שו"ת מהרי"ט/א/כא

שו"ת מהרי"ט ‏ א כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה להחכם השלם המופלא כמה"ר חייא רופא נר"ו על הענין הנזכר לעיל.

(ישוב ללשון הרמב"ם הקש') מה שהוקשה לו למר שפסק הרמב"ם כתרי סתמי דפליגי בין לתירוצא קמא ובין לתירוצא בתרא מטיבותיה דמר אמינא דמסקנא דשמעתא לא סלקא הכי. דמדפרכינן ורמי דרבי יהודה אדר"י (בנזיר דחמיר' ספיקו מודאי אמרינן לא מעייל איניש בספיקא אבל בנדרים דלא חמירי ספיקן מודאן אמרי' דמעייל איניש נפשי' לספיקא) מסיק רבא דשאני נזירות מנדרי' דנזירות דחמירא ספקו מודאי אמרינן דספק נזירות להקל דבספיק' לא מעייל איניש נפשיה אבל בשאר נדרים דלא חמירי ספיקן מודאן אמרי' דמעייל איניש נפשיה לספיקא והשתא לא פליג סתם מתניתין דספק נזירות להקל למתניתין דסתם נדרים להחמיר אלא שהקשו על זה דהא רב אדא בר אהבא תני נ"ש בפלוגתא דר"י דכרי והא נ"ש לא חמיר ספיקו מודאי ומסיק רב אשי ההיא ר"י משום ר"ט היא כלומר ההיא ברייתא דתני נ"ש ר"י משום ר"ט היא ולית הלכת' כוותיה אבל מתניתין דספק נזירות כגון אם יש בכרי זה וכו' בנזיר סתם מיירי דחמיר ספיקו מודאי ולאו משום הפלאה הוא אלא דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא וכב"ה אתיה ולעולם הני תרי סתמי הלכתא אינון ואליבא דר"י ושיטתיה דמר קשיא טובא דמפרש רב אשי ספק נזירות שהיה ספק בשעת הנדר אע"פכ מותר בו אח"כ חדא שהלשון לא משמע כן ועוד במתניתין דטהרות מתניא גבי אלו ספקות שטהרו חכמים וחשיב טובא התם ספק דברי סופרים ספק חולין ספק שרצים ספק נגעים ועוד דאוקי סתם מתניתין דלא כהלכתא כר"ט דהא בכמה דוכתי בתלמודא מוכח דלית הלכתא כר"ט ויותר קשה מזה הוא שהרמב"ם ז"ל תופס תירוץ אח' מה שלא תירוץ התלמיד ובענין הביטול כת' מר שלא סמך עליו שהרמב"ם והראב"ד סוברים שצריך שיזכור הביטול תוך כדי דיבור ואני לא ירדתי לסוף דעתו שכבר ביאר הראב"ד שלא בזכירת התנאי אמרו תוך כדי דיבור אלא בקבלתו שאם זכר הביטול ולא קיימו בתוך כדי דיבור הרי ביטול נדרו את תנאו. (לא בעינן שיזכור התנאי בתוך כדי דיבור לנדר) ולעולם לא בעינן שיזכור את התנאי בתוך כדי דיבור לנדר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל סברת עצמו אלא שהביא שיש מי שמורה להחמיר ולא סמכינן עליה אך ר"י ז"ל לבד הוא סבירה ליה דרבא פליג אאביי דגרי' ובלבד שיהא זכור וכו' אבל אם אינו זכור לא מהני תנאה וכבר הורה א"א ז"ל הלכה למעשה בכמה פעמים כסברת ר"ת דמהני תנאה אע"כ שאינו זכור בשעתו ולא בתוך כדי דיבור ובדבר האונס שנאנס לשעתו כתב מר שהוא חוכך להחמיר שהלב יודע וכו'. (אם נדר לעשו' ביום פ' כך וכך ונאנס בההיא שעתא לא חל הנדר לסברת קצת רבוותא) ולע"ד נראה שאם באנו לומר שחיילות הנדר תלוי בשעת הכניסה שהוא התנאי כיון שבאות' שעה אנוס גמור היה ולא היה יכול להמלט מהנד' לא חל לסברת רבוותא דסברי דחיילו' הנדר או השבועה תלוי בשעת התנאי ומה לי אם מעיקרא היה יכול שלא לבא כלל כך מ"מ עכשיו כניסתו באונס היא והא צווח ככרוכיא ולית דמשג' ביה. (חילוק בין נדר לשבועה ותשו' הרשב"א ז"ל שכתב דאם היה בידו לקיים שבועתו ושלא לבא לכלל כך הרי עבר על שבוע') ותשובת הרשב"א דמייתי מר שכתב שאם היה ספק בידו לקיים שבועתו ושלא לבא לכלל כך הרי עבר על השבוע' נ"ל שאין ממנה ראיה דמה ענין שבועה אצל נדר דשבועה איסור גברא הוא ובודאי כל שהוא מושבע ועומד א"א לו ליפט' מידי איסור שבועתו אם לא באונס גמור דאנוס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר וכל שיש ספק בידו שלא לבוא לידי אונס ולא עביד עובר על שבועתו הוא אבל בנדר ע"י תליה אין אנו רואין אלא שעת חיילות הנדר ואם אז הוא אנוס לא חל עליו הנדר כלל וכן מצאתי לו תשוב' בתוך תשובותיו המיוחסות להרמב"ן סי' רמ"ב ראובן נשבע לדור בבית חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סבב הוא או אחרי' בשבילו אין זה אונס והטעם אי אפשר לומר דשבועה איסור גברא הוא ולא מפטר אלא באונס גמור. (תשוב' הריב"ש ז"ל על יהודי שהתרו בו שלא יתראה בפני המלך ועבר ונתראה והכריחו המלך וצחק בפניו והי' חרם בעי' ששום ישראל לא יצחק וכולי כמסתפ' דכיון דבשע' שנתראה לא עבר על חרם ובשעת שעבר היה אנוס לא חל עליו החרם)

וראיתי להריב"ש ז"ל שכתב סוף תשובת קע"ה על מה שהסכימו ששום יהודי לא יצחק בשום צחוק וכו' ואדם אחד שהי' מכירים אותו שהיה בקי בצחוק הלך ונתראה בפני המלך אחר שהתרו בו שלא יתראה שם כי היה יודעים שהמלך יכריח אותו וכתב ז"ל בסוף דבריו כמסתפק שכיון שבשעה שנתראה אע"פ שהיה מזיד לא עבר על החרם ובשעה שעבר היה אנוס לא חל עליו החרם כלל ואף בזו איכא לשנויי דחר' כשבועה דמי וגם אני בטענה זו לא הכרעתי לא באיסור ולא בהיתר והיה נראה להכריע הדבר להחמיר דהא אונס דרחמנא שריא באשת איש מולנערה לא תעשה דבר נפקא ואמרו גבי אסתר כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך עד עכשיו באונס עכשיו ברצון לפי שהליכתה לפני אחשורוש היה ברצונה אף ע"פ שלבסוף ודאי היתה אנוסה נאסרה על מרדכי לפי שהיא גרמ' בהליכת' ומיהו זה יש לדחות דעד עכשיו באונס היינו שלא נבעלה לו ברצונ' ועכשיו ברצון שצריכה היתה להבעל ברצונה כדי למצוא חן בעיניו ואז ודאי אסור' כההיא דאמרינן בס"פ נערה האשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה ואמרינן דאפילו בעלה ישראל דחיישינן דמחמת אונס מיתה נבעל' לו ברצון ופרק נערה שנתפתתה אמרינן גבי הני נשי דגנבי גנבי שריין ואע"ג דקא משלחן להו גירי הכל מחמת יראה ואמרינן ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן אע"פ שלבסוף כשהן אצלם אנוסות הם כיון דמעיקרא אזלן מנפשייהו אסירן ובפ' השוכר את הפועלים הלין תורי דגנבי גנבי וגנחי להון פרש"י מסרסין אותם ואח"כ מחזירין אותם לבעליהם מאהבת בעליהם ישראל גנבו הגוי שהוא מכירו ומסרסו ושלח להו אבוה דשמואל הערמה את עביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנו שלא יהנה ישראל בעבירה וכן אמרינן בבכורו' פ' עד כמה מעשה בזכר של רחלים שהיה זקן ושערו מדולדל ראהו קסדור א' אמר מה טיבו של זה בכור הוא ואינו נשחט שלא במום וכו' בא מעש' לפני חכמים והתירו ראה שהתירו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרו ומסיים בה זה הכלל לדעתו אסור שלא לדעתו מותר ואף בזה יש לדחות דהתם קנסא הוא דקנסי משום דחיישינן להערמה כדאמרינן בפ"ג דביצה דהחמירו במערים יותר מבמזי' דאל"כ כ"ע אתו לאערומי וההיא דשבקינהו ואזלן מנפשייהו יש לפרשה דמספיקא אסרינן להו וכיון דעברה על דת ואזלן מנפשייהו איכא למיחש שגם נתרצו להבעל אך יש לדקדק בההי' דאמר רבא אין אונס בערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת כדאמר בר"פ הבא על יבמתו ולא משכח התם אונס אלא בנתכוון לאשתו ונתקשה ותקפוהו גוים ודבקום זה בזה משמע דאי נתקשה לה אע"פ שסופו באונס שתקפוהו לא מקרי אונס ואיפשר לומר דמשום יבמתו נקט הכי לרבותא דאפילו לא נתכוון לה כלל קנאה וכ"ש אם נתכוון לה בתחילה ומיהו הא דאמר רבא אין אונס בערוה סתמא קאמר לפי שאין קישוי אלא לדעת משמע דבכל ענין לא מקרי אונס אם לא שהיה מוקשה לאשתו וכן במעשה דלוט אמרי' איהו דלדבר עבירה נתכוון במה שנשתכר פעם שניה והכי נמי יש לדקדק מהא דאמרינן בפ' נערה שנתפתת' והיא לא נתפס' וכו' הא נתפס' מותרת ויש לך אחרת שאעפ"י שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שתחילת' באונס וסופה ברצון אע"פ שסוף אומר הניחי לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה ואעפ"י כן לא מהני האי טעמא לדידיה דבשעת הרגל דבר יצר לבשיה משום דתחילתו ברצון ואיהו מגרי יצר אנפשיה ומיהו יתכן דאם לא התרו בו בתחילת ביאה אע"פ שהתרו בו בסופה לא מחייב מהאי טעמא אבל מה שאנו סומכים להתיר בנ"ד הוא על טעם הטעות שכיון שסמך על אותם הטעמים הנ"ל הו"ל נדרי שגנות כמו שכת' מר אלא שסבר' הרמב"ם קשה על זה ומ"מ צרפנו אלינו טעם אחר ובקו' הארכתי נאום הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף