שו"ת מהרי"ט/א/נו

שו"ת מהרי"ט ‏ א נו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בקושטנטינא שנת השנ"ט.

שאלה ראובן היה אפוטרופוס יתומים קטנים ובשעת פטירתו נכנסו לבקרו קרובי היתומים ואיש אחד ובקשו ממנו מעות היתומים וחשבונם ויחזק ראובן וישב על המטה ויקח פנקסו בידו ומפיו שהיה קורא בו היה כותב האיש האחר כל פרטי ההכנסה וההוצא' ואמר שהכל הוא תחת יד ורשות בנו הגדול בקשו אותם ממנו הסך הקצוב הנז' ונח נפשיה דההוא גברא והניח ג"כ יתומי' קטנים ובנו' עכשיו באו האנשים ההם לתבוע מעות היתומים הנז' סך ההוא שכתב אביו ושמעו אותו האנשים האלה והאיש הכותב ההוא ואין לזרים אתם עוד שום עד וגם הצואה ההיא איננה חתומה לא מיד האיש האחר הכותב ההוא ולא מיד האחר ונמצאו המעות הנז' פחות מהסך אשר כתב הנפטר שנכנסו לידו סך מה וקרובי היתומים אומרים לבן הגדול שישלים להם הסך שכן כתב אביו שבאו לידו ונעשו ברשותו והבן אומר הרי ממון היתומים לפניכם הן פחות הן שלם והריני נשבע לכם כטוב בעיניכם שלא נגעתי בהם כי אם מניתי אותם בלבד ונמצא הסך הנז' ושמא אביו טעה בחשבון עם שום אדם שהלוה אותם ואין הדין נותן לקחת ממעות אחיו הקטנים לפרוע מעות אביהם שאם הוא היה קיים והיה טוען נאבדו היה נאמן בשבועה שלא פשע שהוא ג"כ ישבע שאינו יודע להם כלום ולא שלח ידו בנכסי היתומים והקרובים אומרים כיון שלא היה נאמן כי אם בשבועה ואתה אינך נשבע אותה השבועה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומתוך שאינך יכול להשבע תפרע הפחת מחלקך ואח"כ שיגדלו האחים הקטנים תוציא מהם חלקם שכן הוא הדין הבא להפרע מנכסי יתומים ויש גדול ביניהם והבן הגדול אומר שכיון שאין הצואה שלא נחתמ' הצואה הרי אין כאן חוב ברור וכיון שאין עדים בדבר יהא נאמן לומר שלא נגע בהם בשבועה במגו שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם והקרובים אומרים דהוי מגו במקום עדים כיון דכולי עלמא ידעי דאביו הוא אפוטרופוס דיתמי אלין והבן השיב תינח דכולי עלמא ידעי הוה אפוטרופוס ואנא נמי לא כפרנא אבל אמינא מי ידעי כמה מעות היו וכיון שכן הוי מגו שלא במקום עדים דנאמן עתה ילמדנו רבינו הדין עם מי וישלם ה' פעלו ותהי משכורתו שלמה וכו'.

תשובה אם החשבון שעשו קרובי היתומים עם האפוטרופוס היה במעמד בנו הגדול ובפניו הודה על כל אותם המעות של היתומים ואמר שהם תחת יד ורשות בנו הגדול כמו שמוכיח מדברי השואל נראה שטענה זו שהוא טוען שמא אביו טעה בחשבון אינה טענה כלל כדמוכח בפ"ק דגיטין גבי הנהו גנאי דעבוד חושבנא אהדדי פש חמש אסתרי גבי חד מינייהו ואמר ליה הבינהו למרי ארעא וכו' אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה אשכח דלא פש גביה ולא מידי ופי' ר"ח וכן פי' רב אלפס ור"ת דוקא שהיו מודים לו בעלי דינים או שהיו לו עדים בדב' אבל מנפשיה לא מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי שאין אדם עשוי להודות אלא א"כ הוא מכוין חשבונו יפה אע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי והביאו התוספות ראיה לדבריהם מהא דאמרינן פ"ק דבתרא ממתניתין דשבועות מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אלמא לא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי בחשבון מגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ משמע דלא מהימן במגו לומר שטעה למדנו מדבריהם דאפילו איכא מגו לא מהימן לומר טעיתי דהוה ליה כמו מגו במקום עדים וקשיא לי מה מגו הוא זה הא אין הטענות שוות דכשאומר לא פש לי גבי כלום הלוה מפסיד שהוא מכחיש החיוב מעיקרו שאינו חייב לו ואם היה טוען פרעתי ע"כ פרעתי למקב' הוא דאילו ללוה אינו נפט' בכך שהרי המקבל אומר לו מאחר שאתה נתחייב לי מה לך לפרוע ללוה אלא ה"ק מגו שהי' יכול לומר למקבל פרעתיך ונמצא שהמקבל הוה מפסיד ואין או' מגו מממון של זה לממון של זה דכל מגו לא מהמנינן ליה אלא משום דמה לו לשקר ושמא זה אינו מתיר לעצמו ליטול אלא מן הלוה דילמא מורי התירא גביה ואינו רוצה להפסיד למקבל להכי טעין לית לך גבאי כלום שלא יפסיד אלא הלוה וכיוצא בזה כתב הרא"ש בפ"ב דכתובות גבי האי שטרא ריעא לא מגבי' ביה דוקא בההו' אדם שמא יש לו עליו שום תביעה בע"פ וראיתי שכתב הטור סי' קנ"ז דכשאומ' טעיתי לסברת הרי"ף ז"ל דס"ל שנסתלק המקבל מעל הנותן ואינו יכול לחזור ולתבוע ממנו כשאומר טעיתי הלוה פטור וישבע שבועת היסת למקבל שהיה לו מנה בידו כשהמחהו אצלו ולפי זה חשיב שפיר מגו לסברת הרי"ף ז"ל אלא שלבי נוקף בדבר זה מה טעם יהא נפטר הלוה בטענה זו הלא יכול המקבל לומר לו מאי אפסדי' דכמו שהוא אומר עכשיו כך היה יכול לומר לך אף אם לא המחתני אצלו ולית לך גביה כלום ואם משו' שנתרציתי בהמחאה במ"ש דטעות הוא שהוא אומ' דלא פש גביה כלו' תדע שהרי איני יכול להוצי' ממנו בדין מכח מה שנתחיי' לי שהו' או' חיוב בטעו' היה כ"ש שהמחאתי הית' בטעות ומה כח של החייב יפה מכח זה המקבל אטו אם העמידו על שדה שאינ' שלו שלא אכלה ג' שני' ובאו בעלי' וטרפוה ממנו יפטר והרי"ף ז"ל כ' לא שטעין ליה דאמ' דלא מצי למכר' אלא כשהל' אינו מכחי' ואומר לא פש גבי מידי מדכת' בפרק המקבל גבי המחהו אצל חנווני אינו עוב' עליו ודייק גבה מעבר הוא דלא עבר הא מהדר הדר והקש' הרי"ף ז"ל מהא דאמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במ"ש קנה אלמא דלא מצי למהדר ותירץ ושאני הכא דליכא גבי חנווני מידי דמקני ליה במ"ש שלא יהיה חייב כלום שמעי' מדבריו דבמנה לי בידך תנהו לפ' אין המקבל יכול לחזור בו אבל כשהלה אומר לא פש גבי ולא מידי והופקע הקנין במ"ש למה לא יחזור על בעל הבית וגדולה מזו הביא שם הרי"ף ז"ל מירושלמי ראובן שהיה חייב לשמעון סמכיה גבי לוי איפוסן לוי לית ראובן חייב לשמעון כלום הדא דתימא כשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב פי' נ"י כשהמחהו אצלו היה בחזקת עשיר ונמצא שהוא היה עני באותה שעה משום דהוי כמו קנין בטעות כ"ש כשנמצא שלא היה חייב כלו' שאין לקנין מעמד שלשתן מקו' שיחול וגם לסבר' רבוות' ז"ל והיא סבר' הרא"ש ז"ל שהמקבל יכול לחזור ולתבוע מן הלוה ועדיין לא נסתלק מעליו כשהמחהו קשי' דודאי כשאומר טעיתי מפסידו ללו' שהמקבל חוזר עליו ואילו היה אומר פרעתי למקבל היה המקבל מפסיד ושמ' לדבריהם ז"ל אף כשאומר פרעתי למקבל חוזר המקבל ונשבע ללוה שלא פרעו ונפטר כדין חנוני דהוא נשבע שנתן לפועלים והן נשבעין לב"ה שלא נטלו אלא שהדבר קשה לגרוע כח מ"ש כ"כ שהרי הם ז"ל אמרו שאע"פ שלא נסתלק המקבל מעל הנותן מכל מקום עיקר חיובו על החייב או הנפקד הוא ולא נשאר על הנותן או הלוה אלא דין ערבות ופשיטא היא דאם לוה אומר פרעתי אינו חוזר על הערב וצריך אני להתיישב. וכי תימא שאני בריא דודאי דק בחושבניה ולא מהימן לומר טעה אבל שכיב מרע שאין דעתו מיושבת עליו דילמא לא דק ואנן טענינן ליה ליורש דשמא אביהם טעה באותה שעה אין לך לומר כן דבפ' גט פשוט אמרינן שכיב מרע שאמר מנה לפ' בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים פי' שאמר להם אביהם פרעתי קודם לכן ואדכורי אדכר בתר הכי תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אומר תנו ופירשו שם התו' שני לשונות דהא דמהימן לומר פרעתי קודם לכן כיון דלא אמר תנו היינו דתנו דש"מ במקום קנין דבריא הוא דכי היכי דגבי בריא משום דקנו מיני' אמרי' דלא מהימן לומר טעיתי דאם דטעה לא הוה מקני גם בשכיב מרע אם איתא דטעה לא הוה אמר תנו ועוד פי' דדוקא בשכיב מרע שייך למימר אדכורי מדכר שאין דעתו מיושבת כי היכי דלא תיקשי אדברי ר"ח ור"ת דבסוף פ' קמא דגיטין מכל מקום שמעינן מינה דאפי' היכא דמהמני לומר אמר לנו אבא חזרתי ופרעתי אם אינם טוענים בברי שכך חזר ואמר להם שטעה בחשבון או שנזכר אח"כ הם אינם יכולין לטעון מספק שטעה אע"פ שהוא שכיב מרע דמילתא דלא שכיח הוא שיטעה ולא ידקדק בחשבונו ואע"פ שלא היה בפני שני עדים אין לומר דלא מיקרי הודאה ואפשר דלא רמי אנפשיה ומדכר ולא מבעיא לדברי רובא דרבוותא שפסקו דהודא' בפני עד א' כל שהיא דרך הודא' מהני' ואם הודה עכשיו שהוד' בפני עד אחד חייב לשלם כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות טוען וכך היא סברת הרי"ף והרא"ש ז"ל כמ"ש הטור סי' ל"ב וסימן פ"א ולדבריהם ודאי כי היכי דבהודאה בפני שנים לא מצי למימר טעיתי אף בהודאה בפני עד אחד לא מצי לומר דאין לומר דאע"ג דבהודאה הוי מ"מ לא חייש למידק דמימר אמר אי טעינא אכחיש את העד דהא ודאי לא יסמוך על זה לישבע על שקר שלא הודה בפני העד שהרי יאמרו לו לישבע שלא הודה בפני העד אז יפרע ואפילו אם דינו לשמים ידע שהוא פטור מכל מקום צריך לישבע שלא הודה וזה שקר ועוד שלמחר יעיד עליו העד בפני בית דין ויצטרף בעל דינו עמו לפסלו לעדות ולשבועה דלענין זה לאו נוגע בעדותו הוא כדמוכח בפ' זה בורר גבי ההוא דגנב דאמר מינאי דידי גנב קתא דבוריטיא ועוד אמרינן התם אחד אמר לדידי אוזפי' ברביתא ופסליה רבא ושמא תאמר כל שאין כאן אלא ע"א סמך אדעתיה שיאמינוהו שטעה דמה לו לשקר הרי היה יכול להכחיש את העד ומיהו בשני עדים אע"ג דיכול לומר פרעתיך אח"כ לא אמרי' סמך שיאמינוהו במגו שיכול לומר חזרתי ופרעתי דמתיירא הוא שמא יתבענו לאלתר לב"ד שלא יזוז ידן של עדים מתוך ידו ויוציא ממנו או יאמר אל תפרעני אלא בעדים אין לך לומר כן דא"כ אף בהודאה בפני עד אחד לימא השטתי בו וסמך שיאמינוהו במגו שיכול להכחישו אלא ודאי אין זו סמיכה דשמא לא יאמינוהו שהשטה ע"ד לישבע על שקר אי נמי דהוי העזה להכחיש את העד ושמ' יפסלוהו כדפרשתי. ואף לדברי הראב"ד והר"ז הלוי שכת' דהודאה בפני שנים דוק' והודא' בפני עד אחד לאו כלום היא דלדבריהם ודאי אע"פ שהודה בפניו כול לומר טעיתי משום דלא דייק דידע דאי טעי הדר ביה ולכך אינו מקפיד לדקדק זהו דוקא בבריא אבל בש"מ כשבא המלוה לפניו לפסוק חשבונו ודאי דמידק דייק שפיר דאם לא עכשיו אימתי והרי הוא יודע שצריך לפסוק החשבון מעתה כי אין מעשה וחשבון בשאול דעדיפא היא מאומ' תנו דאמרינן אינן נאמנין לומר חזר בו ואמר לנו אבא פרעתי כדכתבו התוספות תדע דאע"ג דבעלמא מודה בפני עדים צריך שיאמר אתם עדי אמרינן בפרק גט פשוט שכיב מרע שהודה אין צריך שיאמר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה לכן יש לומר דבשכיב מרע אפילו לא היה שם אלא בעל הדבר בעצמו כשמסר לו כל החשבון וצוה לו שיכתב וזו חזקה שדקדק בחשבון יפה וגם חזקה שהפנקס שלו היה יודע שהו' מדוקדק ולא היה בו טעות מאחר שמסר כל החשבון ביד קרובי היתומים ופירש ודקדק כל פרטי הדברים וכל זה הוא אם היה אומר חזר ואמר לי אבא טעיתי דומיא דההיא דחזר ואמר לנו אבא פרעתי אבל לטעון אנחנו מעצמינו שטעה פשיטא הוא שלא נאמר שהרי במקום שהם יכולים לומר חזר ואמר לנו אבא פרעתי משמע דוקא שאומרים כן בטענ' אביהם אבל לומר כן מעצמם אינן נאמנין וטענה זו שהוא טוען שלא מצא זולתי אותו הסך אין זו טענה דמאחר שאביו הודה שנכנסו לידו כל אותם הנכסים שמא הוא הלביש קצת מהם באיזה סחורה בכלל נכסיו או שמא לקחם לעצמו שהוא לא אמר שהם כולם במעות בעין מיוחדים ליתומים אבל אמר שהכל הוא תחת יד ורשות בנו הגדול ואם נכסי אביו הם תחת ידו ורשותו יש לומ' לנו שבכלל נכסיו הם מעות היתומי' ואע"ג דבסוף פרק קמא דגיטין אהא דפסקינן הלכתא דלמנה קבור לא חיישינן כת' הר"ן ז"ל דנהי דלמנה קבור לא חיישינן מכל מקום משמע שהאומר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ולא אמרינן דשוה קאמר וסיים דבריו ואמר והיכא דאין לו מעות כלל בעין כל שלא אמר מנכסי איכא למימר דלא זכה מקבל מתנה דמנה דוקא קאמר והא לית ליה וכיוצא בזה הביא הרב המגיד בשם הרשב"א בפ"י מהלכות זכיה דכי אמר מנה דוקא קאמר ולא שוה והמ"מ נסתפק בדבר ומכל מקום אף לפי דבריהם ז"ל לא אמרינן דכיון שהוא אמר כך וכך מעות יש בידי וכן נמצא שמעות היתומים שהיו ביד בנו הכל היו במעות אמרינן מעות דוקא קאמר ולא שוה וכל שלא נמצאו מעות בעין אמרינן שמא אותם המעות נאבדו ואלו הנכסים שלו הם דהא דאמרינן מנה דוקא קאמר ולא שוה זהו במצוה שהוא רוצה ליתן בתורת מתנה דחיישינן דילמא מנה ממש קאמר שלא רצה לזכות אלא במנה בעין אבל זה שהודה שנכנסו סך המעות לידו ובאו לרשותו אע"פ שלא נמצאו בעין כל הסך הנז' יש לנו לומר שהשאר הוא בתוך נכסיו כיון שהודה שקבל' והם תחת יד ורשות בנו. ועוד דשאני הכא דנכסי היתומי' אינם עשויים שיהיו לעולם בעין דבמה ישתכרו וסתמא דמילתא דשוה קאמר. ואין לומר דטענינן ליורש שנאנסו קודם שעשה אביהם חשבון והוא לא ידע או אחר שעשה עמהם חשבון או אחר מיתתו דנאנסו מילתא דלא שכיחא היא דאונס קלא אית ליה ולא טעני' ליתמי הכי כדמוכח בסוף המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה משום דהאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וטענינן להו על המחצה פרוע במיגו דנאנסו ומוכח מינה דנאנסו לא טענינן להו דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי וכן כת' שם התוספות ובפרק מי שהיה נשוי ובפ' חזקת וגם אין לומר דטענינן להו שפרע אביהם אחר שהודה אין לומר כן בשו' ענין חדא שקרוב הדבר לומר שאפילו אם היה הוא בחיים והיה טוען הכי שמא לא היה נאמן בלא ראיה דלא דמי לפירעון שבין אדם לחבירו דעביד דפרע ליה בין דיליה לדיליה אבל הכא פרעון נכסי יתומים לא שייך אלא בב"ד וצריך שיושיב ב"ד על כך ויתן חשבון בפניהם ודמי קצת להא דסוף האומנין דתני איסי אין רואה שבועת ה' הא יש רואה יביא ראיה ומייתי התם ההוא עובדא דחביתא דאתברא בהסתקא דמחוזא וכן מוכח בפ' השוא' גבי ההוא דשאיל גרבא מחבריה דאמר ליה רבא אית לך סהדי דמחמת מלאכה איתבר ואפילו תימא דהוא עצמו אם היה טוען כך היה נאמן מ"מ אי לא טעין איהו לא טענינן ליה שיורש שנתן ביד ב"ד או אנשים אחרים ומתו דמילתא דלא שכיחא הוא שיהיה כן ולא יהא לדבר קול ולמי ומי מסר הנכסים ועדיפא מינה היא ההיא דאמרינן בפ' שבועת הדיינים גבי מנה לי בידך אל תפרעהו לי אלא בעדים אמר לו למחר פרעתי לך חייב מפני שצריך לפרוע לו בעדים ואם אמר פרעתיך בפני פלו' ופלוני ומתו או שהלכו למ"ה נאמן והקשה הרא"ש ז"ל ואמאי לא מהימן כשאמר פרעתיך ביני לבינך דמגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה ותירץ דאין זה מגו טוב דאינו טוען ברצון כך שכל העולם ידעו שהדבר שקר ולפיכך הרחיק עידיו והשתא יש לדון כאן מק"ו אי נאנסו דלענין מגו מהני אע"ג דלא שכיחא כ"כ לענין יורש לא טענינן ליה נאנסו כדמוכח בההיא דשטר כיס כגון זו דאף לענין מגו לא מהימני לא כ"ש דלא טענינן ליה ליורש הכי שנתן ביד אחרים ומתו או הלכו למ"ה וגם לומר שהם קיימים ומסר ביד' הנכסים ויכחידום תחת לשונם לא אמרינן דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' בפרט שאם לא היה ידוע לו שהם נאמנים לא היה לו למסור הנכסים בידם ועוד דבזמן מועט כזה שבין זמן שעשו החשבון עד שמת פשיטא דלא שכיחא היא כלל שמסר הנכסים ביד אחרים ולא יהיה בדבר קול.

אך אם לא נמצאו תחת יד בנו הגדול שום נכסים כלל זולתי אותם המעות שאומר שהם של היתומי' אע"פ שיש לו לאביו נכסי' אחרי' אלא שאינם תחת ידו היה מקום לפקפק ולומר מאחר שאביו עצמו אמר שכל אותם הנכסים הם תחת יד ורשות בנו הגדול ולא נמצאו בידו זולתי הסך ההוא עד שנתלה טעות בדבריו לומר דבזה שאמר שהם תחת יד ורשות בנו שמא לא היו כולם תחת ידו ושכח באותה שעה אף אנו נתל' טעות בדבריו הראשונים שטעה בסכום המעות ודבריו האחרונים יוכיחו שאמר שהכל הוא תחת יד ורשות בנו ולא נמצא כן. אבל נראה דודאי בחשבון המעות שהודה שנכנסו ובאו לרשותו אין לתלות בו טעו' דחזקה אין אדם מוסר חשבונו אלא א"כ דקדק בו יפה ומעיקרו משנכנסו הנכסי' לידו דקדק בחשבון דמילתא רמיא עליה לדקדק בהכנסה והוצאה שהרי כל מה שלא ידע בברי הוא יתחייב בו דכל לא ידעינן פשיעותא היא ומתוך חומר שהחמרת עליו בסופו אף הוא מעיקרו מידק דייק אבל בדבריו האחרוני' שאמר שהכל הוא תחת יד ורשות בנו הגדול מילתא דלא רמיא עליה הוא ולאו אדעתיה וסבור היה שהכל הוא בידו ושכח שום פרט שהוא בכלל נכסיו ועדיפא מינ' מוכח בפ' שבועות הדיינין גבי ההוא דאמר לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך אמר ליה ולאו פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שית' אמר ליה ולאו בארבעה ארבעה הוו קיימי אתו תרי סהדי ואמר' בארבעה ארבעה הוו קיימי וסבר רמי בר חמא למימר דלא הוחזק כפרן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ואמר ליה רבא קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי משמע דאי לאו משום דקיצותא דתרעא מדכר דכירי אינשי אף על פי שבאו עדים והעידו דבארבע' ארבעה הוו קיימי אמרי' לא דק בהא דקאמר פרעתיך מאה קבי עפצי דשמא מאה וחמשים היה או שמא פרע לו בסחורה אחרת ולאו אדעתיה ונסתור דבריו לומר שטעה אף כאן בנדון שלפנינו מילתא דלא רמיא עליה דמה לו אם הם ברשות בנו או בכלל נכסיו הם בין כך ובין כך הנכסי' הם ברשותו ועוד דמתרצינן דבוריה דתחת יד ורשות בנו היינו לפי שהוא מושל בכל אשר לו ובפרט לאחר מיתתו ששאר הבנים הם קטנים ודאי שהוא ישגיח עליהם ועל כל הנכסים ואפי' אם לא מינהו אפוטרופו' בפירוש דין אפוטרופו' יש לו לפחות כדין יתומים שסמכו אצל בעל הבית דהוי כאפוטרופוס כדמוכח בהנזקין ושפיר יש לומר עליו שהכל הוא תחת ידו ורשותו שהרי יש בידו כח למכור ולקנות בנכסים ולהוציא עבדים לחירות כגון שמוכרי' אותם לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות ועוד לדידיה נמי אית ליה זכיה דלביש מדידהו כי היכי דלשתמען מילי' כעובד' דעמרם צבעא ועדיפ' היא מההיא דאמרי' פחז' דאבהתך היא וזבינתא מינך והאי דאמרי לך דאבהתי דסמיך לי עלה כדאבהתי דמצי לתרץ דבוריה בכה"ג ה"נ מפרשי' דברו דתחת יד ורשות כלו' שהוא מושל בהם ובפ"ק דמציעא אמרי' שליחות משום יד אתרבאי מאם המצא תמצא בידו וידו משמע רשותו כמו ויקח את כל ארצו מידו ובגונב נפש נמי דכתיב ונמצא בידו ותנן בהנזקין אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וזה שפי' תחת ידו ורשותו ולא רשותו ממש קאמר אלא תחת רשותו שיש לו בהם תפיסת יד לדון ולישא וליתן כדין אפוטרופ' איני נזקק להשיב על מה שבא בשאלה ובתשובה שעליה כמה דברים שלא כהלכה ואשר אין להם שחר ואע"פ שהיה ראוי שלא לשתוק כדמוכח פ' מציאת האשה בההי' עובדא דרב מניומי בריה דרב נחומי וכתבו התוספות מכאן היה רגיל רבינו תם כשהיה יושב בדין והיה אחד מבעלי דינים מגזם לחבירו ואומר כך וכך תתחייב לי היה אומר לו רבינו תם שקר אתה דובר כי לא יתחייב לך כדמוכיח רב מניומי מדאישתיק אמימר ואמרי' נמי בפ' במה מדליקין אי שתקי לך שתוקי כדשתקו ליה חבריה לרבי יהודה אפיק מיניה חורבה אכן נמנעתי מזה משום דלא קים לי בגוייה דכותב דברים אלו ודי בזה לגלויי מילתא בעלמא מפני השלום שלום רב לאוהבי תורתו ואין למו מכשול והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף