן הנדוי מבעי ליה.

ונראה בעיני לתמיה' הרב מהר"י קארו ז"ל דשליחא דבי דינא דאתא רב לאשמועינן דמנגדינן ליה היינו שלא ע"י הזמנה לדין אלא שהולך בשליחות הרב כעובד' דשמעיה דרב יהודה ואמ' דטעמ' דשמתיה משו' דציער שליחא דב"ד אעפ"י שלא היתה הזמנ' לדין אלא שהולד בשליחות הרב לקנות לו בשר כמו שמוכיח מדברי התוס' בפ' ר"ג דאף לרש"י דגריס שליחא דבי דינא כתבו ונראה דבכל שליחא דרבנן יש ללקות' אע"ג דלא הוי שליח ב"ד כלומר שלא היתה הזמנה ולזה אחר שכתב הרמב"ם ז"ל דין ההזמנה לדין שמתחייב המזומן נדוי על שהקל בין בכבוד הב"ד בין בכבוד השליח בין שלא רצה לבא כתב וכל המצער שליח בית דין כלומר אפי' אינש בעלמא דלא אזמניה לדינא שציער השליח בענין שליחותו או כשהלך להזמין לדין לזה בא אחר לסייעו וציער את השליח יש רשות לב"ד להכותו מכת מרדות אבל אין רשות לנדותו אלא לאותו שהזמינוהו לדין בלבד ומה שנדה רב יהודה לההוא טבח' היינו לפי שבזה את רב יהודה כדברי התוס' שם ואף למאי דגרסי' התם דאמר רב נחמן ולנגיד ליה מר מנגד והשיב דחמירא מיניה עבדיה ליה נראה שהתוס' מפר' דטעמיה דרב יהודה לפי האמת היה לפי שבזהו אלא שלא רצה לומר שעל זלזולו נדהו ובמילתא בעלמא אוקמיה שאילו היה רב נחמן משיבו שאינו רשאי למושכו להחמיר עליו היה משיבו שבדין נדהו על זלזול עצמו. והא דקשיא לן מהיכן למד הרמב"ם ז"ל דמבזה שליח ב"ד אפי' ע"י הזמנה חייב נידוי דילמ' דוק' במבזה בית דין נראה דגמר לה משלחו לו ולא בא דכתיב אשר לא יבא לשלשת הימי' וכו' והוא יבדל וכו' דמזלזל בשליח שהולך להזמינו הוי אפקירות' טפי מלא בא ועוד שאם על זלזולו של שליח לא היה חייב לא היה לנו להאמינו שלא רצה לבא או שזלזל בכבו' הרב שנאמ' לפי שהקניטו הוא אומר ונוגע בעדותו הוא אבל כשאנו אומרים שאף על צערו חייב לא חשיב נוגע בעדו' שאף בזה הוא נאמן ומנדין אותו על כך שכבודו הוא כבוד שולחיו ויש לדקדק כן מלשונו שכתב שם אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים וכו' דמאי אסור דקאמר דמשמ' פטור אבל אסור הרי חייב נדוי ולמה סמך ענין לו והרי שליח נאמן כשנים אלא משום דבזלזל שליח ב"ד איכא איסורא טפי דאילו לא בא דלא עבד איסורא מנדין עליה כ"ש בזלזול שלוחם דהוי אפקרות' דבי דינא טפי ולפי' נאמן השליח כשנים לענין הנדוי בין שאמר הקלני או הקלה את הדיין או לא רצה לבא דכיון דעל עצמו נאמן ומנדין עליה לאו נוגע בעדותו הוא.

ואהא דכתב מר שכיון ששלוחו של החכם הרים יד תחלה אעפ"י שאח"כ הכהו זה וחבל בו לית לן בה דפוטר מים ראשית מדון שלא נתכוון אלא להציל עצמו משום כי יחם לבבו עביד ליה מר למרים יד כמכה הואיל שאעפ"י שלא הכהו נקרא רשע וזו לא שמענו אבל שמענו שני אנשים שחבלו זה את זה משלמין במותר נזק שלם כמו ששנינו בפר' המניח. וכתב הרא"ש מיירי שהתחילו כא' או אחר זמן אבל אם התחיל האח' השני פטור אע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושנה בו פטור דהא אפי' על עסקי ממון אמרינן לעיל מאה פנדי בפנדי דמרה למחיה והכי נמי אוקימנה לעיל וקצותה את כפה ביכולה להציל ע"י דבר אחר וכו' משמע דמטעם הצלה פטרינן ליה לשני שרשאי הוא להציל עצמו אפי' ע"י הכאה כיון שקדם האחר והכהו. ועוד כת' שם ומיהו צ"ל אם היה יכול להציל עצמו בהצל' מועטת חבל בו הרבה חייב מידי דהוה איכול להציל באחד מאיבריו. ובטור סי' תכ"א כ' הלשון הזה משם אביו הרא"ש ז"ל ודוקא התחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו ואם רבי לא שנאה אלא לאחר זמן מנין לו לומר דמיד פטור. וראיתי מי ששיבש לשון זה של הטור ואמר שטעו' סופר הוא. ונ"ל שכל שחזר בו מלהכות אפי' מיד לאחר זמן קרינן לה כגון הכהו וחזר לאחוריו ונהפך המוכה מיד והכה למכה לאחר זמן קרינן ליה ומשלם במותר נזק שלם. וכדאמרי' בפ' כל הגט גבי המביא גט ונאבד ממנו מצאו לאלתר כשר איזהו לאלתר כל שעומ' ורואה שלא שהה אדם שם ולא עבר אדם שם הוי לאלתר שהוא לאחר זמן ובנ"ד אם כשהרים יד להכותו קדם זה והכהו להציל עצמו איכא למפטריה אבל אם תחלה כשבא ליקח הבשר היה בהרמת יד ואח"כ עברו ביניהם דברים עד שהכה זה את זה אם באחרונה השני קדם להכות איך הרמת יד של שליח דקוד' לכן פוטרתו שהרי עכשיו לא הוצרך להציל עצמו ומה שהביא מר בכלל דבריו משום כי יחם לבבו טעם זה מהני שפיר לפטרו מעונש דברים כמו שבא בתשובת מהר"ם ומהרי"ו ז"ל דאם פתח בדברי זלזול אעפ"י שזה זלזל בו בזיון קשה הימנו כל שהיה בשעת חימום פטור מיהו דוקא לענין בזוי דברים הוא דאזלינן בתר פוטר מים שהוא ראשית מדון אבל לא לענין חבלא וטעמא משום דענין ביוש דברים אגב צעריה אמר להו ולא חשיב כדמכוין לבייש כדתנן ופטור על הבשת עד שיהא מתכוין אבל ענין חבלה תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד ואע"ג דלא דיינינן דיני קנסית בבבל מכל מקום מנהג שתי ישיבות דמנדין עד דמפייס לבעל דיניה ומיהו ודאי דכל הני דאמרי' בהחובל התוקע לחברו וכו' מנה סטרו וכו' לאו חבלה דממון ממש הוא אלא הכל לפי מה שמתרבה בשתו ובשת דבעינן עד שיתכוין בשעת חימום פטור ולא יתחייב אלא על הנזק אבל אם לא היתה כאן אלא שהרים ידו להכות והניחה ושוב חזר זה והכהו ממש חייב על כבודו ועל כבוד שולחיו.

וההיא דאייתי מר דאמרו בירושלמי זקן שנדה לצורך עצמו אפי' כהלכה אין נידויו נדוי שהבי' בת"ה בהגהה בשם ראבי"ה לצורך עצמו כדי להשתכר בהתרתו ולכך אין נדויו נדוי אין ללמוד משם למי שמתכוין שלא יוסיפו לעשות עוד כדבר הזה שכן דרכן של ת"ח שאינן עושים להתנקם על מה שעבר אלא לתקן לעתיד שלא יהיו פוגמי' בכבודו ולא בכבוד שלוחו ולא יוסיפו בני עולה לענותו והיכי מדמה לה מר למי שמתכוין להשתכר בהתרתו בבצע כסף דההוא דיניו בטלים כדתנן בפרק עד כמה הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה וה"ה שאין נדויו נדוי ואין חרמו אלא כחורמו של ים ואפי' גבי שודא דדייני פי' התוס' שוחדא דדיינא כלומ' שכל מה שירצה הדיין יעשה ומקשי' אם כן יפסוק הדין לכל מי שיתן לו ממון ותירצו כל דיינא דנקיט ממונא לאו דיינא הרי שאעפ"י שהדין עושה מאחר שמשתכר בו אין מעשיו כלום וכן אם עושה להנקם ממנו על מלוה ישנה שיש לו עליו ההוא רשע מיקרי דקעבר על לא תקום ולא תטור אבל כשמתכוין שיהיו זהירין להבא בכבודו ובכבוד שלוחו אין רע אדרבא חושך אותם מרעה לבלתי יחטאו. וב"מ דין הך דירושלמי מחו לה מאה עוכלי בעוכלא שהרשב"א ז"ל בתשובותיו בסימן תכ"ט דחאה מהלכה ואמ' אם אית' לא הוה שתיק גמר' מינה. ובהגה המיימוני' פירש' לכבו' עצמו דוקא שלא היה מכבדו בקימ' ובהדו' ועוד ראיות בכרך תשובו' גאונים שבידי סימן תכ"ב כי המנדה אחרים לצורך עצמו על עסקי ממון אין נדויו נידוי אם ממון נתחייב לו נדוי לא נתחייב לו אבל אם נדהו לכבודו שביזהו ודאי נדויו נדוי משמע דמפרש לצורך עצמו לממון של עצמו אפי' כהלכה כההיא דרשב"ל אע"ג דתלמיד חכם אחר היה יכול לנדו' עליה איהו לא עביד דינא לנפשיה בדבר שבממון אפי' במילתא דפסיקא ליה כל מילתא דמחוסר גוביינא כדכתב הרא"ש ואפילו במידי דלא מחוסר גוביינא דומיא דעובדא דר' שמעון בן לוי דהוה מצי למעבד דינא לנפשיה לענין נדוי חשיב כנוגע בדבר ומיהו לכבודו שאני דכבוד תורה היא וכי תימא תורה נמי דיליה היא ההיא לענין למחול עליה כשהוא בצנעא אבל לתבוע עלבונה לא חשיב נוגע בדבר ושוב מצאתי להרא"ש בתשובותיו כלל י"ח שפירש כן לצורך עצמו אפי' כהלכה דעל ממונו אין נדויו נדוי דממון נתחייב לו ולא נדוי ואותו השואל ששאל להרשב"א בתשובה שכתבתי היה מפרשה שנדה לכבודו במקום רבו דאפילו כהלכה אין נדויו נדוי ומשמע דהוה גריס תלמיד שנידה והרשב"א ז"ל השיבו שאפילו הכי אינה כהלכה דבגמרא דידן מוכח דתלמיד יכול לנדות בין בפני רבו בין שלא בפני רבו וקשיא לי מההיא דאמרינן בפרק הדר רבינא הוה קאי קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא ארמ' ביה קלא ולא אשגח ביה אמר להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה כי האי גוונא מי מחזי אפקירותא אמר ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכו' כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב אלמא משום דהוי כבוד שמים דוקא הא לכבודו מחזי אפקירותא ושמא אדרבא כבוד שמים שאני דכיון דמנודה אפילו לרב הוה ליה כמורה הלכה בפני רבו דחייב מיתה שהרי רבו היה יכול לעשות דבר זה ולהכי בעי אי מחזי כאפקירותא ומשני אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' דאפילו רשות לא בעי למשקל אבל כשהוא מנדה לכבודו לא מחזי כאפקירותא וכי תימא הא אמרינן בפרק חלק דמבזה חברו בפני תלמיד חכם הוי אפקירותא כל שכן לנדות לכבודו בפני רבו ויש לומר דרבו נמי ניחא ליה בכבוד התלמיד דחביב עליו כשלו ותו דבין כך ובין כך קשה דברי הירושלמי דאפילו תימא דמחזי כאפקירותא אכתי לא אשכחן דאין נדויו נידוי. ולהרא"ש ז"ל מצאתי דקשיא מדידיה אדידיה דבפרק אלו מגלחין כתב מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב דוקא שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא היא והוא עצמו צריך נדוי אם לאו דפליג ליה רביה יקרא. ואילו בתשובה כתב תלמיד יכול לנדות במקום גדול שאין זה כפוגם בכבודו שהרי הרב לא ניחא ליה שמביישים תלמידיו כי כבודם הוא כבודו ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו הרי דקשי' דידיה אדידיה וכי תימא דמה שכתב בהלכות לבתר דשמעה מהראב"ד ז"ל והתשובה מקמי דשמעה ויש ליישב עוד דבפניו היינו בעירו או תוך שלש פרסאות דאסור לו להורו' דכבפניו דמי מכל מקום לא הוי אפקירותא דנאמר שאם היה רבו מצוי היה הוא עושהו. אבל בפניו כיון שלא נדהו רבו ולא נטל רשות ממנו אפקירותא איהו טפי המבזה את חברו בפני תלמיד חכם וכדמשמע מההיא דפרק הדר ומצאתי להרב מהר"י קולון זלה"ה בשרש חמשה ועשרים שהביא שמצא כתוב משם מהר"ם זכרונו לברכה וזה לשונו ובירושלמי קאמר כשנדה לצורך עצמו אין נדויו נדוי. וצריך לומר דהתם איירי לפני רבו דהוי כמורה הלכה בפני רבו כדי שלא יקשה מן הגמרא דידן דקאמר תלמיד חכם שנידה לכבוד עצמו נידויו נידו לכ"ע בר מרבו. ומהר"ם תירץ וז"ל נ"ל לתרץ דבירוש' מיירי שברבו לממונא שנדה את מי שמעכב לו ממון שלא כדין אעפ"י שכהלכה נדהו אין נדויו נידוי אלא לאפקירותא שעמד זה וחרפו. ובכי ה"ג מפליג טובא בין ממונא לאפקירותא עכ"ל. הרי לדברי השואל להרשב"א הם דברי בעל הספר הזה ודברי התשובה שהבאתי למעלה כי היא כדברי מהר"ם ז"ל. ובהגהת אשירי פ' אלו מגלחין כתב ת"ח שנדה לצורך עצמו ע"ע ממון ואין חברו מסרב לפרוע אבל אם מסרב לפרוע לו והלך שמעון ונדהו לראובן לא מבעיא אם שמעון זה ת"ח הוא שנדויו נדוי אלא אפי' כל אדם שאין ת"ח בכה"ג הוי נדוי ע"כ ונראה דהגהת אשירי פליגא אאשירי עצמו בתשובה שהבאתי לעי' דאפילו גזל ממונו אין נידויו נידוי דממון נתחיי' לו ולא נדוי ומיהו יש לחלק דגזל מאי דהוה הוה ואין לו לנדותו על מה שעבר אבל אם אינו רוצה לפרוע אפילו בהלואה דבהתרא אתא לידיה יכול לנדותו כדאמרי' השתא דאמר פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מא"ל תנא ליה בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאמר ליה עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכל שכן דמשמתינן ליה וכה"ג אפי' בעל דבר עצמו יכול לנדותו הבאתי כל זה ללמוד שלא עלתה לו לרב בת"ה שום הוכחה למי שמנדה בדבר שחייב נידוי כעין אותו נדון. את זה ראיתי להשיב מפני הכבוד לפי העת ולפי השעה ושלום חכמתך עתה יגדל עד אפסי ארץ כחפצו וכחפץ מזומן למצותך הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף