שו"ת מהרי"ט/א/קטז

שו"ת מהרי"ט ‏ א קטז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלינוקי.

שאלה ילמדנו רבינו ראובן הקדיש לחברת ת"ת סכום מעות על מנת שכל ימי חייו יהיו בתוך נכסי הקדש ת"ת הנז' שמתעסקים בהם הפרנסים להשתכר בהם ומהפירות שיגיע לחלקו יתנו לו כל ימי חייו חמשה או ששה למאה לשנה כדרך שנותנים לשאר המקדישים בענין זה ואחר מותו יהיה קרן ופירות קדש לת"ת הנז' יורנו רבינו מורה צדק מה דינו ושכרו כפול מן השמים.

תשובה משמע תנאי זה שלא נתחייבו לראובן בעל המעות לתת אותה קצבה חמשה או ששה למאה אלא מהפירות שיגיע לחלקו כפי ערך כל המעות אבל אם לא יהיה ריוח כלל לא יטול בעל המעות כלום וגם אם יהיה הפסד יפסיד בעל המעות לפי חשבון ואם יאבדו לגמרי לא יטול כלום שהרי לא נתחייבו אלא מהפירות כל זמן שיש שם קרן ופירות ואם הדבר כן מצד רבית אין כאן בית מיחוש דודאי שרי שכל מה שנתנו לו חכמים משלו נתנו לו אבל מה שיש לחוש כאן לאיסור היינו אם מה שמשתכרים הגזברים בנכסים הללו של תלמוד תורה הוא באיסור רבית אם ברבית קצוצה כדעת הרשב"א ז"ל שהתיר להלוות מעות טניים ברבית קצוצה לפי שאין להם בעלי' מיוחדים ובזה נהגו התר בקצת מקומות דאין ספק דאסור לראובן לקחתו עכשיו דהשתא רבית הבאה ממלוה ללוה הוא וגם אם היו הגזברים מלוים באבק רבית נהי דאינה יוצאה בדיינים אבל קודם שבאת ליד ראובן היאך יהא מותר ליטלו לכתחילה וכ"ת מאחר שבאת ליד הגזברין כאלו באת לידו הוא דמאותה שעה זכו לו אין לנו לומר כן משני טעמים חדא שהגזברין המתחדשין בכל שנה לא היה נודע להם כלום מנכסי ראובן ועל דעת שכל הנכסים הם של הקדש היו מתעסקים בהם וגם הלווים כשהיו נותנים הריוח על דעת ההקדש היו נותנים ומי זכה לו לראובן וכאותה שאמרו בהגוזל עצים בנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטי' ולקח בהם שעורי' שעורים ולקח בהם חיטי' אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ומחכו עלה במערבא וכי מי הודיעו לבעל חיטים שיקנה חיטים לבעל המעות דכיון דשינה תו לא הוי שלוחו ובעל חיטים לא ידע שהם לבעל המעות כי היכי דלזכי ליה הילכך קונה אותו השליח או חוזר המקח לבעליו כדכתבו התוס' שם. אע"ג דכתבו רבוותא דליתא לחוכא דבני מערבא היינו משום דאף על גב דשינה שליח מכל מקום אין מתכוון לקנות לעצמו ולא בעינן שידע בעל החיטים שהוא זוכה לבעל המעות מאחר שהוא מזכה לשליח והשליח מתכוון לזכות לבעל המעות כדכ' הרא"ש ז"ל שם בהלכותיו אבל הכא כיון שהלווים לא כוונו לזכות לראובן וגם הגזברים לא לקחו אלא ע"ד ההקדש ההקדש זכה בחלקו אבל חלק ראובן מי זכה לו.

ותדע דדמיא למאי דפרכינן אמתניתין דערכין דמקדיש את נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבען לשמן וכי מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה ואם לאו מטעמא דרבי אבא דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוא אמרינן דלא זכו האשה והבנים כמו שפירש הרא"ש ז"ל שהצבע מזכה לבעל האשה ואפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחרים אם לא יזכה לו על ידי אחרים אף כאן הלווים נתנו לגזברים על דעת ההקדש ואין מי שיזכה בעד ראובן הילכך לא זכה ראובן באותו אבק רבית מאחר שלא באת לידו וחוזר ללוה.

ותו אפילו תימא שהיה הגזברים יודעים שנכסי ראובן הם ועל דעת כן גבו האבק רבית אכתי לא זכה ראובן בו דזכיה מתורת שליחות היא וקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה ולא תימא דכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה היינו דלא מחייב שולחו אבל מ"מ מעשיו קיימים דהא בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אמרינן בפ"ק דמציעא דלמ"ד טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד ה"נ הוי שליח לדבר עבירה והקשה שם בתוס' ומאי נ"מ הא אמרינן בפ' עשרה יוחסין קידש אינו לוקה בעל לוקה ותרצו דכי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה ועוד תרצו דנ"מ אי יש שליחות חלין הקדו' ואם אין שליחות אין חלין הקדושין הרי לפי תירץ אחרון כיון דאין שליח לדבר עבירה אין מעשיו כלום אעפ"י שלפי תירוץ ראשון לא משמע כן מ"מ לא סתרי ושתי הנפקיתית אמת דאי יש שליח לדבר עבירה חיילי קידושין ולקי אף עלייהו ואפילו בתרי לישני דמייתי תלמודא או בתרי תנאי או בתרי אמוראי היכא דאיכא למימר בענין דלא פליגי אמרינן וכהנה רבות בתלמוד אלא מאחר שמדברי הגמרא אין הכרע הדבר צריך לי בדיקה וכעת אין פנאי.

ומיהו למה ששנינו במרובה גבי גנב ברשות הבעלים נתנו לבכורות בנו או לב"ח הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים חייב שהכריעו התו' דהאי חייב אגנב קאי דמחייב גנב בקנין שלוחיו שמשכו ויצאו והקשו בתו' אמאי מחייב במשיכתו והא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה ותרצו דהנהו לא ידעי דאתו לידיה באיסורא אלא סבורין שהיה שלו ובין ללישנא דמשום דשליח בר חיובא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובין ללישנא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא שייך כאן דכיון דשליח אינו יודע דסבור שהוא שלו ודאי ידע המשלח דעביד שליח ולפי זה בשאין השליח יודע שעובר על האיסור לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה.

איברא שראיתי שכתב הנמוקי יוסף שהאחרונים ז"ל כתבו על תירוץ התוס' שאינו נכון דבפרק שנים אוחזין אמרינן גבי חצר דלאו בת ידיעה היא אי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה ומאי קושיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח ובמסכת קידושין נמי אמרינן דדוד לא נענש על שהרגו לאוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לדבר עבירה ואעפ"י שיואב לא היה יודע בדבר והיה סבור שהיה חייב מיתה ע"כ דבריו ז"ל וראיותיו אין מכריעות אצלי כלל דההיא דחצר לא ידענא מאי קשיא ליה דהא רבינא מתרץ לטעמיה מטעם דבעי' שליח בר חייובא לאפוקי חצר דלאו בר חייובא ורב סמא מתרץ לטעמיה דבעינן בענין דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ מותיב ומהני טעמי למדו התוספות לומר דכל היכא דאין השליח יודע בדבר דמיא לחצר ובין לטעמא דרבינא ובין לטעמא דרב סמא לא אמרינן בהכי אין שליח לדבר עבירה ומעיקרא דלא ידע תלמודא הני טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי ליה דלא שייך הני טעמי מקרי שפיר שליחות.

ומה שהביא ממה שאמרו בפרק האיש מקדש שלא נענש דוד על אוריה אינה ראיה ושתי תשובות בדבר חדא דלדידן לא נפטר דוד מטעם דאין שליח לדבר עבירה דאע"ג דבענין זה דלא ידע יש שליח מכל מקום לא מחייב שלוחו מיתה דגרמא בעלמא הוא ולא הרג בידים דלא עדיף מהא דאמרינן בהנשרפין בכפתו לפני ארי דפטור דבההיא שעתא שכפתו עדיין לא אכלו הארי וכן אשקיל עליה בדקא דמיא ומת בכח שני דגרמא בעלמא הוא ואי קשיא ללישנא קמא דמיתה ממש קאמר היכי מייתי מינה ממאי דיש שליח כשהרגו שליח במזיד שאני התם דיואב שוגג הוי הא לא קשיא דבלא כן תקשה לך היאך יתחייב דוד מיתה על שהרגו לאוריה והלא אף יואב שלוחו לא הרגו בידים דהא כתיב ושבתם מאחריו והוכה ומת דגדולה מזו אמרו בהנשרפין זרק חץ ותפס בידו ובא אחר ונטלו וכו' פטור דבעידנא דשדיה ביה מפסק פסקי גירי. אלא אית לך למימר דאפילו ללישנא קמא לא ס"ד דשמאי שדוד היה חייב מיתה על אוריה אלא דדייק מקרא דיש שליח לדבר עבירה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון לא כתיב ואותו שלחת להרוג מכאן ששלוחו של אדם כמותו אף לדבר עבירה ומינה לאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש והרגו בידים במזיד שמחייב שולחו והשתא כל שכן דאתי שפיר לרבנן דמעולם לא ס"ד דדוד היה מחוייב מיתה. ועוד מה שכתב דיואב לאו מידי עביד שלא היה יודע והיה סבור שהיה חייב מיתה הא נמי ליתא שלא מפני כך היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר ואפילו משה ואהרן לא חזו לסהדותא כל שכן על ידי כתב שכתב לו דוד לבדו ואפילו בשני עדים לא מהני דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם ועוד אפילו בשני עדים לא היה רשאי להורגו אלא א"כ העידו שנגמר דינו בב"ד כדאמרינן בסוף פרק קמא דמכות דאז אין סותרין את דינו ואע"ג דמורד במלכות הוה היה צריך לדונו שהרי אמרו בפ' במה בהמה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין דאפילו מורד במלכות צריך לדונו אם נקרא מורד כדכתבו התוספות בכמה דוכתי ותדע דיואב פושע הוא דבסוף פרק נגמר הדין דרשו צדיקים וטובים ממנו טובים שהיו דורשין אכין ורקין שלא לעבור על דברי תורה אפילו לבטל גזרת המלך כדדרשינן יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר רק חזק והוא לא דרש צדיקים שהם בפה ולא עשו והוא באגרת עשה הרי שלא היה רשאי יואב להרוג את אוריה אפילו במקום גזרת המלך ולהכי הוה סבירא ליה לשמאי ללישנא קמא דיש שליח לדבר עבירה ואע"פ שאיני רואה שום ראיה לסתור דינן של התוס' סוף סוף האחרונים ז"ל אמרו והם ידעו מאיזה טעם אמרו גם כי ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גנבה שנראה שמפרש בלשון ראשון שדחו רש"י והתוספות ז"ל דחייב קאי אשומר או אכהן ולפי זה אין ראיה לדין של התוספות דדילמא בכל ענין אמרינן אין שליח לדבר עבירה גם יש מקום לספק אי אמרינן באיסורא דרבנן אין שליח לדבר עבירה כיון דמן התורה חשיב שליח וזכה לו המעות ותו לא מחייב למהדר או דילמא אפילו במילי דרבנן דבר עבירה מקריא ושייך ביה דברי רב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דכל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו כדאמרינן בעלמא ואמרינן האי דעבר אדרבנן שרי למיקריא עבריינא ובר נידוי הוא כדשמתיה רבינא לההוא גברא דהוה משתמש באילן בפרק הדר וכן אמרי' בפרק אלו מגלחין ואין כאן מקום להאריך ונראה לי דהכא בכל ענין לא זכה ראובן ברבית הואיל ולא לקחו הגזברים לשמו ואכתי לא מטא לידיה וכל שכן אם ברבית קצוצה הלוו דגבויה כבר יוצאה בדיינים שאינו גבויה אינו דין שלא תגבה.

ואם היה במה שנשתכרו הנכסים דבר המותר ודבר האיסור היה מקו' לומר שאם יטול ראובן חלקו מדבר המותר כנגד מה שנטלו העניים מדבר האיסור שרי כאותה שאמרו במתניתין דדמאי ומייתי לה בפרק בתרא דע"ז בתחילתו גר ונכרי שירשו את אביהם נכרי יכול לומר לו טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור ונהי דלענין רבית קצוצה לא ילפינן מינה דשאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן שמא יחזור לסורו כדמסיק רב פפא התם ומטעם ברירה הא איפסיק' הלכת' כרבי אושעיא דאמר התם בדאורייתא אין ברירה כדמוכח בכמה דוכתי והא דפסקינן כרבי אליעזר בן יעקב בפרק השותפין בנדרים דיכול לומר לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך היה אומר רבינו תם ז"ל דלאו מטעם ברירה פסקינן כראב"י אלא משום דחשבי' לדריסת הרגל ויתור דאמרינן בפרק חזקת ויתור מותר במודר הנאה ומיהו הרא"ש ז"ל שם בנדרים הביא משם רבינו שמשון ז"ל דהלכתא דאפילו בדאורייתא יש ברירה כדמוכח התם דהלכה כראב"י ובפרק בית כור דפסיק כרב דבטלה מחלוקת והא דפסקינן בפרק קמא דביצה כרבי אושעיא לאו בכוליה מילתא פסקינן כוותיה אלא במאי דקאמר דבדרבנן יש ברירה והדברים עתיקין וכמה גופי הלכות תלויין בהן ואין להאריך בזה מאחר דרובא דרבוותא פסקו דבדאורייתא אין ברירה אבל באבק רבית אפשר לומר כן כיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה והפרנסים שהם בזמן זה דידם כידי עניים וגם הם צריכים לקיים התנאי שהתנו הראשונים עם ראובן זה יכולים הם לתת לראובן ממה שהרויחו הנכסים בהיתר עד ששה למאה כנגד מה שנטלו העניים בדבר האיסור ברבית של דבריהם וכל שיכולים לתת לקיים תנאם ואינן נותנין מתבטל ההקדש למפרע שעל מנת כן נתן והקדיש אלא דלרבית של תורה אין בזה תקנה כלל.

ויש לדון בנדון דידן אם תמצא לומר שנטלו הגבאים מן הלווים רבית של תורה שהותרה אצל עניים מטעם שכתב הרשב"א ז"ל גם חלקו של ראובן יהא מותר לו מאחר שמעות הראשונות לטבועין נתנו וכבר הוקדשו וזכו בהם עניים מעכשיו כשנותנים בהלוא' לא מעות של ראובן נותנים אלא של הקדש ונכסי העניים הם שהרויחו והריוח מות' לראובן דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה אלא דאיכא למידק דתינח אי קיימא לן כריש לקיש בפ' יש נוחלין דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכל ענין אף בנותן לאחר שאינו בנו כההיא דהמוכר שדהו לפירות דסבר ריש לקיש מביא ואינו קורא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל לפי מה שכתבו התוס' בסוף פרק השולח אהא דאמר רבא אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון והקשה רבינו תם דאנן דקי"ל כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך מצאנו ידינו ורגלינו וכו' ותרצו דדוקא בההוא לחודה דהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה קי"ל כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחיולי אחיל אבל בעלמ' קמ"ל דכקנין הגוף דמי וה"נ אמרינן כיון שיש לו זכות לראובן זה בפירות קנין פירות כקנין הגוף דמי וכי היכי דלענין בכורים קורא דקרינן ביה שפיר האדמה אשר נתת לי הכא נמי קרינן ביה כספך לא תתן לו בנשך וכי תימא גבי הקדש איכא למימר נמי דאחולי אחיל כדאמרי' באבא לגבי ברא משום דמקדיש בעין יפה מקדיש כדאמרינן בפרק המוכר את הבית בסופו אמתניתין דלא את הבור וכו' מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש דמכל מקום אפילו לרבנן דר' שמעון נהי דחשיב טפי ממוכר מכל מקום לא עבדי מקדיש בעין יפה טפי מנותן מתנה אלא כי היכי דנותן בעין יפה הוא נותן הכא נמי מקדיש וכ"ש לרבי שמעון דחשיב נותן בעין יפה טפי ממקדיש והכא בנותן מתנה גופיה אי לאו משום דאבא לגבי ברא אחולי אחיל לא הוה אמרינן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא אמתניתן דהכותב נכסיו לבנו קאי אבל כותב לאחר קנין פירות כקנין הגוף דמי והא דקי"ל בפרק שום היתומים כרבי יהושע דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש אע"ג דבהדיוט חיישי' לקנוניא בין במכר בין במתנה לפי מאי דמסיק התם דהן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה מ"ה אמר ר' יהושע דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש משום דיכול להשאיל על הקדשו ודוק מינה דהא לאו הכי חיישינן לקנוניא.

ואין להקשות מההיא דאמרינן בפ' מי שמת גבי ש"מ שכתב כל נכסיו שחוזר דמבעיא חלק כל נכסיו לעניים מהו וסלקא בתיקו ואמרו מקצת רבוותא דאינו חוזר שמא לשום מצוה גמר והקנה אע"ג דלשאר כל אדם חוזר דאפילו להנך רבוותא התם שאני דלשון מתנה לגמרי קאמר ולא ניחא ליה למהדר מצדקה משום שפי' לחיים דשמא הצדקה גרמה לו להנצל אבל הכא מה דשיי' לעצמו בעין יפה הוא משייר טפי מנותן כמו שהוכחנו.

ונראה דלא מבעיא לרבוותא שפסקו דקנין פירות לאו כקנין הגוף בכל ענין אלא אפילו למאן דאמר דלגבי אחר חשבינן לקנין פירות כקנין הגוף היינו דוקא במוכר שדה לפירות אי נמי במוכר או נותן שדה ושייר פירותיו אצלו כההיא דהכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מותו דהני תרי לישנא סתרי אהדדי וגבי מתנה מתרצינן להו דהכי קאמר גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה כדאמרינן התם ולהכי אמרינן כי שייר לעצמו פירות גוף לפירות שייר אבל האומר על מנת שהפירות שלי לא שייר במתנתו כלום ולגמרי סליק נפשיה מגוף ומפירות וסמך על התנאי. ומנא תימרא מדאמרינן בריש פרק המגרש אפלוגתא דרבנן ורבי אליעזר בהרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני רבנן אסרי משום דכיון דשייר בגט אין זה כריתות ומבעיא לן אם בעל מנת נמי פליגי ואסקא רבינא דבחוץ הוא דפליגי אבל בע"מ מודי ליה כדפרש"י שהרי התורה התיר' במסירת הגט לכל אדם אלא שהתנה עמה על מנת שלא תנשא לזה ואין זה אלא כתנאי בעלמא ומסקינא דבין על מנת שלא תנשאי בין על מנת שלא תבעלי שלא הותרה אפילו בהיות הגט כשר כדכתבו רבוות' אף כאן גוף ופירות הקנה להקדש אלא שהתנה שיתנו לו מהפירות עד ששה למאה ולא שיש לו קנין ולא זכות בגוף הפירות ההם ואפי' לאחר שבאו לעולם אינו יכול להקדישם ולא להקנותו לאחר דבחזקת עניים קיימי והם יכולים להקנותם לכל מי שירצה והא דאמרי' בפ' הזרוע בסופו אהא דתנן ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ורמינהי ע"מ שהמתנות שלי נותנו לכל כהן שירצה ומשני ע"מ אחוץ קרמית חוץ שייורא על מנת לאו שיורא ורמינהי על מנת שהמתנות שלי המתנות שלו ומסיק בהא פליגי מר סבר על מנת שויורא ומר סבר ע"מ לאו שייורא ובפרק המוכר את הבית נמי גרסינן בן לוי שמכר שדה על מנת שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו דאמרינן שיורי שייריה למקום מעשר אלמא על מנת נמי הוי שייור. ונראה דאף על גב דאיכא תנא דסבר דעל מנת נמי הוי שייור כיון דאפסיק הלכתא בפרק המגרש דעל מנת תנאה הוי ממילא לא קיימא לן כהך תנא דמייתי בפרק הזרוע והך דפרק המוכר את הבית וכן נראה שפוסק הרא"ש שם בחולין דבעל מנת שהמתנות שלי תנאי בטל דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא והרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהל' בכורים כתב אף על פי שהתנה ואמר שהם שלו לא נפטר מן המתנה שהאו' על מנת לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום עד כאן לשונו אלא שהגזברין צריכין לתת לראובן כשיעור שקצבו לקיים תנאם כדי שלא תתבטל המתנה שהרי ע"מ כן נתן והקדיש.

וגדולה מזו יש לי לומר לפי שיטה זו דאפילו אם גוף הנכסים היו של ראובן כגון שמסרם להקדש לזמן ובסוף הזמן חוזרים לו הואיל ועכשיו הם משועבדים להקדש ליטול כל מה שירויחו יתר על ששה למאה ובעל המעות לא נתנם על מנת שילוום ברבית אלא שישתכרו בהם בסחורה והגזברים לתועלת ההקדש נתנו אותם ברבית דמקרבא הנייתיה כי עבדי שליחותיה דהקדש עבדי ושרי לראובן ליטול מאותו רבית שזכו בו ההקדש מכח תנאו ליטול מכל מה שירויחו כל כך קצוב דכיון דהני עניים דיינינן להו כהקדש או כנכרי לאו חייל שם רבית עליה שהגזברים לא נתכוונו לזכות לבעל המעות אלא להקדש ויכול בעל המעות ליטול ממנו מה שהתנה עם ההקדש. דומה למה שהביא הרא"ש ז"ל בפרק איזהו נשך שהורה לר"י בתשו' בישראל שאמר לנכרי לווה לי מישראל על שמך ומאי דיהבת ליה קרנא ורווחא עלי הדר והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם ולבסוף ידע דאפילו לרש"י ז"ל דסבירא ליה יש שליחות לנכרי לחומרא היכא דשויא שליח הכא לא מחזיקינן אינשי ברשיעי דנימא שויא שליח אלא דעתו היה שילוה הנכרי מישראל ויחזור וילוה לו עכ"ל. ובמרדכי מייתי משם הרבי טוביה ז"ל אבל אם לא ידע המלוה מתחילה שבא אחריות החוב על ישר' על זה כתב רש"י ז"ל בתשובה הנמנע מליקח רבית מישראל בענין זה הרי זה חסיד שוטה ע"כ לשונו הרי כאן שכל יד הנכרי באמצע הותרה הרבית מישראל לישראל אף כאן כל שיד ההקדש באמצע הותרה לבעל המעות מטעם דכי שקלי גזברים להקדש שקלי וכי יהבי לבעל המעות לאו בתורת רבית יהיבו ליה אלא לקיים תנאו שהתנה עמהם לתת לו מכל מה שירויחו ומאי איכפת ליה לבעל המעות במה שנתנום ברבית הרי הוא לא נתנם אלא אדעתא דהפוכי בעסקא ואין כאן חשש רבית במה שנותני' לבעל המעות משל עניים דכיון דאם לא היו משתכרים לא היה נוטל כלל אין כאן אגר נטר דקיימי תנאיהו ואזלי.

ועוד אני אומר שאפילו אם ידע בעל המעות שהלוה לישראל חבירו כל שהמעות משועבדין להקדש לא נאסר הרבית על בעל המעות שיש לדמות' לאותה שאמרו בשלהי ע"ז בההיא דלא ישכור אדם מרחצו לכותי מפני שהיא נקראת על שמו והכותי עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים ואמרי' אבל שדהו לנכרי שרי מאי טעמא אריס אריסותיה קעביד ופרש"י ז"ל אריסא הוא וקבלה עליה למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות עד כאן. וכתב הר"ן בהלכות ומיהא שמעינן דכיון דיש לנכרי חלק בפירות השדה אע"פ שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד והנאת ישראל ממילא אתי הילכך שרי. ומכאן אני למד לישראל שנתן מעות לנכרי בעסקא להתעסק בהם למחצית שכר והלוה מהם הנכרי לישראל ברבית אע"פ שבעל המעות יודע כשנתנם לישראל אפילו להנך רבוותא דאסרי היכא דידע שבא אחריות החוב על ישראל חבירו הכא שרי דכיון דהני זוזי משתעבד לנכרי המקבל למחצית השכר ואפילו כי ידע לא מצי מעכב מלהלות שהוא רוצה להשתכר באשר ימצא וכי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד וכי היכי דבנכרי שאינו שותף התיר רש"י ז"ל בשלא ידע בשותף שרי אף כשידע. ובהקדש נמי כיון שהמעות משועבדין למה שיעדיפו יתר על ששה למאה לצורך ההקדש אע"פ שבעל המעות יודע שנתנום בהלואה לישראל מותר לו ליטול חלקו שהתנה דכי יהבי גזברים אדעתא דהקדש יהבי כדי שיהיה ריוח ההקדש יותר בטוח ואע"פ ששנו מדעת הבעלים הא קיימא לן במשנה אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע.

ואכתי אעקירא דדינא פרכא במה שאנו באים לדון הקדש עניים אלו כדין הקדש או נכרים שאין עליו איסור רבית מטעם שכתב הרשב"א ז"ל שאין לממון זה בעלים ידועים. ואני בעניי הנה מקום אתי לדון בהני עניים דידן דקיץ להו בכל שבוע כך וכך וכן ת"ח המקבלים פרס מידי שבת בשבתו והתלמידים והמלמדים שבתלמוד תורה שנוטלים דבר קצוב בכל שבוע אע"ג דהני אזלו והני אתו ולא הוי עניים מיוחדים דהקדש שלהם ממון שיש לו בעלים קרינן ביה. ומנא אמינא לה מהא דאמרינן בס"פ החובל לענין פקדון דהארנקי של צדקה פטור הנפקד אף מפשיעה דדרשינן לשמור ולא לחלק לעניים וכדפירש רש"י ז"ל דמאן קתבע עניים לא מצי תבעי דלכל חד וחד מצי אמר ליה לאו לדידך יהבי אלא לאחריני ואפילו הכי אמר רב יוסף בעניים דפומבדיתא דמקץ קייץ להו דחייב דלשמור קרינן ביה ופרש"י ז"ל קיץ להו ממון כל כך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעים וקרינן ביה לשמור עכ"ל. ולא אמרינן דלא זכו כנגד שבת שעברה אבל מכאן ולהבא לא דילמא מייתי הני אי אזלו לעלמא אתו אחריני אלא כיון שיש להם זכות באותו הממון מכאן ולהבא ממון שיש לו תובעים הוי וה"ה לענין רבית שאף לטעמו של הרשב"א ז"ל בכי האי גוונא קרינן ממון שיש לו בעלים.

ואף בממון שהוקדש לשם עניים על מנת שיהא הקרן קיים אינהו מקרו בעלים מיוחדים דכל אחד זכה בקרן הריוח שצריך לתת לו דקרנא לרווחא משתעבד ועוד אם הם לא ירויחו המעות נוטלים אף מן הקרן וכן אם לא הספיק להם תנאם מוסיפים להם אף מהקרן כיון שהבעלים סלקו עצמו מהמעות אע"פ שאמרו שיתנו מהריוח לזרוזינהו הוא דעבד ולא קפיד שלא יתנו להם אם יצטרכו כדאמרי' בסוף פרק מציאת האשה האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנים להם סלע כדמסיק דאע"ג דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת בהא ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד הכי נמי לזרוזינהו לגזברי הוא דעבד שישתכרו בנכסים ולא יתן מן הקרן ולא דמי הכא לאם מתו ירשו אחרים תחתיהם דהתם כיון דפריש האי גלי דעתיה דקפיד אבל הכא מסתמא אין לעניים הבאים אחריהם אלא מה ששיירו הראשונים. אלא שלענין פרס המלמדים בת"ת שנוטלים שכרם מכיס תלמוד תורה נראה דלא זכו דאי אשתכח לן דדייק טפי מוקמינן ליה ואי פשע מעברינן ליה כדאמרי' שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כמותרים ועומדים הם ועוד אפילו לא מסלקינן להו לא זכו בנכסים דכבעל חוב דמו וקיימא לן בפרק כל שעה דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחזר הדבר להיות ממון שאין לו בעלים כדברי הרשב"א ז"ל ובמקום אחר כתבתי מה שיש להקשות מההיא דריש פרק שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם דדחקינן לאוקומי בנכרי שקבל עליו לדון בדיני ישראל וכו' ואין לי להאריך כעת בדברים הללו.

ואכתי נראה לי דבכל ענין אין לסמוך למעשה על מה שכתב הרשב"א ז"ל חדא שלא הודו לו כל סיעתו ואמרינן בפרק קמא דע"ז כל מקום שאחד אוסר ואחד מתיר ושניהם שקולים בשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד שהרשב"א ז"ל עצמו לא הורה למעשה ואמרו בפרק יש נוחלין אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה ואמרינן התם אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעביד מעשה אמר ליה לא תעבידו עד דאמינא ליכו הלכה למעשה והואיל והרשב"א ז"ל עצמו אמר להלכה ולא למעש' אע"פ שבתשוב' אחת תלה הטעם פן יפרצו גדר במקום אחר מ"מ בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן ז"ל כך כתב שורת הדין נראה לי להלכה שמותר וכו' וסיים בה ולהלכה אמרתי ולא למעשה ובין כך ובין כך מכיון שלא הורה הלכה למעשה אע"פ שהיה מטעם פריצת גדר אין למדין ממנה דלא גרע מהלכה סתם שהטעם כדפירשב"ם ז"ל שם דאי"ל שאם בא מעשה לידו היה מדקדק יותר.

ועוד כתב הרשב"א ז"ל שיש מלוים בזה להתיר לפרנס הקטנים והתלמידים שבמקומן שעליהם להתעסק בפרנסתם ולמודם ואין זה רבית אלא שזנין ומפרנסין הלומדים שהחיוב עליהם לזונם ולפרנסם ומשמע מדבריו דכדי לזונן ולפרנסן התירו פרושין את הדבר להלוות לכל אדם ברבית קצוצה וקשה דאטו עני שהוצרך ללוות מתוך לחצו עליו מותר לזון ולפרנס עניי עירו והלא עניי ביתו קודמין להם ולעצמו קודם לאחרים דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון וכתיב נמי וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי אחיך ועוד אפילו עשיר שנצטרך למעות ועלה עליו ריוח סכום מרובה וכי כל אותו הסכום היה מחויב ליתן וכדאמרינן בפרק פותחין ולימא ליה כל דמעני לאו עלי נפלי בהדי כ"ע מפרנסינא ליה ושמא העשיר הזה כבר נתן מה שעליו ליתן בצורך פרנסתם ואין עליו ליתן יותר ויש לומר שאין דברי הרשב"א ז"ל אמורים אלא בשיש מלוים כדי לפרנס התלמידים שעליה' לפרנס' ומחלקין מעותיהם ביניהם וכל בעלי ממון שיהיו מעות העניים בטוחים וכל אחד נותן חלקו לצורך פרנסתם דאפילו אם לא היו המעות עלי דידהו רמיא לפרנס' ואפשר עוד שאף אצל עניים הותר דאנן סהדי דניחא להו לקחת ממון עניים ולתת להם ממה שישתכרו ולא לקחת מהנכרים ברבית דכל מה שנותנים כאן מצוה עליהם וגמרי ויהבי לשם צדקה כדי שיתברכו בכללן ומה שעושין זכות לעצמן הם עושין ומעתה נאמר אם רבית קצוצה זו לא הותרה לעניים עצמם גם לא הותר לראובן זה שיטול רבית על ידם שאפילו אם היה הנכסים של העניים ממש והיו מלוים ע"מ לתת לראובן זה הריוח דאין הרבית באה ממלוה ללוה כל שמחמתן הוא נוטל ראובן אסור ולא דמי להא דאמרי' בפרקין שרי ליה לאינש למימר טול ארבע זוזי ואימא ליה לפלוני דלוזפין דלא אסרה תורה וכו' דכל שנותן על פיו כאילו נטלו בעל הממון עצמו ומתחייב מדין ערב הוא כדכתבו רבוותא ז"ל.

וכבר הרווחנו במשא ומתן שלנו אף על פי שלא יצא התר ברור מיוחד לדבר מכל מקום כשנצרף מחלוקתן של גדולים זה לזה יצא מכלל דברינו שיהא מותר ראובן ליקח חלקו הנוגע לו ולא נחוש לאיסור רבית מטעם ספק ספקא ספק אם בדאורייתא נמי אמרינן דיש ברירה וכשיתנו עכשיו לראובן חלקו מדבר המותר מכח התנאי נאמר הוברר הדבר למפרע שזה היה חלקו ואם תמצא לומר דבאורייתא אין ברירה ספק אם הותר אצל נכסי עניים רבית קצוצה ומגו דזכו לנפשייהו זכו נמי לאחריני מכח התנאי שהתנו ביניהם.

והואיל והכא אפוקי ממונא ליכא אלא איסורא גרידתא כיון דספק ספקא הוי אף באיסור תורה שרי כדמוכח בכמה דוכתי ובפרק כל הזבחים שנתערבו לא משכחינן תנא דסבירא ליה ס"ס אסור אלא רבי יהודה וכן תפסו הראשונים ואחרונים נוחי נפש אלא שהמרדכי בפרק החולץ הכניס בלבנו ספק ממה שכתב בשם רבינו ברוך שאינו רשאי לעשות מעשה לכתחילה לפי שמצא בכמה מקומות דאפילו בס"ס מחמרי' וכבר עמדתי על כל אותם המקומות וכתבתי מה שנראה לי בעניותי שאין להוכיח משום מקום מהם ולא מטעם שכתוב בח"א מתשובות הרב מהריב"ל דטעמא פריכ' הוא כדהוכחתי מכמה דוכתי בדברי התוספות וגם אין לפקפק מפני היות שספקות פלוגתא דרבוותא כמו שגמגם מהריב"ל ז"ל בחלק שלישי סימן נ"ה דודאי לא דמי כלל למה שכתבו התוספות שם אונס חד הוא ובמקום אחר כתבתי על זה ומה שיש לדון על עיקר ראייתו דבס"ס מפקינן מיד המוחזק.

ובר מן דין איפשר דאפילו מאן דאמר אין ברירה הכא מוד' דכיון דידעי גזברין שלקחו נכסים אנשים מיוחדים כמו שבא בשאלה וידעי דאסירי ברבית כשעושין עסקא שהיא של רבית עושים לעניים וכשעושין דבר של התר עושין לבעלי המעות דודאי אין דעת הבעלים להלותם ברבית ומסתמא לא יעבירו על דעתם אלא על דעת כן עושין סתם ואף על פי שלא בררו כמו שבררו דמי ושמא דאף משעה שמקבלים הנכסים מבעליהם מגו דידעי דאסירי ברבית הוה ליה כאילו התנו בפירוש שהעסקא של היתר יהיה לחשבון של בעלים ומתוך דאיסורא רביע עליוהו אע"ג דלא התנו כמאן דאתנו.

ועוד נראה שאם אין הדבר ידוע שהלוו ברבית קצוצה לא מחזקינן איסורא לומר שהגזברין היו מלוין ברבית קצוצה דמסתמא ידעי דאסור וכיון דלנכסי עניים הותר לתתם באבק רבית חזקה לא שבקי התרא ואכלי איסורא כדאמרינן בהשולח נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד מאי טעמא כיון דתקון רבנן פרוזבול חזקה לא שביק התרא ואכיל איסורא ואפילו למאי דאמרינן לא כתבינן פרוזבול אלא כגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי כלומר ב"ד גדול שבדור לא אמרינן דילמא לא מזדקק ליה חזקה כיון דאית ליה צד התר כל טצדקי דמצי למיעבד עבד עד דמשכח בי דינא רבה למכתב פרוזבול ולא תימא דשאני התם דטעין טענת ברי פרוזבול היה לי שהרי כתב רבינו תם דמהאי טעמא נאמן אפילו בלא שבועה ותו כיון שאין ההנאה שלהם חזקה אחריתי איכא דאין אדם חוטא ולא לו כדאמרינן בריש מציעא גבי רועה של אחרים דלא מפסיל דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו וגם אין לומר דטעו בהכי שלא היה להם לעשות אלא על פי חכמים ומסתמא שאלו את פיהם ואסרו להם רבית של תורה וכל שכן דלעולם נמנין עמהם תלמידי חכמים וחזקה עליהם שאין יוצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן דומה למה שאמרו בפרק איזהו נשך גבי רב עיליש דגברא רבה הוא מספי איסורא לאינשי אפילו באיסור של דבריה' דבהכי מיירי התם. מכל הני טעמי נלע"ד ברור שיתנו לראובן מעות כנגד חלקו הנוגע לו בהתר ומחויבים הם הגזברים לקיים תנאם מאחר שהתנאי היה דבריהם מתחילה ומה שנ"ל כתבתי וחתמתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף