שו"ת מהר"ם אלשקר/מט
|
< הקודם · הבא > |
ליפנטו שאל' אנשי עיר אחת הם ובית דינם תקנו ביניהם בחרמות ובהסכמת גדולה עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים אחריהם מעת' ועד עולם לעשות את יום אחד עשר יום לחדש טבת כיום פורים לכל דבר כדי לפרסם נס אחד גדול שנעשה להם באותו יום ובכלל תקנתם התקינו שאפילו מי שישנה את מקומו וילך לשכון בעיר אחרת לא יסור מעליו חוק התקנה ההיא עד עולם יורה המורה אם יש כח ביד אנשי עיר אחת לתקן כיוצא בזה או לא: ואם תקנתם תקנה אם יוכלו לגזור אף על הבאים אחריהם או לא: ואם יכולין לגזור אף על כל הבאים אחריהם עתה שגירשו כולם מאותה העיר ונטמעו בעיירות אחרות ובמלכות אחרת אם חלה עליהם ההסכמה בכל מקום שהם או לא: עם הרחבת הביאור בענין המנהגות:
תשובה ודאי יכולין הם בני העיר לתקן ביניהם תקנות ולעשות הסכמות וגדרים ולקנוס העובר עליהן ואפילו להסיע ממדת דין תור': וכדתניא בפרק קמא דבבא בתרא ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלין ולהסיע על קיצותן: ופרש"י ז"ל לקנוס על קצת דבריהם ולהסיע על מדת דין תורה ע"כ: והכי נמי איתא בתוספתא רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהיה נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהיה נותן כך וכך וכל מי שתרעה פרתו אצל הזרעים יהא נותן כך וכך: ואפילו בני אומנות אחת יכולין להתנו' ביניהם בענייני אומנותם כבני עיר אחת וכדאיתא התם גבי הנהו טבחי דאתני בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעיה למשכיה: ובתוספתא נמי אמרינן רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא בעיר נהיה שותפין בו: רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם כלומר לעשות רגע או שעה ידוע ביניהם למכור בה כל אחד פתו ולא ימכור ברגע חברו וכן רשאין החמרין רשאין הספנין וכו' מיהו דוקא בדאיכא אדם חשוב בהדייהו ועושין בהסכמתו אבל אי ליכא אדם חשוב בהדייהו לאו כל כמינייהו: ובני עיר אחרת אפילו ליכא אדם חשוב בהדייהו יכולין להתנות ולתקן: וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל דההיא דאדם חשוב בבני אומנות דוקא הוא: הילכך יכולין אנשי העיר לתקן תקנותיהם ואפילו להסיע ממדת דין תורה ואין צריכין להסכמת אדם חשוב שבעיר וכל שכן הם ובית דינם דאלימי טפי ואפילו להפקיר ממון שיש לו בכלים ולהפקיעו יכולין לתקן: וכדאיתא פרק אלו מגלחין מנא לן דמפקרינן נכסי דכתיב ואשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרי' והזקנים יחרם כל רכושו והכי נמי איתא פרק השולח גבי פרוזבול דאקשי' התם ומי איכ' מידי דמדאוריית' לא משמט' שביעית כלומר בזמן הזה ותקנו רבנן דתשמיט: ותירץ רבא דהפקר ב"ד הפקר: ופרש"י ז"ל דרבא מתרץ אפילו לרבנן דפליגי אדרבי וקאמרי שביעית בזמן הזה להשמטת כספים דאורייתא ותקן הלל דלא תשמיט ומשום דהפקר בית דין הפקר וכן פירשו הרשב"א והר"ן ז"ל אלמא אפי' בחוב שהוא ביד הלוה וזכה בו מן התורה חכמים זכו אותו למלוה בפרוזבול: וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסנהדרין פרק כ"ד זה לשונו וכן יש לדיין להפקיר ממון שיש לו בעלים ולאבד זכותן כפי מה שירא' לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם והרי הוא אומר בעזרא ואשר לא יבוא לשלשת הימים וגו' ומכאן דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל: ודבר מוסכם הוא מן המפרשי' ז"ל וכבר כת' הרשב"א ז"ל דהצבור כב"ד של בני עירם הן וכל שכן בנדון שלנו שתקנו תקנתם הם ובית דינם ואין בה הסעה ממדת דין תורה אדרבה שיש בה פרסומי ניסא שיכולין לתקן ולתקן ותקנת ותיקין היא: ומצינו שתקנו רבנן ברכה אפי' ליחיד הרואה מקום שנעשה לו בו נס אומר ברוך שעשה עמי נס במקום הזה וכן יכולין גם כן אנשי עיר אחת לתקן על כל הבאים אחריהם עד סוף כל הדורות ואפי' שתקנו סתם ולא זכרו את זרעם בתקנתם הנה חלה התקנה ההיא עליהם ועל זרעם ועל זרע זרעם וכדאשכחן גבי פילגש בגבעה לפי שנשבעו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה נאסרו הדור ההוא והיו אסורין גם הדורות הבאים עד שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כמו שמפורש בפרק יש נוחלין: ומשמע בהדיא דאלו לא אמרו ממנו אלא שאמרו סתם איש לא יתן וכיוצא בזה היה החרם חל על הדורות הבאים וכל שכן אם היו אומרין ממנו ומזרענו שהיו גם הבאים בכלל וזו היא גזרת יהושע בן נון שאמ' ארור האיש אשר יקום ויבנ' את יריחו ונתקיימה גזרתו לאחר כמה דורות ואפי' שהיתה סתם: וכן כתב הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם שכן הדין בכל קבלת הרבים שחלה עליהם ועל זרעם כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה ובצומות: ולא עוד אלא אפי' בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמ' אלא שנהגו כך מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה אף הבאים אחריהם חייבין באותו גדר וכדאמרינן פר' מקום שנהגו בני בישן נהגו דלא הוו אזלין מצור לצידן במעלי שבתא אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתנא הוה אפשר להון אנן לא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך וגומ' ואשכחן נמי האי גוונא במגלת תענית ומייתי לה בשלהי בכל מערבין וכו' אמר רבי אלעזר ברבי צדוק אנא ממשפחת בני סנאה בן בנימין אני ופעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ונדחה עד אחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה פירוש שאבותיו נפל להם גורל קרבן עצים בעשרה באב בימי עזרא כדאיתא בפרק בתרא דתעניות ונהגו אותו היום יום טוב ורבי אליעזר ברבי צדוק אחר חרבן הבית היה אלא כיון שאבותיו היו מקריבין קרבן באותו יום ועשו אותו יום טוב כל משפחתו נוהגין בו יום טוב לעולם כדפרש"י ז"ל בפרק בכל מערבין וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק מקום שנהגו אלמא אפילו במנהג בעלמא שנהגו האבות לעשות את יום עשרה באב יום טוב וכו' נהגו בו הבנים עד עולם: ואין צריך לומר בנדון שלנו שהחרימו בתקנתן והכניסו את זרעם וזרע זרעם בפירוש שחלה הגזרה עליהם עד עולם:
ומה ששאלתם עתה שנתגרשו אם התקנה חלה בכל מקום שהם: איברא וודאי דכל מי שהעתיק דירתו ממקום אחד ובא לדור במקום אחר ואין דעתו לשוב לארצו דאין נותנין עליו חומרי מקום שיבא משם אלא שנוהג במנהג אותו מקום שהלך לשם ואפילו להקל וכדאמרינן פ"ק דחולין כי סליק רבי זירא לארץ ישראל אכל מוגרמתא דרב ושמואל וכו' פי' דרב ושמואל היו אוסרין בבבל משפוי כובע ולמטה ואפילו נשתייר מטבעת גדולה מלא החוט על פני רובה וכשהלך רבי זירא לארץ ישראל אכל אותה ואקשיה והיכי עביד הכי והתנן נותנין עליו חומרי מקו' שיצא משם: ואסיק רב אשי הני מילי בשדעתו לחזור לארצו רבי זירא אין דעתו לחזור לארצו היה ולפיכך אכל אותה כמנהג אותו מקום שהלך לשם אבל אם היה דעתו לחזור לארצו נוהג כמנהג מקומו ואפילו להקל וכההיא דפרק מקום שנהגו דרבה בר בר חנה דכי אתא מארץ ישראל לבבל אכל תרבא דאייתרא שהיו אוסרין שם בבבל: ואקשי' רבה בר בר חנה לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ותירץ רב אשי דרבה בר בר חנה דעתו לחזור לארצו היה ולפי' אכל אותו ונהג כאנשי מקומו שהיו מתירין אותו: וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דחלבא דאייתרא לא לגדר אסרוהו בני בבל אלא מן הדין ומן התורה לפי דעתם אסרו ליה דמכל חלב אשר על הקרב כדאיתא פרק אלו טרפות ע"כ: וגם הרא"ש ז"ל כתב דתרבא דאייתרא מנהג חשוב היה על פי תלמידי חכמים וכתב בחתימת דבריו ויש לאדם לילך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומר' כהא דרבי זירא דאכל מוגרמתא דרב ושמואל בעלותו לארץ ישראל כי לא היה דעתו לחזור לבבל הילכך לא נהג חומרי מקום שיצא משם: וכן רבה בר בר חנה אכל תרבא דאייתר' בבבל בשביל שהיה דעתו לחזור לארץ ישראל ולהכי לא נהג חומרי המקום שהלך לשם: ודוקא בצינע' שלא ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסייה לתרבא דאייתרא אבל בפרהסיא לא עכ"ל: וכתב הר"ן ז"ל דבין שנאמר דבני בבל נהגו איסור בתרבא דאייתרא משום דחומרא בעלמא בין שנאמר דמדינא אסו' כדשקלינן בפרק אלו טרפות שפיר קא מקש' וכו' וכתוב עוד נמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג אסור שהוא בעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות אלא שהחמירו על עצמן לעשות סייג לתורה או בדבר שהו' מחלוקת בין חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך: וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב בו ג"כ ואפילו בצנעה עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת דבכי האי גונא פקעי מיניה חומרי מקו' שיצא משם כדמוכח ההיא דפרק קמא דחולין: וכן כל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ודעתו לחזור לעירו בכי האי גונא לא חלו עליה חומרי אותו מקום אלא שאין לו לשנות מפני המחלוק' ובכי האי גוונא בצינעה שרי אבל מנהג שהוא בטעו' אינו חייב להתנהג בו אלא דבכותאי ודכותייהו אינו רשאי להתירו בפניהם אבל נוהג בצינעה בתוך ביתו אפי' דירתו קבועה באותה העיר: זהו הדרך שביררתי בדברים אלו עכ"ל: וכן כתבו רוב המפרשים ז"ל אלא דבמנהג בטעות לא ראיתי מי שחילק בין כותאי ודכותייהו לזולתם אלא דבכל ענין יכול להתירו בפניהם ולומ' להם שהוא מנהג בטעות ואשתכח השת' לפום מאי דכתבינן דמתני' דפר' מקום שנהגו דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם לצדדין קתני דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם: הילכך מי שעקר דירתו מעיר אחת וקבעה בעיר אחרת בכי האי גונא פקעי מיניה חומרי אותו מקום שיצא משם ואפילו בדבר של איסור וכל שכן במנהג שאין בו שום איסור כעובדא דילן דלא תהיה הסמכתן של אלו חמורה מאיסור הגרמה של תורה ואפילו הכי אמרי' דבלא היה דעתו לחזור שרי וכו' אלא מיהו נראה לי דכיון דתנאי זה כתוב בה בהסכמתן בפירוש דאפילו ישנו את מקומם לא פקעה מינייהו אותה תקנה על כרחין דחלה עליהם ועל הבאים אחריהם בכל מקום שיהיו שהרי הן יכולין לתקן תקנותיהם והסכמותיהם עליהם ועל זרעם בכל ענין שיהיה כדברירנא: ועוד בר מדין ומדין כד מעיינת בה שפיר אפשר לחלק בין הא מילתא דילן למוגרמתא דאכל רבי זירא דאלו התם מצינא למימר שהיתה לדעתו מותרת והיה נוהג בה איסור בבבל לפי שהיא אתריהון דרב ושמואל ולפיכך נהג בה שם איסור כמותן אבל כשעלה לארץ ישראל ולא היה דעתו לחזור כיון דאיהו הוה סבירא ליה דההיא מוגרמתא שריא הרי היא לו בארץ ישראל בהיתר גמור אבל הכא כיון שהחרימו כל אנשי העיר הם ובית דינם וקבלו החרם עליהם ועל זרעם ליכא למימר דמשום שיצאו מן העיר נקרע גזר דינם ויהיו מסולקין מן החרם לפי שחרם זה אקרקפתא דגברי רמי ובכי האי גוונא מצאתי לרבינו יונה הכהן ז"ל שכתב זה לשונו ולא לרבי זירא דאכל מוגרמתא דרב ושמואל הואיל ולא היה דעתו לחזור דהתם אפילו באותו מקום שנוהגין בו איסורא לא היה מודה באיסור אלא מפני שלא יפול מחלוקת ביניהם היה מונע עצמו מלאכול: אבל אלו שקבלו עליהם בחזקת איסור כל מקום שהולכין אסורין במלאכה בערבי פסחים עכ"ל: הילכך אף על פי שלא היה נכתב תנאי זה בהסכמתם היה עליהם לקיימו בכל מקום שהם: ואפילו מנהג בעלמא בלא חרם ובלא הסכמה: וכדמוכח מההיא דרבי אלעזר בר רבי צדוק שכתבנו דאפילו לאחר החרבן ולאחר ששינו את מקומם היו נוהגין את יום עשרה באב יום טוב לפי שהיו נוהגין בו אבותיהם קודם החרבן: וכל שכן כשנכתב תנאי זה בהסכמתם שהם חייבים לקיימו וחלה עליהם ההסכמה ההיא בכל מקום שהם לא יסורו ממנה האבות והבנים: ואין זה צריך לפנים: נאם משה בכהר"ר יצחקי זלה"ה ן' אל אשקר נ"ר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |