שו"ת מהרי"ט/א/קנא

שו"ת מהרי"ט ‏ א קנא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ראובן בחיים חייתו נתן ומסר ביד שמעון חתנו בינו לבינו סך מה בתורת פקדון שהיה לו אהבה עזה בינו לבין שמעון חתנו וגם חתנו דר בבית ראובן חמיו שנים רבות ומעולם לא עלה על דעת ראובן לתבוע ממנו שכירות כלל שהיה חתנו נושא ונותן בעסק ראובן חמיו וגם מעולם לא שאל שמעון מחמיו פאטוריא"ש כנהוג באמרו הוא נותן לי השכירות ואני נותן לו הפטוריא"ש והיה הדבר נודע לכל ומה גם לבן ראובן שמעולם לא פרע שכירות כלל ואחר כך מת ראובן ובא בנו לתבוע משמעון גיסו ירושת אביו וקודם שיתן לו שמעון לבן ראובן ירושת אביו לקח' מידו מחילה כוללת שהוד' בן ראובן שלא נשאר לו ולב"כ נגד שמעון גיסו שום מין תביעה קלה וחמור' לא זכות ולא ממון ולא דררא דממונא ואם באולי נשאר הכל מחל לו מחיל' גמורה כהוגן וכתיקון חכמים ז"ל ככתוב באורך בשטר המחילה עתה בא בן ראובן ותובע משמעון שכירו' הבית שדר בחיי אביו וטוען שמעון שמעיקרא דדינא ראובן היה מוחל לו השכירות משום הפאטריא"ש ומה גם דאחר כך מחל לו בן ראובן כל זכות וטענה ותביעה וממונא ודררא דממונא ובודאי שהכל בכלל והגם שהמחילה נשרפה בשרפה אשר שרף ה' מ"מ יש לו לשמעון עד אחד שמעיד מענין המחילה היותה אמת כדבר שמעון ועל זה יורנו מורינו ורבינו הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מן השמים.

תשובה לכאורה נראה מלשון השאלה שטענת בן ראובן היא טענת ספק ואם כך הוא אין ספק שהדין עם שמעון הנפקד דאין לחייבו שבועה בטענת בן המפקיד שבא בטענת אביו באיזה צד שיהיה שאם הנפקד כופר בכל ומשיב אין לך בידי כלום ודאי שאין חייב לישבע כדמוכח בפרק שבועת הדיינין דקאמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת הסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו אלמא בטוען טענת ברי היא בדוקא וכמו שדקדקו הפוסקים כמו שכתב הרב המגיד ז"ל פ"א מהלכות טוען ואם הנפקד טוען חמשין ידענא וחמשין לא היו דברים מעולם גם בזה הדבר פשוט שאינו חייב לישבע כמו שאמרו בפ' שבועת הדיינים אליבא דראב"י דסבירא ליה דלא שנא בו ל"ש בבנו דאינו מעיז דרישא דקתני מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא כמשיב אבידה מיירי בדלא אמר ברי לי סיפא דקתני אבל נשבעין לקטן וכו' בדאמר ברי לי דבלא אמר ברי הוה ליה כמשיב אבידה ופטור וכל שכן לרבנן קמאי דפסקו הלכה כחכמים דסבירא להו דאפילו בטוען טענת ברי הוה ליה משיב אבידה ופטור ומהקודם מבואר דבין לראב"י בין לרבנן הטעם משום דה"ל כמשיב אבידה ופטור אבל אם לא היה הטעם מפני שהוא כמשיב אבידה עדין היה מקום לומר דאין לפטרו מפני שבא בטענת ספק.

והוזקקתי לכתוב זה מפני שראיתי לרב המגיד ז"ל בפרק ראשון מהלכות טוען שעל מה שכתב הרמב"ם ז"ל אין משביעין הסת על טענת ספק וכו' כתב כלשון זה דבר מוסכם מכל הפוסקים ז"ל וכו' וכן הדין שהרי אף מודה במקצת ששבועתו מן התורה אינו נשבע בטענת שמא כמו שיתבאר פרק רביעי עד כאן ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש לנו תשובה דהתם הטעם מפני שהוא כמשיב אבידה וכמו שכתבתי גם על הרב בב"י חושן משפט סימן ע"ה תמהני שעל מה שכתב הטור ז"ל ואין חילוק בטענת ספק לתובע מעצמו לתובע מיורשין וכו' נמשך אחר דברי הרב המגיד ז"ל וכתב סוגיא דראב"י האמורה בפרק שבועת הדיינים בענין מודה במקצת ואין משם הוכחה כדכתיבנא מהרבה דחיות יש לדחות קושיות אלו אבל אינן על קו היושר והאמת גם על הטור ז"ל תמהני שכתב שם כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחוייב כיון שהתובע אומר שמא והנתבע לא הודה לו אלא אמר ברי וכו' עד כאן ונראה ברור מדבריו דמפני שהנתבע אומר ברי אינו מחוייב לצאת ידי שמים הא אם הנתבע אומר ספק מחוייב לצאת ידי שמים ואלו למטה כתב טענו שניהם ספק כגון שטענו הלויתיך ואיני יודע כמה והשיבו אמת כי הלויתני ואיני יודע כמה כיון שאינו טוענו בודאי אלא באיני יודע אין על הנתבע אפילו הסת ומשלם לו מה שברור לו ויצא אף ידי שמים שלא אמרו לצאת ידי שמים אלא בטוענו ברי אבל בטוענו שמא כיון שאומר איני יודע וכו' אין לחייבו לתובע לצאת ידי שמים וכו' ע"כ ומן הנגלה שאין לשתי ענינים אלו ישיבה אחת בעולם וזה סותר למה שנראה מדבריו למעלה דאם הנתבע טוען שמא חייב לצאת י"ש.

ונ"ל דבשלמא כשטענו סכום והוא משיב איני יודע אפילו בטוענו שמא חייב לצאת ידי שמים ולשלם לו הסכום שטוען אפילו בספק אבל בטוענו הלויתיך ואיני יודע כמה וזה טוען הלויתני ואיני יודע כמה אפי' טוען שמא איני חייב לצאת ידי שמים דכיון דאינו טוענו סכום ידוע אין לו ליפרע אלא מה שברור לו דאם לא כן מה סך יפרע לו לצאת ידי שמים כיון שאינו דבר קצוב וזהו שהטור נקט דינו בטענו שניהם ספק באומר איני יודע כמה הלויתיך ולא נקט דינו באומר כמדומה שיש לי בידך וכו' והלה אומר איני יודע וכו' ומיהו אין לשון הטור מוכיח זה וצ"ע.

ואפילו שטענת בן המפקיד היא טענת ודאי פטור מן השבועה דכל שיש עד אחד מסייע לנתבע פוטרו מן השבועה ואפי' משבועת היסת כמו שכתב הטור סימן ע"ה ופ"ז וכן דעת מתתיה גאון והתוספות והרמב"ן ומהר"ם והרא"ש והר"ן כמו שנזכר בטור במקומות הללו זולת בעל התרומות ז"ל שסובר שאינו פוטרו משבועת הסת וראייתו מהא דאיתא בפ' חזקת ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין והיו סבורים בגמ' לדמויי לנסכא דרבי אבא והקשו ליה דהכא חד סהדא לסיועי אתי ופסק הרמב"ם ז"ל שהנתבע ישבע הסת שאינו חייב לו בפירות ויפטור אלמא אע"ג דאיכא עד אחד המסייעו שאינו חייב לו פירות ושבדין אכלה משביעו היסת על טענתו כמו שכתב בשער כ"א והביא הרב ז"ל בח"מ סימן פ"ד ולפי זה אף הרמב"ם ז"ל חבר הוא לבעל התרומות בסברא זו וכמו שכתב הרב ז"ל בח"מ סימן ע"ה.

ואני בעניי אף כי אין דעתי מכרעת נלע"ד שראיה זו לא מכרעא מידי דשאני התם דאפי' לדברי העד עדיין איפשר שהשדה אינו שלו ואכילתו בפירות בגזל היתה שלא העיד העד אלא שאכלה שני חזקה אבל לא העיד שהוא יודע שהוא שלו וכיון דאפילו לדברי העד עדיין איפשר שהשדה אינו שלו וישבע הסת ויפטר מאכילת פירות אבל היכא דעד אחד מסייעו בעדותו פטור מן התביעה דודאי בנדון דידן פשיטא ופשיטא שפטרו מן השבועה מהטעמים שכתב מהר"ם ז"ל ומלבד שחילוק זה נאה ומתקבל מכח הסבר' אחזתיו ולא ארפנו ממה שראיתי לטור ח"מ סימן כ"ט ומ"ו וע"ה ופ"ד ופ"ז שדעתו מסכמת דעד המסייע לנתבע פטרו משבועה ולפי זה בעובדא דפרק חזקת אין הנתבע צריך לישבע כיון שהעד מסייעו ואלו בסימן קמ"ו כתב על עובדא דפרק חזקת כלשון הרמב"ם ז"ל שהנתבע ישבע הסת כדי ליפטר מאכילתו וזה הפך הסכמתו בסימן הנז' כפי האמור אלא וודאי מוכרח לומר דהחילוק מבואר כמו שכתבתי ולא פליג הטור מדידיה אדידיה גם מה שכתב הרב ז"ל בב"י סימן מ"ו שדע' הרמ"ה ז"ל כדעת בעל התרומות ז"ל אפשר לדוחה לדחו' דעד כאן לא קאמר הרמ"ה ז"ל דעד אחד המסייעו אינו פוטרו משבועה אלא בעד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר דאין כאן תנאי דכיון דעד אחד מכחישו שלא היה שם תנאי רחמנא המניה לחיובי שבועה אף על גב דעד אחד גם כן פוטרו מן השבועה כיון דבאו כלם בבת אחת יותר סברא שנאמין למחייבו שבועה יותר מהפטרו שלהמחייבו מצינו מפורש בתורה שהוא נאמן ולא לפטרו דאם לא כן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אבל עד אחד המסייע לנתבע ואין עד אחר מכחישו איפשר שיודה הרמ"ה ז"ל כדעת הסוברים דעד אחד פוטרו מכל האמור נתבאר דהסוברים דפטרו מן השבועה רוב מנין ורוב בנין הם וכוותייהו נקטינין.

ולא יהיה אלא מחלוקת שקול או אפילו שהאומרים אינו פטרו הן רבים עתה כיון דאיכא רבוותא דמסייעי לנפקד מצי הנפקד לומר קים לי כהנך רבוותא דסברי דעד אחד המסייעו לנתבע פטרו משבועה דומיא דממון דהיכא דאיכא תרי רבוותא דמסייעי למוחזק מצי המוחזק לומר קים לי ולא מפקינן ממונא וכ"ת לא דמי דהא אמרינן מגו לאוקומי ממונא ולאיפטורי משבועה לא אמרינן מגו לדעת רבים וגדולים מהפוסקים כמו שבא הדבר מבואר בהרא"ש ובהר"ן ז"ל בחדושיו ובפירוש ההלכות ריש פרק כל הנשבעין ובטור חושן משפט סימן צ"ו ורצ"ו לא היא שיש לחלק בין טענת המגו לטענת קים לי למתבונן הטב ועוד דאפילו הך דאמרינן דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה במחלוקת היא שנויה שהרא"ש והטור וסיעתם סוברים דמגו לאפטורי משבועה אמרינן כמו שנתבאר במקומות הנז' וכיון דבמחלוקת היא שנויה מצי הנפקד לומר קים לי כהנך רבוותא דסברי דמגו לאפטורי משבועה אמרי' ולדידהו ודאי דמצינן למימ' קים לי לאפטורי משבועה דשבועה כממון היא כיון דאם אינו רוצה לישבע הרי הוא מחוייב ממון כמו שכתב הרא"ש ז"ל שוב ראיתי לרב הגדול מהריב"ל ז"ל בחלק שני סוף סימן מ"ו כתב כלשון הזה וכי היכא דבממונא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ותיקו דממונא קולא לנתבע הכי נמי לענין שבועה לא משביעינן ליה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ומצי אמר קים לי כהני דאמרי דנאמן בלא שבועה עד כאן וכן היא הסכמת הרשד"ם חלק ח"מ סימן מ"ה וקנ"ט וזה מבואר בתכלית הביאור כמו שכתבתי סוף דבר הדין עם הנפקד ואפילו שטענת בן המפקיד תהיה טענת ודאית הנפקד פטור משבועה כיון דיש לו עד אחד המסייעו ומצי למימר קים לי כרב מתתיא גאון ז"ל וסייעתו ומה גם בהיות סברתו מוסכמת מרובא דרבוותא ואין לבן המפקיד על הנפקד זולתי חרם סתם בתקנת הגאונים המפורשת בטור חושן משפט סימן ע"א את זה ראיתי ונתון אל לבי להשיב על השאלה הזאת.

שוב חזר הגביר השואל ושאל דבן המפקיד הוא תפוס מנכסי הנפקד על ידי אחד ועתה שהוא תפוס מה הדין נותן ונראה לענ"ד דאפי' שלא יהיה לנפקד עד אחד המסייעו אין תפיסת בן המפקיד תפיסה לענין שיוכל לומר קים לי כפוסקים המסייעים לי חדא שכיון שבן המפקיד אינו יכול לטעון ולישבע בברי שהנפקד חייב לאביו השכירות אע"פ שהוא מוחזק מפקינן ממונא מיני' וכמו שכתב הרב בעל התרומות הדשן בסימן של"ג והחזיק בדבריו הרב מהריב"ל ז"ל בחלק ראשון דף קכ"ב ועוד כיון דתפיסה זאת לא באת לו מחמת הלוה אלא מחמת אחר לא מיקרי תפיסה ויכול הנפקד לתבוע ממונא ממי שמסרו לבעל ריבו והמוסר יתבע ממונא מבן המפקיד וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה סימן א' מכלל ק"ו ועוד שרוב הפוסקים הסכימו דתפיסה שלא ברשות לא מהני אלא בטוען ברי וכמו שבא הדבר מבואר בתשובה לר' מהר"ש חיון ז"ל סימן ל"ז זאת ועוד אחרת בנ"ד דיש עד אחד המסייעו צריך בן המפקיד לומר קים לי כאותם הפוסקים שסוברים דעד אחד אינו פוטרו משבועה וכיון שאינו יכול לזכות אלא בטענת קים לי הוה לי תפיסה בטענת ספק ואין תפיסתו תפיסה וכמו שכתב הרב הגדול מהריב"ל בח"ב סימן ס"ז ומאחר שנתבאר דתפיסת ספק לא הויא תפיסה וטענת קי' לי הוי' ליה טענת ספק אין ספק דבנדון דידן מוציאין מיד בן המפקי' מה שתפ' מנכסי הנפקד וליכא למימר דכיון דבכל זה הוי פלוגתא דרבוותא חזרנו למקום הספק ומצי המוחזק לומר קים לי כאותם הסוברים דתפיסה שלא ברשות ותפיסת שמא הוי תפיסה כי היכי בעלמא דמצי המוחזק לומר קים לי היכא דתרי רבוותא מסייעי ליה דשאני התם שהוא מוחזק והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל הכא איך יטעון התופס קים לי דתפיס' מהני ובהא פליגי אם התופס עיקרו מוחזק או בעליו הראשונים ובהא לית לנו לילך אלא אחר הרוב וכמו שכתב הרב הגדול מהור"ר יוסף בן לב ז"ל בחלק שני מפסקיו גבי פלוגתא דהרמ"ה ושאר רבוותא לענין אם הלוקח הוא מוחזק או המצרן ועיין שם וכמו שהאריך בזה הרב מהרש חיון ז"ל בתשובת הנזכר.

ובר מן דין בנדון דידן מדברי השאלה מוכח שראובן חמיו של נפקד מחל לו דמי השכירות באומדנא דמוכח כיון שכן הוא מה זו השאלה של בן המפקיד לנפקד דמי השכירות וכבר כתב הרב בעל תרומת הדשן ז"ל סימן שי"ז על ראובן שאכל עם חמיו שמעון יותר מהשני' שקצב לו דבאומדנ' דמוכח דמחל לו המזונות פטור ראובן מלשלם ע"ש הנראה לעניות דעתי כתבתי להלכה ולמעשה היטב בעיני ריש מתא וריש מתיבתא מופלא שבסנהדרין הוא הראש לתורה ולתעודה ולכל דבר שבקדושה מורי ורבי הרב הגדול נר ישראל נר"ו עבד עבדיו אני מאז החפץ חיים כמהר"ר ישראל בנבנשת להם.

מה נמרצו אמרי יושר דברי חביבי ויקרי החכם השלם נחל נובע מקור חכמה העמיק הרחיב דן ובן בחקרי לבב פום ממלל רברבין ידיו רב לו דעבדן קריבן לכוין את ההלכה לתלמיה ולהציב הדורבן מור' דעה לפטור את שמעון מדררא דממונא ולהשבע לזה כמוה נקה יפה דן יפה זיכה קראתי עליו הזלים זהב מכיס שקלם במאזני צדק מעשהו כל אבני כיס ולהיותי חפץ להתבסם ולהשתעשע באמרותיו באשר הערה הערות מעוררות הלבבות אמרתי בחפזי אלקט' נא ואספתי בעמרים אמירי אמריו ולי מה יקרו רעיו.

והנה בטענת ספק דבר פשוט הוא שאין בדברי בן המפקיד כלום כמו שאמר החכם השלם טובינא דחכימי הפוסק נר"ו אמנם עמד על מה שאמר הרמב"ם ז"ל אין משביעין הסת על טענת סיפק וכתב הרב המגיד משנה דבר זה מוסכם מכל הפוסקים וכו' וכן בדין שהרי אף מודה במקצת אינו נשבע בטענת שמא כמו שכתב בפרק רביעי והקשה יקירנו החכם השלם הפוסק נר"ו דמה עני' זו לזו התם הטעם מפני שנראה כמשיב אבידה ובאמת בזה ראוי לעמוד דבבא בטענת אביו איכא טעמא דמשיב אבידה ויתכן שטעמו של הרב המגיד ז"ל דס"ל דמאי דקרינן ליה התם משיב אבידה משום דיורש לא ידע במילי דאבוה כלל וזה מי מודה במקצת שהיה ראוי להאמינו במיגו דאי בעי כופר הכל אם לא מן הטעם שפירשו בגמרא מפני מה אמרו מודה במקצת הטענה ישבע פירוש למה לא יהא נאמן במגו משום דהאי בכוליה בעי דנכפריה אלא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כדאמרינן התם טעמא מפני דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הא טוענו יורש בטענת שמא דיכול להעיז ולכפור הכל מה שהודה כמשיב אבידה חשיב והוא הדין והוא הטעם בבא בטענת עצמו וטוען טענת ספק והלה מודה במקצת ביה יכול לכפור דליכא העזה שבעל דבר עצמו אינו יודע ואדרבה ריע טענתיה דהוה ליה למדע ולא ידע הילכך איכא מגו וכמשיב אבידה מה שמודה והביא כמ"ע ראיה דאף במקום שבועה של תורה אין משביעין בטענת שמא אלא דחשיב כמשיב אבידה כ"ש לשבועה דרבנן שתקנוה במקום שבועה דאורייתא כדאמרינן אבל משביעין שבועת היסת דמשמע במקום שאלו היה מודה במקצת היה חייב שבועה מן התורה והיינו בטענת ברי ומטעמא דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו וזה היו רואין שתובע אע"פ שאינו יודע ולא תקינו ביה רבנן.

והקשה עוד כבוד חכמתו בדברי הטור סימן ע"ה שכתב שם כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל ואפילו לצאת ידי שמים הא אם הנתבע אומר ספק מחויב לצאת י"ש ואלו למטה כתב טענו שניהם ספק כגון שטענו הלויתיך ואיני יודע כמה כיון שאין טענו בודאי אלא באינו יודע אין על הנתבע אפילו הסת ומשלם לו מה שברור לו ויצא אף ידי שמים וזה סותר למה שנראה מדבריו למעלה דבנתבע טוען שמא חייב לצאת ידי שמים ובאמת דברי הטור ז"ל קשין להלמן ומה שרצה כ"ת לתרץ דטעמא דסיפא דאינו טוען סכום ידוע אין לו לפרוע אלא מה שברור לו דאל"כ מה סכום יפרע לו כדי לצאת ידי שמים אבל ברישא דמילתא בטוענו דבר קצוב שאומר מנה הלויתיך הנה לא נחה דעתו בזה שאין לשון הטור מוכיח זה ואיברא דודאי קשה למה כתיב הטור שאינו מחוייב לצאת ידי שמים כיון שהתובע אומר שמא והנתבע אומר ברי הא אפילו תובע אומר שמא והנתבע ברי משכחת לה דאינו מחויב לצאת ידי שמים הוה ליה למימר אפילו בטוענו שמא אם טוענו דבר שבמנין ושבמדה חייב לצאת י"ש ועוד דמה שכתב בסיפא אלא בטוענו ברי ע"כ לאו אבא לצאת ידי שמים קאי דבטוען ברי מתוך שאינו יוכל לישבע משלם אלא אדעלמא קאי בכופר הכל שטוענו ברי ובה' אפי' דבר קצוב אמרו חייב לצאת ידי שמים כיון דברי לו ולשון ראשון של הטור עצמו דאיהו גופיה מפריך שכתב שאינה חייב לצאת ידי שמים כיון שהתובע אומר שמא והנתבע לא הודה לו אלא אמר ברי משמע הא לא אמר ברי אלא ספק מחויב לצאת ידי שמים אמאי והא כי קא תבע ספיקא קא תבע ולמה יוציא זה ממונו דבהתירה אתא לידיה ויאכל הלה מספק ולא יחוש לדיני שמים שמא אינו חייב כלום גם הלשון מגומגם דקאמר כיון שהתובע אומר שמא והנתבע וכו' אלא אמר ברי היכא אמר' הוי לי' למימר והלה טוען ברי אך יש לומר דאלא אמר ברי אתחלת הלשון קאי אינו מחויב נתבע לצאת ידי שמים אא"כ אמר התובע ברי והלכה מקופחת היא מדברי ספר התרומות ושם מתבאר יפה יפה. אמנם אם טענת התובע ברי ובא בטענת אביו בזו אנו צריכין לעד אחד שמעיד על המחילה ועל הפטור שפטרו ובזה עד אחד פטרו משבועה ויש לדקדק על מה שאמר הטור ז"ל בסוף סימן מ"ו כתב הרמ"ה ז"ל דעד אחד אומר היה תנאי ועד אחד אומר לא היה שם תנאי אם על מטלטלין מעידין נשבע נתבע שבועה דאורייתא על פי העד האחד שאומר שלא היה שם תנאי אף על פי שהעד א' מכחישו ולא אמרינן אוקי הדבר לגבי חד דרחמנא הימניה לחד לחיובי שבועה וכן מצינו שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן הדין באחד אומר פרוע ואחד אומר אינו פרוע וכתב הטור ואיני יודע למה נחשוב האומר שלא היה שם תנאי כשנים יותר מן האומר תנאי ונראין דברי רב מתתיה גאון ז"ל שכתב שאע"פ שהלכה שעד אחד יכול לומר תנאי מ"מ כיון דרב נחמן מחייב שבועה אפילו היכא דליכא דררא דממונא משתבע ההוא דתנאי הוה ובטיל לשטרא עד כאן וכתב שם הב"י ז"ל נראה לי שהרמ"ה ז"ל סובר שעד אחד המסייעו אינו פוטרו משבועה וכיון שכן הוא חייב שבועה על פי העד המכחישו ואותו העד הוה ליה כשנים ולפיכך נשבע שבועה דאורייתא כאילו אין שם עד המסייעו ורב מתתיה ז"ל סובר דכשם שעד אחד המכחישו מחייבו שבועה כך עד אחד המסייעו פוטרו משבועה דאורייתא ומכל מקום משתבע היסת מדרב נחמן לדעת רבינו כרב מתתיה וכו' גם בסימן פ"ד כתב שדעתו שעד אחד המסייעו פטרו משבוע' ושבעל התרומות חולק עליו ובסימן פ"ז כתב שדעת הרא"ש ז"ל שפטרו משבוע' והיא דעת התוספות ז"ל בריש מציעא עד כאן דבריו ועירוב פרשיות שנה הרב ז"ל כאן כי סברת התוספות והרא"ש ז"ל דעד אחד פוטרו משבועת התורה ומהר"ם ז"ל הכריח כדבריהם וכן מה שאמר הטור בסי' ע"ה ופ"ז ובעל התרומות חולק לא נחלק בזה כלל אלא בשבועת הסת שכן כתב בשער כ"א שהביא ראיה מההיא דפרק י' יוחסין נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי וכו' דאי ידע למי מכר הוה ליה כעד אחד המסייעו ונוטל בלא שבועה ואחר כך כתב ולדידן מסתבר לן שלא יפטר מהסת אע"פ שהעד המסייעו דתקנתה דרב נחמן בכל ענין נתקנה אלא שהטור נחלק בסברא זו ומדברי ר' מתתיה גאון אין סיוע לדברי הטור כמו שאפרש גם מה שכתב הרב ז"ל שהרמ"ה ז"ל סובר שעד אחד המסייעו אינו פוטרו משבועה דאורייתא ולפי דבריו ז"ל נמצא הרמ"ה חולק על מה שיש מוחזק בידינו מדברי התוספות ז"ל ומהר"ם ז"ל קבע בה מסמרות וכן פסקו הרמב"ן והרא"ש ז"ל וכל האחרונים ונראה לי דלא מכרעא מילתא דמהך טעמא אמרה הרמ"ה ז"ל דאפי' תימא דסבירא ליה דעד אחד המסייעו פוטרו משבועה מכל מקום אמאי סמכת אעד שאמר לא היה שם תנאי כדי לחייבו שבועה הרי העד הוא מכחישו ואמר תנאי היה ואפילו במקום שהאמינה תורה עד אחד כגון בסוטה ובעגלה ערופה ובשבויה לא אמרו כשבאו שני העדים בבת אחת ומכחשי אהדדי כדאמרינן עד אחד אומר נטמאת וע"א אומר לא נטמא' היתה שותה ולא אמרו אלא כשבא העד בתחילה קבלו עדותו הרי כאן שנים אלא טעמא דהרמ"ה דחשיב לעד האומר לא היה שם תנאי כב' לפי שעד האומר לא חשיב גביה מידי דאיהו מודה דשטרא מעליא הוא אלא למעקרי סהדותיה קאתי לומר על תנאי זה חתמתי ולא מהימן לגביה עלמא אלא למעקר סהדותיה בלבד ונשאר השטר בע"א ולענין שבועה האמינתו תורה כב' עדים ואין הכחשתו של עד האח' הכחשה שהרי חתימת עצמו מכחישתו הילכך אע"ג דבטיל שטרא שאין כאן אלא עד אחד משתבע אפומיה נמצא שלא חלק הרמ"ה ז"ל על עיקר דינא שעד אחד פוטרו משבועה דאורייתא גם מה שאמר הגאון רב מתתיה דכיון דרב נחמן מחיי' שבועה משתבע ההוא דתנאי הוה ומיפטר אינו מסכים בזה עם הטור לחלוק על סברת בה"ת דע"א המסייעו לא מיפטר מתקנתא דר"נ דהכא הא דמשתבע דתנאי הוא משום דאותו עד המסייעו לא מחשבינן ליה לכלום כיון דאיכא סהדא דמכחש ליה אלא כמאן דלתנהו דמי ומשתבע בתקנתא דרב נחמן.

נמצא שעדין לא מצינו מי שיחלוק בהדיא על דין זה שעד אחד פוטרו משבועה לא הרמ"ה ולא הרב בעל התרומות ז"ל גם במה שחלק בעל התרומות דתקנתא דרב נחמן בכל ענין נתקנה בהא אפשר שיודו התוספות והרא"ש ודאזלי לשטתייהו לפיכך יש תימא על מה שנראה מדברי הרב מהרי"ק ז"ל שבעל התרומות ז"ל חולק בדין זה ובמאי מיירי אי בשבועה דאורייתא אפילו בעל התרומות מודה ואי בשבועה דרבנן לא מצינו מי שיחלוק עליו לפטרו ע"פ עד אחד זולתי הטור שכתב עליו לא נהירא דכשם שעד אחד מחייבו כך עד אחד פוטרו ונראה דאין בזה הכרח דודאי כשם שמחייבו שבועות התורה כן פוטרו משבועת התורה אבל אכתי שבועת הסת רמיא עליה שמסיתין אותו לישבע שמא יודה ולא היה לו לבעל הטורים ז"ל לומר אלא כשם שפוטרו משבועת התורה כך פוטרהו משבועת הסת וראיתי דבריו בספר בעל התרומות שער כ"א בשבועת הסת שתבעו מלוה מנה לי בידך והלא טוען פרעתיך והביא עד א' שפרעו ונמצא העד מסייעו לדבריו איכא מאן דאמר לוה לא מפטרא בלא שבועה וראיה מההיא דנאמן בעל המקח לומר לזה זכיתי וכו' ולדידן מסתברא שלא יפטר מהסת אע"פ שהעד מסייעו דתקנתא דר"נ בכל ענין נתקנה דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו והראיה מההיא דפרק חזקת מאי בעית בהאי ארעא וכו' איברא שהראיה שהביאו מההיא דנאמן בעל מקח מכרעא מידי כמו שכתבתי במקומה גם הראיה שהביא הוא ז"ל לדבריו הא שדי בה נרגא החכם השלם המורה דלית נגר ובר נגר דיפרקינה ואם מטעם סברא שנתקנה בכל ענין משום חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו איכא למימר דמסתברא דלא תקן ר"נ אלא משום הך אומדנא ואיכא רגלים לדבר למירמי עליה שבועה מיהו היכא דאית ליה לנתבע עד אחד מסייעו שפרעו טפי איכא אומדנא לנתבע דאחזוקי סהדא בשקרא לא מחזקינן דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואע"ג דאינו קם לממון הא אשכחן שהאמינתו תורה בסוטה אחר סתירה לאסרה על בעלה ובעגלה ערופה שלא תערף וחכמים האמינהו למיתת הבעל שתנשא לשוק ובשבויה שתנשא לכהונה וכנגד חזקה זו חזקה ודאי דאין אדם תובע וכולי לאו כלום היא ואפשר שזהו הטעם שנחלק עליו הרב בעל הטורים לא נהירא דכשם שעד אחד מחייבו כך אחד פוטרו שאם יפה כחו של ע"א לחייבו שבועת התורה לכ"ש שיפה כחו בשבועה דרבנן שנתקנה משום חזקה בעלמא דע"א מרע לה ועלו כהוגן דברי החכם השלם שסברא זאת דספר התרומות לא נפקא מפלוגתא דרבוותא הרב בעל הטורים ואותו איכא דאמרי שהביא בספר התרומות.

ולענין פסק הלכה הנה החכם השלם המורה נר"ו חקר בזה שלש חקירות ושלשתן חקירות חכם האח' בספקו שבועה בפלוגתא דרבוותא אי מצי הנתבע לומר קים לי כמי שפוטרני מן השבועה כי היכי דמ"ל קים לי לפטרו מן הממון או דילמ' לא דמי דאשכחן דאמרינן מגו לאוקמי ממונא ולאפטורי משבועה לא אמרינן מגו לדעת מקצת מפוסקים והביא מתשובת מהר"י בן לב ז"ל בח"ב סוף סימן מ"ז שכתב בפשיטות דכי היכי דבממונא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה הכי נמי לענין שבועה לא משבעינן ליה ובהא מילתא היכא שהנתבע מוחזק בעצמו וזה טוען שישבע לו היסת לא הוה צריכנא למהר"י ן' לב ז"ל דממקומו הוא מוכר' בההיא דפרק שבועת הדיינין דאמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא וכתבו התוספות ז"ל השתא דלא איתמר הלכתא כחד מינייהו לא משביעינן מספק היכא דליכא דררא דממונא דהמוצי' מחבירו עליו הראיה אבל היכא שהתובע מוחזק בנדון דידן שמפקיד תפוס בנכסי הנפקד ואומר השבע לי וטול בזה צריך ללמדה ממקום אחר ומנא אמינא לה מההוא דס"פ הכותב דאמר ר"ש כל זמן שהיא תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה והרי"ף פסק כת"ק ור"ח ור"ת פסקו כר"ש וכת' הרא"ש ז"ל כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן עובדא לחייבה שבועה אע"פ שהאשה באה להוציא לא מחייבינן לה שבועה מספק.

והחקירה השנית בתופס מיד אחר אי מקרייא תפיסה מאחר שיוכל הנפקד לתבוע ממונו ממנו ורואה אני דברי החכם השלם הפוסק דלא מהניא ליה תפיסה כמו שהביא מתשובת הרא"ש ז"ל שבכלל ק"ו על נפקד שמסר פקדון של ראובן לשמעון לשמרו אחר מיתתו של ראובן ושוב עכב שמעון הפקדון בטענה שראובן בעל הפקדון חייב לו וכתב הרב ז"ל בסוף תשובתו שהנפקד פשע במה שמסר הפקדון לשמעון דהוה ליה שומר שמסר לשומר ויורשים מוציאים ממנו וחוזר הנפקד ומוציא משמעון שאינו יכול לעכב ממונו בשביל טענה שיש לו על ראובן עכ"ד אלא דקשה לי בגוה מהא דאמרינן בהכותב אבימי בריה דרבי אבהו הוי מסקי בי זוזי ביה חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבוה אזל פרעינהו אמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה סיטראי נינהו ואתא לקמיה דרבי אבוה אמר ליה אית לך סהדי דפרעתנהו אמר ליה לא א"ל מגו דיכולים לומר לא היו דברים מעולם יכולים לומר סטראי נינהו ולענין שלומי שליח מאי ומסקינן דשליח משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי משמע דשליח בעי שלומי ואע"פ כן אינך מהימנו במגו ולא מצי שליח להוציא מידם דאמר להו דמפיקתא מיניה עלי דידי הדר אלמא מהניא ליה תפיסתו ויש לומר דלא דמי דהתם שליח לא מצי למהדר ולמיפק מן המלוה שהמעות שנתן להם הוא מעצמו נתנם ובתורת פרעון נתנם בשליחותו של לוה ועיקר תפיסתם היא שסומכים על השטר שבידם ולא מ"ל להו שליח מדידי תפסיתו שהשטר בידם היא אלא שפשע שלא נטלו מידם אבל בנדון הרא"ש ז"ל כשנתנ' הנפקד לשמעון בתורת פקדון נתנו ומחייב שמעון להחזיר לו ואינו יכול לעכבו מפני שחייב לו ראובן בעל הפקדון שזהו כתופס מן הנפקד עצמו אבל קשה דלעיל בההוא פירקא בעובדא דבקרא דיתמי דתופס תורא מיניה כתב הרא"ש ז"ל עצמו דהאידנא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב אי אית ליה לבעל חוב ראיה ברורה דיוכל ליפרע ההוא חובא מיתמי לא מחייב בקרא מידי אי לית ליה ראיה אלא דמחמת תפיסה הוא זוכה מחייב בקרא לשלומי עכ"ל משמע דאע"ג דמחייב בקרא לשלומי זוכה התופס מחמת תפיסתו והרי דבריו אלו סותרין דבריו שבתשובה וצריך לומר דהכי קאמר דמחמת תפיסה בא לזכות וטעמא הוא דקא יהיב לחיובא דבקרא דמחייבינן ליה בספק דשמא בדין תפס בעל חוב והכי קאמר הואיל ולית ליה לבעל חוב ראיה להוציא מהם בדין אלא שמחמת תפיסה בא לזכות הילכך מחייב' בקרא לשלומי ואין תפיסתו מועלת לגבי בקרא ומפיק בקרא מיני' בדינא ודיינא כמו שאמר הרא"ש ז"ל בתשובה.

וראיתי להריטב"א ז"ל בתשובה הובא בבית יוסף סימן פ"ג בראובן שהפקיד כליו לשמעון ושמעון השאילה ללוי ותפסם לו בעד חוב שחייב לו ראובן והשיב דלא דמיא לההיא דאבימי דהכא כיון שבתורת שאלה קבלו משמעון נתחייב להשיב לו השבה מעליא ואילו בעובדא דאבימי ברשות בעל דבר הגיע לידו ומיהו אם לא השאילו שמעון אלא שתפס בו מרשות שמעון נראה שתפיסתו תפיסה ואידך חייב לשלם לפי שפשע בשמירתו עד כאן ומשמע שהריטב"א ז"ל מחלק בין שקבלו בתורת שאלה שנתחייב להשיב ובין תפסו ברשותו או שלא מדעתו שלשם תפיסה לקח ולא ע"ד להשיב בזה אומר לו לאו בעל דברים דידי את ותפיסתו תפיסה אף על פי שהוא חייב מדין פושע אבל להרא"ש ז"ל לא זה הדרך שהוא בתחילה אמר שתפיסתו תפיסה בזמן שאין הנפקד פושע וחייב אבל אמר פנים אחרים יש לדין זה כי הנפקד פשע וחייב להחזיר וכולי נמצא שלא תפס מנכסי ראובן כלום ולפי זה אין חילוק בין נתנו הנפקד ע"ד להחזיר בין תפסו זה כדרך תפיסה מאחר שהנפקד חייב לשלם נמצא שאין זה תופס משל ראובן אלא מן אשר הפקיד אצלו כהאי עובדא דאבימי ומגמגם רשב"ם ז"ל היאך יכול לעכב את השטר מן השליח ויטעון סיטראי נינהו והא גלוי הדבר שלא היה נותן לו מעות כי אם בעד השטר דבשלמא אם הלוה היה נותן לו מצי למטען אבל השליח למה יפסיד ופירש דהכא קאמר מיגו דיכולים לומר להד"מ יכולים לומר סטראי אינון שהשליח נתנה לו לשם סטראי ע"כ משמע מדבריו שא' הוא מודה שלא נתן השליח לשם סטראי אינו רשאי לתפסה וצריך עוד להתיישב בדבר.

והחקירה הג' בעיקר מילתא בתפיסת ספק דאיכא פלוגתא דרבוותא אי מהני ליה תפיסה והנה הביא בזה יקירנו החכם השלם נר"ו מה שכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בספרו הא' סי' ס"ב תקפו כהן מוציאין מידו דהרמב"ם ז"ל יחיד הוא שלא יוכל לומר קים לי כהרמב"ם ז"ל שכל חכמי ישראל חלוקים עליו משמע שאם יהיה שקול המחלוקת לא מפקינן דהוי' תפיסה וראיתי למהר' חיון ז"ל בסוף תשובתו בענייני תפיס' סימן ל"ז דלא דיינינן בענין זה שיוכל לומר קים לי כפלוני דמהני תפיסה דבהא גופי' אפליגו אי התופס מקרי מוחזק וכ"ש מהר"י ן' לב ז"ל כתב בפסקיו גבי פלוגתא דהרמ"ה והרמב"ם ז"ל גבי מצרא אם הוא נקרא מוחזק או הלוקח וכו' ואמ' שדברי טעם הם אבל לא ידעתי איך כת' בפסקיו הראשוני' בההיא דתקפו כהן שהזכרתי דטעמ' משום דהרמב"ם ז"ל יחיד הוא הא לאו הכי יכול התופס לומר קים לי כהני וקשה ליה מדבריו אל דבריו ולדידי מדבריו אל דבריו לא קשי' דהתם גבי מצרן הלוקח עומד בשטרו והוא הקונה מן הדין והמצרן אין בידו כלום אלא דמצרן הוא ואינו בא אלא בטענה שהוא מוחזק מתקנת חכמי' ומאחר דלהנך רבוותא לא מקרי מוחזק היאך יוציא מיד הלוקח והלא בהא פליגי אם נקרא מוחזק אע"פ שאין בידו כלום והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל היכא שזה התופס תפוס בחפץ מאן מירמי לי' מידיה הואיל ופלוגת' היא אבל אני הבאתי ראיה בתופס בידו הואיל והמחלוקת היא בתפיסה עצמה אי חשיבא תפיסה (אלא) דלא הוי תפוסה מדאמרי' בסוף פרק הכותב קריביה דר"י תפוס תורא מיתמי מסימטא אתי לקמיה דרשב"ל א"ל זילו אהדורו אתא לקמיה דר"י א"ל מה אעשה שכנגדו חלוק עלי ופירש רש"י ז"ל שקול כמותי ולא יהא אלא שקול כיון דפלוגתא היא יעמדו בתפיסתן אלא מאחר שעיקר פלוגתא בהכי היא אי מהני תפיסה (אי) לא מקרי תפיסה דאין לדחות דשאני התם דאפי' לר"י מטין אתמר שכן הקשו תוס' לר"י דאמר שפיר תפסתוה דהא מטין איתמר משמע דלכתחילה עבדינן כר"ע ושמא זה חשוב כמו דיעבד כיון שכבר תפסוה מ"מ אפי' נאמר שמחלוקת ר"ע ור"ט מחלוקת שקול תהני ליה תפיסה כתפיסת ספק אלא משום דבהא מלתא גופיה פליגי אי מהני ליה תפיסה או לא מפקינן מנייהו ואין לדחות עוד דהני קריביה דר"י הוה ופסול להו ר"י לדינא להכי אמר להו מה אעשה מכל מקום מאחר שכבר נחלקו בהדיא ר"י ורשב"ל בהכי כדאמרינן לעיל כי אתו לקמיה דרשב"ל אמאי אמר להו זילו אהדורו מאחר שיודע שר"י חלוק בדבר אם לא שנאמר שרשב"ל באו לפניו בתורת ב"ד ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומכל מקום לא משמע הכי שהלשון שאמרו ברשב"ל כאן אמרו בדרבי יוחנן אתו לקמיה דר"י ואחר כך אתו לקמיה דרשב"ל ואם איתא הוי ליה למימר אמר ליה רבי יוחנן שפיר תפסתוה אלא משמע שבדרך שאלה באו לפני שניהם וזה כמה שנים הבאתי ראיה זאת והשיבו עליה בני חבורה נרו' דמדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שהלכה כר"ע דרבי טרפון חבירו ואמרי' נמי דון דיני כרבי טרפון ואהדריה רשב"ל לעובדא מינייהו וגם ר"י אמ' מה אעשה שכנגדו חלוק עלי משמ' דבעי למימ' דר"י גופיה הדר בי' משמעתיה ואנא אמינא להו לא כמו שאתם סבורים דסבירא ליה להרא"ש דר"י הדר ביה משמעתיה דאם כן לא ה"ל למימר שכנגדי חלוק עלי כדפירש רש"י ז"ל אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי דמשמ' דעדיין המחלוקת במקומה עומדת הוה ליה למימר הדרי בי אלא בא ללמד הרא"ש ז"ל הלכה למעשה דמפקינן מיניה דהא רשב"ל אהדר עובדא מינייהו ואף רבי יוחנן דפליג אמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי כלומר הואיל ויש מחלוקת שקול בעיקר התפיסה לא עלתה תפיסה דשלא ברשות תפסו וצריכין אתם להחזיר לבעליהן דהויא ליה תפיסה בספק אף אנו נאמר דלא מהניא תפיסה.

כללא דמילתא ששמעון זה פטור משבועה לגמרי ל"מ אם טענת בן ראובן מספק דודאי אין משביעין היסת בטענת ספק אלא אפי' היא בטענת ודאי שבפניו חשב אביו עמו על השכירות הרי פטרו בשטר המחילה והרי עד אחד מעיד עליה ופוטרו משבוע' ואף על גב דאיכא מאן דפליג בשבועת היסת מספיקא לא משביעי' ליה ואע"ג דתפיס ועוד שאותה תפיסה לא מהניא ליה אי משום שיש מחלוקת בעיקר התפיסה ואי משום דהויא תפיסה על ידי אחר כמו שיפה ביאר והסכים החכם השלם הפוסק מעיין המתגבר ידיד נפשי נר"ו וכן היא הסכמתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף