שו"ת מבי"ט/א/רנט

שו"ת מבי"ט א רנט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן רנט

נשאלתי והנני משיב שהתנאי שהתנו שאם יצטרך הממשכן לדור ידור בחצר הנזכר באי זה בית שירצה וכו' לא דמי לחכירי נרשאי דהתם היה נשאר החוכר בתוך השדה מיד ומינכרא מלתא ששכר מעשהו הוא נוטל אבל הכא שמשכן לו סתם אלא שהתנה שאם יבוא עם ביתו לדור וכו' דהשתא מהא אינו דרכו ואפשר שלעולם לא ידור בו שלא יבוא עם ביתו לדור במקום ההוא ואף אם יבא אפשר שיזדמן לו בית אחר ולא יצטרך לזה ועוד דההיא דחכיר היה נעשה לתועלת בעל המעות כדי שיטול שכר מעותיו ומיחזי כרבית אבל בנ"ד לא לתועלת בעל המעות נעשה דאדרבא צער הוא לו שאם יש לו שוכר יצטרך להוציאו כשיבוא זה ואולי אחר שני חדשים או שלש ילך לו ולא ימצא זה שכר לביתו ובענין חכירי נרשאי דעת הרמב"ם ז"ל שאינה אלא הערמת רבית וכתב הריב"ש ז"ל שכן הביאו כל האחרונים ויש מי שאמר דמשכנ' דסורא בשכירות יכול להחכיר אפילו ללוה עצמו ושרי כאן אפילו לכתחילה עכ"ל ואפילו לדברי האוסרים נ"ל דבר פשוט שאם אחר חכרה מן הלוה יכול לוה לחכרה ממנו כיון שהיא משכנת' דסורא ובנ"ד כבר נראה מלשון השטר שהמלוה ישכירנה לאחרים ואחר כך אם יצטרך הלוה יקחנה והוא דומה לזה קצת כ"ש שנראה מדברי הריב"ש ז"ל שרוב האחרונים מסכימים להתיר חכיר' נרשאי אפילו לכתחילה במשכנתא דסורא וכ"ש שאין אנו צריכין לכך בנ"ד מהטעמים הנזכר לעיל ולענין התנאי שהתנו שבסוף ד' שנים יכול המלוה לתבוע מעותיו ויהיה הלוה חייב לפרעו הרי הרא"ש מתי' כמבואר בסוף ולמד כן מצד דאמרינן במשכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמט' ואע"פ שמ"מ ונמקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל כתבו לאסור (ז"ל) זיל בתר טעמא מה טעם משכנתא דסורא שהיא אפילו מסלק ליה לוה כתבו התוספות בעלה ס"ז הטעם משום דכיון דמפרש במשלם שניא אלין וכו' ולא מיחזי הלואה אלא בלוקח ממנו פחות שנים הללו באותה דמים וגם הרמב"ם כתב על משכנתא דסורא שאם התנה בעל השדה עמו שכל זמן שיביא לו מעות יחשוב לו עשר לכל שנה ויסלק ממנה וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה לחשב לו מה שדר בו ויחזיר לו שאר דמים ויסתלק הרי זה מותר שאין זה אלא כשכירות וכל תנאי שבשכירות מותר עכ"ל ומאחר שהתר משכנתא דסורא הוא מפני שאין מעות אלו הלואה אלא הן כלוקח פירות שנים אלו בכך וכך מעו' לדברי התוספות ומפני שהוא כשכירות לדברי הרמב"ם ז"ל כל תנאי שבלקוחת הפירו' או שבשכירות מותר וכשם שמות' להתנות שיוכל הממשכן לסלק לבעל המעות כך מותר להתנו' שיוכל בעל המעות לגבות מעותיו ומה שכתב הרב המגיד בשם הרמב"ן שטעם היתר משכנתא דסורא מפני שאין אחריות המלוה עליו וכו' ואינו יכול לכופו לפרוע לו תוספת וכו' לא נתישב בטעם זה עד שכתב ועוד שאין זו לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות כיון שכתב כן עכ"ל וטע' זה עולה כטעם התוספות ולפי טעם זה אפילו התנו שיוכל בעל המעות לגבות מעותיו מותר ואפילו למה שכתב הרב המגיד שטעם ההתר היא מפני שאין כח ביד המלו' לגבות מחובו כלום ולהחזיר לו הקרקע אפשר לומר שזהו גדר משכנתא דסורא ואחר שנעשית משכנתא זו כהלכתא אם רצה להתנות שיוכל בעל המעות לגבות מעותיו אחר ג' או ד' שנים מותר ומ"מ יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שכיון שבתנאי זה נתבטל טעם ההיתר הוה ליה כאלו עקרו משכנתא דסורא ועשו המעות מלוה ואסור לדעת הרב המגיד והרשב"א ולענין מעשה אעפ"י שמדברי התוספות והרמב"ם נראה להתיר כמה שהוכחתי והרא"ש מתי' בהדיא מתוך דברי הגמרא והל"ל דמסתמא כך הוא דעתו של הרמב"ם כיון שהראיה שהביא הרא"ש ראיה טובה וחזקה היא וכ"ש כאשר פשט דבריו של הרמב"ם מוכיחים כן וכמו שכתבתי מאחר שהרב המגיד כתב על דברי הרמב"ם סתם לאסור אין בנו כח לפרש דברי הרמב"ם להתיר ועוד דאפוקי ממונא הוא ולא מפקי' אלא בראיה ברורה ואין לומר מאחר שמשכנתא זו נעשה באיסור בטלה היא מעקרא וכופין הממשכן להחזיר מעותיו לבעל המעות שהרי כתב הרא"ש חדא דאמר אביי האי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא באדר וקא אזלי חיטי ד' גריוי בזוזא בשוקא ויהב ליה חמשא וכו' מכאן פסק רבי' האי ז"ל בתשובה היינו דאיכא איסור' בזיבינ' דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ונתייקר השער המקח קיים ואין יכול לבטל המקח מפני שנעשית באיסור וכן כתב נמקי יוסף בשם רבי' האי וכן כתב הרב המגיד בספ"ח בשם רבי' האי והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן פסק טור ח"ה וכן כת' הריב"ש בשם הגאון ושכן הסכימו כל המפרשי' ואעפ"י שכתב ומיהו הלוקח יכול לחזור בו שלא יתן בהם כשער היוקר של עכשיו שהרי לא לכך ירד שמתחלה בשער הזול פסק עמו ואין לומר דה"נ יאמר בעל המעות לא נתתי מעותי אלא ע"ת זה שבסוף ד' שנים אוכל לגבות ממנה וכיון שאסור להתנות כן חוזרני בי מהמשכנתא שלא נתרצתי אלא על אותו תנאי יכול הלוקח לחזור שלא ליתן בהם אלא כשער היוקר דהתם שאני לוקח כשער הזול או כשע' היוקר הוא עצם אופן המקח ואם התנה לוקח כשער הזול היאך נחייבנו ליקח כשער היוק' אבל הכא תנאי זה שיוכל לגבות מעותיו בסוף ד' שנים אינו עצם המשכנתא ואם כן שפיר אמרינן תהיה המשכנתא קיימת והתנאי בטל כיון שהוא באיסור ועוד דהתם יאמר הלוקח איני רוצה ליקח אלא השער הזול כמו שפסקתי ואם הוא אסור יבטל המקח אבל בנ"ד ודאי לא יאמר בעל המעות לא נתתי מעותי אלא על תנאי זה וכיון שתנאי זו אסור תבטל המשכנתא ויחזיר לי מעותי שאם היה אומר כך נמצא שהמשכנתא היתה בטלה מעיקרא והיה צריך להחזור פירות ד' שנים שאכל ואפילו אם בתוך הד' שנים העביר בעל המעות המשכנתא לאחר ויתרצה השני להפסיד פירות שאכל כדי שיגבה מעותיו לאו כל כמיניה אם לא יתרצה גם הראשון ואפילו אם יתרצו שניהם יש לחלק כמו שחלקתי תחלה זהו מה שנרא' לי הצעיר יוסף קארו:

מה שכתב החכם נר"ו בתחלה דלא דאמי לחכירי נרשאי דהתם היה נשאר החוכר בשדה מינכרא מילתא ששכר מעותיו הוא נוטל אבל הכא שמשכן לו סתם אלא שהתנה וכו' לא נהירא דהא בהדי' אמרי' בגמ' על הני חכירי נרשאי והאידנא דכתבי הכי ושהינא כמה עדנין והדר חכרה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ש"ד לאו מלתא היא ופי' רש"י ז"ל דכיון דשהייה גביה ואכל' תלת שנין מה לי עבד בה איהו ומה לי חכיריה ולאו מלתא היא דאפי' שהייה נמי אסור דרבי' גמורה הוא וכו' והאי כתיבא דכתבי הני חכירי היינו כשהם מחכירי' לבעל השדה דהכי משמע לישנא דחכירי נרשאי שהם המלוים אחר שעמד השדה ביניהם כמה שנים כתבי הכי לבעלי השדה החוכרים מהם ולהכי היה משמע דהוה שרי ואסיקנא דאסור והוי רבית קצוצה לרש"י ז"ל משמע דאפילו לא התנה לכתחלה המלוה עם בעל השדה שיחכירנה ממנו אלא אחר כמה שני' חכרה לו אפ"ה אסור וכ"ש היכא דמעיקרא אתני בהדי' שישכירנה לו כי נ"ד ומה שכתב דהשת' מיהא לא דר בו ואפש' שלעולם לא ידור דהכא נמי בהני חכירי נרשאי שהינא כמה עידנין אצלם שלא היה חוכר בעל השדה את השדה אלא היו עובדי' אותה או חוכרים לאחרים ואחר כך חכרו לבעל השדה ואפ"ה אסור כדאמ' וכל זמן שאינם חוכרים אותו לבעל השדה הוא מותר וכשחוכרים לבעל השדה אפילו אח' כמה ימים הוא אסור ליקח ממנו וכ"ש הכא דאתני מעיקר' שידור בבית וכן כתב הרמב"ם ז"ל ספ"ק וכן מי שהיתה שדה ממשכנת בידו לא יחזור וישכור אותה לבעל השדה מפני הערמת רבית וכו' דמשמע דאפילו בלי תנאי מעיקר' אסור. ומה שחלק החכם נ"ר דבחכרי נרשאי הוי להנא' ותועלת בעל השדה והכא בנ"ד לא הוי לתועלת בעל המעו' אדרבא צער הוא לו וכו' נראה לי דלא שנא דאף בחכירי נרשאי דהיתה השדה כמה שנים אצלו והדר חכרה לבעל השדה לאו בע"כ של בעל השדה חכרה שהרי לא היה כאן תנאי ואי לא היה לו תועלת לבעל השדה לחוכרה ממנו לא היה חוכרה וכיון שחכר אותה ונותן לו כך וכך לשנה הוי כרבית מפני שנתן לו מעות קודם על השדה במשכנתא ועתה נוטל ממנו כל שנה מה שהתנה עמו והמלוה קיימת וה"נ בנ"ד כיון ששכרה לבעלי החצר אעפ"י שהיה מוצא למי ישכירנה ואינו תועלת לו אלא לבעל החצר אסור שהרי הוא לוקח שכירות ממי שהלוה לו מעות במשכון על חצרו ואפשר נמי שלא היה מוצא אחרים שישכרו הבית בזמן שבעל החצר דר בה ועוד שהיה תנאי מתחלה ואעפ"י שהיה התנאי מבעל החצר ולא מבעל המעו' אפ"ה הוא נוטל דבר קצוב ממי שלוה ממנו על ביתו והוי כרבית ומה שכתב דנראה דבר פשוט שאם חכרה אחר מן המלוה יכול לחכרה ממנו וכו' ובנ"ד נראה שכתוב בשטר שהמלוה ישכירנה לאחרים ואחר כך אם יצטרך הלוה יקחנה והרי זה דומה לזה קצת וכו' נראה לי דאפילו יהיה דבר פשוט דיכול לחכרה לוה מן האחר לא דמי כלל לנ"ד שהוא שוכר אותה מבעל המעות עצמו כמו שהתנה עמו בפי' שאם יצטרך לה ישכירנה לו ואם כן אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דהא חכירי נרשאי לא הוי רבית גמורה אלא הערמה אפ"ה אינו יכול להשכירה ללוה עצמו וכמו שכתב שהרי זה עומד בשדהו כשהיה ונותן לו שכר בכל חדש בשביל מעותיו שהלוהו דמשמע דבין לתועלת בעל המעות בין לתועלת בעל החצר השכר שנותן לו כל חדש הוי הערמת רבית וכ"ש כשהתנו מעיקרא שישכירנה לו שנר' דלכ"ע הויא רבית גמורה כמו בפסק הא' ומשמע נמי מדברי הרב ז"ל דבכל משכנתא אפילו דסורא הוי אסור משום הערמת רבית ולא סבירא ליה כיש אומרים שהביא הריב"ש ז"ל דבמשכנתא דסורא שרי הא דחכירי נרשאי כיון שכתב הממשכן סתם ואפי' לסברת י"א היינו כשלא התנה מעיקרא אבל היכא דהתנא מעיקרא מה לי משכנתא דסורא מה לי משכנתא אחרת כיון דהוי רבית גמורה וכן נר' מדברי הריב"ש ז"ל. וכן מה שכתב דלטעמי הרמב"ם ז"ל והתו' מותר להתנות שיוכל בעל המעות לגבות מעותיו לא נהירא שהרי כתב בעל מ"מ על דברי הרמב"ם סתם לאסור כמו שכתב הוא אח"כ וכן כתב בנמוקי יוסף דכיון דמלוה לא יכול למכפייה ללוה למפרע ליה חוביה זביני נינהו ולא הלואה ולא דמי לאתרא דמסלקי ליה ולא לאתרא דלא מסלקי דהתם הלוואה הוא שהרי לסוף הזמן מלוה נפרע מן הלוה וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל ואפי' למה שכתב אח"כ מ"מ מלשון הרמב"ן ז"ל ועוד שאין זה לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות כיון שכתב כן עכ"ל ודברים ברורים הם עכ"ל לטעם זה ג"כ אין המלוה יכול לתבוע המעות כיון שהוא כן לדברי התו' שכתבו טעם זה לתת חילוק בין משכנתא דסורא למשכנתא בנכייתא כמו שכתבו שם וי"ל דמאחר שמפרש כן לא מיחזי כהלוואה אלא כלוקח ממנו פירות של השנים באותן דמים אבל כשאינו כותב לו כך וכו' מיחזי כהלווא' ע"כ וכיון שהוא כלוקח אינו יכול לתבוע מעותיו דדוקא הלוה הוא שיכול להחזיר לו המעות דהוי כאתרא דמסלקי ואם מתנה מלוה מעיקרא שיוכל לתבוע מעותיו הרי זה אינו מקח אבל לוה דאי לא בעי למיהבי ליה לא מחיי' הוי מקח גמור לגבי מלוה דגבי מלוה הוא דקפדינן דלהוי מקח גביה שלא יוכל לתבוע מעותיו ויהיה כמו הלואה מעיקרא והוי רבית מה שאכל אבל גבי לוה אי מסלק ליה בדמי' עד השתא הוי מקח אלא שהתנה עמו לסלקו דאמלוה הוא דמחמרי' טפי בענין רבית משום דלדידיה הוא דאזהר רחמנ' וכן נראה לומר בטעם שכתב רבי' משה שאין זה אלא כשכירות וכל תנאי שבשכירות מותר דלגבי מלוה הוי כשכירות ואינו יכול לחזור בו כל זמן השכירות דאי הוה מצי להתנות הוה כמו הלואה ואסר ליה למשקל רבית אבל לוה מצי להתנות שיוכל לתת מעותיו ועד השת' הוי שכירות לגבי מלוה דלגבי מלוה מחמרי' טפי כדאמר':

וכן נראה מדברי הרב ז"ל שכתב על משכנתא זו דסורא וכן אם התנה בעל השדה וכו' וכן אם התנה הלוה וכו' כפל התנאי בלוה בשדה ובבית שהזכיר למעלה בית או שדה והתנה עמו כו' ולא הזכיר תנאי במלוה נראה שאין המלו' יכול להתנות כדפי' וכמו שכתב שאפילו לדעת המ"מ אם התנה אח"כ יש לבעל דין לחלוק ושלענין מעשה אין בנו כח כיון שעל דברי הרמב"ם ז"ל כת' המגיד סתם לאסור הטיבו אשר דברו:

ועל מה שחלק במה שכתב הריב"ש ז"ל ומיהו הלוקח יכול לחזור בו דדוקא התם המקח בטל דהוי התנאי בעצם אופן המקח שאם התנה ליקח בשער הזול איך נחיבנו ליקח בשער היוקר אבל הכא תנאי שיוכל לגבות מעותיו אינו עצם המשכנתא ואם כן שפיר אמרי' תהיה המשכנתא קיימת והתנאי בטל כיון שהוא באיסור ואני אומר איפכא הוה מסתברא דכשהתנאי הוא בעצם אופן המקח ויש בו איסור שהוא שער הזול ראוי שיהיה המקח בטל אבל כשהתנאי שעושה האיסור והוא תביעת המעות כנ"ד אינו בעצם המקח לא יתבטל המקח אלא יסתלק תנאי האיסור ויהיה המקח קיים אלא דלא מפלגינן בהכי ובין שיהיה כך או כך, המקח קיים אחר שיסתלק האיסור וסתם כתבו כל הפוסקי' דמקח שנעשה באיסור יסתלק האיסור ויתקיים המקח לא שנא אי הוי תנאי בעצם המקח או לא והריב"ש ז"ל באותה תשובה הביא ענין זה על הטרשא שנשאל עליה וכתב ואעפ"י כן הוחלט לו הבית בעד מה שנשאר שלא פרע בזמנו ואין לומר שכיון שיש בטרשא זו איסור רבית נתבטלה כל הטרשא שכבר הסכימו כל המפרשים ז"ל דמקח שנעשה באיסור רבית לא מבטל המקח וכו' הרי שטרשא זו היא קיימת והוחלט לו הבית בעד מה שנשאר וכו' דהוי ענין שאינו תלוי בעצם הטרשא ואפ"ה כתב דהטרשא קיימת והיא המקח:

ואני אומר דכיון דהא דילפי רבואתא דהמקח קיים בהסתלק האיסור ואינו מההיא דגלימא ודכוותא דארבעה זוזי מפקי' ולא גלימא וענין זה אינו בעצם המקח דאע"ג דלקח הגלימא על ד' זוזים של רבי' שהיה חייב לו הרי איפשר שיתקיים עצם המקח כשיפרע לו ד' זוזים משלו וא"כ אינו בעצם המקח והיה ראוי שיהיה המקח בטל לפי מה שחלק הוא דלא תימ' כיון שאלו הד' זוזים הם ערך ושיווי הגלימא אקרי עצם המקח דבנ"ד נמי המעות שנתן ע"ת שיוכל לתובעם הוו עצם המקח שעליהם משכן את הבית על התנאי הנז' וא"ת דסוף סוף התנאי לא איקרי עצם המקח אלא המעות שנתן על המשכנתא וא"כ התנאי על תביעת המעות אינו עצם המקח הכא נמי בגלימת ד' זוזים של רבית אינם עצם המקח ועצם המקח הנז' ד' זוזי' ואפשר שיתקיים המקח בד' זוזים אחרים שנתן משלו ואין כאן חילוק:

עוד כתב ועוד דהתם יאמר הלוקח איני רוצה ליקח אלא כשער הזול ואם הוא אסור יבטל המקח אבל בנ"ד ודאי לא יאמר בעל המעות לא נתתי מעותי אלא על תנאי זה וכיון שתנאי זה אסור תבטל המשכנתא ויחזיר לי מעותי שאם יאמר כך נמצא שהמשכנתא היתה בטלה מעיקרא והיה צריך להחזיר פירות שאכל ע"כ ואני אומר המעות משכנתא זו הם מרובים ויש להם קול שהם יותר מפרח לשנה והפירות הם מועטים לד' שנים אפילו לפי שיווי שכירות החצר בלי הקדמת מעות ונוח לו לפרעו הפירות שהוא שכירות החצר לד' שנים כמו שהוא שוה בלי קדימת המעות ממה שיניחו המעות המרובים ליותר מק"ל שנה שנות חוה ויוכבד כשילדו כל אחד משתיתו של עולם הילכך אם יטעון כך הרשות בידו ותתבטל המשכנתא כיון שעל דעת תביעת המעות נתנם ואם אינו רוצה אלא שתתקיים יבטל התנאי של תביעת המעות ותנאי של תיקון הבית שכתוב שיהיה על בעל החצר וכמו שכתבתי בפסק השני נאם המבי"ט: ועיין סימן רע"א ורע"ג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >