שו"ת מהרי"ט/א/קכז

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שו"ת מהרי"טTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png קכז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לפליוונא.

שאלה ראובן שחלה ונפל למטה וצוה מחמת מיתה בדעתו ובשכלו הטוב והישר בכל דין תקנות חכמים ז"ל ומינה על בן יחיד ורך אשר נשאר ממנו אפטרופוסי' חשובים מחשובי העיר ארבע אנשים שיעשו עם נכסיו כראוי וכנכון וכדרך כל הארץ בלי שום פוצה פה ומצפצף לשום נברא בעולם והם יהיו על כל נכסיו בכלל ובפרט מכל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשו' כאשר כתוב וחתום בצואה של ראובן וכן נפטר לבית עולמו הצדק וחיי שבק לרבנן ולכל ישראל וידענו בבירור שנפטר מאותו חולי אחר קצת ימים חלה היתום ונפל למטה כשראו האפטרופוסים הצער הגדול הזה רחמו על הנער הרך וטוב והקדישו לגבוה סך מה לצדקות ולארץ ישראל וירושלים תוב"ב ואולי בזכות זה ירפאהו ה' מחלייו וגם נשאר ממון הרבה כזה וכזה יותר ויותר ליתום ועשו הכל לאהבת הנער שהיה רך וטוב לאביו ז"ל ובא הסבה מבעל הסיבות נורא עלילות שמת גם הנער הרך והטוב והלך לבית עולמו וחיי שבק לרבנן ולכל ישראל עכשיו נפל הירושה לאחי ראובן הנז' אשר הם במרחקים אם יכולים היורשים לטעון ולערער על האפטרופוסים הנז' על המתנות וההקדשו' שנתנו ויכולים להחזירה מן המקבלי' המתנה מן ההקדשות הנז' או מה שעשו האפטרופוסי' יהיה עומד בחזקתם ובמקומם ובתוקפם ביתד תקוע' בלי שום פוצ' פה ומצפצף ליורשיו של ראובן יורנו רבינו המורה לצדקה להאיר לנו האור הבהיר הדין על אמיתו ושכרו כפול מאת ה' מן השמים.

תשובה איברא דאין אפטרופוסים רשאין לפסוק על היתומים צדקה ואין פודים עליהם את השבויים כדתניא בהנזקין כללו של דבר כל דבר שיש לו קצבה כגון שופר סוכה ולולב אפי' מגלה עושין כל דבר שאין לו קצבה כגון צדקה ופדיון שבויים ותנחומי אבלים אין עושים להם. מכל מקום נראה שאם עשו לזכות היתום בעד רפואתו רשאין הם בכך לפי שצורך שע' הוא להם דהא דאמרינן אין פוסקין עליהם צדקה ואין פודים עליהם את השבויים היינו מטעם דאין למצות אלו קצבה וכדפרש"י ז"ל דהא בכל שעתא קיימי עניים ונמצאו נכסיהם כלים עד כאן לשונו אבל בעת חלים שרי דבכל שעתא לא שכיח חולי ומקרי דבר שיש לו קצבה וראיה מהא דאמרינן בסוף פרק נערה לענין אלמנה אמר רשב"ג רפואה שיש לה קצבה תתרפא מכתובתה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות ורפואה שיש לה קצבה היינו שאינה חולה תדיר ושאין לה קצבה כגון שהיתה רגילה להיות חולה בכל יום כההיא קריבתיה דרבי יוחנן דמייתי התם וכהא דאמרינן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה שלפי שהיו רגילין בארץ ישראל להקיז דם תדיר אלמא חולי הבא מזמן לזמן דבר שיש לו קצבה קרינן ליה ולא שייך לומר נמצאו נכסיהם כלים דצורך שעה הוא.

ושמא תאמר לא אמרינן דבר שאין לו קצבה בזמן אלא שיעור שהמצוה מעיקרא אין לה שיעור קצוב בתורה אלא איש כמתנת ידו המרבה והממעיט ורש"י ז"ל שמוכיחין דבריו דאזמן קאי לשטתיה אזיל שכל שיש לו זמן מוגבל קצוב קרינן ליה אע"פ שאין שיעורו קצוב דבההוא פרקא גופיה לעיל אפסקא דאין מוציאין לאכילת פירות וכו' מנכסים משועבדים ומפרש עול' לפי שאינן כתובים ור' חנינא אמר לפי שאינן קצובים ומותבינן ממתניתן דנתחייב לזון בת אשתו ה' שנים דתנן דנזונת מנכסים משועבדים ופירש רש"י אלמא כיון דקיצי חמש שנים אף על גב דלא כתיבא גביא ממשעבדי כרבי חנינא וקשיא לעולא עד כאן אף על גב דמזונות גופייהו לא קיצי כדאמרינן בפרק אע"פ ארב אדא דאמר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידי' ומפרש טעמא מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף אבל מזונות כנגד מעשה ידיה לא אלמא מזונות לא קייצי משום דפעם מתיקר השער ופעם מוזיל. והרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין הוכיח כן דמזון בת אשתו לא קיצא קריא לה וכן הביא שיטת רבינו חננאל ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק י"א מה' מכירה כתב חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות אותך וכו' לא נשתעבד ע"כ ואע"פ שעל עיקר דינו חלקו חכמי הדורות לומר שיכול להשתעבד אף בדבר שאינו קצוב מ"מ מודים לו שהמקבל לזון ה' שנים מקרי דבר שאינו קצוב כמו שראית להרמב"ן ז"ל שהביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל דמקרי שאינו קצוב ואמר אע"פ שאין אנו מצווין עמו בעיקר הדין. והכי אשכחן דקרי מזוני דבר שאין לו קצבה כאותה ששנינו בפ"ב דשקלים מותר שקלים חולין והחטאת מותרה נדבה מה בין שקלים לחטאת שהשקלים יש להם קצבה לפי שיד כלן שוה אבל חטאת אין לה קצבה דזה מביא בסלע וזה בשתים וזה בשלש. הכא נמי אין מצות צדקה כמו סוכה שופר ולולב שיש להם קצבה לולב אחד ואתרוג אחד אבל צדקה כמה שירצה יתן וכן מוכח קצת מדברי הרמב"ם ז"ל כאן שכתב בהלכות נחלות כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה פוסקין אבל אין פוסקין עליהם צדקה ואפי' לפדיון שבויים מפני שמצות אלו אין להם קצבה עכ"ל ולא אמר דבר שאין לו קצבה כדאמרינן בגמרא והשתא כיון דעיקר מצות צדקה שאמרה תורה אין לה קצבה אין האפטרופסין רשאין לפסקה אף בזמן שיש לו קצבה.

ומצאתי בתוספתא דתרומות פ"ק דמתניא הכי וכל מצות האמורות בתורה דבר הקצוב מן התורה אבל אין פודין עליהם את השבויים ואין פוסקין עליהם צדקה בבית הכנסת דבר שאילו קצוב מן התורה. משמע דקצוב ושאינו קצוב קאי אשיעור נגון סוכה ולולב ושופר שיעורן קצוב אבל צדקה אין לה שיעור כאותה ששנינו בריש פאה אלו דברים שאין להם שיעו' הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים והא דאמ' עלה בירושלמי הדא דתימ' גמילות חסדים בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתיא כהא דתני' באושא התקינו שיהא אדם מפריש חומש למצות קצבה זו מדרבנן היא מתקנ' אושא כדאמרי' בכתובות פרק נערה והכא אין להם קצבה מן התור' קתני והואיל ועיקר המצוה אין שיעורה קצוב בתורה מה לי שיש לה קצבה מצד הזמן או שאין לה. ומכל מקום מסתברא דהא דמפלגינן בין מצוה שקצו' לה מן התורה ובין מצוה שאין לה קצבה מן התורה לאו משום דמצו' הקצובה חמירי טפי דהא וודאי אין הקצבה גורמת חומרא אלא סברא היא ומשום הפסד יתומים נגעו בה דבקצובה ליכא למיחש להפסד יתומים אבל בדבר שאינו קצוב איכא למיחש להפסד נכסיהם דעד אימת יהבי ואזלי ונמצאו נכסי יתומים כלים כטעמו של רש"י ז"ל והתם בשקלים דמפלגינן בין חטאת שאין לה קצבה לשקלים שיש להם קצבה לאו משום דחטאת חמורה מהך טעמא אלא דלענין מותר מסתברא שכל המעות לצורך החטאת הקדי' שהרי הוה יכול להביא בכלם חטאת שמנה אבל שקלים שיש להם קצבה לא חל עליהם מותר קדושה ומעיקרא כי אפרישינהו על דעת שיהא מותרן חולין אפרישיניהו אבל הכא אין טעם לחלק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה אלא מטעם שיהיו נכסי יתומים כלים הילכך היכא דלצורך שעה הוא כדי שצדקה זו תגין עליהם להצילם כדכתיב וצדקה תציל ממות יכולי' לעשות וכי תימא כמה יתנו הרי אין לצדקה דבר קצוב ודאי דלפי אומדן דעתא שהיו רוצים היתומים לתת יתנו גם הם והכל לפי ברכת הבית ולפי עשרן וכהא דאמרינן בשלהי בבא קמא דאין מקבלין מן הנשים צדקה דבר מרובה אלא דבר מועט ואמרי' דרבינ' איקלע לבי מחוזא אתו נשי רמו קמיה כבלי ושירי אמר הני לבני מחוזא דבר מועט הוא.

ועוד נראה שלא אמרו אין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהם שבויין אלא בשכוונת האפטרופסין בשביל המצוה כיון דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אבל כשאין עיקר כוונתן לצורך העניים אלא לצורך היתומים כי היכי דנהוי להו כפרה וזכות בכל מידי דהוי הנאה וזכות ליתמי רשאין. תדע דהא רבא פסק צדקה איתמי דבי בר מריון כדאמרינן בריש בתרא ויהיב טעמא אנא לאחשובינהו הוא דעבדי אלמא הא דקתני כל דבר שאין לו קצבה אין עושין לאו מילתא פסיקתא היא דאם כן היכי שרי מטעמא דלאחשובינהו השתא משום מצות צדקה ששכרה גדול אין פוסקים מטעם חשיבות מי שרי אלא היינו טעמא דכל שעיקר כוונתן לצור' המצו' אין פוסקין אבל כוונתן לצורך היתומים שפיר דמי ואי לאחשובינהו שרי כל שכן לזכותם כי היכי דנחי' וטעמא דחשיבות נמי שייך כאן כיון דמנהג הוא בישראל שמתפללין על החולה שתקף בחולייו וכהא דאמרינן כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי וכו' והם רגילין לפסוק צדקה כאותה שאמרו בהגדה וידר יעקב נדר לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתן ואם לא היו עושין כן היה גריעות ובושה ליתום מאחר שהוא אמוד בנכסים רבים הילכך עדיף מלאחשובינהו וכי תימא פסיקה של צדקה זו היאך תגין על היתומים כיון דהם אינן נותנים מדעתם אין ליתומי' מצוה בכך והאפטרופסין אינן נותנים משל עצמן כדי שזכותן תגין על היתומים כאות' שאמרו סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני אלא נותנים משל יתומים ומה תועלת בפסיקה זו. מכל מקום כל שעניים נהנים מנכסיהם זכות הוא להם כאותה שאמרו הרי שנפלה סלע מכיסו ומצאה עני ונתפרנס בה זכות הוא ועוד הרי אמרו כופין על הצדקה ואמרינן בפר' קמא דבתר' דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבעה מאה זוזי לצדקה והיה כפיה גמורה לרבינו יצחק ולריצב"א ז"ל וכיון שהכפיה היא שיקייים מצות עשה אם לא עלתה לו מצוה למה יכופו אלא ודאי שעלתה לו אפילו שלא לרצונו ואע"פ שרבינו תם פי' שאותה כפיה דרב נתן בר אמי בדברי' היא היינו משום דקשיא ליה הא דאמרינן דכל מצות עשה שמתן שכרה בצד' אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה מכל מקום מודה הוא שתחשב לו לצדקה אע"פ שע"כ נתנה ועוד כשנותנין צדקה לעניים אותם העניים מבקשים עליהם רחמים כהא דאמרינן בפרק קמא דבתרא גבי דריוש די להוו מצליין בחיי מלכא ובנוהי ואמרינן דבישראל כה"ג שרי דתניא סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני הרי זה צדיק גמור כדאמרינן בפרק קמא דפסחים וכמו שנתנו טעם התוס' שם.

ועוד מטעמא אחרינא יש לאפוטרופין רשות בכי האי גוונא משום דאומדנא דמוכח היא שאם היה היתום גדול בעת חולייו זאת היה נותן לצדקה יותר על כן דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואם יגרו' החטא יחפוץ יותר שיהנו עניים מנכסיו ולא שיעזב לאחרים חילו אי נמי אמדינין דעתיה דאב שאם היה בחיים היה מבזבז יותר ויותר בשביל שיחיה בנו דומיא דמי שנשתטה דתניא בפרק נערה שנתפתתה מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ופרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר ומפרש בגמרא מאי דבר אחר רב חסדא אמר תכשיט ורב יוסף אמר צדקה ופרכינן התם מ"ש מהא דתניא מי שהלך למ"ה וכו' ומסיק דשאני לן בין יוצא לדע' ליוצא שלא לדעת שיוצא לדעת יש בידו לצוות על ביתו והואיל ולא צוה גלה דעתו שאין רצונו לפרנס ולא לספק צרכיהם אבל מי שנשתטה דיצא שלא לדעת מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו וגם שיתנו צדקה מנכסיו ואף על גב דגבי יתומים לא אמרי' האי אומדנא לפסוק עליהם צדקה ולפדות עליהם את השבויים היינו משום דבני חייובא הם לאחר זמן ויכולים לקיים מצוה זו לאחר שיגדלו אבל זה שנשתטה דלאו בר חייובא היא לעולם עד אימת נינטר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות נחלות דמי שנשתטה או נתחרש ב"ד פוסקין עליהם צדקה. וכיון דגבי נשתטה אזלינן בתר אומדנא לענין צדקה אף ביתומים אזלינן בתר אומדנא בכי האי גוונא שהיא עת צרה שאם לא עכשיו אימתי וכי היכי דרשאין לתרום ותרומתן תרומ' להאכיל אבל לא להניח משום דאנן סהדי דניחא להו בכך והוי ליה שלוחייהו בכך הכי נמי בעת צרה אנן סהדי דניחא להו וזכות הוא ליתומים והוי כשלוחייהו.

ועוד יש לקיים מעשה אפטרופסין אלו מאותה ששנינו בתוספת' והביאה הר"ן ז"ל בהניזקין דבשנטלו רשות מב"ד הכל מותר דהכי תניא בתוספתא וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר שאין לך בדברים אלא מקומן ושעתן וכן הביאה הרב המגיד משם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכל הדברים שאמרו שאין אפטרופסין רשאין לעשות יכולים הם ע"פ ב"ד ואף לענין פסקי צדקה ואי קשיא מהא דאמרינן בפרק קמא דבתרא דרבא רמא צדקה איתמי דבי בר מריון ופריך ליה אביי מהא דתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים ומאי קושיא והא רבא ב"ד הוה ותניא וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר ואע"ג דאביי הוה יתיב ברישא ומלך בפני רבא כמה שנים מ"מ ב"ד של רבא הית' בפני עצמה כדאמרינן ההוא מדרבנן לתלמידים דאביי אדגרירתו גרמי בי אביי תא אכלו בשרא שמינא בי רבא וכן פשר ליה בר הדיא לרבא דשכיב אביי ואתי כל מתיבתיה לגבך וכן הא דאמרינן בס"פ יש נוחלין שאלוה לספרי דרבא וידעי לספרי דאביי וידעו והכי אשכחן בכמה דוכתי וגדול בחכמה היה כמו אביי אלא משום עובדא דמייתי התם אדברוה לאביי ויתבוה ברישא וכי תימא דמ"מ ב"ד אין עושין אלא לצורך לפי מקומן ושעתן והיינו הא דקבעי אביי באי זה טעם ראה לפסוק עליהם צדקה והשיב דלאחשובינהו הוא דעבד א"כ תקשי לך היאך למדו המפרשים ז"ל משם דכל לאחשובינהו רשאין האפטרופסין לעשות דילמא רבא שאני דב"ד הוא ויש לו רשות לתת כפי ראות עיניו לפי שעה אבל אפטרופסין לא ונראה דאביי היה יודע בדבר שלא היה צורך שעה שהיתה הצדקה התדירה ונוהגת בכל יום כגון קופה ותמחוי ולא היה אביי מקשה מברייתא דאין פוסקין צדקה אם היה דבר שאינו תדיר ובאקראי שהרי אמרו אין לך בדברים אלא לפי מקומן ושעתן ולפי עשרן כי הני דבי בר מריון עשירין גדולים הוו ואין טעם ברור מזה שיתן לפי עשרן וכדאמרינן בעלמא מעלינן לך בנכסים דבי בר מריון ורבא לא השיב שנתן באקראי לפי עשרן אלא דלאחשובינהו הוא דעבד כלומר ומשום הכי שרי מדין אפטרופוס ולאו מתורת ב"ד אתי עליה והשת' כיון דב"ד רשאין בכך הרי אפטרופסין הללו ארבעתם יש להם דין ב"ד הואיל והמת צוה בפניהם כפי מה ששמעתי ומינן אפטרופן על נכסיו. וגדולה מזו אמרו בפרק יש נוחלין שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין והביא הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכו' סנהדרין כלשונה ולא פירש בה דבר אבל הרא"ש ז"ל כתב שם וז"ל ודייק לה רב יהודה מדקרייה רחמנא חוקת משפט מה שאדם מנחיל את בניו אלמא שהעומדין שם ב"ד הם אם רצו לעשות דין כאילו צוה תחלה שיהו אלו על דבריו לכל דבר ודבר שיסתפק אדם בלשון הצואה ואין אחד מן היורשים יכול לערער ולומר לב"ד הגדול קאזילנא או לב"ד חשוב שבעיר ולהכי נקט שלשה שנכנסו לבקר את החולה דלא מבעיא אם צוה החולה שיבואו שם שלשה ויצוה בפניהם דאיכא למימר דלפיכך צוה שיבואו שם כדי שיהיו דיינים על צוואתו כההיא דפרק זה בורר לענין אודיתא דמפלגינן בין מכנפי ויתבי לכנפינהו איהו אלא אפי' נכנסו מעצמן לבקר נעשו דיינין עד כאן דבריו ואף על גב דאמרינן התם לא שנו אלא ביום אבל בלילה אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין מ"ט דהוה ליה עדים ואין עד נעשה דיין היינו דוקא בשאין שם עדים אחרים שיעידו אלא הם עצמן דאין עד המעיד נעשה דיין אי משום דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה או משום דגזרת הכתוב היא כדכתבו התוספות דבעי' ועמדו שני האנשי' בעדים הכתוב מדבר לפני ה' אלו הדיינין אבל עד הרואה נעשה דיין כדהוכיחו התו' מפ"ק דגיטין ובפ"ב דכתובות. ומה שכתב הרא"ש ז"ל לכל דבר שיסתפק בלשון הצוואה היינו באותם שכתבו הצוואה ולא מינן אפטרופין ואין להם יכולת לשנות ממה שכתוב בצוואה אלא לפרש מה שלא נתפרש בה או בכל ספק שיארע אבל כשמינן הם עצמן אפטרופין רשאין לדון בכל ענייני אפטרופסו' כל מה שב"ד הגדול יכול לדון בלא נטילת רשות מהם מאחר שבידן הפקיד רוחו ועשאן אביהן של יתומים ויכולים לדון בדעתו שאילו אביהן היה קיים בשעה זו היה פוסק עליהם צדקה כזו לפדיון נפשם או אם היה היתום גדול היה פוסק על ידי עצמו וכל כיוצא בזה יכול ב"ד לעשות לפי מקומו ושעתו ואף אפטרופסין אלו כן.

ואני מסתפק בממנה שלשה אפטרופין על נכסיו אף על פי שלא היו בפניו אם יש להם תורת בית דין דאיכא למימר דכיון דמינה אותם על בניו ונכסיו לעשות ככל הנראה בעיניהם הוי ליה כקבלינהו עליה. וההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רבותא אשמועינן שאף על פי שלא נתמנו בדבר אלא שנמצאו שם באקראי יש להם תורת ב"ד כל שכן אותן שנתנן פקידים לעשות בנכסיו ככל הנראה בעיניהם והם שלשה שעשאן ב"ד כאותה שהעיד חנניה איש אונו בסוף פרק התקבל באומר לשלשה תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד ולא נחלק עליו רבי יוסי אלא שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים ילמדו ויכתבו ויתנו אבל כל דבר שיכולים ב"ד מומחין לעשות יכולים שלשה שקבלם עליו לעשות והני כמאן דקבלינהו עליה דמי ואף על גב דגבי אודיתא קי"ל כמר בר רב אשי דאמר זמנין כתבינן זמנין לא כתבינן מכנפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן התם היינו דאי מכנפי ויתבי לא חשיבא הודאה בב"ד שהוא לא היה חושב שהם מזומנים לדון ואפילו ב"ד הגדול כל שלא היו בוועד המושב אין בהם תורת ב"ד לכך אבל כל שלשה שעשו דין מה שנראה להם דינן דין. ועוד דכל שלשה אפי' הדיוטות יש להם תורת ב"ד ודנין את האדם בעל כרחו כדמוכח בפרק קמא דסנהדרין דתניא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי ודקדקו שם התוספות דאפי' יחיד יכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה עליה אפי' שאינו מומחה נמי ומכאן דסתם שלשה יכולים לדון את האדם בע"כ כשאינו רוצה לבוא לבית דין דהא שלשה במקום יחיד מומחה קיימי ואפילו שנים דנין את האדם בע"כ אלא שנקראו ב"ד חצוף וכו' עכ"ל וכן כתב הרא"ש בהלכותיו והר"ן ז"ל בחידושיו שם הביא ממה שאמרו בירושלמי מומחה שכפה ודן דינו דין וכן נראה דשלשה הדיוטות יכולים לכוף ולדון דלא אלים יחיד מהשלשה הדיוטות דכלהו דייני מתקנתא דרבנן עד כאן לשונו הרי שכל שלשה ושלשה יש להם תורת ב"ד אפילו הדיוטות כדאמרינן בריש סנהדרין מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך אלא משום יושבי קרנות תקינו שלשה ופרכי' אטו בתלתא מי לא הוי יושבי קרנות אי אפשר דלית בהו חד דגמיר פירש רש"י ששמע מהחכמים ומדיינים הלכות דין מלוה. ומה שכתב בטור סימן ג' משם הרמ"ה דוקא דגמירי דיני נראה שלא כתב הרמ"ה ז"ל כן אלא לכתחילה כשממנין אותן וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות סנהדרין ב"ד של שלשה אע"פ שאין מדקדקין בהם כל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהם ז' דברים ומנה אותם המדות ששנו בספרא אנשי חיל יראי אלהים וכולי דודאי לא אמר הרב אלא בתחילה כשממנים דיינין שיהיו היותר מובחרים שבישראל אבל לענין דינא סתם שלשה כשרים לדיני ממונות וכופין את האדם בעל כרחו כ"ש הני שנתמנו לאפטרופוסין שהם מיוחדים לבית דין יותר מבית דין אחר וכל שכן היכא שדנו בדין מה שהיה ב"ד יפה ומומחה דן לפי מקומן ושעתן שדיניהם דין ומעשה קיים.

ומיהו אין הדברים אמורים אלא בשנתנו האטרופוסים כבר המעות לעניים או לגבאי צדקה אבל אם עדיין לא נתנו דבר אלא שהתנדבו לתת ולא הפסיקו לתתם עד שמת הבן הרי אלו לא יתנו חדא דנהי דאם מסרו ביד עניים קודם מיתת הבן זכו אבל בדיבורא לבד שהקדישו המעות לאו כלום הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דומיא דהא דאמרינן התם אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות ופרש"י ז"ל אעפ"י שאין היתומים מפסידין שהעבדים באים לפדות עצמן בכסף אפילו הכי אין רשאין שהרי אין גופן קנוי להם שאף הקדש אין בידם להקדיש אלא שאם מסרו לגזברים מסור ומעשיהם קיים כמו מוכרים לאחרים ואף על גב דבפרק השולח אמקדיש נכסיו וקדש בהם עבדים קתני נמי אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים כתבו התוספות שם טעמא בהדיא והך דפרק הנזקין משום דדרך שחרור אסור דסברי דקמזלזלי בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשווין עד כאן לשונם. לא שהתוספות סבורין שיכולין להוציא לחירות אלא נתנו טעם אמאי לא יתן העבד דמי עצמו ויוצא כרבי דאמר הכי דהא קיימא לן דכסף גומר בהם אבל בלא כסף ודאי אין בידם לאסור וכי תימא הרי אמרו תרומתן תרומה ובדיבורא בעלמא מתקדשה וחייבין עליה מיתה הא לא דמיא להא דהתם כיון דתרומה טובלת אם לא היה חל עליה שם תרומה לא היו החולין מתוקנין לאכילת היתומים הילכך בההיא וודאי שליחותא דיתמי הוא דעבדי אבל להקדיש מעכשיו קודם נתינה לעניים אין בזה צורך שנאמר שהם שלוחים לכך.

ותו דדוקא לתרומה הוא דאתרבי שליחות מאתם גם אתם כדאמרינן בריש האיש מקדש אבל להקדש אין בו דין שליחות שנראה לי הדברים שאם אמר אדם לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי"ל דמילי לא ממסרן לשליח אף במתנה דקיימא לן כשמואל בדיני דאמר מתנה הרי היא כגט כדאמרינן בפ' התקבל ומיהו תרומה חשיבא מעשה אף על גב דפרכינן בפרק האיש מקדש מה לתרומה שכן ישנה במחשבה פירוש שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר מכל מקום מחשבת תרומה חשיבא כמעשה וכן מוכח בפרק האומר אהא דאמרינן מעשה מוציא מיד מחשבה מחשבה אינו מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה ופרכינן מיד מחשבה מיהת תיפוק והקשו בתוספות לפרוך נמי גבי תרומה לעיל לרבי יוחנן דאמר אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה אבל אם משתרם בטל תרומתו תרומה אפילו תרם השליח במחשבה ויש לומר דמחשבת תרומה היה יודע דכמעשה דמי דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והויא כאילו תרם בידים עד כאן לשונם אבל דבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח.

ועוד אפי' הבעלים עצמן שהקדישום לא נתפסו בהקדש דהקדש עניים כדין הדיוט דיינינן להו דאף על גב דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לא אמרינן הכי אלא בהקדש בדק הבית כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובת תקס"ג אבל בהקדש עניים אין באמירה אלא דין נדר מדדרשינן בפיך זו צדקה וכדמוכח מדברי הרי"ף בפרק ד' וה' גבי ההוא גברא דתקע לחבריה אמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא נתבינהו לעניים הדר אמר להו נתבוה ניהלי דאיזיל ואברי ביה נפשאי אמר ליה רב יוסף כבר זכו בו עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן ידי עניים אנן והוי ליה מעמד שלשתן אלמא אי לא מטעם מעמד שלשתן לא קנה באמירה לחודה וכתב הרי"ף ז"ל על הגאונים שרצו ללמוד משם דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה מצי למהדר ביה ואנן אמרינן דליכא למשמע מינה הכי דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדיבורא מחייב עד כאן וכן כתב הר"ן בתשובה על אותו שהקדיש לחברת בקור חולים ואין הספר בידי אלא שאני זכור שביאר שאין בדבריו אלא מטעם נדר דכתיב בפיך זו צדקה הילכך יכול לשנות דמי הודיעו מתן שכרן של מצות והכא שבעל הממון לא אמר כלום אלא אפטרופוס אין עליו דין נדר כלל ומכי מית היתום נפלו זוזי קמי דיורשים ואינן יכולים לתתם לצדקה.

ואם אחר מיתת הבן נתנום לעניים ישלמו האפטרופוסין משלהם דפשיעה עשו דמשמת הבן פסק כח אפטרופין כדמוכח בהגוזל עצים בעובדא דרבי אבא דאמרינן דילמא שכיב רבי אבא ונפלו זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא והתם מחייבינן לנפקד לשלם דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דילמא שכיב מפקיד כל שכן היכא דידעי דשכיב כי הכא אלא שאם בשעה שנתנו לעניים פירשו שנכסי היתום הן יש לאפטרופוסין דין עם העניים להוציא מידם כי היכי דמפקינן מלוקח כשמכר שליח ונתאנה אע"פ שאין אונאה לקרקעות כדאמרינן בפרק אלמנה נזונת טעה שליח לא קאמינא וכולי באונאה פחות משתות אמרינן בפרק האיש מקדש דאי שוי שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכשהודיעו שליח שקונה לבעל המעות יש לו עליו אונאה אפי' בפחות משתות אף כאן מאחר שהודיעו לעניים או לגזברים שמנכסי היתום הם נותנים ונמצאת המתנה בטלה חוזרים ומוציאין מהם אבל אם לא הודיעו אלא נתנו להם סתם אינם יכולים להוציאה מידם שאני אומר משל עצמן נתנו ואחר כך חזרו בהם. ובפרק גט פשוט אמרינן דמי שנמחק שטר חובו כעובדא דההיא אתתא דיהבא ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות דאמר ליה רבי נחמן מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבינה ניהלה באחריות כ' הרא"ש ז"ל משמע שאמר למוכר שהיה קונה השדה לאשה פלוני' וכו' דאם איתא שלא פי' שקנאו לאשה מה היה צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאו בסתם לעצמו קנאו והרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות שלוחין כ' וז"ל השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אע"פ שמשך או המשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו עד כאן.

ויש לברר אם האפטרופסי' עצמן הם גזברי' ארץ ישראל וירושלי' תוב"ב או גזברי העניי' או שזכו הם בעדן אם זכו העניי' ובני ארץ ישראל על ידיה' או לאו לפי שאמרו בפ' אלמנ' ניזוני' אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום משום דאמרי' לה מאן שם ליך ופירשו התוס' מי החזיקך באלו הנכסי' שאין לך אדם שיכול לזכות בקרקע חבירו אם לא שיחזיקוהו ב"ד אבל הא לא קאמר שומא ממש דאע"ג דליכא ב"ד מומחין ב"ד הדיוטות מיהא איכא ע"כ משמע דלא מפני השומא קפדי' אלא שאין אדם יכול לזכות בעצמו המקח אלא מיד המקנה לו וכן כ' הרא"ש שם בהלכות. והר"ן ז"ל למדה כן בפירוש משם שכתב וז"ל ומהא שמעינן שאין השליח יכול להקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהורישוהו הבעלים למכרו לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלי' ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשו' וזה לא יצא מרשותו שהרי במקו' בעלים עומד עכ"ל וכן הביא בטור סי' קפ"ה בשם הרשב"א אע"פ שצריך אני להתיישב כאותה שאמרו בפרק אלו מציאות פרה וחמור מטפל בהם י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחן דמשמע לכאורה שהוא שם לעצמו בלא ב"ד ואפי' תימא בהדיוטות דבקיאי בשומא מכל מקום הדיוטות לא בקיאי לזכות לאחרים אם לא ב"ד מומחה וכן בההיא דפרק קמא דפסחים בעובדא דיוחנן חקוקאה דאמרינן דשמין לאחרים אבל לא לעצמן ויהיב טעמא משום והייתם נקיים מה' ומישראל אלמא אי לאו טעמא דחשדא היה רשאי למכרו לעצמו ואין להארי' כאן דמדברי הגדולי' הללו מוכח להדיא שאי אפשר לו לאד' לזכו' על ידי עצמו אם לא שיזכוהו אחרי' וכי היכי דשליח אינו יכול לזכו' לעצמו לפי שהוא כיד הבעלי' מטע' זה עצמו אינו יכול לזכו' לאחרי' על יד עצמו כמו שהמקנה עצמו אינו יכול לזכות לאחרים על ידו כאותה שאמרו בעירובין בפרק חלון ומזכ' להם על ידי בנו ובתו הגדולי' על ידי עבדו ושפחתו העברים אבל אינו מזכה להם וכולי מפני שידן כידו וכן אמרו בפרק השולח האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חוששין שמא זכה לו על ידי אחר אבל על ידי עצמו אי אפשר לזכות לפי שלא יצא מרשותו עדיין וכן הדין בשלוחו שידו כיד שלוחו אינו יכול לזכות לאחרים על ידי עצמו מטעם של הר"ן ז"ל שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו ואם נפשך לומר שלא אמרו כן אלא בבעל החפץ בעצמו שאינו יכול לזכות לאחרים עד שיוציאנו מרשותו אבל אדם אחר אעפ"י שהוא שלוחו של נותן ולעצמו אינו יכול להקנות לאחרים מיהת יכול לזכות דכי היכי דנעשה שלוחו של נותן גם הוא נעשה עתה שלוחו של מקבל שיהא זוכה בשבילו כיון דהא נפקא ליה מרשות נותן הא ליתא דאכתי בשעה שהוא נעשה שלוחו של מקב' עדיין לא זכה לו כלום ולאחר מכאן פסקה שליחותו של נותן ושוב אינו יכול לזכות לזה מכח שליחות הנותן ותדע דאמרינן בסוף פרק ב' דגיטין גבי האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שיהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם ופרכינן אשה מכי מטה גיטה לידה אגרש' לה ובעי לאוקומה כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך ופרכינן והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירש"י ז"ל שליח לא מיקרי אלא המשלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שלוחו ולומר עשיתי שליחותך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואחר כך נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחו' קודם שתחזור והתוספות פירשו מטעם שנעשית היא עצמה שליח לקבלה וקודם שנעשית שליח קבלה לא נגמר שליחות הראשון שאינו יכול לומר לשולחו עשיתי שליחותך ע"כ הרי מדברי רש"י ז"ל ודברי התוספות אין דרך שליחות ולא דרך זכיה בכך.

אלא שיש לדון בנדון דידן שהם ארבעה אפטרופין שיש להם לזכות לעניים ובני ארץ ישראל על ידיהם לפי שכל אחד מהם יכול לזכות בשבילן מרשות השלשה שמקנין לו ואפילו שנאמר בממנה שלשה או ארבעה אפטרופין בעינן דעת כולם ואין יכולים לעשות זה בלא זה ואין עניינן למחלוקתן של רבי יאשיה ורבי יונתן דמייתי בהנחנקין ובכמה דוכתי דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דסברא הוא דבכל דבר שבממון ומשא מתן כל כמה דנפישי דייקי טפי וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינין גבי כד שיימי תלתא כד שיימי ארבעה דנחית לדעות מכל מקום זהו לענין הסכמתן בדבר שצריך שיסכימו כולם אבל בדבר שהסכימו כבר אחד מזכה מדעת כולם או רובם שלא עלתה על דעת שתהא ידי ארבעתן זוכה כאחת.

ונמצא כללן של דברים שכל שהוציאום מרשותם בחיי היתום ונתנום לעניים ולגזברים של ארץ ישראל וירושלים כבר זכו בהם עניים וגם אם לא הוציאום מרשותם אם אמרו אנו זוכין בעד העניים או שהיו הם עצמם הגזברים זכו העניים על ידיהם כל שהסכימו ארבעתן בכך אבל אם לא אמרו כן בפי' אלא דעתם היה לתתם לגבאים אחרי' או שאמרו לשלחם או לתתם לעניים ונטרפה שעה שמת הילד הרי אלו לא יתנו ואם נתנום לאחר מיתה אם הודיעום שהם נכסי היתום מוציאין מן העני' ואם נתנום סתם ואינם יכולין להוציא הקרן מידם ישלמו האפטרופין מביתם נאם הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף