שו"ת מהר"ם אלשקר/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת מהר"ם אלשקר לב

ראש הסדר: ואדר האדר: ושורש היקר: ולשכל ולתבונה עיקר: החכם השלם נר"ו: ירושלים לשמע אזן שמעתיך: ומעלות תהלותיך ספרו לפני: ושאון המון חכמתך וטוב מדותיך ויושר הנהגותיך עלו באזני ועתה הן הראני החכם נ"ר את כחך ואת ידך החזקה: בקומך לערוץ לנתוש ולפרוץ: ולהאביד ולהרוס כמורג חרוץ: בעל פיפיות תלפיות במגדל הפורח: מלוח עלי שיח: לפתח חרצובות קדושי העלמה ולהתיר אגודות מוטה הואלת: ולשבור עול עגוניה כח אזרת: כן דברת ויפה דברת: ישר כחך ששברת: כי בלי ספק אם התנאים נעשו כתקנן כנזכר בשאלה אין שם ריח קדושין כלל שהרי לא קיים הארוס את התנאי ולא קבלה הארוסה שארית המעות ולא באו לידה לא מדעתה ולא בעל כרחה: והיא לא נטמנה ולא חלו בה ידים ליתן לה המעות ואמרה איני רוצה בהן ודבר זה מוכרח מכח השאלה אשר באה תשובת החכם עליה: והדין בזה פשוט לא נעלם מעיני מי שלא ראה מאורות השכל מימיו: ולא על המשיב לבדו אני תמיה אלא אף על השואל על דבר אשר כזה הפשוט והברור וראיתי לזה החכם המשיב שהניח הנחה בלתי צודקת מהנראה לדמיונו למלאת רצונו: והיא שהאשה לא רצתה לקבל המעות עם היות שהשלשה פעמים שזכר זה הלשון לא כתב אלא לא רצה לקבל והיה נראה דקאי אאביה: אלא דמכל מקום הדעת נוטה דאין כוונתו אלא על האשה ובמקום לא רצתה כתב לא רצה: ואע"ג דשלשה פעמים הויא חזקה: אפשר שלא הרגיש בשיבוש הלשון:

עוד כתב שם שכפי הנראה שם המעות בבית דין ואמר לבית דין ראו שקיימתי התנאי ע"כ: ומי יתן ידעתי מאי זה מקום נראה זה ואדרבה דמהשאלה אין נראה כן שכתבו שם שנתן המעות ביד הדיין וביד ה"ר מאיר כדי להוליכן לארוסתו והעיד עליו שעשה אותו שליח להוליך המעות ובאותה שעה נתקוטטו לסבת הסבלונות כי לא היו מן המנין: ונטרפה השעה ונכנסו הפשרנים ביניהם ונפרדו זה מזה: כל זה פשוט שם: ובעלי ההגיון קורין לכיוצא בזה המשא והמתן המתוחבל שמרכיב הדברים על התהו ומתחיל לישא וליתן בהן ולהביא ראיות עליהם אי נתינה בעל כרחה הויא נתינה או לא ונתינה אין כאן: ואף אם נניח ששם המעות בבית דין כמו שכתב דבר שלא היה לא תועיל ולא תציל: ובהדיא כתב הרשב"א ז"ל בתשובה גבי נתינה בעל כרחה זה לשונו ולא עוד אלא שלוחו וכו': עד וכן כתב הראב"ד ז"ל משם גאון בתשובה שאם אין יציאה על הקרן כי יהיב לשליח בית דין לא מיפטר ותדע שאם אין אתה אומר כן תקנת הלל שיהיה חולש מעותיו ללשכה למה והא דינא נמי הכי הוא בעלמא ע"כ: וכבר כתב כ"ת בזה מה שיש בו די: ודברי חכמים אין צריכין חזוק:

עוד שבתי וראה שכתב בתשובתו זה לשונו: ואם תאמר אינו רוצה לומר אלא שיתן הנותן ויקבל המקבל בעל כרחו וכו' לא היא שהרי אמרו בפירוש בתוספות וגם בשאר הפוסקים דלדעת מי שאומר נתינה בעל כרחה הויא נתינה אפי' שלא קבלן אין חששא בזה אלא שאין החיוב אלא על הנותן ליתן וכן נראה מלשון התוספות וכו': עד ואם איתא דלמאן דאמר נתינה בעל כרחה לא הויא נתינה עד שיקבל מדעתו: מה תירצו התוס' במה שאמרו יעשוהו בית דין לקבלן בעל כרחו והרי הוא סובר דלא שמה נתינה אם כפוהו לקבל: אלא ודאי בין למאן דאמר שמה נתינה בין למאן דאמר לאו שמה נתינה אם קבלה המקבל אפי' על ידי כפייה שמה נתינה עכ"ל: העולה מדבריו דלית בין לישנא קמא ללישנא שנא בתרא אלא דללישנא קמא אם לא קבל המעות בידו בפועל לא הויא נתינה ואם קבלן אפי' בעל כרחו הויא נתינה: וללישנא בתרא אפי' לא קבל המעות בידו אלא כל שאמרה לו שקול זוזך אפי' שלא רצה לקבל בפועל הויא נתינה: ודברים כאלו אסור לשומעין כל שכן להשגיח בהן ולהשיב עליהן: ומאן דלא ידע מעולם צורתא דשמעתא לא מסיק אדעתיה כי האי מילתא: וקושטא דמילתא דלמאן דאמר לאו שמה נתינה אפי' קבל בפועל לא הויא נתינה עד שיקבל מדעתו: ולמאן דאמר שמה נתינה נראה דאפילו לא קבל בפועל הויא נתינה: ומה שכתב בשם שאר הפוסקים לא דבר נכונה: גם מה שרצה לדקדק מדברי התוספות שיבוש גמור הוא: והתימה כי אפילו דברי עצמו אינו שוקל שבתחלת דבריו כתב ז"ל שהרי אמרו בפירוש בתוס' וכן בשאר הפוסקים וכו' ובסמוך כתב וכן נראה מדעת התוס' שהקשו וכו' משמע דלאו בפירוש איתמר ואיברא ודאי דלאו בפירוש איתמר ולא מכללא איתמר ולא מדקדוק איתמר ואינו יודע בזה מה הוא שח ונעלם ממנו פתרונם של דברים דמה ענין עשוי בית דין שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומחזיר הבית לבעלים לנתינה בעל כרחו אי הויא נתינה קבל בפועל או שלא בפועל דאפילו אי הוי דינא דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה קבל או לא קבל: הנה בית דין יכולין לכוף אותי לכך: תדע דאפילו בגירושין עצמן שהוא דבר של ערוה יש מקומות שכופין אותו בית דין עד שיאמר רוצה אני לגרש ולא הוי גט מעושה וכל שכן שיכולין לכוף אותו על לקיחת המעות כדי שיחזיר הבית לבעלים כיון שיש עליו מן הדין לקבלם וכמו שכתב הרשב"א ז"ל כשהביא דבר זה בשם התוס' ז"ל ואם תאמר לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה: יש לומר שאם לא היה נטמן היו בית דין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם ע"כ: הילכך כיון שיש עליו מן הדין לקבלם דין הוא לכוף אותו כ"ש דסוף סוף כשהוא אומר רוצה אני נמצא שקבלן מדעתו והוי תחלתו באונס וסופו ברצון: מיה הראיה על שאין צריך לקבל בפועל למ"ד הויא נתינה הנה היא כתובה בעקיצי תואנותיו באותו דבור עצמו של התוס' סמוך לאותן דברים שכ' ולא הרגיש בה וז"ל שם וכן בהזהב כי אמר ליה שקול זוזך לא הוי אפי' בשומר חנם וטל כרחין דמיירי בשלא רצה האחר לקבלן ונשארו בידו דהיכי שייך למהוי עליהו כשומר חנם אם קבלן האחר בעל כרחו בפועל: והכי נמי מוכח בתוספתא דפרק הגוזל ומהמרדכי בפרק מי שאחזו: ודלא כהרשב"א ז"ל דנראה מדבריו בתשובתו שצריך נתינה בפועל וכתב שם והמראה עצמו שרוצה לקיים תנאו אינו כמקיים: וכבר כתב עליוכ"ת בזה מה שיספיק: ואלמלא שהיו כתובים אצלי הגהות אלו על דבריו קודם שראיתי קונטריס כ"ת לא הייתי מטריח קלמוסי בדברים כאלו אלא לא עמדתי עליו עד אתמול ולא היה לי פנאי אפולו לעבור עליו:

עוד רצה להוכיח דבר זה אחר שהכניס דברים אחרים בנתים מדברי הרמב"ם וכתב זה לשונו וגם תראה בפירוש מלשון הרמב"ם ז"ל שאפילו לא קבל המאתים זוז הרי היא מגורשת והטעם שהכל תלוי בדעת הנותן שכן כתב בפ"ח נתנה בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה פסול עד שתתן מדעתו וכו' עד שכך כתב והוא אינו רוצה לקבל עכ"ל: ולא הבין דברי הרמב"ם ז"ל ולא ירד לסוף דעתו דמה שכתב הרמב"ם ז"ל והוא אינו רוצה לקבל לאו דמימרא שלא רצה לקבל ונשארו ביד האשה דלאו להכי נחית אלא לומר דלא הוי פסול עד שתהיה הנתינה בעל כרחו: וגם הקבלה. אבל אם נתנו לו המעות בעל כרחו כגון שזרקו אותן לתוך חיקו או שהכניסו אותן בידו בעל כרחו ואחר כך נתרצה בהן דוגמת תחלתו באונס וסופו ברצון בכי האי גונא לא הוי פסול ודיקא דקאמר נתנה בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל משמע דהוה התם נתינה בפועל ועוד דאם איתא דבשלא קבל המעות כלל מיירי נמצאו דבריו כסותרין זה את זה דמשמע מהכא מאומרו והוא אינו רוצה לקבל דלא הוי פסול אלא בכי האי גוונא דלא רצה לקבל המעות ולא באו לידו אבל אם באו לידו אפילו בעל כרחו הויא נתינה כמו שכת' החכם המשיב דהויא נתינה לכולי עלמא: ומאומרו בחתימת דבריו עד שתתן מדעתו או שיקבל מדעתו כפי גרסת הספרים של כתיבת היד נראה בהפך דאפילו שקבלן בפועל לא הוי נתינה אם לא יהיה מדעתו: ולפי דברי זה החכם הכי הוה ליה למימר נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה פסול עד שיקבל בידו והוי לישנא דוקא ורבותא טפי אלא לעולם כדאמרן וזה דבר ברור אינו צריך לפנים ואין לדקדק אחר לשונו שכתב שם ואפי' שלא קבלן וכו' אחר שנעקרו הדברים מעיקרן:

עוד דחה טעם הסבלונות באנן סהדי ואנן סהדי שהרוצה להשלים תנאו של ט"ו אלף לבנים לא ישלח סבלונות של כלים בלא שומא: ומה שכתב בסמוך לזה אין לו ריח ולא טעם כעקר: עם היות שכתב שהדבר פשוט בכמה דוכתי ולא זכר אחד מהם ואדרבא דדבר פשוט הוא שאם היה מתנה בסך מעות ובסבלונו' של כלים כמו שנז' שהכלי' אינן נחשבין מהמעות אלא מהסבלונות ותימה על זה החכם יפסוק הדין מאנן סהדי ומהנראה למראה עיניו מעיקר השאלה ומכפי הנראה ואינו נראה: גם הראיה של אצטלית הנה נעלם ממנו יסוד הענין דטעמא דאמרי רבנן אצטלית דוקא מפני שנתכוון לצערה והכא גבי קדושין האי טעמא ליכא אבל לפי דרכו שלא חילק בזה הנה היא ראיה גדולה לדעת כ"ת דדבר ידוע הוא דמעות חשיבי טפי מכלים ואפילו הכי אם התנה באצטלית אמרי רבנן דלא סגי ליה במעות כל שכן אם התנה במעות דלא סגי בכלים ואפילו לפי האמת דאיכא לחלק בין היכא דאיכא טעמא דנתכוין לצער איכא למימר תינח מעות במקום אצטלית וכלים אבל אצטלית וכלים במקום מעות לעולם אימא לך דלא סגי וכל שכן בהיות המעות ממין מיוחד דאפילו בשנתן המעות ממין אחר איכא לספוקי בהכי ולא אימר לספוקי אלא לדעת הרבה מן המפרשים ז"ל לא סגי וכדבעינן למימר קמן: ומה שכתב אחר זה ליפלוג וליתני בדידה וכו' דברים אלו אינן כדאי להשיב עליהן והלואי שנבין דברי המפרשים ז"ל לאמתו ולא נעשה שקלא וטריא בגמרא: ומה שהביא ראיה מפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל אין לו משם עזר כלל ואדרבה שהוא כנגדו: גם הפירוש שפירש כבוד תורתך בדברי הרמב"ם ז"ל שם אין לו מקום כלל כבודך במקומו מונח: ופירש הענין דבמתני' תנן על מנת שתתן לי מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום נתנה בתוך שלשי' יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת: ופירש הרמב"ם ז"ל ואמר דאע"פ שנראה מפשט המשנ' שצריכ' ליתן כשישלמו השלשי' יו' לאו דוק' הוא אלא שמשלמת בכל זה הזמן: אח"כ כ' ואל תקיש ע"ז ותאמר כמו שמכאן ועד שלשים יום אנו אומרים דלאו דוקא גם כן נאמר באצטלית וכלים דלאו דוקא הוא ואם התנה באצטלית או באי זה כלי תתן לו את דמיהן או כלי אחר במקום אותו כלי לא תקיש זה ההקש אלא דלעולם אם התנה עליה בכלי צריכה ליתן אותו כלי עצמו ולא מעות במקומו ואף על גב דחשיבי טפי ולא כלי אחר ואף על פי שיהיה טוב מאותו הכלי שהתנה עליו כך הוא פירוש הענין אלא שכ"ת לא נתן אליו לבו: ונראה שהיה הגורם לזה דהוה קא מהדר כ"ת לבקש מהראיה היה לו מהמשנה הזו והוצרכת להודות להקדמה בלתי צודקת וחזרת לסתור אותה ולפרש בדברי הרמב"ם ז"ל דברים שאינן: והדבר ברור שאין לו משם שום ראיה ואדרבה שהיא ראיה לדברי כ"ת דגבי מעות כתב מעות סתם משום דחשיבי ובכלים כתב ששוה יותר ממנו ואם בכלי דלית ביה כל כך קפידא כתב דלא סגי אחר במקומו ואפילו טוב ממנו כל שכן במעות דחשיבי וחשיבי דלא סגי בכלים ששוין כמותן במקומם ובהדיא תנן בפרק מציאת האשה פסקה להכניס לו כספים סלעה נעשה ששה דינרין משום דחשיבי טפי שהן מוכנים לשכר מיד: גם דנרי זהב שהן טבועים אמרינן התם שהן ככספים להוסיף שליש וכלים של זהב הרי הן כשווין:

עוד הוסיף הבל על הבליו בדברים שהוסיף וכתב לכאן בענין זה וזה לשונו: והבאתי ראיה מכאן דכיון שאמר שאין עושין היקש על זה הדין דוקא לאצטלית הא אם לא היה אצטלית או כלי אלא זוזים היינו עושין היקש והיינו אומרים לאו דוקא: ואם תאמר למה נאמר שהמתנה באצטלית או בכלי נאמר אצטלית דוקא: והמתנה בזוזים נאמר או הם או שוויים דהא קיימא לן בין לגבי גטין בין לגבי קדושין צריך ליתן כמו שהתנה וכל שכן אם יש קפידא בין מה שהתנה למה שנותנן לו וזה פשוט בכל הפוסקים דלדעת כולי עלמא אם יש קפידא וכו' דלאו קיים תנאו קרינן ביה וכל שכן לדעת הר"ן ובעל מגיד משנה ז"ל שהן סוברים דאפילו במקום דליכא קפידא צריך לקיים ממש כמו שהתנה דאנן סהדי שיש קפידא בין זוזים לשוויים דרוב העולם רוצים בזוזים משוויים: ויש לומר שהמתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז אם הוא רוצה להתנות דוקא על זוזים צריך לומר על מנת שתתני לי מאתים זוז בעין אבל האומר על מנת שתתן לי מאתים זוז סתם אינו מתנה שיתן לו זוזים אלא או הם או שוויים ומה שאמר מאתים זוז כדי ליתן לו ערך וגבול כמה הוא רוצה ממנו ומפני שכל הדברים נערכין במעות אומר לו מאתים זוז כדאמרינן בקדושין באותה שמעתא דכל הנשום דמים באחר: אבל מי שמתנה באצטלית או בכלי אנן סהדי דדוקא קאמר עכ"ל: ועתה ראה והשתומם על נופך זה שהוסיף בה משלו וחייב מדברי הרמב"ם ז"ל דבר שלא נתחייב באומרו דוקא לאצטלית וכו' כמו שגלוי למי שיש לו קצת הכירה במושכל שזה לא יתחייב:

עוד כתב שהאומר על מנת שתתן לי כך וכך זוזים ממטבע פלוני כעובדא דילן דאין זה מעות דוקא עד שיאמר מעות בעין: ונעלם ממנו והוא לא ידע דאפילו גבי משא ומתן דלית ביה קפידא כתנאי קדושין וגטין הוי פלוגתא דרב ושמואל בפרק שבועת הדיינין גבי הטוען על חברו שתי כסף יש לי בידך דינר זהב יש לי בידך דרב אית ליה דשוה קאמר כלו' דשוה שתי כסף או שוה דינר זהב קא תבע: ושתי כסף או דינר זהב דקאמר היינו שומתן לפי שדרך בני אדם לשום בהם ושמואל אית ליה דדוקא קאמר והלכתא כשמואל בדיני: וכן פסק רבי' האיי גאון ז"ל בשערי השבועות זה לשונו וכן אם תבע ממנו דינר זהב והנתבע מודה לו בדינרי כסף אע"פ שמודה לו בדינרין ואין מודה לו בזהב פטור: ואם יעלה על דעתך דדוקא זהוב הא דזהוב לא מהני ולא מידי: ואם אמר זהב לחודיה סגי: והכין נמי אמרו ז"ל אמר רב אשי כל האומר דינרי זהב כאומר דינרי זהב זהוב ע"כ: וכן פסקו מן המפרשים והרשב"א ז"ל וכתבו ז"ל דלא מבטלין דברי שמואל אלא במאי דסבר רבי חייא כותיה דרב לחוד אבל באידך הדרי' לכללין דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני: ועוד דלפום פשטא רב אשי כשמואל סבירא ליה בהא מדמתרץ אליביה עכ"ל: וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות טוען ונטען פ"ג: גבי פקדון ולאו דוקא נקט פקדון דהוא הדין לכל מילי דהא לא חילק כלל: וכן כתב עליו הרב בעל מגיד משנה ז"ל דפסק כשמואל וזה לשונו שם זה מתבאר בסוגיא שם אליבא דשמואל שהטוען דינר זהב סתמא דוקא קאמר ולא שוה וכו' עד ולפי פי' זה טענו עשרה דינרין ממטבע זו והודה לו באחר אין ההודאה ממין הטענה וכמו שכתב רבי' ז"ל וכו' ע"כ: וכן נמי כתב הרב בעל המגיד ז"ל פרק עשירי מהלכות זכייה ומתנה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דפסק כשמואל: אבל הרמב"ן והרא"ש והר"ן ז"ל פסקו בתרווייהו כרב ומיהו גבי פקדון חלקו וכתבו דאפילו לרב דוקא קאמר: עוד כתבו ז"ל דאפילו בהלואה דוקא כשתבעו מטבע של אותו מקום היוצא בהוצאה לפי שדרך כל אדם לשום במטבע: אבל במטבע של מלכים הראשונים או של מלכים אחרים דוקא קא טעין לפי שאין דרך בני אדם לשום באותו מטבע: עוד הוסיף לומר הרשב"א ז"ל דאפילו לרב כי אמרינן דשוה קאמר דוקא בהלואה אבל בנותן בדוקא הוא וכו' עד אלא ודאי דאפילו לרב בנותן דוקא קאמר ע"כ: עוד כתב בתשובה על ראובן שאמר בשעת פטירתו ינתן כך וכך מנכסי לפלוני וינתן מנכסי ת"ר דינרין לשמעון וכו' עד ועכשיו בא שמעון ליקח ת"ר דינרין אלו במעות והאפטרופוס של יתומים טוען שאין ליתן לו מעות אלא מעט מן העדית ומעט מן הבינונית ומעט מן הזיבורית: והשיב נראה לי שהדין עם שמעון דכל שאומר תנו לו כך וכך מעות דוקא קאמר ולא שוה ופלוגתא היא דרב ושמואל וכו' ע"כ וכן הסכים הר"ן ז"ל: ואף על גב דבמלוה ופקדון פסק כרב דשוה קאמר היינו משום טעמא דכתב בחתימת דבריו ז"ל וטעמא דמילתא דמסתמא טוען תובע באותו ענין שיתחייב בו הנתבע שבועה דהא אמרן דתובע שוה אפילו הנתבע משיב דוקא חייב וכו' ע"כ מה שאין כן לומר בנדון שלנו: וגדולה מזאת כתבו מן המפרשים ז"ל דכל מאי דאמרינן בשמעתין שוה קתני היינו דקתני תנא שוה בפירוש דאלו לא קתני שוה בהדיא הא ודאי דוקא הוא וכו' ע"כ: והריט"א ז"ל כתב בזה זה לשונו והנכון מכל מה שאמרו דרב מפרש דמתני' דקתני דינר זהב יש לי בידך שקבלת ממני לתת לי שוה אותו דינר זהב: והלה אמר דינר כסף או תריסית הוא שיש לך בידי שקבלתי ממך וכו' עד כאן הילכך כ"ש וכ"ש גבי תנאי קדושין וגירושין דאיכא קפידא טפי וצריך לקיים התנאי כמו שהתנה ממש דאפילו לרב היכא דקאמר על מנת שאתן לך כך וכך דינרין או כך וכך מעות ממטבע פלוני דוקא הוא וצריך ליתן מאותו מטבע עצמו ולא שוויו לא בכלים ולא בזולתן ואפילו ליתן מטבע אחר במקומו לא סגי לדעת ר"ח והרמ"בם והרש"בא ומן המפרשים ז"ל ודלא כרש"י ז"ל שכתב דכל שם מטבע אחד הוא: ומה שהביא ראיה לדבריו מהנשבע לחברו פשוט הוא דשבועה לחוד ותנאי קדושין וגטין לחוד כמו שכתב כ"ת: גם גבי נתינה בעל כרחו כתבו הרש"בא והרי"טבא ז"ל והוא הדין לנשבע ליתן לחברו נותן לו בעל כרחו ונפטר וכו' והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת ע"כ: ומה שכתב ועוד דאפילו אם נאמר בעלמא שצריך ליתן לה זוזים: בנדון שלנו אינו חייב ליתן לה זוזים אלא אם נתן לה תכשיטים יצא ידי חובתו דודאי לא נדר ליתן לה ט"ו אלף עוטמני אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ע"כ: הבל יפצה פיהו דזה לא נכתוב בשאלה ולא בטופס התנאי אלא שהוא עושה הנחות מדעתו ואפילו אם היה נזכר מי יודע אם היתה כונתה לקנות אותן תכשיטין ששלח לה או זולתן והיא לא אמרה שקבלה אותן אלא בתורת סבלונות ועליו הראיה: כתבנו כל זה לרוחא דמלתא דלפי הטענה הראשונה אין כאן ריח קדושין כלל כדכתיבנא: ואפילו לדברי הכת המנגדת שאלמלא כך לא היינו משיבין עד שהיינו עומדין על דברי שתי הכתות: ואמנם הספק שיש להסתפק בו בענין הזה עם היות שלא השגיח בו החכם המשיב הוא זה אי אמרינן דהוי אנוס בדבר מצד מה שגיזם עליו אביה להלשין אותו או לא: כיון דאשכחן לחד מרבוותא דאמר דאפילו הגיזום מקרי אונס לענין מודעא: והנראה לעניות דעתין דאין כאן מקום ספק כלל דלו הונח דהוי הגזום הזה מילתא דלא שכיחא הרי קבל עליו שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם ולא דמי לההוא דזבין ארעא וקביל עליה כל אונסא דמתיליד: דפרק מי שאחזו: ולהנהו דזבין שומשמין אגודא דנהר מלכא ואגיר מלחי למעברינהו וקבילו עליהו כל אונס דמתיליד ואתו לקמיה דרבא ואמר להו קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי אונסא דלא שכיח הוא: ע"כ: דהתם איכא למימר דלא קביל עליה אלא כל אונסא דשכיח דמתיליד: והאי כל קאי אכל מיני אונסין דשייכי באונסא דשכיחי אבל הכא הא קיבל על עצמו שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם ודיקא דקאמר שום ובעולם שהוא כלל הכללים וכדמוכח ממה שכתבו התוספות גבי תיובתיה דרבינא אמתניתין דאם לא יעמוד מחילי זה ונפל הבית עליו וכו' ועוד שלא הגזים עליו אם יוליך המעות לארוסתו דיכול היה לשלוח המעות לארוסה אחר ההגזמה והיא תקבל או לא תקבל: ואין סברא לומר שאם היה שולח המעות לארוסה היה מלשין אותו: הילכך כיון שקבל עליו שלא לטעון שום טענת אונס לא יכיל למיטען אפילו אי הוי אונס וליכא למימר בהא מילתא אונסא דאתיא מעלמא קבילת עלי: אונסא דאתיא מחמתך לא קבילת עלי: וכדאמרינן פרק הכותב אחריות דעלמא קבילת עלי אחריות דאתיא מחמתך לא קבילת עלי כפי שטת הגאונים ז"ל דהתם לעולם אתי הערעור על המכר מחמתו בהכרח ירצה הוא או לא ירצה: ואילו הכא לא אתי אלא מחמת האב דהיא לא הגזימה עליו ואפילו אי הוי מחמת ממש אפשר להכניס זה בתוך התנאי שהתנה על עצמו שלא יטעון שום טענת אונס אפילו מחמתה דאף התם אלו היה מקבל עליו האחריות בכל ענין כהאי גונא דהכא מצינא למימר דלא הוה יכול למימר אונסא דאתיא מחמתך לא קבילת עלי: וגדולה מזאת כתב הריב"ש ז"ל בתוספות דכתובות שלו פ"ק וז"ל ונראה דכיון דתקון רבנן בגיטין אין אונס משו' צנועות ומשום פרוצות דאפילו היכא דליתא לההוא טעמא כגון הרי זה גטך מעכשיו אם באתי לזמן פלו' ונאנס ובא דהוי גט וכו' וכן נמי בממון דטוענין טענת אונס בגטין באונסא דלא שכיח כלל: והא דטוענין הני מילי כשנתקיים התנאי מתוך האונס אבל היכא שנתבטל מתוך האונס לכולי עלמא אין טוענין דמכל מקום הרי לא נתקיים תנאו וראיה לדבר אצטלית דאמרינן בפרק מי שאחזו מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גטך על מנת שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטלתו ואמרו חכמים דאינה נותנת את דמיה דאצטלית דוקא קאמר: והא התם כיון דאבדה אצטלתו אנוסה הוא ולא מציא למיטען טענת אונס: והיכי לא מקשינ' מינה למאן דאמר יש אונס בגיטין: ועוד יש ראיה לזה מנתינה בעל כרחו למאן דאמר לא שמה נתינה: וכן מדתנן הרי זה גטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים או שתניקי את בני שתי שנים ומת האב או הבן אינו גט ולא אמרינן דליהוי גט שהטעון שאנוסה היא: ואפילו רשב"ג דפליג התם ואמר דכל שאין העכבה שלה הרי זה גט לאו משום טענת אונס הוא אלא משום דעל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים לא משמע ליה אלא בחייו דהא קאמר שתשמשי את אבא ויכולה היא לומר תן לי אביך ואשמשנו אבל לכולי עלמא משום טענת אונס לא והיינו דלא מקשינ' מינה למאן דאמר יש אונסה בגטין: ועוד דלא מפלגי בה בין מת האב לנפל הבית עליו דהוי אונסא דלא שכיח כלל אלמא דכל מה שנתבטל התנאי באי זה ענין שיהיה לא טענינן טענת אונס כלל עכ"ל: וכן הביא דברי הרא"ה ז"ל שכתב בחתימת דבריו זה לשונו ואי בדאמר הרי את מקודשת לי אם אבא ונאנס ולא בא: בהא דברי הכל אין אונס ואפילו בממון כמו שכתבתי למעלה ע"כ: כללא דמילתא דאפילו למאן דאית ליה דיש טענת בקדושין בכי האי גוונא דילן לית ביה טענת אונס כלל וכל שכן להרב בעל העטור והר"ן ז"ל דאית להו דאין טענת אונס בקדושין ואף על פי שכת' בעל העטור ז"ל דאיתשיל קמי ריש כלה יש אונס בקדושין או לא ולא איפשיט דעתו הוא ז"ל דאין בהן טענת אונס: וכן כתב בהדיא במקום אחר גבי מנין התנאים ז"ל ארבעה עשרה שלא יהיה בו אונס שכל תנאי שאירע בו אונס התנאי בטל לבר מגרושין וקדושין והכי מוכח בירושלמי דקדושין בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד כלומר דאין טענת אונס: וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד וכו' כלומר ויש טענת אונס דמשמע מהתם דאין טענת אונס בקדושין כרבי יוחנן דקיימא לן כותיה לגבי ריש לקיש ואף על גב דאמרינן התם דצוה רבי יוחנן וכו' כבר תרצה הר"ן ז"ל שם: והכי מוכח נמי מירושלמי דפרק מי שאחזו דמייתי התם האי פלוגתא גופה דריש לקיש ורבי יוחנן ואוסיפו בה עובדא דחד בר נש אקדים פריטי לאילפא וכו': אבא בר רב הונא בשם רבי אבא הוה מצלי דינגב נהרא בגין דיסב פריטין: כלומר שהקדים מעות לאילפא ובעי מהדר ביה והוה מצלי דינגב נהרא כי היכי דלימא ליה למארי אילפא הב לי פריטי דיהבית לך דהא לא מצית לעבורי אשכח' רב נחמן ורבי יוחנן ורבי בא סברין כרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט: ריש לקיש ורב נחמן בר יעקב סברי כרשב"ג חתכה דדה כמי שעכבה וחתכה דדה כמי שלא עכבה עד כאן בירושלמי: והביא אותו הרשב"א ז"ל בחדושיו שם וכתב עליו זה לשונו ונראה דנוסחא זו משובשת ואיפכא גרסינן רב ורבי יוחנן ורבה לא סברין כרשב"ג דהא ריש לקיש ורב נחמן יש טענת אונס סבירא להו כרשב"ג עד כאן: ולפום האי גרסא אשתכח רבי יוחנן דקאי כרבנן דהלכתא כותיהו לגבי רשב"ג לדעת רוב המפרשים ז"ל: ונראה דמכאן ראיה דההיא כללא דכייל רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וכו' לאו דוקא הוא דהא רבי יוחנן גופיה לא סבירא ליה הכא כותיה: משמע בהדיא דלאו דוקא קאמר אלא היכא דאיכא טעמא דמסתבר: וכמו שכתב הריא"ף ז"ל פרק גט פשוט גבי גמרא דהמלוה את חברו על ידי ערב וכן פסק הרמב"ן והרשב"א ז"ל: וידוע הוא דבירושלמי לא תלו טעמא דרבנן בנתכוון לצעורה כדתלו בגמרא דילן דהא תלינן התם פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן בקדושין בפלוגתא דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דגבי גטין ועל כרחין דגבי קדושין לא שייך לומר נתכוון לצער ואף על גב דאשכחן לרב נחמן בר יעקב דהוא בתרא דעבד עובדא כותיה דרבי שמעון בן גמליאל ומעשה רב נראה לי דכיון דפליגי רבים עליה דרב נחמן וריש לקיש לא שבקינן רבים דאתו כרבים ועבדינן כיחיד או כתרי דאתו כיחיד: ועוד דהאי מילתא דהאי דהוה מצלי כעובדא דמיא דאו לאו דהוה פסיקא ליה דדינא הכי לא הוה מצלי דינגב נהרא בדיל דיסב פריטי דיליה בפועל: ומרה דשמעתא דהיינו בריה דרב הונא בתרא נמי הוא ולהלכתא אמרה לשמעתיה: מיהו דברי הר"ן ז"ל שכתב בזה בקדושין פרק האומר צריכין עיון דקא מחלק התם בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בין קדושין לגטין ואשכחן התם פרק מי שאחזו דתלו מלתיהו דקדושין בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דגיטין כדכתיבנ' לעיל ואיכא למימר דהתם לאו דוכתא וכיון דהכא בקידושי' דדוכתה לא קא מייתי הך עובדא דרב נחמן בר יצחק ולא כולה מילתא דרבנן ורשב"ג שמע מינה דליתא להך מילתא ולא סמכינן אהך עובדא דרב נחמן לגבי קדושין כלל וכמו שכתב הרשב"א ז"ל פרק השולח גבי טענת אונס זה לשונו ולענין טענת אונס קיימא לן דאין טענת אונס בגטין וכדמשמע פשטא דעובדא דההוא דאתא ופסקיה מברא ואמר להו חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא: ואף על גב דדחינן לה בשמעתא קמייתא דכתובות ואמרינן אונסא דשכיח שאני התם לאו דוכתא וכיון דהכא דדוכתא הוא לא פרישי לה הכי שמע מינה כפשטא מפרשים לה ומשום דאין טענת אונס עכ"ל: והכי נמי איכא למימר הכא לפי דברי הר"ן ובעל העטור ז"ל שלא הביאו אלא ההיא דקדושין לבד וכל שכן דסוף סוף סוף בעקרה דמילתא קיימא לן דאין אונס בגטין דלאו כותיה דרב נחמן ועל כרחין דעובדא דיליה בתר תקנה הוי הילכך סוגין דהתם דפרק מי שאחזו לאו דסמכא היא ולא סמכינן עלה לא בגרושין ולא בקדושין כך נראה לי לדעת הר"ן ז"ל ואריך: זהו מה שראיתי לכתוב לכ"ת בענין זה: כפי קוצר היד והזמן וטרדת הלב והמחשבה: והרץ הנמרץ עומד על ימיני להבהילני: ושלום רב: וישע יקרב:

כנפש נאמנך משה ן' אל אשקר נ"ר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף