שו"ת מבי"ט/ג/קל

שו"ת מבי"ט ג קל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן קל

שאלה מארץ רחוקה באו אלי מאשכנז פסקי רבנים נחשבים לגאוני' על עסק ביש אשר קרה שם כי איש מוחזק לבליעל כינוייו ז"למן אשר זלזל בבת ישראל המוחזקת בכשרות וביחס ומינה אנשים ריעים לו ורעים לשמים ולבריות שיעידו על כי קדש' ונכתב עדותם וחתימתם על ספר ומזה נתגלה שקרותם וזיופם וכמו שהאריך ואזן וחקר א' מן הרבנים מהר"ר יעקב נר"ו יוסף דיינא יצ"ו חקירות מן אלף עד למד אלף לשונו ופיו ולימד דעת את העם להשכיל ולדעת את אשר. עוות זלמן הנז' בתוכחות מוכיחו' זיופו ואמתלאות מאמתי' אשר שקר ענה בבת ישראל מלבד מה שכתבו לפי הדין בפיסול השטר ופיסול עדותם והעד מסייעם וכל דברי הרבנים כנים ומיוסדים על אדני פז בביטול הקדושין והתר הבת לינשא לעלמא לא נרחקו ולא היו יריאי הוראה זו כ"א על תשוב' מהרי"ק סי' ע"ד על שטר שבא כתוב וחתום בפני ב"ד שפלו' קדש בת פלוני בד' תפוחים ולא נודע כתב ידם לב"ד ובא מקדש עצמו והודה כי הכל היה שקר וכזב וגם העדים באו לב"ד ואמרו שאין זה כתב ידם ושמעולם לא ראו שקדשה ולא נמצא שום איש במקום ההוא ולא במקומו' הקרובים שיכיר אותן החתימות אם היו חתימו' העדי' הנז' וגם האשה ואביה אמרו שלא נתקדשה מעול' ועכ"ז כתב שאין כח ביד ב"ד להוציאה בלא גט שעדי' החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד כרשב"ל וכתב כי מיד כשנקרא השטר בב"ד הוחזקה מקודשת בדין תורה דנהי דאחמור רבנן להצריך קיום בגט ובשטר שלא להנשא לשוק ולא להוציא ממון עד שיקיים הגט או השטר אבל להקל ולהתיר אי אפשר הואיל ומדין תורה מקודשת לא אקילו רבנן לאצרכא קיום וכו' ע"כ:

ומאד הפריז הרב מהרי"ק ז"ל על מדותיו לכתוב כי אפי' שהמקדש והמתקדשת והעדים מודים שהכל שקר וכזב שיחושו לשטר שנראה בב"ד בחתימת העדים שאין כתב ידם יוציא ממקום אחר והם עצמם אומרים גם כן שמעול' לא חתמו ושלא נתקדשה בפניהם דכי האי גוונא ובציר מינה בדררא דממונ' אפי' מלוה לחודיה מודה לוה פטור ואע"ג דהכא מילתא דאיסורא ואי איכא סהדי מהימני שקדשה לאו כל כמיניה דמקדש לומר שלא קדשה אפי' הכי כשכולם מודים איש ואשה ועדים שהכל שקר כנדון דיד' אמאי צריכה גט שטרא חספא בעלמא הוא כיון דצווחי עדים וצווחי מקדש ומתקדשת ואמרי בדאי הוא דהא דכתב הרב ז"ל דהואיל שהובא השטר בב"ד וקראוהו ב"ד והוחזק בב"ד שוב לאו כל כמיניהו לומר לא חתמנו מעולם דלא אתי בעל פה ומרע לשטרא לא היא דהבאת שטר לב"ד וקריאתו אינו מחזיקו לקיים כל עוד שלא יצא כתב ידם ממקום אחר או לא העידו הם על כתיבתו ומשום שהובא לב"ד וקראוהו לא תלו ליה ב"ד סיפא אגביה אדרבא כשמביאים שטר לב"ד הוא לרעותא אם לא נתקיים או לטיבותא אם נתקיים ומימרא דרשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו כשאין העדים מצויים שב"ד רואים שטר כתוב כהלכתו ועדים חתומים בו חתימות שונות זו מזו שנרא' שכל עד חתם על השטר כהלכתו וכל ישראל כשרים כ"ש אם הם שמות אנשים ידועים שנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מדאורייתא ולא היה צריך קיום אלא מדרבנן שכיון שחתומים בשטר כהלכתו אנחנו חושבים מסתמא שלא יערערו העדים כשיבואו אלא שיאמרו זו חתימתנו היא אבל אם באו העדים עצמם מעיקרא וערערו על חתימתם כיון שלא יצא חתימת ידם ממקום אחר לא נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מפני שהובא בב"ד וקראוהו כיון שהעדים עצמם אומרים אין זו חתימתנו וכ"ש כשהלוה עצמו ג"כ צווח שהוא מזוייף דכי האי גוונא הוי כחספא בעלמא אפי' מדאורייתא כל שלא נתקיים בב"ד שיצא חתימתם ממקום אחר או ניכרת חתימתם ע"פ עדים אחרים כ"ש כשבאים עדים עצמם ומערערים על החתימה והרב ז"ל רצה לתרץ זה שכתב ואי משום דקאמרי סהדי אין זה כתב ידינו בהא לית לן להתירה הואיל שהובא השטר בב"ד וקראהו ב"ד והוחזק בב"ד שוב לאו כל כמיני' לומר לא חתמנו מעולם דלא אתי בעל פה ומרע לשטרא ע"כ וכבר כתבתי שבהבאת השטר לב"ד וקריאתו לא החשיבו יותר ממה שהי' מקודם שבא לב"ד שאפילו לדעת הרב ז"ל היה כחספא בעלמא כיון שאין מי שיכיר חתימתו (אבל( ואף] למה שכתבתי שעדים החתומים בשטר לב"ד נעשה כמי וכו' (הרי) [הוא אם] נחשב השטר שראוהו כתוב וחתום כהלכתו חתימות שונות זו מזו מאנשים בלתי ידועים דזייפי אפילו הכי לא החשיבוהו לשלא יוכלו העדים לערער ולומר אין זו חתימתנו כיון שאין חתימתם יוצא ממקום אחר כ"ש כשלא נחשב כ"כ אלא בהבאה וקריאה לב"ד דפשיטא שלא יתחזק השטר בזה לשלא יוכלו העדים לומר אין זו חתימתנו כיון שלא יצא חתימתם ממקום אחד ופשיטא דמלתא דר"ל שנעשה כמי שנחקר' כו' היינו כל שאין העדים מצויי' שנעמיד השטר בחזקת כשר כדפי' אבל אם ערערו העדים על חתימתם אפילו מדאורייתא הוי כחספא בעלמא כיון שלא יצא חתימתם ממקום אחר כמו שהארכתי על כן הוא דבר תמוה מה שכתב באותו נדון שכולם עדים איש ואשה אומרים שהשטר מזוייף והקדושין שקר וכזב ואין מי שיכיר החתימות בכל הגליל ויכתוב הרב ז"ל שצריכה גט אני חושב בודאי כי לא הודה לו הרב השואל ולא חביריו ולא הצריכוה גט על ריח אות' התפוחי' (שבידו) [שבדו] בשטר שנתקדש' כי כפי הדין לא היה שום חשש כלל באותן הקדושין עוד יש קושי בהוראה זו מה שהודה המקדש עצמו שלא קדש דאע"ג (דאי איכא) [דאיכא] שקדש אע"פ שיודה הוא ויאמר שלא קדש לאו כל כמיניה אפ"ה איכא דוכתא דמהני מידי הודאת המקדש כמו המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים ובטל התנאי אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מאישות הרי שהוא נאמן בלא עדים לקיים הקדושין דאע"ג דאי הוי באיפכא משמע דלא יהא נאמן בינו ובינה כמו אם ביטול התנאי היה לשלא תהיה מקודשת לו שהתנה עמה אם תעשה כך תהיה מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת וחזר ובטל התנאי שאפי' שלא תעשה לא תהיה מקודשת משמע דלא מהני ביטול התנאי לשלא תהיה מקודשת לקולא כי אם בפני עדים ואפ"ה נאמן לשתהיה מקודשת כשבטלו בינו לבינה והיא חומרא דאתי לידי קולא שאם לא היה מבטל אם א' היה מקדשה קודם ביטול התנאי היו קידושין ועכשיו שבטל חלו קדושין מיד ולא חלו קדושי האחר על פי מה שבטלו הוא בינו לבינה ואחר כך הודיע שבטלו הא הכא דמהני דבור המקדש נגד העדים שקדשה השני אם כן גם במה שנשאל הרב ז"ל המקדש הודה שלא קדש והוא סעד גדול לעדים שיהיו נאמנים אפי' לדעת הרב ז"ל שאין העדים נאמנים לומר לא חתמנו כיון שהובא השטר בב"ד והראוהו וגם לחוש לזה לא נתן לב הרב ז"ל לצרף הודאת המקדש עם ערעור העדים לבטל הקדושין ואפילו שהחמיר הרב ז"ל שם בהודאת כולם שלא היו קדושין היינו משום שהשטר הובא לפני ב"ד וקראוהו שלם והוחזק לדעתו אבל בנ"ד שהשטר בהבאתו לב"ד הורע שהעדים היו חתומים על נייר מדובק בסוף כתיב' השטר ותחת כיסוי העור היה העד הראשון חתום שם עם עד אחר דאין כאן שום עדים על עדות כתיבת נתינת הקדושין דזיל הכא עדים של מעלה אינם בנייר על כתיב' הקדושין ואיכא למימר שחתמו ארישא דמגלת' להראות חתימתם ובא המקד' והדביקו בסוף הנייר של כתיבת עדות הקדושין באומנות שלא היה נראה אלא שהיה בנייר א' ככתיבה של העדות עם החתימות וזיל הכא לעדים שלמטה מן הכיסוי שאע"פ שהן בנייר של כתיבת העדות אינם נקראי' עמו שהן מכוסי' בנייר הדבוק למעלה מהם וכשחתמו אפש' שהיה הכיסוי נהפך למעלה על הכתב ולא חתמו אלא על נייר חלק כיון שבא לפני בית דין דבוק אינו נאמן פולדר לומ' שהשטר והעדי' היו מגולי' לפניו כיון שבא לפני ב"ד במכסה והרי זה שטר בלא עדי' ובהא מוד' הרב הקולון ז"ל דהוי חספא בעלמא אע"פ שהיו העדי' מודי' שחתמו על כתיבת עדו' הקדוש' מה שאינו כן:

ונניח השטר בין שטרות רעועים ונקבל עדות העדים על, פה ונמצאו העדים שלשה שמות וארבע חתומים הב' של המכסה הם אברהם ב"ר יצחק מנחם בר נתן ושתח' המכס' נאם אפרי' ב"ר משה נאם אברה' בר יצחק וזה אברה' ב"ר יצחק לא נודע אם הם ב' אנשי' ידועי' אשר שם כל א' בשם חבירו או הוא איש אחד חתום ב' פעמים או אינו שום איש ידוע אלא שם בעלמא שבדה זלמן מלבו לחפש על איזה איש שיהיה שמו אברה' בן יצחק ויפתה אותו עד שיאמר שהוא עד ושהוא חתם ועד, עתה לא נודע מי הוא אם חי או מת או היא תחימת שם בעלמא מכל איש ידוע כי כן נרא' מחקירות הרב דיינא נר"ו כי לא נודע זה אברהם מי הוא לא החתימה של מעלה ולא של מטה וכן כתו' בחקירות אשר עשר ליצחק פילדר שהי' איש א' ששמו כך אבל אינו מכירו ולא ראהו לא קודם ולא אח"כ שחתם גם מנחם בר נתן כמוהו כי לא הוזכר עוד בכתב הרבני' מפני שלא היתה חתימתו כי אם על המכסה לא נשארו עדים כי אם אפרים ב"ר משה ואברהם ב"ר יצחק וזה אברהם ב"ר יצחק אם הוא מי שחתום במכסה הדבוק תחת כתיב' העדות או אחר יהיה מי שיהי לא נודע מי הוא ולא מקומו איו והרי הוא כמי שאינו נשאר אפרי' המכונה גומף אשר עתה כשבא לב"ד זלמן כבר מת גומף הנז' שנראה שבחייו לא היה מוציא השטר בחתימתו שהיה הוא מכחישו ועתה שמת הוציא כתיב' ידו וגם עתה אין מי שיכיר אותה אדרבא כתב הרב דנייא כי היה זה גומף אדם כשר ולא היה נמצא במעשה מכוער כזה בפרט שהיתה משודכת לאחר. גם מה שכתב פלודר בעדותו תחת השטר והעדים אין זה קיום לחתימתם כי הוא כתב כי באו אלו השנים החתומים לפניו לא כתב החותמי' בפני גם הוא עד א' ולא העיד בפני ב"ד שיקיימו תחימת העדים על פיו והרי זה גומף מת ואין שום עד שיקיים חתימתו אינו נחשב לעד א' בשט' כ"ש שאינו נחשב לעד א' המעיד לפני ב"ד על קדושין שאין חוששין לעדותו:

גם עדות פלודאר עצמו שראה שנתן זלמן הקוים ואמ' לה הרי את מקודשת לי כו' כבר כ' שבלא כונה נכנס ושהגידו לו העדים החתומים איך היה המעשה מתחלתו ועד סופו כמו שכתוב בעדו' השני' עדים שאמר' היא תנם לי במתנה תקות החוטי' ושזלמן אמר לה אני אתנם ליך במתנה אם תתרצי להיות מקודשת לי בקוים והיא אמרה כן תנם לי אותם על זה ואז נתן לה הקוים מידו לידה ואמר הרי את מקודש' לי בקוים הללו כדת משה וישראל ולפי זה הוא לא נמצא בכל זה שעבר ביניהם מקודם ולא נמצא כ"א באמירה אחרונה שאמר הרי את מקודשת לי בקוים וכו' ולא ידע אם היה ביניהם איזה תנאי ועל מנת כן קבלה הקוים גם לא ידע אם היא ראתה אותו כשנכנס ושמע מיד הרי את מקודש' לי וכו' כי לדעתו היא היתה טרודה לקבל הקוים ולא ראתה אותו כשקבל' וגם כי יש פוסקים שכתבו שאעפ"י שאין חוששין לקדושי עד א' אם העד הא' אמר כי בפני שני עדים אחרים קדשה ואפי' בפני עד א' עמו שחוששין לקדושיו היינו כשמעיד על עדים או עד ידועים כשרים אבל בנ"ד אינו מעי' אלא על אברהם בן יצחק שאינו ידוע ואינו ניכר שכתוב בחקירות ששאלו ב"ד אם היה מכירו וכמה פעמים ראה אותו ושהשיב שראה א' ששמו כך אבל אינו מכירו ולא ראהו לא קודם ולא אחר כך ראהו בבית מושלן וכו' ושאלו לו אם הוחזק שמו אצלו והשיב לא אבל ראהו שחתם ושאלו עם מי חתם והשיב עם גומף שחתם גם הוא בפניו ע"כ הרי שהוכחש מקודם אמ' ראה א' ששמו כך כו' ולא ראהו לא קודם ולא אחר כך וראהו בבית מושלן ואחר כך אמר שראהו שחתם והחתימה היתה עם גומף ואח"כ כששאלו לו באיזה יום ובאיזה מקום ובאיזה זמן כתבו והשיב אינו יודע אם הוא באותו יום או ביום של אחריו וכמדומה לו שהיה יום שלאחריו בבית זלמן ובפני אותו השנים החתימה היתה בו ביום והשני של אחריו היה ביום של אחריו ע"כ וזה הלשון ובפני אותו השנים וכו' אינו מובן אבל כתב איני יודע אם הוא וכו' וכמדומה וכו' בבית זלמן הרי שהוכחש שקודם אמ' שראה א' ששמו כך וכו' ולא ראהו לא קודם ולא אח"כ וזאת הראיה כתב שהיתה בבית ר' מושלן שהיה קודם בשעת הקדושין ואח"כ אמר שכתיבת החתימות היתה בבית זלמן כמדומה לו ביום של אחריו הרי שראהו אח"כ והוא כתב שלא ראהו אח"כ אם לא שנא' כי מה שכתב שלא ראהו לא קודם ולא אח"כ שחוזר על מה שכתב קודם כי היה בתחלת ניסן כשראהו ולא ראהו קודם תחלת ניסן ולא אח"כ אבל בתחלת ניסן אפשר שראהו ב' פעמים ביום ב' בבית ר' מושלן וביום ג' בבית זלמאן אלא שמה שכתב אח"כ שראהו בבית מושלן נראה כי על זאת הראיה שהיתה בתחילת ניסן אמר ולא קודם ולא אח"כ וא"כ ההכחשה אינה מוכרחת ועכ"ז לא העי' על איש ידוע לשנאמר שיחושו לקדושין אפי' הוא א' כיון שאמר שאחר היה עמו גם עדותו של גומף שחתם בפניו כיון שמת כבר גומף קודם זה אין כאן שום עדות עליו כמו שכתב הרשב"א בתשובה שהביא בב"י סי' מ"ב שכל עד שמעיד שנתקדש' פלוני לפלו' בפניו ובפני אחר שמת הרי הוא כעד א' ואין חוששין לקידושיו ואפילו שיש מי שאומר שקודם שמת שמע ממנו שנתקדשה בפניו כל שלא העיד בב"ד אינו כלום כ"ש בנ"ד שזה גומף היה כמה ימים שמת ואין מי שיעיד עליו בשום דבר אלא זה פלודאר שמעיד עתה על חתימתו וא"כ נשאר פלודאר לבדו ואין חוששין לקדושיו אפי' היה עד מוחזק בכשרות כ"ש שהוא מוחזק בפי הרבנים יצ"ו לשקרן ומזוייף ונמצא מוכחש בכמה דברים כמו שכתב א' מהרבנים גם יש הכחשת האשה לכל א' מהם דמהני מידי לדעת הרשב"א ז"ל. עוד יש לספק בקידושין אלו שכתוב בעדות שהיה ביד זלמן תקות חוטין הנקראין זריזא' ועוד תקות חוטין אחרים ובאה הבתולה ואמרה לזלמן בכמה תמכור האמה מאלו תקות החוטין והשיב בעד חצי טילאר ואמרה היא והרי הם זיוף ותמיד מכרם בשני פטין תנם אותם לי במתנה שאני צריך להם ועל זה אמר זלמן לנו הוו עדים ותשמעו מה שנדבר יחד וזלמן השיב על דבריה ואמר אני אתנם ליך במתנה אך בזאת אם תתרצי להיות מקודשת בתקות החוטין הללו ותרצי להיות אשתי והיא אמרה הן תנם לי אותם על זה וזלמן הנז' נתן לה אותם תקות החוטין מידו לידה ואמר בפניו הרי את מקודשת לי בתקות חוטין הללו כדת משה וישראל ואתם עדים על זה ומ' ריקלן הנז' קבלה תקות החוטין לפנינו לשם קידושין מזלמן הנז' לעיל ע"כ נראה מלשונם שהיה נותן דבר א' במתנה ודבר אחר לקידושין שבידו היו תקות החוטין ועוד תקות חוטים אחרים ועל תקות החוטים הנזכרי' בראשנ' שנקראים זריזר אמרה היא שיתנם לה במתנה ועל זה השיב זלמן אני אתנם ליך במתנה אך בזאת אם תתרצי להיות מקדוש' בתקות חוטין הללו והיא אמרה תנם לי על זה וזלמן נתן אותם חקות החוטים ואמר הרי את כו' נראה כי באותם החוטים שאמרה היא תנם לי במתנה ועליהם אמר הוא אני אתנם ליך במתנה אך בזאת אם תתרצי לי להיות מקודשת בתקות חוטין הללו ונרא' שתקות חוטין אלו שקדשה בהם הם האחרי' ולא קבלתם אלא על תנאי שהיה נותן לה הראשונים במתנה ולא נזכר בעדות שנתן לה הראשונים ולא נתקיים התנאי ולא תימא שכבר היו בידה הראשונים שהרי כתוב ובידו תקות החוטין ובהיותם בידו אמרה היא בכמה תמכור כו' ואמרה ג"כ תנם לי במתנה ואם נתנם לה העיקר חסר מן עדות הספר שהיה צריך שיעידו העדים שנתקיים התנאי שנתנם לה במתנה וקדשה באחרים שאם היה מקדש אותה בהם היה לו לומר אני אתנם ליך במתנה אך אם תתרצי להיות מקודשת לי בהם ולא אמר אלא שתתרצי להיות מקודש' בתקות חוטים הללו נראה שהם האחרים ועליהם אמר הרי את מקודשת לי בחוטים הללו ולא נזכר שנתן לה הראשונים ואפי' נאמר שהיו בידה כבר הראשונים מה שאינו נראה כן מלשונם עדיין היו בחזקת זלמן והוא אמר אני אתנם ליך במתנה אך בזאת וכו' והיא אמרה תנם וכו' כשאמר לה מיד הרי את מקודשת לי וכו' היה לו לומר והראשונים הם ליך במתנה שהוא אמר לה אני אתנם לעתיד ולא אמר לה אח"כ יהיו נתונים ליך וכל שלא אמר כן אפי' היו בידה עדיין היו בחזקתו ולא נתקיים התנאי ואי אפשר לפרש שעם אותם חוטין שאמרה היא שיתנו לה במתנה קדשה שהרי כתוב אני אתנם ליך במתנה אך בזאת שתתרצי להיות מקודשת בתקו' החוטין וכו' שנראה כי מלבד המתנה היה מקדשה בדבר אחר שאם היה מקדש' בהם לא היה נותן לה דבר שהקידושין שנותן המקדש הוא דרך קנין שמקנן עצמה לו בהן כדכתיב כי יקח איש אשה וגמרינן קיחה קיחה משד' עפרון וכמו שאמרו במסכת קידושין המקדש אחותו מעות מתנה אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו ומתנה הוא שנתן לה נראה כי באשה המותרת לו המעות הם קנין וכן המקדש האשה בין חזר' היא או הוא או שמת הוא א' היא אינם חוזרים שהיה ראוי מן הדין שיחזירום כי לא נתנ' אלא לכונס' והם דרך קנין והיו חוזרים שלא נתקיים הקנין ומפני שלא יאמרו קידו' תופסין באחות' אמרו שהם במתנה וכן אמרו כי יקח ולא שיקיח עצמו וכ' הרמב"ם ז"ל הדברים שיאמר האיש כשהוא מקדש צריך שיהי' משמע' שהוא קונה אותה לא שתקנה לו עצמה וכו' וכשאשה אמרה לאיש א' שהיה מוכר איזה דבר ואמרה היא תן לי מהן ואמר לה אם אתן ליך תהיה מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי היא מקודשת אפילו הכי כשאמר' היא תן לי שהוא דרך מתנה כשאמר הוא לה אח"כ אם אתן ליך תהי' מקודש' ר"ל אם אתן נתינה מיד ליד על קידושין דרך קנין קידושין לא דרך מתנ' והיא השיבה הן הרי היא מקודשת אבל בנ"ד הוא אמר בפ' אני אתנם לך במתנה אך בזאת וכו' שהמתנה לעולם קיימת אעפ"י שיקדשנה והנני בא אחר הרבנים נר"ו לרדוף אחר זלמן הרודף אחר הנערה אשר לא אירסה לו והוא משיא לה שם רע בשכונותיה וגם כי לא אוכל להשיגו להצילה בא' מאבריו כי רחק ממני דילמא יזדמן ליה כי ההוא עקרב' דיתבה על אקרוקת' ועברא נהרא טרקא גברא ונימא דחויא דרבנן טרקיה חזקו ידים רפות וידכ' תהיה בו בראשונה לשמתו וברכי' כושלות אמצו להודיע לכל הקהלות אשר סביבותיכ' את מחשבתו הרעה אשר חשב ויוסרו כל האנשי' הזדי' הפושעי' לבל יוסיפו עוד להוציא שם רע על בתולות ישראל הצנועות בבית אביהן וגם אנחנו נחלץ חושי' להכריז עליו ועל פלודר בארץ ישר' וחלקת' תקולל בארץ וראוי והגון לכל החכמי' הרבני' אשר נראה להם לחוש לקדושין אלו דרך חומרא שיתנו אל לבם דהויא חומרא דאתיא לידי קולא להקל בכבוד בנות ישר' לתת יד לפושעי' שיתעוללו בהם, ואחר שרואים שרוב חכמי הדור מזלזלי' בקדושין אלו ילכו אחרי רבים להטו' כוונת המוצי' שם רע ועדיו וחותמיו לבל יוסיפו עוד בני עול' לענות בנות ישראל הכשרות וגם כי חיוב יש לרבנים יצ"ו מדין תורה לבטל דעתם מפני דעת המרוב' גם צדקה תחשב להם לבטל הקול אשר יצא להחמיר על הבל פיהם וקולמוס' ויודיעו לרבי' כי הרבני' אשר התירו בראשונ' חקרו ודרשו הטב וידעו בענין שאירע בגבולם ושעליהם ראוי לסמוך וכולהו שיבי דכשורא תליא בהו ועליהו ולא על המחמירי' וכבוד והדר יחשב להם בעיני אלהי' ואדם נאם דורש שלומם בחברת כל חכמי ישראל המבי"ט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >