שו"ת מהר"ם אלשקר/נ
|
< הקודם · הבא > |
ליפנטו שאלה ראובן אמר לשמעון תן לי מעות כסף בדינרים של זהב שמונה וארבעים מעה בכל דינר כמו שהוא שוה במקומנו זה ואני אתן לך הדינרין במקום פלוני ששוין שם אותן הדינרין חמשים חמשי' אם יש בזה אבק רבית או לא: ואי לא הוי רבית מי הוא שחייב באחריות ההליכה בדרך:
תשובה ודאי דכל כי האי גוונא אסור ואיכא משום רבית כיון שבמקום האחר שוה הדינר יותר מהמעות שפסק לו במקומו דאפילו הלואת דינר של זהב בדינר אסור כהלואת סאה בסאה שמא יתייקר הדינר ונמצא גובה ממנו יותר ממה שנתן לו דהא קיימא לן דדהבא פירא הוי כדאיתא בריש פרק הזהב דתנן התם הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב כלומר משיכת מטבע זהב קונה את מטבע הכסף ומחייבת בו בכל מקום שהוא ואין יכולין לחזור: אבל משיכת הכסף אינו קונה את הזהב עד שימשוך אותו דומיא דפירות: ופשוט נמי שם בגמר' דמדלגבי כספא פירא הוו לגבי הלואה נמי פירא הוי ואסור ללוות ממנו דינר של זהב בדינר של זהב שמא ילונו דינר ששוה בשעת הלואה עשרים וארבעה דינרי כסף ובשעת פרעון שוה עשרים וחמשה וכן פסקו המפרשים ז"ל: וכל שכן בנדון שלנו שהאיסור בעין דבשעת פסוקת המעות שוה יותר במקום הפרעון ולא שנא בכי האי גוונא בין דרך הלואה לפסיקת מעות דכהדדי נינהו מיהו אם יש ללוה אפילו דינר אחד יכול ללוות עליו דינר אחר או דינרין וכדאיתא נמי שם בפרק הזהב רב אוזיף דינר מברתיה דרבי חייא ואיקור אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה זיל הב לה דינרין טבין ותקלין ואקשינן התם דאי דהבא פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור: ופרקינן רב דינרין הוו ליה וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח דתנן במתניתין דבפרק אי זהו נשך דשרי: והכי נמי אמרי' התם גבי הלואת פירות בפירות וגבי פסיקת דמים עליהן דאיתמר התם: ובכלן אית ליה מותר: לית ליה אסור: וטעמא דאי אית ליה מותר משום דאלו שהן בידו מעכשיו הן נקנין לו למלוה או לפוסק דמים וכשהוקרו הוי כאלו הוקרו ברשותו וכיון דרבית בכי האי גונא מדרבנן הוא לא גזור אי אית ליה הילכך אי אית ליה אפי' יתייקרו שרי ויטול ממנו פירות או דמים כשעת היוקר: ולא עוד אלא אפילו כשהפירות שוין בשעת המכר יותר ממה שפסק לו עליהן אי אית ליה נמי שרי דאוזלי הוא דקא מוזיל גביה כלומר שמכרן לו בזול בפחות ממה ששוין: והכי איתא בהדיא התם: אמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה כלומר שפוסק דמים על שעוה וקא אזלן ארבעה ארבעה ואמר יהיבנא לך חמש' חמש' איתנהו גביה שרי ליתנהו גביה אסור: ואמרי' עלה בגמ' פשיט' לא צריכא דאית ליה אשראי במתא פי' שזה המוכר מחוייבין לו אחרי' שעוה וקא אזלן ארבעה וכו' מהו דתימא כי אית ליה אשראי וכו' קמ"ל כיון דמחוסרין גוביינא כמאן דליתנהו דמי דלעולם צריך שיהיו ברשותו ואע"ג שאינן מצויין עכשיו בידו כגון שאינן בעיר או אבד המפתח וכיוצא בזה וכיון שהן ברשותו על איזה זה צד שיהיו אף על גב דפסק לו עליהן בפחות ממה ששוין מותר דאוזולי הוא דקא מוזיל גביה כדברירנא:
וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה פ"א זה לשונו היו החטין נמכרין ד' סאין בסלע ונטל את הדמים שיתן לו חמש בסלע אם יש לו חיטין מותר ע"כ: וכן כתבו המפרשים ז"ל הילכך אם יש לראובן דינרין במקום הפרעון מותר ואע"פ שהן שוין שם יותר: ואי איכא מאן דאמר והלא כמו ששוין במקו' המקח פסק לו עליהן והוי כיצא השער דיכולין לפסוק על הפירות דאע"פ שאין לזה יש לזה: לאו מילת' היא דהא במקום הפרעון שוין יותר ומאי אהני לן יציאת השער אין זה אלא כפוסק על הפירות בפחות ממה שוין דבכי האי גונא אינו יכול לפסוק אלא אם כן יש לו כדכתיבנא ודמיא הא מילתא לההיא דהמוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום אם יש לו פירות באותו מקום מותר ואם לאו אסור: פירוש דמהשתא אוקמינהו ברשותיה כדפרישית: אף הכא נמי אם יש לו דינרין באותו מקום שפיר דמי דמה לי לקח פירות על הפירות שיש לו באותו מקום מה לי לקח דמים עליהם: מיהו צריך שיהיו לו שם כל אותן הדינרין שפסק לו עליהם ולא דמי להלואת סאה בסאה דאמרינן התם דאם יש לו סאה לווה עליה כמה סאין או טפה של יין לוה עליה כמה טפין עד כמה גרבי יין דהתם גבי הלואה היינו טעמא משום דחזינן כאלו לוה סאה כנגד הסאה שיש לו ונמצאו לו שתים ואחר כך לוה שתים כנגד השתים וכן לעולם: וכן בטפות היין נמי כי האי גונא אבל במכר לא שייך הך טעמא: וכבר כתבתי טעם זה בתשובה אחרת מדעתי ועכשיו זכיתי ומצאתי שכתבו הרשב"א ז"ל:
וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל וכן כתבו הרמב"ן והר"ן והאחרונים ז"ל דגבי מכר צריך שיהי' לו מהפירות כשיעור המעות שפסק לו כללא דמילתא דאם יש לראובן באותו מקום בשעת המכר כל אותן הדינרין שפסק לו עליהן שפיר דמי ואם אין לו אינו נוטל אלא כשיעור המעות שנתן לו בלא שום תוספת כלל:
ומה ששאלתם דאי לא הוי רבית אחריות ההליכה לא ידעינן מאי היא ולא אחריות דמאי דאילימא אחריות הדינרין הא לא פסק עמו שיטול הדינרין אלא במקום האחר ואם כן מאי אחריות הליכה איכא הכא: ואי אחריות המעות על כרחין דלא לקח ממנו אלא להוציאן במקום שלקחן דאין סברא לומר שלקח ממנו המעות כאן על שער שמונה וארבעים להוליכן בידו בסכנת הדרכי' ויתן הדינרין שיש לו במקום האחר ששוין שם חמשין דלאו בשופטני עסקינן: סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתכם כדי להשיב כענין: וידוע הוא דלעולם המעות באחריות המוכר שקבלן הן דאפילו לא יהא עליהן אלא כשומר חנם אין שמירת הממון אלא בקרקע ומהאי טעמא הוא דלא מצי אמר מוכר ללוקח נשרפו מעותיך בעלייה כמו שאומר לו הוא נשרפו חטיך ולפי' תקנו רבנן שתהא משיכה קונה: ובחזרו בהן מן המכר חילק הרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה פ"ז בין חזר בו המוכר לחזר בו הלוקח והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואין זה מקום אריכות בענין זה:
ומה ששאלת לבאר לך מה שכתוב ביורה דעה שולחני שמכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות וכו' הא מילתא דכתב רבינו הרב ז"ל נפקא ליה מההיא דפרק הזהב היו חמרין ופועלין תובעין אותו ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר ותריסית אם יש לו מותר ואם אין לו אסור: כלומר שאמר לשולחני תן לי בדינר של כסף מעות כדי לפרנס בהן לפועלי ואני אתן לך לזמן פלוני מעה קטנה יותר ומסקנא שם אוקמה רב אשי לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצע המפתח פי' לעולם בדמים אבל לא שיתן פרוטו' ויקח פרוטות דהיינו רבית כיון שנותן לו תריסית יותר וסאה ביותר מסאה לא אשכחן דשרי אפי' ביש לו אלא מיירי בשולחני שנותן לו דינר טבוע של כסף ומחזיר לו פרוטות דליכ' עליהו טיבעא דבכי האי גוונא הוי דרך מקח וממכר ומוזיל גביה לפי שהשלחני נותן לו מעות שהוא צריך וכיון דאית ליה שרי אפילו יהיב ליה תריסית יותר דנעש' כאומר הלויני עד שיבא בני וכו' כלומ' דכי דשריא סאה בסאה דרך הלואה ביש לו הכי נמי שריא דרך מקח וממכר ואפי' נותן לו עודף וכן פירשה הרא"ש ז"ל: הילכך אם מכר לו דינר של כסף טבוע בפרוטות דהיינו מעות שאינן טבועות דפירא נינהו אפי' ביותר ממה ששוה אם יש לו מותר ואם לאו אסור: וכבר נתבאר לעיל דכל דרך מקח וממכר שצריך שיהיה לו כל דמי המכר ופירשנו הטעם ושאר הלשון מבואר בעצמו ודין זה עם מה של מעלה סובבים על ציר אחד: כך ראיתי להשיב על שאלותיך כפי קוצר הזמן ודאגת הלב וטרדת הרעיון והמחשבה וידעתי כי אין אתה צריך למודעי אבל כי ראית ים לבבי הומה מתשוקת תמונתך אצת שאון ימים להשביח ולהצמיח מוצא דשא על שן צחיח: ולנחמני בנחמות מושכל לא תוכל כי מי יוכל במעט צרי להשיר צירי מחלת תשוקה רבה: ובמר מדלי לכבות רשפי אש שלהבת אהבה עזה וחיבה ולא משתבש מאן דתני ליבה: אך אמרתי אחבירה אתכם במילי: אולי אוכל והניחותי לי ונפש נענ' ארגיע: עד אשר מתמונתך בהקיש נפשי אשביע: אשרי המחכ' ויגיע: נאמן אהבתך משה בכה"רר יצחק זלה"ה ן' אל אשקר נר"ו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |