שו"ת מהרי"ט/א/צד

שו"ת מהרי"ט ‏ א צד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה היתה על ידי אלופי וגבירי להכשיר המקום אשר אנחנו יושבים בו לטלטול שבת ובמצותם הכשרתי כפי מה שנתברר אצלי בעניותי ולפי שראיתי מקצת תלמידי חכמי' מחסמים בדבר ומגמגמים בו וכי היכי דלא לצווחו עלי בי מדרשא אמרתי להעלות על ספר מה שדנתי בעניות דעתי במקצת דברים ומה שהסכמנו בהם להכשיר.

ואם באנו להכשיר מבואות שישראל דרים בהם לבדם הרי אמרו מבואות המפולשים עושה להם צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן והסתום עושה לחי או קורה ברוח רביעית ודיו ומבוי עקום אתמר רב אמר תורתו כמפולש ושמואל אמר תורתו כסתום וקיימא לן כרב אלא שנחלקו בפירושה שרש"י ז"ל פירש תורתו כמפולש שצריך צורת פתח מכאן לצד רשות הרבים ולחי או קורה מכאן לצד רשות הרבים ובעקמימות צריך צורת פתח שפילוש שמפולש לחבירו הוי כמפולש לרשות הרבים ור"י ז"ל פירש תורתו כאילו היה מפולש ביושר וניתר באחד מן הפתחים בצורת פתח ומצד אחר לחי או קורה והרמב"ם ז"ל בפרק שבעה עשר מההלכות סתם ואמר תורתו כמפולש כתב ה"ה וכבר ידעת חילוק הסברות בדין המפולש וכתב הרשב"א שאין צריך לעקמימותו כלום וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל ממה שלא פירש תיקון עקמימותו. וכן מוכיח להדיא מדבריו בסוף הפרק בההיא דמבוי העשוי כנדל כתב ז"ל אף על גב שאין השבילין שבצדדין מכוונין זה כנגד זה הרי כל אחד מהם מבוי מפולש כיצד מכשירין אותו עושה צורת פתח לכל אחד מן השבילין שבצד האחר וכן לפתח הגדול ועושה לכל אחד מן השבילין לחי או קורה והרי כאן שבילין אלו שאינן מכוונין כמבוי עקום דיינינן להו כדאמרי' בגמרא דאמר ליה רבא לאביי דאמר דכלהו משתרו בלחי או קורה כמאן כשמואל דאמר מבוי עקום תורתו כסתום אלא לדידן דקיימא לן כרב דתורתו כמפולש עושה צורת פתח לכלם מצד אחד ומצד האחר משתרו בלחי וקורה ולא הצריך הרב ז"ל לעקמימותם בצד המבוי שום תיקון אלמא אית ליה דתורתו כמפולש דיושר לגמרי קאמר. אלא שראיתי לרב מהר"י קאר"י ז"ל בסימן שפ"ד על דברי הטור שכתב עושה לכל אחד במקום פתיחתו לגדול צורת פתח מצד אחד ובראשו השני הפתוח לרשות הרבים לחי או קורה תפס דברי הרמב"ם ז"ל עם דברי הטור וכללן זה בזה וטרפן זה בזה כמדומה שכוונו שמועותיה' והם מופלגים מאד וקשה לזווגן כקריעת ים סוף וזה שהטור ז"ל אזיל לשיטתי' ואמרה לשמעתיה כהרא"ש רביה דסבירא ליה בההיא דמבוי עקום תורתו כמפולש וצריך צורת פתח בעקמימותו ובשני ראשיו לכל אחד לחי או קורה לכך במבוי העשוי כנדל הצריך צורת פתח לכל אחד במקום פתיחתו למבוי שהוא מקום עקמימותו ובראשו השני הפתוח לרשות הרבים לחי או קורה וכן הדין למבואות שמצד זה אבל הרמב"ם ז"ל מתוך דסבירא ליה עקום לא בעינן תיקון במקום עקמימותו כמו שמוכיחין דבריו שם עשאן למבואות הללו כאילו הם מפולשים מרשות הרבים שבצד זה לר"ה שבצד האחר ומתירו בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן וזה ברור בדבריהם ז"ל והר"ן ז"ל בתשובת שבעים ותשעה פסק שלא כדברי רש"י ז"ל ולא הצריך שום תיקון בעקמימותו כלל. מ"מ בין למר בין למר לתקן מבואות של ישראל בפני עצמן קשה הדבר לא יניחו העכו"ם קורות וצורת פתחים בראש כל פנה במקום שרגלן מצוי בהם גם כי בכמה מבואות צריכין לקנות מן העכו"ם אשר סביבותיהם וטריחא להו מילתא.

הילכך תיקונה כאותה ששנינו בסוף פרק כיצד מעברין עיר של יחיד ונעשת של רבים מערבין את כולה פירש רש"י של יחיד שלא היו נכנסין לה שישים רבוא ולא חשיבא ר"ה מערבין את כולה בתחילה ואין מבואותיה צריכות תיקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה רשות הרבים גמורה של י"ו אמה ומדברי רש"י שם ולקמן בברייתא מוכח דמיירי בסתם עיירות שאינם מוקפות חומה אלא שפרוצות לשדה ותניא אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמה ופרכינן מ"ש לחצאין דלא דאסרי אההדי מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי וכתב הרא"ש ז"ל כיון שהורגלו בני העיר לערב יחד אסרי אהדדי ואין לחי וקורה מועלת לסלקן זה מזה אבל בצורת פתח או משהו מכאן ומשהו מכאן נחלקין וכן כתב התוס' על ההיא דרחבה וצריך שיהא ביניהם צורת פתח או משהו מכאן ומשהו מכאן שלא יהא כל אחד נפרץ במילואו למקום האסור לו וכן כתב על שיור עיר של רבים כלומר שמפסיקין השיור בשני משהויין וכן כתב רבינו מאיר ז"ל דיכול לחלק מבוי לחצאין בצורת פתח או בשני לחיין דבהכי חשוב כסתום ומובדל מן הדיורין שחוצה להם שהרי אפילו בחצר א' אם רוצים לחלקן באמצעיתו בשני פסין של שני משהויין יכולין לחלקו כגון שאין בין פס לפס יותר מעשר ואם יש יותר מעשר יכולין לחלק בצ"פ דמהני כיותר מעשר ובכהי מהני בכל דוכתא וכן כתבה הטור בסימן שנ"ב בחילוק המבואות וכן כשבא לעשות שיור לעיר דבשני פסי' של שני משהויין סגי וכן כתב המרדכי בשם הר"ם והגהות מיימון בשם ספר מצות הקטן הרי כאן להדיא דכולהו רבוותא ס"ל בשני לחיין של משהו סגי כל שאינן רחוקים זה מזה יותר מעשר אמות דאז ודאי חשיבא כסתימה מעלייתא ונ"ל ראיה מדאמרי' בפ"ק דעירובין דף י"ב דר' אליעזר אומר לחיין דמבעיא לן רבי אליעזר לחיין וקורה קאמר או לחיין בלא קורה קאמר ומייתי ממעשה דרבי אליעזר שהלך אצל ר' יוסי בן פרידה תלמידו לאובלין ומצאו שיושב במבוי שאין לו אלא לחי א' אמר לו בני עשה לחי אחר אמר ליה וכי לסותמו אני צריך אמר לו יסתם ומה בכך אא"ב לחיין וקורה קאמר משום הכי אמר ליה לסותמו אני צריך אא"א לחיין מאי לסותמו ומשני הכא קאמר וכי לסותמו בלחיין אני צריך אלמא לחיין גרידי סתימה מעלייתא היא והיינו דקא"ל וכי לסותמו אני צריך דגבי מבוי היכר כל שהו בעינן. ועוד בשמעתין דלעיל דף ה' דלחי הבולט מדפנו של מבוי עבדינן ק"ו ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ מבוי שהוא ניתר בלחי וקורה לא כל שכן אף אנו נאמר ומה חצר שאינה ניתר' בלחי וקורה ניתרת בשני פסין של משהוין ושתי רוחות דהיינו שתי לחיין כדאמרינן בשמעתא דהכשר מבוי דף י"ב מבוי שהוא ניתר בלחי וקורה לא כל שכן. וכבר כתב רש"י ז"ל דבהאי ק"ו לא מצינן למימר שיהא מבוי ניתר בפס ארבעה דומיא דחצר דכיון דלאו לשם לחי הוקבע ולא לשם תיקון כי היכי דיצא מתורת לחי יצא מתורת פס. ועוד תירץ ר"י ז"ל בענין אחר מהא משמע דבשני פסין בכל ענין מחיצה וסתימה מעליא הוו וכן מוכיח לשון אלו הגדולים ז"ל שהכשירום בכל ענין ולא חלקו בין אם מבואות העיר מפולשים או סתומים ומוכשרים מצד אחד שדרך רוב עיירות שמבואותיה מפולשים מפיקים מזן אל זן ואפילו העקומים שבה דינם כמפולשים ואע"פ כן הכשירום בשני פסין האלו וכן ראינו בכל המקומות שפשט המנהג כן.

אלא שאני מתקשה במה שראינו שמבוי המפולש לא הזכירו בו הכשר אלא צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן וצ"פ עצמו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה ע"ג ואי סלקא דעתך ששני לחיין סתימה היא למה הצריכו קנה שע"ג דקנה מכאן וקנה מכאן סגי ודוחק לומר דלהכשיר הצד הב' דלחי או קורה הצריכו צ"פ מכאן שאם היה מכשיר מכאן בשני פסין לא הוה סגי באידך גיסא בלחי אלא בשני פסין אחרי' וגם דוחק לומר דנ"מ לכשהוא רוחב יתר מעשר דמכל מקום הוה ליה לפרושי בעשר בשני משהוין וביותר מעשר בצ"פ וגם אין לומר דשאני התם דפתוח לר"ה דהא אפילו פתוח לכרמלית אמרו בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה צ"פ מכאן וכו' ובקעה כרמלית היא לכך נראה דמבוי המפולש והאי אינו ניתר אלא בצ"פ דחשיבא מחיצה מעלייתא טפי משני לחיין והגדולים נוחי נפש שהכשירו לערב כל מבוי בפני עצמו בשני פסין לא אמרו אלא במבוי סתום ולהחמיר עליו שלא יהא ניתר בלחי וקורה דכיון שהורגלו בני העיר לערב יחד אסרי אהדדי ואין לחי או קורה מועלת לחלקם אם לא בשני לחיין בשני צדדין דחשיבי כסתום ומובדל אבל מבוי המפולש שאין הכשרו אלא בצורת פתח לא אמרו להקל עליו שיספיק לו שני משהויין. ומיהו דוקא במבוי בפני עצמו אמרו כן אבל בעיר אחת שבאי' להכשיר את כולה או להכשיר בה מקצת לא דנו בה דין מבוי מפולש ולא מבוי עקום שהרי כל המבואות שבעיר אינן צריכין תיקון כמו שכתב רש"י ז"ל ופשיטא דאית בה כמה מבואות מפולשות או עקומים שדינם כמפולשים כל שכן לשיטת רש"י ורבוותא דס"ל דמבוי עקום צריך תיקון דעקמימות אם כן למה לא נצריך תיקון למבואות העיר שהם בעקמימות אם כן מלאת כל העיר לחיין וקורות.

אלא כך נראה עיקרו של דבר שהכשירה של עיר אינה כדין מבוי אלא כלה בחצר אחת היא כדאמרינן בפרק המוציא תפילין גבי ירושלים דאף על גב דר"ה עוברת בתוכה דאמר רבי יוחנן אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום ר"ה השתא דדלתותיה נעולות דינא ככרמלית וכתב רש"י שהרי היא כלה כחצר של רבים שלא ערבו והוא הדין בעיר שיש לה מחיצה או שיש אגר גבוה עשרה אע"פ שאין לה דלתות שלא הצריכו דלתות אלא להכשיר ר"ה כדאמרינן בפרק קמא וכן מוכח שם מדברי רש"י ז"ל בכיצד מעברין גבי עיר של יחיד ונעשה של רבי' כתב רש"י ז"ל כלשון הזה ואין מבואותיה צריכין תיקון שהרי היא כחצר אחד אע"פ שהוא מפרשה בעיר שאינה מוקפת חומה משיירא שחנת' בבקעה והקיפוה בכלי בהמ' ותנן מקיפין שלש' חבלי' זו למעל' מזו ומטלטלין בכול' ע"י המחיצה ובדין היה שלא להצריך שום תיקון במקומות הפרוצי' עד עשר כדתנן התם כל פרצה שהיא כעשר אמות הרי היא כפתח אלא לפי שאותם המקומות הם מפולשים במילואם לחוץ ולית בהו גירומי והוה ליה כחצר שנפרצה במילואה דצריכה הכשר אף על גב דהפרצה פחותה מעשרה הילכך נסתלקו ממנו דיני מבוי והרי אנו דנין אותה כדין חצר אחד להכשיר' בשני פסין של שני משהוין שהוזכר בפרק קמא שאפילו נפרצה משתי רוחות דינה להכשיר בשני פסין כל שהיא פחותה וביותר מעשר בצורת פתח.

והנה ראיתי שכתב מהרי"ן ל"ב ז"ל בפ"ג בתשובותיו ששאלו ממנו על המבואות המפולשים שבשאלוניקי ובקושטנדינה אם צריכין צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן או אם מספיק להם בשני לחיין כל שהוא מכאן ומכאן והרחיב והאריך לבאר מתוך לשונות הפוסקים שמקצת' זכרתי לעיל דבשני פסין של שני משהויין סגי בכל דוכתא בין במבואות הסתומים ובין במפולשים ובין כשהעיר מוקפת חומה ובין שאינה מוקפת חומה והעיד על עיר גדולה לאלקים שאלוניק"י שהיו עושים לחיים בכל הצדדים מהמבוי ומדבריו שאמר בכל הצדדים מהמבוי אתה למד שבמבוי מפולש הכשירו ואף אם הוא מפולש בעקמימות מצד אחד הרי אמרו תורתו כמפולש ומאחר שהכשירו שם בעיר במוקפת חומה ולא היו מערבין את כלה הרי המבואות הפתוחים לה כפתוחים לכרמלית שהרי ירושלים אף על פי שמוקפת חומה ודלתותיה ננעלות בלילה קרינן לה כרמלית בפ' כל גגות ודינו להצריכו צ"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ואעפ"כ הכשירה בשני פסין מטעם שלא היו מערבין שם מבוי מבוי בפני עצמו אלא כל שכונת ישראל ביחד דהויא לה כעיר אחת וכחצר אחת ומפני רגל האחרים שלא תאסר עליהם וגם שלא יהיו מבואותיהם פרוצים למקום האסור להם הכשירום בשני לחיים וכ"ש בעיר שאינה מוקפת חומה דאדרבה עיר המוקפת חומה היה ראוי לדונה כדין של יחיד שלא תתערב לחצאין כמו שנראה מדברי המפרשים ז"ל ואף על פי כן הכשירום בכך ועוד ההיא דעיר של יחיד ונעשית של רבים ור"ה עוברת בתוכה ע"כ בשאינה מוקפת חומה היא כדפרש"י ז"ל שם ואעפ"כ הכשירו לערב כל מבוי בפני עצמו בלא קורה אלא בשני פסין וגם כשמערבין את כולה ומשיירין הכשירו להפסיקה בשני פסין ומסתמא אותם המבואופ המפולשים לשיור הם מפולשים לעיר או עקומים שתורתם כמפולשים אבל במבוי אחד מפולש או עקום שאנו באים להכשירו לבדו אין לנו ראיה להכשירו אלא בצ"פ דלא אשתמיט חד דוכתא בגמרא ולא בספרי הפוסקים ז"ל שיועילו בו שני פסין בפתוח עשר והראיות שהוכחתי דשני פסין מהניא לסתימה מההיא דאמרי' וכי לסתמו בלחיין אני צריך זהו דוקא למבוי סתום דבלחי אחד סגי ליה וגם כי עבדינן ק"ו מחצר לא עבדינן אלא למבוי סתום שהכשרו בלחי וקורה דין הוא שיוכשר בפני פסין אבל מפולש שהצריכו בו צ"פ דחשיבא סתימה מעלייתא טפי דהא מהני ביותר על עשר אין דנין ק"ו מחצר שיועילו בו שני פסין ומצאתי בתוספו' אהא דאמרינן בגמרא דף י"א במבוי שהוא גבוה עשרים אי מהניא ליה צ"פ כי היכי דמהני ברחב יתר מעשר וקשיא לר"ח והא צ"פ קנה מכאן וקנה מכאן וקנה ע"ג דל לקנה דע"ג ליתכשר בקנה דמכאן ומכאן וי"ל דמיבעיא ליה היכא דלא מהניא ליה לחי כמו במפולש או ביותר מעשר דבעי צ"פ ע"כ. ומדבריהם למדנו שמבוי המפולש לא הותר בשני פסין עד שיעשה צ"פ והרב מהרי"ן ל"ב ז"ל רצה להתיר אף במפולש בתשובתו זאת וכבר חזר וכתב שהיה צריך לחזור ולעיין בדבר שעדיין לבו נוקפו דבאמת דלא נכו' כלל לומר שיהא ניתר מבוי מפולש כהך אבל כשאנו באין להכשיר עיר אחת שהיא נדונית כחצר אחת ואין מבואותיה צריכין תיקון מסתברא לדונה בכל עניניה כחצר שהכשר' בשני פסין וכמו שהעיד ז"ל שהיו עושים בשאלוניקי ולא שני לן בין מוקפת חומה לשאינה מוקפת חומה כדכתיבנ'.

והואיל שהותר בשני לחיין של משהו הרי לא נתנו חכמים בהם שיעור ואמרינן בגמרא כמה כל שהוא אפילו כחוט הסרבל וכבר נהגו בכל מקומות ישראל לעשות לחיין מסי מחוי להכר וכמו שהביא מהרי"ק ז"ל בתחילה סי' שכ"ג מה שכתב המרדכי ומ"ש תרומת הדשן וכן עמא דבר.

ויש מקום עיון בעיר הזאת שהיא פרוצה לים במקצת מקומות יותר על עשרה אמות היאך תהא ניתר' והלא היא פרוצה למקום האסור לה דים כרמלית היא ובפרק קמא דמכילתין גרסינן מעשה במבוי אחד שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה של רבים ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר דהא קיימין מחיצות היתר לא אמר שמא תעלה הים שרטון והביאה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות שבת וכתב אינו צריך כלום שאשפה של רבים אינה עשויה ליפנות ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון משמע מדבריו דמקום הים חשבינן ליה כסתום מדלא חייש אלא לשמא תעלה שרטון וכן כתב הרב המגיד ז"ל גבי מרימר דעבד לה לסור' באוזלי כלומר מצד האחר דאילו מצידו של ים אין לחוש לפי שאין הים בת טלטול עם המבוי אלמא כסתום דמי אלא שרש"י ז"ל פירש שם אשפה גבוה עשרה טפחים שפתו גבוה עשרה טפחים לכאורה משמע שהוא רוצה לומר שאם לא היתה שפתו עשרה אין כאן מחיצה ולא חשיב כסתום ואיכא למידק בדבריו למה הוצרך ז"ל לומר גבי שיעלה הים שרטון של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר דכיון דחיישינן שתעלה חול ואבנים אצל שפתו ותתבטל המחיצה תו לא צריך לומר שמתקצר רוחב הים ומיהו יש לומר שאף רש"י לא אמרה לענין זה דאפילו אין שפתו גבוה עשרה חשיב כסתום אי לאו משום דחיישינן שמא תעלה הים שרטון אלא לפי שהוא ז"ל מפרש שמא תעלה הים שרטון שיגרשו מימיו רפש וטיט להכי אשמועינן רבותא דלא מבעיא אם אין שפת הים גבוה עשרה דאיכא למיחש למילתא דשכיחא שמא תתרחק הים וישאר המבוי פרוץ לכרמלית אלא אפילו אם גבוה עשרה דאפילו אם תתרחק קיימא מחיצתא קמ"ל דחיישינן לתרתי שמא תעלה שרטון של חול ואבנים אצל שפתו ותתבטל המחיצה וגם שתתרחק הים ויבואו לטלטל מן המבוי לתוכו ונמצאת פתוח למקום האסור לה אבל הרב המגיד מפרש דמסקא שרטון שתתרחק הים ולכך לא הוצרך להזכיר גבוהה עשרה ומדבריו למדנו הים כסתימה דמיא.

אך קשה דלקמן בפרקין תניא לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו אלא אם כן יש לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ופרכינן ממלא הוא דלא ממלאינן הא טילטול מטלטלינן והא נפרצה חצר במילואה למקום האסור לה ואוקימנא דאית לה גידודי אלמא לשון ים אוסר בחצר מטלטל ונראה דאין ענין חצר למבוי וטעמא רבה איכא להכשיר במבוי דמשום היכר הוא תדע שהרי הכשירו בלחי וקורה ולחי אמ"ד דמשום היכר היא ולא משום מחיצה וקורה לכ"ע משום היכר הוא תדע דאמרי' מבוי שהכשרו בקורה המכניס מר"ה לתוכה פטור דקור' לא משויה ליה רה"י אבל הכשרו בלחי למ"ד לחי משום מחיצה הכניס מרשות הרבים לתוכו חייב אלמא גבי מבוי הכר בעלמא הוא דבעינן דלהכי מכשרינן באמלתרא אפי' גבוה מעשרים אמה דמסתכלי בה והויא היכרא הילכך ים ודאי חשיבה היכרא כיון שאינה בת טלטול כלל עם המבוי אבל לענין חצר דבעינן מחיצות ואילו לחי וקורה לא מהניא ביה ים נמי לא מהניא דלא חשיבה מחיצה וכי תימא חצר נמי ניתר בלחי וקורה כשאורכו יותר על רחבו ההוא מבוי מקרי וכל שנתנו לו דין חצר אינו ניתר אלא במחיצות וכל שנתנו לו דין מבוי היכ' בעלמא סגי ליה וכבר נתן הרשב"א ז"ל טעם למה שחלקו דין חצר לדין מבוי שחצר שעשוי לתשמיש של הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ועוד מצינו שמבוי דריסת הרבים אוסרת' אפי' פרצה פחות מעשרה אלמא משום היכר משום רגל הרבים היא ויש מכלה את הרגל ממנה אבל חצר אין איסורא מחמת הרגל שהרי אמרו בפרק קמא חצר שהרבים נכנסים לה בזו ויוצאין בזו רשות הרבים לטומאה ורשות היחיד לשבת אלא מחיצות בעינן וים לא חשיבה מחיצה וכבר היה אפשר לדחות ולומר דההיא דמבוי שצדו א' ים שפרשה הרב המגיד שים חשוב כסתום בפרצה פחותה מעשר איירי והואיל ואין הרבים בוקעים בו דלא שכיחי רבים שילכו בשפת הים בתוך המים לא חשיבה פרצה אבל ביותר מעשר דאפי' לא בקעי בו רבים כגון דאיכא גידודי דלא עיילי בה רבים להדיא מכל מקום הוי פרצה גבי ים נמי חשובה פרצה והא ליתא כלל חדא דכל פרצה שהיא כעשר אמות לאו פרצה הוא דתנן הרי היא כפתח ולא נאסר היכא דבקעי בה רבים אלא משום דחיישינן דילמא שבקי פתח' רבה ועיילי ונפקי בההיא פרצה ובטי' לה פתחא קמא ובטלה קורה דידה שנמצא שאין למבוי זה קורה ובהא לא שייך למיחש שמא יעלה הים שרטון או שמא תנטל אשפה דהא ודאי כל זמן דלא בקעי בה רבים חשיב כסתום תדע דהא לא חיישינן היכא דלא בקעי ביה רבים כגון שהמקום מטונף או מקולקל באבנים וטיט כדכתב שם רש"י ז"ל וניחוש שמא יתפנה המקום ויבקעו בו רבים א"כ אמאי לא אמר בה רבי לא איסור ולא היתר ואמאי אסרו חכמים וגם ללישנא דמרימר דפסק לה באוזלי סבר חיישינן שמא תעלה הים שרטון אמאי לא חיישינן התם שמא יתפנה המקום אלא ע"כ כל היכא דהפרצה בעשר אמות לאו פרצה היא כלל ועוד לא היה לו לרב ז"ל לומר שאין הים בת טלטול עם המבוי דלא מטעם טלטול נגעו בה אלא מטעם בקיעת הרבים דשבקי פתחא רבא והיל"ל שאין בוקעים רבים דרך הים ועוד דאי בפחותה מעשר אפילו תעלה הים שרטון הרי נשאר מקומה רפש וטיט כדכתב הוא ז"ל ולא בקעי בה רבים שעד שתתיבש חוזר הים לאיתנ' אלא ודאי מוכח להדיא דאפילו ביותר מעשר דבריו אמורים דכיון דאין הים בת טלטול עם המבוי הויא היכר' טובא טפי מקורה כיון דמגניאו על ידה כדאמרינן בפרק קמא דמגילה חזקיה קרא בטבריה בארביסר ובחמיסר מספקא ליה בפרזים אי משום דלא מגנו וטבריא מגניא שימה חומתה.

בזה נשאנו ונתננו לפני מעשה ומתוך הדברים נזכרתי מעשה בטבריא שרחובה פתוחה לים והיינו מטלטלין בכל העיר ובכל הרחבה על פי זקנים אף על פי שפרוצה יותר ממאה אמה.

ולענין השכירות שצריך לשכור רשות מהעכו"ם כבר נהגו בכל המקומות לקנות משר העיר או אנשיו שידוע שהמלך יר"ה יש לו רשות וממשלה בכל הדרכים וכן בדין ששנינו ופורץ לעשות דרך ואין ממחה בידו ודרך המלך אין לה שיעור אפי' במלכי ישראל ואין ספק שיש לו יכולת מן הדין להושיב אנשיו וכלי מלחמתו וכל בתי העם וכתבו המפרשים ז"ל דכל כה"ג שיש לו תפיסת יד בבתים יכול הוא להשכיר ושוכרים ממנו או משלוחו דשלוחו של אדם כמותו דקיל הוא שהקילו חכמים בעירוב שאפילו שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו וכן שכירו ולקיטו משכיר אף שכירו של מלך המקבל פרס ממנו וכן כתב הריב"ש ז"ל כלשון הזה יש לדון ולהקל בענין זה שיוכל האדון להשכיר רשות הגוים והממונה שלו כמוהו שהרי גם הממונה יוכל מטעמו להניח כלי האדון בביתם וא"כ חזר הוא להיות בעד האדון ומטעמו כשכירו ולקיטו של כל אחד ואחד עד כאן משמע דלא בעינן שיהא בו כח להושיב מאליו כלי מלחמתו של מלך אלא כל שרשות בידו להניחם מטעם המלך הואיל ושלוחו הוא דיו בכך וכי תימא אם כן אף כל אדם יכול להניח מטעמו של מלך אין זה כלום דבעינן שלוחו ומשרתו שרגיל להטפל בעבודתו של מלך וכבר הורה זקן הרב מהר"י קארו וכתב בספרו הקצר שבמקומות שכל צרכי העיר אינם עושים אלא על פי השר או הממונה שלו ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני שהרי יש לו רשות להושי' אנשיו וכלי מלחמתו בבתי העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם הרי הו' מבואר שכל שהשר יש לו יכולת שוכרין משכירו ולקיטו אף על פי שהם אין להם יכולת כלל הו"ל שכירו ולקיטו דגמ' ששוכרין הימנו אף על פי שאין לו שום תפיסת יד שהרי לקיטו פרש"י ששכרו לשעת הקציר ולשעת הבציר והרמב"ם פי' שמשו גם הרב הנזכ' בסי' שפ"ב הביא תשובת הרשב"א על אותם ששכרו מגזבר המלך לזמן קצוב שאף על פי שנחלף הגזבר אינם צריכין לחזור ולשכור לפי שגזבר המלך כמלך והשוכר ממנו כשוכר מן המלך והשכירות הוא נופל לכיס של מלך ואפילו משכירו ולקיטו נרא' כן שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל עד כאן הרי פיר' שמשכירו ולקיטו של מלך יכולים לקנות ואין ספק שכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו שהרי הוא משועבד לעבוד עבודתו וגופו קנוי ללחום את מלחמותיו וכתב הוא ז"ל על דברי הרשב"א ז"ל שאף אם שכרו ממנו בסתם ונסתל' הגזבר מגזברותו אם עדיין הוא אוכל פרס שלו אפילו לא שכרו ממנו קודם אם היו שוכרים ממנו עכשיו מהני שהרי הוא שכירו ולקיטו של מלך וכדאי הוא הרב ז"ל לסמוך עליו בדברים חמורים מאלה כל שכן בעניני עירוב שהלכו בהם אחר המיקל שהרי אמר רבי ישמעאל בר יוסי משם אביו כל מקום שאתה מוצא להקל בעירוב הקל והיינו לסמוך על דברי היחיד כהא דאמרינן הלכה כדברי המקל באבל באלו מגלחין וכהא דאמרי' כל המקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דהיינו אפילו המקל יחיד אצל רבים דאילו בשוין בכל מילי דרבנן אזלינן לקולא כדאמרינן בפרק קמא דע"ז אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל אלא שמצאתי בהלכות הרא"ש ז"ל בפרק קמא כתב משם רבינו מאיר ז"ל דהא דאמרינן הלכה כדברי המקל בעירוב דוקא בפלוגתא דתנאי אבל בפלוגתא דאמוראי לא אי נמי במחיצות לא ובס' אור זרוע פסק כמאן דמתני לקולא וצריך עיון שבסמוך לזה כתב בשם רבינו מאיר איפכא שר"ח פסק כרבי זירא דהלכה כדברי המקל ולמד רבינו מאיר מדבריו דאפילו באמוראי אמרו לקולא וכן כתב בר"פ הדר וגם בשילהי פרקא גבי מערבין בפת ובהדיא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו אמר ריב"ל הלכה כדברי המקל אף על גב דהתם יחיד כנגד רבים ובפרק אלו מגלחין אמר רבי יוחנן אף על פי שרבי עקיבא מקל וחכמים מחמירין הלכה כרבי עקיבא דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל אלמא כל היכא דאמרינן הלכה כדברי המקל אפילו יחיד כנגד המרובים כ"ש בדבר הברור מפי סופרים ומפי ספרים והנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זל"הה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף