שו"ת מבי"ט/א/רסו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן שנשא אשה והיה אמו' בנכסים בעיני כל העם היודעים אותו. והיא הביאה עמה ג"כ נדונייתא תכשיטי זהב וכסף ומלבושים ושמושי ערש וכתב לה כתובתה כמנהג העיר מוקדם ומאוחר נדוניא ותוספות ובתו' שנתו לנישואין נפטר בלי זרע ואחריו נפטרה היא קודם שנשבעה שבועת אלמנה ואין בשטר הכתוב' נאמנו' לא לה ולא ליורשיה מורה צדק ידין דין זה שבאו יורשיו ותובעים כל הכתובה שהכניסה וגם מה שהיה לו בין רב בין מועט ובאי' בטענ' שלא נשבעה שבועת אלמנה והואיל לא נשבעה אי' ליורשיה דין כתובה ולא תוספ' כלל מה תהא דינו בזה בפרטות ושלום:
תשובה כל נכסי נדוניתה שהם בעין אין האלמנה צריכה שבועה ליטול אותן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ח והנכסים עצמן שהן נדוניתה נוטלת אותן בלא שבועה וכיון שהי' נוטלתן בלא שבועה אם מתה יורשיה נוטלי' אותה ג"כ כן כל מה שהוא מנכסי מלוג או מה שנתנו קרובותיה במתנה כל מה שהוא בעין נוטלי' כי לא היתה צריכה שבועה וכמו שכתב בטור א"ה סי' פ"ח דבין נכסי צ"ב או נ"מ נוטלה בלא שבועה וכל מה שנתנו לה הוי כנ"מ וכן כל מה שהיתה הוא מוחזקת בו מחיים מנכסי הבעל אמרי' (דאין) אדם מוריש שבועה לבניו כמ"ש המרדכי פרק כל הנשבעי' נאם המבי"ט:. נשאלתי על שטר א' שכתו' לכל מוציא שטר זה בעדו והוציאו אדם אחר לא הלוה הנקוב בשם בשטר ופרע לו הלוה קצת ואח"כ בא מלוה ושטרו בידו ותבע ללוה והשיב לוה שפרע קצת למוציא הש"ח כמו שכתוב בשטר לכל מוציא שטר זה בעדו וראיתי מי שדן והביא על זה תשוב' הרא"ש ז"ל שהביאה בנו בח"מ סימן ס"א שנהגו בשטר כזה שלא לגבות אלא בהרשאה והלוה ראה זכות לעצמו תשוב' הרשב"א ז"ל סי' תתק"כ שכתב שחייב הלוה לפרוע למוציא שטר אף בלא הרשאה ואני או' דלא פליגי אהדדי דהרשב"א ז"ל כתב לפי הדין כשאין מנהג והרא"ש ז"ל כתב לפי המנהג גם כי בדין היה חייב לפרוע ונראה לי לומר לדעת הרא"ש ז"ל לפי המנהג הוא דאין ב"ד גובין בשטר ההוא שאין מחייבים אותו לפרוע כיון שהוא מנהג לכתוב הרשאה כשבא לגבות בבית דין אבל אם מוציא שטר זה עצמו הוציאו והראהו ללוה ופרע לו מה שפרע לו מכח השטר שהוציא ליכא בזה מנהג דלא כ"ע מנהגא גמירי ואינו חייב לחזור ולפרוע למלוה עצמו כיון שנתחייב ג"כ למוציא ויש כיוצא בזה מי ששולח כתב למי שחייב לו שיתן מה שחייב לו לפלו' ונתנו אין הנותן חייב באחריותו כיון שנתנו למי שכתב הוא אבל אם אינו רוצה לתת לשליח אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיבא בהרשאה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"א ופ"ב בהלכות שלוחין וה"נ לפי המנהג אין מגבין ב"ד בלא הרשאה אבל אם הוא רוצה לתת מפני שראה השטר שהוציא זה בידו הוי פטור ולא מחייבינן ליה לחזור ולפרוע ואין בזה מנהג:
וכן יש להביא ראיה ממה שהביא הרא"ש פ' איזהו נשך בשם ר"ת על ההיא דרב נחמן דאי שמיט ואכיל לא מפקינ' מיניה דאם מכר לחברו ש"ח בעדים אע"ג דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אם קדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לחזור בו ע"כ ומשמע דאינו יכול לתבוע ללוה ולומר לו לא היה לך ליתן חובי עד שיראה לך שקנאו כדין קניית שטר וה"נ בנדון זה לא יוכל לומר לא היה לך לתת אלא בהרשאה כיון שהראה לו הש"ח שהיה כתוב בו לכל מוציא ש"ח זה ואפילו למה שכתב הרא"ש ז"ל דיראה לו דדוקא כשידע המוכר שגבה לוקח ומטעם מחילה אבל אם לא ידע חוזר וגובה משום דאמר ליה לא היה לך ליתן וכו' הכי נמי בנדון זה ידע המלוה שגבה המוציא כפי מה שבא בשאל' וא"כ מה שגבה זה לא יוכל לחזור המלוה לתבוע אע"ג שאם היה בא לב"ד מוציא שטר זה לא היו מחייבים הלוה לפרוע לו משום דמנהג לבא בהרשא' כמו שכתב הרא"ש ז"ל וכן נראה מתשוב' הרא"ש ז"ל עצמה שהשאלה היתה אם יוכל אחר לגבות בו בלא הרשאה ועל זה השיב שצריך הרשאה דמשמע כשבא לגבות על ידי בית דין אבל זה מראה השטר ללוה ופורע לו יהיה פטור מלפרוע עוד דומיא דפורע בכתב בלא הרשאה כדאמ' דלא גרע' שטר חוב שביד המוציא מכתב יד המלוה ולא הוי כמשלח מעות בדיוקני כהלכתא דשמואל לדעת רב אלפס ואחרי' פ' הגוזל קמא. עוד נראה לי להביא ראיה מתשובת הרא"ש עצמה דדוקא ב"ד הוא דאין מגבין בו משום מנהג דהרשאה אבל אם נותן לו מעצמו נפטר מהא דמייתי שנוהגין לכתוב בשטרות בין בדיני ישראל בין בדיני האומות דיש לפרש שלא לעקור דבר תורה כגון אי גברא אלמא הוא וכו' וכן מה שרגילים לכתוב שיש רשות למלוה לירד לנכסי לוה כגון שלא מצא דיין שרוצה למשכנו וכו' אלמא לא נהוגי לדון בלשון הכתוב בשטרות ויש לפרש הלשון בענין שלא יהא בו עבירה ע"כ והוא פי' לשון השטר הכתו' בו דיני אומות העולם ושיוכל המלוה לירד לנכסי לוה וכו' ואני אפרש ג"כ כל מוציא שטר זה בעדו כי לא לחנם נכתב כיון שצריך הרשאה ואם כן נפרש לכל מוציא שטר חוב זה וכו' שאם יתן החוב למוציא ש"ח שיהיה פטור שאם ר"ל למוציא ש"ח בהרשאה או מכירה כדין קנין שטרות לא היה צריך לכתוב לכל מוציא כו' ואם לאו הכי אין שום פירוש למה שכתוב לכל מוציא שטר חוב זה והוא ז"ל כתב שיש לפרש בהם ולא לחנם נכתבו ואפילו לדעת המשיב שהביא תשובת הרא"ש כפשטה ולא חלק יש לתמוה עליו למה פטר את המלו' אפי' משבועה ומחרם סתם שהוא צריך לקבל עליו חרם סתם שלא מסר השטר בידו לשיגבה בו כמו לוה שטוען ששלח לו כתב שיתן לפלו' חובו והמלוה אומר לא שלחתי כתב ואחרים רמו בך דכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"א מהלכות שלוחין ושותפין שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה ויש מי שהורה שחייב שבועה כדין כל הנשבעין ונוטלין ונרא' דאפי' יש נאמנות בשטר ושפטרו משבועה ומחרם כמו שרגילים לכתוב אם המוצי' אומר שהו' נתן לו השטר להוציאו ושפרע לו קצתו יש חרם או שבועה וכתב החכם המשיב כי מה שכתב הם דברים פשוטים וברורים ואני אומר כי הוא לקחם על דרך פשט תשובת הרא"ש ואינו כן דיש לחלק כמו שכתבתי והחכם החותם עמו לא פקח עיניו על זה עוד נראה לי לומר כי אפילו שב"ד אין מגבין אלא ע"י הרשאה כמנהג אם טעו ב"ד והגבוהו אין בעל השטר חוזר וגובה ממנו כיון דמדינא היה חייב לפרוע לכל מוצי' השטר ובעל השט' ידון עם המוצי' דלא פשט כולי האי מנהג' לאהדורי עובדא דמאן דדאין דין תור' דיעבד וכיון דאיכא אתרי דלא נהגי כך באתר דנהגי הדיינים כך הוי כהאי דאמ' בעירובין מנהג או נהגו נרא' דלא הוי כהלכ' ולא כמנהגים הקבועים בדבר של ממון דכתבו המפרשים דהוו כהלכה וכמו שהביא מ"מ פ"ז מהלכות מכירה ולא גרע משטר של יורשי לוה שמת בחיי מלוה דלא מגבינן כרב ושמואל ואי אגבו ביה מאי דעבד עבד כר' אלעזר ואי אתי האי מוציא שטר ולא חייבו ב"ד את הלוה משום מנהג ואמר הוא אנא בעינא למפרע ולמיפק מעבד לוה נראה דלא מחייבי' ב"ד למימר ליה לא תפרע ליה דלמא תיתי למפרע זימנא תנינא דהאי מנהגא הוי נמי לתקנת הלוה דלא ליחיי' אלא בהרשאה ואיהו קאמר לא ניחא לי בהאי מנהג' דתקינו לי רבנן ולא אמרינן בכי הא מנהג מבטל הלכה כדאמ' בעלמא עוד נמצא בשטר זה מה שפרע למוציא השטר כתוב על גב השטר וכיון שכתב מה שפרעו לו בגב השטר והחזיר השטר למלוה ונתחייב לתת למלוה מה שקבל וכשיאמר המלוה שלא נתנו לו ולא נתן לו מה שקבל יהיה הוא נאמן בשבועה שהוציאו ברשות' ושנתן לה מה שקבל ולא תימא דגם היא תשבע שלא הוציאו ברשותה ולא נתן לה ותגבה מן הלוה דכיון דכתוב על גב השטר פרעון הורע כ"ח השטר שהרי כתוב בו שיהיה נאמן המלוה כל זמן שלא יהיה השטר קרוע או כתוב על גבו שובר ומהקרוע אינו נאמן המלוה לומר לא קרעתיו אני אם לא יברר בעדי' כך אם כתוב על גבו אינו נאמן לומר שהיה שלא מדעתו. עוד אני אומר כי מנהג זה שלא להגבות למוציא אינו כ"כ פשוט להוציא ממון עליו כי מה שהוא נהוג אינו אלא כשבא אח' מעיר אחרת בשטר שכתוב בו לכל מוצי' ואנחנו נוהגים כאן לשאול ממנו שיראה הרשאה וכן למי ששולח שטרו שישלח הרשאה כדי שלא יוכל לדחותו הלו' בלך והבא הרשאה ושוב אבל כשמוציאין לפנינו ש"ח על הלוה והמלוה הוא בעיר אין אנחנו חוששים לתבוע ממנו הרשאה וכשהלוה טוען שמא לא הוציא ברשות המלוה אנחנו שולחים שליח ב"ד או עדים שיעידו שהתביעה היא ברשותו וכ"ש כשהמלוה היא אשה כבודה בת מלך פנימה שהיא שולחה שליח לב"ד שיגבה החוב שלו שאם הלוה אינו טוען שיביא ראיה שהוא ברשותו לא מיחייבי ב"ד לומר לו הבא ראיה כיון שכתוב לכל מוציא ש"ח זה בעדו והוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא מחזקי' הלה חציף כולי האי שיוציא שטר המלוה העומד בעיר שלא מדעתו וכ"ש בנ"ד שחתנה היה מוציא ודרה עמו בבית מלחמו תאכל וכו' ואינו עתה מצוי בעיר וקודם שהלך ידעה הוא כפי מה שאומר הלוה ולא תבעה ממנו שום דבר בפני ב"ד והדרך הישרה שהיה לו לבור האדם הדיין בדין זה היה להמתין עד שיבוא חתנה כי הוא קרוב לבוא ואולי בפניו לא היתה מעיזה לומר לא שלחתיו ואם היתה מכחשת היתה חייבת שבועה ואז היה מביא לדון אם הוא מחייב להוציא מה שהוציא בטענת וכל מוציא או לאו:
עוד אני אומר כי אפילו בשטר שאינו כתוב בו וכל מוציא שטר זה אם הוציאו אחר ואמר ללוה שהמלוה מסרו לידו כדי שיגבה ממנו כנ"ד יכול הלוה לשמוע לו דכיון שהשטר בידו והיה יכול לומר פרוע הוא והיה יכול לשרפו נאמן ג"כ לומר שבעל השטר נתנו לו כדי שיפרע לו כמו שכת' הרמב"ם פ"ו מה' מכירה שהנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך ובפי"ו מה' מלוה כתב שגובה אותו הואיל ויצא מתחת ידו וכתב בעל מ"מ דוקא כשאין הלוה טוען אבל אם הלוה טוען מי יאמר לו שבעל דברים שלי כתב ומסר לך טענתו טענה וכיון שאם הלוה אינו טוען וגוב' המוציא ממנו הואיל והשטר יוצא מתחת ידו (הגה עוד נמצא בתשובת הרא"ש כלל ס"ה סברא למנהג שכותבין הרשאה מפני שכותבין לכל מוציא שטר זה יהודי (או) ע"א ומדגוי ליתא דאין זכיה לגוי יהודי נמי ליתא וצריך הרשאה משמע דכשאין מזכירין ע"א ליכא סברא למנהג עכ"ד) ולא טענינן ליה אנן וא"כ כשיבוא המלוה ויאמר לא שלחתיו ואינו חוזר לגבות מן הלוה כיון שהוא ידוע שהיה השטר ביד המוציא בשעת שפרע לו מה שפרע ואפי' יוציא עתה הש"ח מיד המלוה אינו יכול לגבות ממנו אלא מה שלא פרע למוציא ואם פרע הכל למוציא אפי' שהשטר יוציא עתה מיד המלוה אם יש לו עדים שהיה ביד זה המוציא ומכחו פרע לו הלוה אינו יכול לגבות מן הלוה פעם אחרת וידון עם המוציא ולאו דוקא כשטען המוציא שהקנהו לו המלוה בכתיבה ומסירה אלא אפי' טען שנתנו לו בשליחותו שיגבה בו ויביא לו המעות יכול הלוה לפרוע לו אם אינו טוען מי יאמר לי וכו' דלא גרע בשטר שבידו ממה שאמר שאם הראה כתב ידו של מלוה שיתן לו שיכול ליתן לו וכתב הרמב"ם ז"ל או שטוען שהקנהו לו אגב ד' אמות קרקע והאי הקנהו לו מה לי שהקנהו שיהיה ממה שיגבה לו לעצמו או שיגבה כדי להביא לו וכ"ש הוא שאם כשגובה לעצמו הוא נותן לו כ"ש כשהוא או' שגובה אותם לתתם ליד מלוה ואפי' לא היה כח מגו דנאמן לגבות כשאומר כתב ומסר לי יהיה נאמן ג"כ כשאומר ששלח אותו עם השטר לגבות ולהבי' לו ובנ"ד הוא ידוע שהשטר היה ביד המוציא כשגבה כיון שכתב ע"ג מה שקבל והיה נאמן אז לשרפו ולכך היה נאמן לגבות ואם המלוה מכחישו ידון עמו אפי' לדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל כמו שהביא מ"מ היינו לגבי מוכר דבעי ראיה ג"כ אם הוא מכחישו אבל בסתם שאין הלוה אומר לו מי יאמר לי שהוא מסרו לך לשתגבה ממני יכול לפרעו ואין המלוה יכול אח"כ לערער עליו אפי' שהחזיר לו השטר לגבות השארי' ואפילו אחר שגבה הכל ושהחזיר השטר פרוע ליד המלוה כיון שהיה בידו מקודם הוא נאמן וכמו שכתב בתשובת מיימונית סימן מ"ד ספר משפטים דשליש נאמן אפי' אין שלישית בידו עתה ובנ"ד שכתב לכל מוציא שטר מודו כ"ע כנ"ל נאם המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |