שו"ת מהרי"ט/ב/חושן משפט/פא

שו"ת מהרי"ט ‏ ב חושן משפט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וראיתי דברי החכם השלם הכולל כמהר"ר מרדכי קלעי נר"ו מיוסדי' על אדני פז הפליא עצה הגדיל תושיה ודבריו אינם צריכי' חיזוק כי המה בעמדם יעמודו חזקים כראי מוצק אכן לעשות רצונו חפצתי והוא פקיד עלי אחוה דעי אף אני אף כי אין הפנאי מסכים ודבר ברור הוא שמאחר שנתפרש בשטר הב' שהחיוב שנתחייב הה"ר שלמה הוא מחמת השטר הקדום ההוא אין לנו אלא מה שמתחייב מתוך לשון השט' הראשון ושם כתוב שכל חוב או חובות שיתחייב אביו שיטול ויקנה סחורות בהמתנה שיצא ערב בנו בעד ל' אלף לבנים דוקא שיטול או שיקנ' סחורות אבל שיתחייב מבלי שיקח בידו דבר לא מתחייב בהכי דקפידא הוא כדאמרי' בפ' גט פשוט גבי רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה כגון באתר' דנהיגי פשוט ובמקושר וא"ל זיל ועבד לי מקושר אזל ועבד ליה פשוט ת"ק סבר קפידא הוי רשב"ג סבר מראה מקום הוא לו ואוקמה אביי בשיט' ואמרינן רשב"ג ור"ש ור"א כלהו ס"ל מראה מקום הוא לו רשב"ג הא דאמרן ר"ש הא דתנן ר"ש אומר אם הטע' לשבח מקודשת ר"א התקבל לי גיטי במקום פלו' וקבלו לה במקום אחר פסול ובכלהו אמרינן דאין לנו אלא דבריו וקפידא הוי אע"ג דלאו אורחא דאינשי למקפד.

וראיתי לרב מהר"י קולון ז"ל בשרש קי"ב שכתב שאין אומרים הלך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו תנאי שהוזכר דוקא ולא כיוצא בו אלא דמחיים אפי' במה שאינו יוצא מתוך לשון התנאי ובלבד שלא יקשה עליו יותר ממה שהתנה והביא ראיה מההיא דפ' האומנין אנא לעכוב התניתי ע"כ ולכאורה יקש' עליו מכל הני מילי שהבאתי דלא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא קפידא הוי אע"פ שלא יקשה עליו זה יותר ואין נחת לזה מזה אלא דדוקא היכא שהתנה על מה שלפניו ונשתנה הדבר איכא למימר שלא היה שם קפידא אלא שלא דברו אלא בהווה שלפניה' כגון ההי' דפ' האומנין דאגיר אגירי לעבידתה ושלים עבידתה וכן בההיא עובדא דמהרי"ק שנתחיי' לפרוע בעיר פ' אשר דר בה שמעון ושוב אירעו אונס לשמעון ונעתק לעיר אחרת שהיא קרובה ללוה כמו אותה העיר אז נאמר שאין הולכים אחר הלשון דלא נאמר עיר פ' אלא לפי שאז היה דר בה וה"ה לעיר אחרת כיוצא בה אבל היכא שמתנין בתחלה בדברים שאירעו אח"כ ופירשו שנתחייב בכך וכך אין לנו אלא במה שנתחייב בהדיא דמאחר שהיה יכול להזכיר זה כמו זה קפידא הוי ומה גם דבנ"ד יש מקום לקפידא ואורחייהו דאינשי למקפד שלא לצאת ערב בעד אדם שאין לו נכסים אחרים אלא אם כן אות' הנכסי' שהוא קונה הם מובטחים בידו אבל לא שיהיה בתוקעי כף בעורבי' משאו' שיתחייב מבלי שיבאו נכסים לידו כאשר יבאו ימי השילום ואין לו בתר ערבא אזיל כ"ש בזה שאינו מוחזק בנכסים אלא שהוא מתחייב גם בעד אחרים שאם יהיה הפסד בפישקיראש ולא יהיה לאחרים במה לפרוע יתחייב הוא להשלים ומה גם בדברים של מלכות שאחריתם הלא כנחש ישך שומר נפשו ירחק מהם וחוטא ילכד בם ומסתברא דאפי' היתה סחורה ונתחייב בה קודם שיטלנה ויכניסנה לרשותו ושוב אירע בה אונס אצל לוקח מחמת כן או שתפסה בשביל מלוה ישנה שלו לא חל חייובו של זה שלא נתחיי' אלא בסחורות שיטול ויקנה ותבא לרשותו דאז לבו בטוח אבל ביד אחרים אין לבו בטוח ואם אירעו אונס מצי אמר את מהימנת לי אידך לא מהימן לי אפי' בשבועה ואעפ"י שכתוב בכל חובות שיתחייב שיטול ויקנה והקדי' להזכיר החיוב קודם הלקיחה לא איריא דכשיתחייב במה שיטול קאמר כדאמרינן בהכותב דבין דא"ל שקול שטרא והב זוזי בין דא"ל הב זוזי ושקול שטר כיון דאידכר ליה שטרא הי"ל לאסוקי אדעתיה ואין לומר דמיתורא דלישנא שכתוב בשטר שבכל חוב או חובות שיתחייב אביו שיטול ויקנה סחורות ולא אמר לו כל סחורה שיטול ויקנה בא לרבות כל מיני חובות הא ליתת דהוי כתני והדר מפרש מדקאמר שיטול בשין ולא אמר ויטול בוי"ו כמא שאמר החכם השלם מורה צדק נר"ו אעפ"י שאפשר לתרצו כמו בוא"וו כדאמרי' בריש י"ט דתנן שאפר כירה מוכן הוא מיהו התם איכא למפרשיה באנפי נפשיה אבל הכא מאי אתא לאוסופי אקמייתא כבר הכל בכלל כל חובות וכי תימא אם כן לא לכתוב כל חובות אלא שיטול סחורות כיון דסחורות דוקא אדרבא בכך המיעוט מפורש דהוי כמו כלל ואחר כך פרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט וכבר הקשו הראשונים כללא קמא למה לי ופירשו משום רבינו שמואל דלא ליתי לרבויי בהקש או לבנין אב להכי מעטה בכלל ופרט והכא נמי אי לאו דמיעטיה בהדיא ה"א ה"ה כל מילי וסחורה דנקט דבר בהווה ובכהאי גוונא אשכחן דמפרש בריש סנהדרין דתנן דיני ממונות בשלשה גזלות וחבלות בשלשה ופריך גזלות לאו דיני ממונות ומשני פרושי קא מפרש מה הן דיני ממונות כגון גזלות וחבלות ומפרש דאי קתני גזלות וחבלות הוה אמינא הוא הדין שארא אלא משום דכתיבי בקרא נקט וכו' ועוד הוצרך הדבר לאמרו שאילו נאמר כל סחורה שיקנה הייתי אומר לא נתחייב אלא בעל פה שאין כל קניני סחורו' נכתבין בספר ובמלוה על פה דוקא נתחייב שנאמן הלוה לומר פרעתי וכשהוא בא להפרע מן הערב אמר ליה אייתי ראיה שלא נפרעת מן הלוה והיכא דליתיה ללוה קמן מפטר ואילו בחוב שבשטר לא מצי למטען הכי לכך כתוב כל חוב שיתחייב אביו שיטול ויקנה הבן אפי' חוב בשטר שיתחייב מחמת מה שקנה דאלו חוב ע"פ משעת קנייתו בעדים הוא מתחייב והוצרך לומר חוב או חובות לומר בין בפעם אחת בין בכמה פעמים דלא נימא ל' אלף בבת אחת קאמר דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה כדאמר בגט פשוט האי מאן דנקיט שטרא בר מאה בידיה ואמר שויניהו תרי שטרי בני חמשין לא משוינן ליה דניחא ליה ללוה דנפגום שטריה ובפרק אלמנה ניזונית גבי זיל זבין לי כורא וזבן ליה ליתכא אמרינן מעביר על דבריו הוי דלא ניחא ליה דליפשו שטריה עליה ועוד איפליגו התם לאחד אי אפילו לשנים לגרסת רש"י שאמר לאחד בסתם ולא אמר לשנים מפרש ר"ת דהתם ליכא טעמא דלא ניחא ליה דלפשו שטרי עליה אלא בטורח אפושי בעלי דינין פליגי ומיהו בבעלי דינין קונין אפשר דליכא קפידא אבל בעלי דינין בעלי חובין ודאי קפדי אינשי טובא ור"ח גריס התם לאחר קפידא סתמא מאי ומסיק דאפילו בסתמא איכא קפידא לכך הוזכר לפרש כאן כל חוב או חובות דנפישי להו שטרי ונפישי להו בעלי דינין דמתחייב מכל מקו' אינו מתחייב אלא בקנין סחורות שיד אביו שולטת בהם ובעדם נתערב.

ושמא תאמר מאחר שהעדים עצמם שחתומים בשטר האחד הם עצמם שחתמו בב' אלמא יודעים הם שהחיוב היה כולל אף במה שאינן סחורות ורשאין הן לפרש דבריהם הראשונים ולומר שמה שכתוב בשטר שיקנה ויטול סחורות לאו דוקא אלא ה"ה אלו הפישקירא' ורשאין הם לפרש דבריהם בכך כל שאינם סותרים דבריהם הראשונים לגמרי אלא מפרשים אפילו בפי' רחוק כמו שכתב הר"ן ז"ל והובא בח"מ סימן פ"ט ואף כאן אפילו שיאמר שמשמעות הלשון אינו אלא בסחורות דוקא כמו שביארנו מ"מ יש במשמעות נמי דכל חובות קאמר ונתרץ דבריהם אף במשמעות רחו' כמ"ש הר"ן ז"ל איברא שאם היו כותבים סתם שנתחייב הה"ר שלמה בכיוצא בחיוב זה היינו או' לפרש דבריהם באו אבל מאחר שתלו הדבר בכמו שכתוב בשטר הראשון לא ירדו עכשיו להעיד על עיקר החיוב אלא תלו הדבר בשטר ובמה שיובן ממשמעותו וכשם שבעלי השט' הבינו שהיה החיוב כולל מתוך לשון השטר כך הם עלה במחשבתם ולא נחיתו עכשיו לדקדק בגוף העדות וגם לא עלייהו רמי' השתא למידק בזה אלא כותבים העדות עפ"י מה שנתחייבו עכשיו זה לזה ועל ענין ערבו' הערב כפי מה שיובן ממשמעות השטר יתחייב וכיון דבתורת עדים אתו דייקינן בתרייהו דילמא טען כדאמרינן בעלמא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדי' דייקי ויש לנו לומר שלא דקדקו עכשיו ולא רמו אנפשייהו למדכר כדי לקיים דבריהם שלא יהיו סותרים זה את זה כדאמ' גבי עדים המכחישים זה את זה דחד מינייהו טעי שאינו יודע בעיבורה של חדש כ"ש הכא דלא רמי עלי' דידהו למירמי אנפשייהו השתא למדכר וזקפו החיוב על השטר הא' כל שכן שהעדי' עצמם שלא שמעו כן בפי' מפיו אלא שכך הבינו בלשון השטר וחשבו שהכל בכלל.

ובמאי דכתב מר דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה אף במקום שכתב ודלא כטופסי דשטרי שלא כדברי הגאון ז"ל ממ"ש שהרב מהריב"ל ז"ל הביא פירוש אחר בזה הלשון אם כן ספקא הוי כבר היה לי משא ומתן עם הרב מהר"א מונסון ז"ל שסייע את בעל השטר בלשון ודלא כטופסי דשטרי וכו' כמ"ש הגאון ואני הבאתי ראיה שהרי הרמב"ן ז"ל שהביא דברי הגאון הוא עצמו השיב בתשובה לרב בעל ס' התרומו' ז"ל וטופסי דשטרי הוא שטר העשוי להעתיק ממנו שטרות ולא נכתב לגבות בו ואין בו ממש והודיענו שזה נכתב להשתעבד וכן ראיתי לרשב"ם שפירש כן באותה הלכה וכך הם דברי הטור בסי' קי"ג גם ראיתי לרב רשב"ן ז"ל בפירוש הכתובה פירשו כפשוטו שלא תאמר כל אלו לא נכתבו מדעתם בפירוש אלא הסופר היה מעתיק משטרות שלפניו ועל דברי הגאון דקדקתי באותה תשובה והעמדתי דברי הגאון ז"ל על בוריין כפי מה שנראה לע"ד דלעולם יד המוציא על התחתונה. ויש מחבירנו שדקדק לומר דכל שעבוד כה"ג בעי קנין אע"ג דהוי קודם מתן מעות משום שלא נתחייב לכל מי שיתן עפ"י ערבותו אלא העדי' יודעים שכל מה שנתחייב האב הרי הבן ערב עליו אעפ"י שלא ידע המלוה כלום בשעה שהלוהו ואין כאן מקום לומר בההיא הנאה דהימניה לדידיה והשתא דאתית להכי אף בקנין לא משתעבד דאסמכתא היא דלאחר מתן מעות נמי כתב בסמ"ע בסי' קכ"ט דגם בזה יש קצת הימנותא והנאה ומשעבד נפשיה עפ"י הקנין בלא ב"ד חשוב התם איכא קצת המנות כגון בחנותא או שהרויח לו זמן בעדו אבל שלא בפניו ולא ידע המלוה כלל אין בו צד הונאה ואיכא אסמכתא אבל נ"ל שזה החיוב שנתחייב הבן לא לאביו נתחייב אלא למי שילוהו שאם החיוב היה לאביו לא היה כותב לשון ערבות אלא לשון חיוב שמתחייב להוציאו ולפוטרו ביד בעלי חובותיו ואז אם מחל לו אביו מחול ולא היה ב"ח יכול לגבות ממנו וממילא שלא היה המלוה מלוה לו על סמך זה אלא ממה שכתב לשון ערבות מעתה מתחייב למלוה ולכך כותב לו בשטר כדי להראותו בשוק שהלוהו על אמונת בנו ובההיא הנאה שיודע שעל אמונתו ילוו לאביו גמר ומשתעבד בקנין. ובענין שתי התשובות להרשב"א שנראות כסותרות זו לזו אי אמרינן לישנא יתירא לטפויי אתא זה שנים שראיתי לאחד מגדולי הדור ששם חילוק אחר ביניהם וקשיא לי בגויה ושם כתבתי מה שנלע"ד בדבר ואין לי פנאי עכשיו לבקש עליו ולהעתיקו.

אבל חדתא היא לי מאי דקשיא ליה למר אעיקרא דמלתא דקי"ל כר' עקיבא דדרשי' לישנא יתירא לטפויי ופסק הרמב"ם ז"ל כן בפרק כ"א מהלכות מכירה לענין בור ודות וכי אמר חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך שהרי בהלכות נזיר בפרק ג' כתב בהפך האומר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הרי זה נזיר נזירות אחת של שלשים ואחד יום ובגמר' אמרי' איפכא אמר רב לא שנו אלא דאמר שלשים ואחד יום אבל אמר שלשים יום ויום אחד נזיר שתים סבר לה כר' עקיבא דדריש לישנא יתירא ואם כן איך פסק הרב כאן דלא כר' עקיבא ואני תמיה דלא קשיא ליה אלא מתוך מה שפסק הרב כר' עקיבא אטו בהא מי לא פליגי רבנן עליה ע"כ לא פליגי אלא דאין צריך לדרוש דטופיינא דמוכר בעין רעה הוא מוכר בלא יתור לשון לא מכר לו דרך אבל היכא שהיתור צריך מודו רבנן דדרשינן ליה ומיהו בר"פ האומר משקלי אמר רב יאודה האומ' קומתי עלי נותן שרביט הנכפף מתיבי קומתי עלי מלא קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף ומשני רב יאודה דאמר כר' עקיבא דמלא דקאמר לטפויי מלתא קא אתי והוקשו שם בתוס' הך ברייתא מאן תניא דע"כ לא פליגי אלא דבעי' רעה מוכר ואין צריך לרבנן יתור לשון והניחוה בקושיא. והנה ראיתי שמוהר"ר אברהם דביטון ז"ל בלחם משנה הוקשה בסגנון שהוקשה לכ"ת וכדי לתרץ הדבר אמר שט"ס יש שם דלא קאמר אלא ל"א יום וע"ז אמר הרמב"ם הרי נזיר נזירות א' של ל"א יום וקשה לי טובא למה השמי' דינו של רב שהוא דין מחודש דכי אמר ל' יום ויום א' מתוך לישנא יתירא דרשי' שיהא נזיר שתים והביא דין האומר ל"א יום דנזירות אחת ל"א יום וא"ו דכתיבי אאופתא קאמר דמהיכי תיתי שיהא נזירות. ואם נשבש לומר דחייב שתים כדברי מר צריך לשבש כל הנסחא ה"ז נזיר נזירות של ל"א יום ונראה בהדיא דהרמב"ם לאפוקי ממלתא דרב קא אתי משום דדייק מדאמרי' בגמ' רב סבר לה כר' עקיבא דדריש לישנא יתירא ואם איתא כיון דאנן נמי קי"לן כר' עקיבא אמאי קאמר דרב סבר לה כר' עקיבא וכ"ש דהא דר"ע ליכא מאן דפליג עליה דרבנן נמי מודו דאי מדינא הוה צריך ליקח לו דרך כי א"ל חוץ מאלו דרשי' לישנא יתירא כדכתב רשב"ם ז"ל שם ומדאמרי' רב ס"ל הכי כדדייקי' בפרק קמא דחולין מדקאמר ור"מ היכי אכיל בשרא משמע דאנן לא קיימא לן הכי והכי אמרו בפרק קמא דקדושין דפסקו רבוותא דחופה אינה קונה וכתב הר"ן דדייקי מדקאמר בגמרא ולרב הונא דאמר חופה קונה מכלל דאנן לא סבירא לן הכי והכא אע"ג דהא דר"ע מילתא פסיקתא היא וליכא דפליג עליה בהדיא מ"מ הא שייכא בפלוגתא דר' שמעון ות"ק דבפרק האיש מקדש אמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש בא' מהם שוה פרוטה מקודשת אמרינן בגמרא מאן תנא התקדשי תרי זימני ר"ש היא דאמר עד שיאמר פרוטה באחרונה דסבירא ליה דאף על גב דהיה יכול לכוללן כא' ולומר שבועה שאין לכם בידי וחלקן ואמר שאין לך בידי ולא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת עד שיאמר שבועה לכל א' ואחד ובפרק פותחין נמי אמרינן קונם שאיני נהנה לזה ולזה קרבן צריך פתח לכל א' ואחד אלמא חלוקה דזה וזה לאו חלוקה היא אלא חלוקה דהתקדשי ושבועה וקרבן לכל א' וא' הכא נמי נהי דאמר יום יום מ"מ כל שלא אמר ונזיר יום א' לאו נזירות בפני עצמו הוא אלא לת"ק דאמר לזה ולזה הויא חלוקה דאשכחן דמשתעי קרא הכי דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים וששים יום וששת ימים אע"ג דהכא סמוך יום יום אהדדי היינו משום דאורחיה דקר' ליחיד מקדים היום ולרבים מאחר כדכתיב לא יום א' ולא עשרה ימים ולא עשרים יום וכן בספירה אנו מונים ויום אחד וב' ימים ופשיטא שאם היה אומר הריני נזיר ארבעים יום ויום א' לא היינו אומרים שהם ב' נזיריות אלא נזירות מ"א יום דאורחיה הוא לו' בעשרות יום ובאחדים יום אלא משום דסתם נזירות שלם שלשים יום אם היה דעתו לידור נזירות אחת הול"ל ל"א יום או אחד ושלשים יום או שלשים ואחד כדאשכחן עד העשרים ואחד בחדש ובפ' הוציאו אמרו דאתרוותא נינהו איכא דוכתא דאמרי המרובה תחילה ואמרי המועט תחילה ולא הו"ל למפסק ביום כדי שלא נטעה שלא יהיו השלשים נזירות בפני עצמו ויום א' נזירות בפני עצמו ורב סבר לה להא מילתא והיינו כר' עקיבא דדריש לישנא יתירא לומר דשלשים יום דנקט סתם נזירות הוא ויום אחד נזירות בפני עצמה וכיון דאמרינן דרב הוא דס"ל הכי כר' עקיבא משמע דאנן לא ס"ל הכי דאף ר' עקיבא לא אמרה בכי האי גוונא דלישנא יתירא מהני לשוויה תרי נזיריות כל שלא חלקן בנזירות ואמר הריני נזיר ויום א' דומיא דקדושין ושבועה וקרבן ולכך לא פסק הרמב"ם ז"ל כהך מימרא דרב. ואין זה דוחק לפרש ס"ל כר' עקיבא כלומר ואנן אף על גב דסבירא ליה כר' עקיבא בעלמא הכא לא סבירא ליה הכי דכי האי גוונא אמרינן בפרק ב' דכתובות גבי ג' שישבו לקיים את השטר ומת א' מהם דאמרינן דיילמא רבנן בי רב אשי כשמואל סבירא ליה כלו' ולא קי"ל הכי אף על גב דאנן קיימא לן כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין כמו שכתב התוספות שם וה"פ דילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל בעלמא ס"ל בקיום ובזה אין הלכה כמותן דקיום בעינן שלשה והכא נמי כיוצא בו הוא. ובגמ' נמי אשכחן כה"ג בפ"ק דסנהדרין ור' יאשיה לית ליה בית דין נוטה סבר לה כר' יאודה דאמר שבעים אימור דשמעת ליה לר' יאודה בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי בשאר בי דינא מי שמעת ליה וכ"ת ה"נ והתניא וכו' ומשני דר' יאשיה עדיפא מדרבי יאודה דאלו רבי יאודה בסנהדרי גדולה דוקא וכו' אלמא אע"ג דאמר סבר לה כר' יאודה מכל מקום אף במקום שלא אמרה ר' יאודה קאמר הכא נמי ס"ל כר' עקיבא אף במקו' שלא אמר' ר"ע כך נ"ל.

והא דקשיא ליה למר בזה דקיימא לן אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מתחייב בדשלב"ל מדאמרי' בפרק עשרה יוחסין יכיר יכירנה לאחרים שנאמן אדם לומר זה בני בכורי ופריך פשיטא מגו דאי בעי מיהבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומשני בנפלו לו לאחר מכאן ופריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שב"ל יכיר למה לי וכו' ואם איתא אפילו לרבנן יכיר למה לי הא מצי יהיב ליה בתורת חיוב. ונ"ל דבשלמא אי שייך קנין בדבר שב"ל איכא מגו דהוה מצי למקנייה לההוא שליש נכסיו שעה א' קודם מיתתו ואם אבדו אח"כ או פחתו פחתו למקבל אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב בהם כשיבאו לעולם וכדי שיחול החיוב על גופו צ"ל דמשבאו לעול' משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ונמצא בנו השני מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב לתתם בידו כשיבואו לעולם ולא יהיו באחריותו א"כ לא חל חיוב על גופו כלל והו"ל כקנין דברים כמי שקנו מידו לחלוק כדאמרינן בריש בתרא. ואם באת לומר שיה' חיוב על תנאי שלא יתחייב באחריותו והו"ל תרתי דסתרן אהדדי והוי תנאי ומעשה בדבר א' כדאמרי' בפר' מי שאחזו ע"מ שתחזירי לי את הנייר אי לאו דמוקי לה כרב דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אבל אם אמר ע"מ שיהא הנייר שלי מעכשיו לאו כלום הוא. ואי קשיא מהך דאמרי' בפרק בתרא דע"ז אהא דתנן הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא ופרכינן בגמרא יצא והא קטל קטלא אמר רב חנינ' נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה הרי כאן דמצינו שלא להתחייב ע"מ שלא אתחייב באחריותו אע"ג דאמר הרי עלי חיוב כמו ששנינו בפ"ק דקינים איזהו נדר הרי עלי עולה נדבה הרי זו עולה מה בין נדרים לנדבות שהנדרים מתו או נגנבו חייב באחריותם ונראה לתרץ דהתם ה"ק נעשה כאומר הרי עלי עולה אם לא אקריבנ' בבי' חוניו נמצא שאם הקריבה בבית חוניו אינו מתחייב באחריותם ואם אבדה או נאנס' יתחיי' להביא אחרת למקדש אלא כדי שיחול שעבוד לגופו וישתעבדו נכסיו צריך שיתחייב בהם לאחר שבאו לעולם ואעפ"י שאבדו אח"כ והוא אינו רוצה שיפסיד הבן השני אם נאבדו אח"כ.

ותו קשה ליה למר מאותה דפרק מי שמת ההוא דאמר נכסי להי' דמעבר' הו"ל מזכה לעובר דלא קנה. איתיביה אם ילדה אשתי זכר יטול מנה א"ל איני יודע מי שנא' ולימ' ליה ר"מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל אימור דשמעת ליה לר"מ לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעול' מי קאמר ואם איתא למאי דס"ד שלא לחלק בין דבר שישנו לדבר שאינו אפילו כרבנן אתיא וכשנתחייב המנה בלשון חיוב. ואמר שהטור בסי' רנ"ג מעמידה בלשון חיוב כי היכי דלא תיקשי דאין מטבע נקנה בחליפין. וטפי הוה ליה למר לאקשויי דאשכחן בתורת חיוב דאמרי' בפי"ן אפיסקא דריב"ב אם אמר על מי שראוי לירושה דבריו קיימים א"ל רב פפא לאביי בין למ"ד יסבון תנן בין למ"ד ירתון תנן הא אין אדם מקנה דבר שלב"ל ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה וכו' ה"מ לדבר שישנו בעולם כו' אלא תנאי ב"ד שאני והא למ"ד יסבון קושיא מעיקרא ליתא דכתובה שעבוד וחיוב היא ולא הקנאה ושפיר מצי משתעבד אלא נראה דהכי פירושו דלרבא דבעי שיהיה הדבר הנקנה בעולם אף האדם הקונה בעי שיהיה בעולם ואי אמר' בתורת חיוב דנהי דמהני דהשתא הנקנה איתיה בעולם שהשעבוד חל על גוף החייב וגוף איתיה בעול'. אבל היכא דהקונה ליתיה מאי אהני החיוב במה דגוף המקנה איתיה בעולם הא ודאי ידע גמרא דלרבנן לא שייך לא חיוב ולא שעבוד כלל רק לר"מ הוא דס"ד דכי היכי דלא בעי ר"מ שיהיה הדבר בעולם גם לא יקפיד שיהיה הקונה בעולם. ומסיק דמודה ר"מ באדם שלא ב"ל דלא קני כלל. ובספ"ק דגיטין נמי גבי מ"ש דאמר אמימר נעשה כאומר בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ופריך רב אשי אלא מעתה הקנה לנולדים הכי נמי דלא קני דאפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם ואית ספרים דגרסי אלא מעתה הקנה לנולדים ה"נ דקנו. ופי' התוס' הקנה לנולדים בקנין בעלמא בלא מ"ש ה"נ דקנו דהא במ"ש קנו אפילו נולדו אח"כ ומאי פריך שאני שעבוד מקנין שאדם משתעבד לדבר שלא בא לעולם אלא ודאי הא ידע גמרא דשעבוד לא מהני כשהמקנה ליתיה בעולם. ונשוב לנדון דידן דכל שנתפרש בשטר השני שהחיוב הוא מכח אותו השטר הראשון אין מאותו השטר שום חיוב להחכ' ה"ר שלמה בפישקירא"ש וכיוצא בהם וכמו שכבר הור' זקן הרב מורה צדק נר"ו. הנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף