שו"ת מבי"ט/א/קפ
|
< הקודם · הבא > |
עיני בנאמני ארץ יראי ה' חפצים במצותיו מאד לשבת עמהם לתמכ' ולסעדם ולסקל אבן מלפניהם לבל ימעד אשורם שלא ישגו בדקדוקי המצות ובמילי דברכות וראיתי מהם קמים בהקדמ' לב"ה ונקרבי' א' אל א' ומברכין סדרי הברכו' מפוק' עורי' עד שלא עשאני אשה כל א' וא' בפני עצמו ועונין כולם אמן על ברכת כל א' וא' וזה כמה שנים הייתי מלמדם להועיל' שמצו' מן המובח' הוא לברך א' וכולם יכוונו לצאת ויענו אמן כי גדול העונה יותר מן המברך והיו נתלין באילן גדול החכם השל' כמה"ר ישראל נר"ו אשר היה נוהג כן הוא ותלמידיו ובני ישיבתו ועמו נתוכחתי באותם הימי' וכתבתי פסק בסי' קיז על זה ומנעתי אז בב"ה שאני מתפלל בו לקצת בני אדם שהיו נמשכים אחר מנהג זה לבל יעשו כך והייתי מורה לרבים שא' יברך והשומעים יכוונו ויענו אמן ואפ"ה לפעמים הייתי רואה קצת מהנמשכים אחר מנהג החכם הנז' שהיו נוהגים מנהג זה והייתי מעלים עין מפני השלו' כי כוונתם לשמים וגם מפני הנערים שיתלמדו לברך כל סדר הברכו' ועתה באלו הימים הייתי רואה חבורת אנשים נאספים לברך כל א' כמנהג זה בשעה שהיה מברך ברכות אלו מי שמוצי' אח הרבים ידי חובתם כמנהג בכל ישראל שיש מי שקונ' מצוה זו בדמים יקרים לומר הברכות בשחר להוציא את הרבים ולפעמים חולקים כבוד לחכם או לזקן ירא שמים שיברכ' בלא כסף ובלא מחיר ובאלו המברכין היה מתבלבל הענין עניית אמן מפי המוציא את הרבי' ידי חובתן וגערתי בהם וצויתי על כל מי שיבוא לב"ה קודם הברכו' שיאמ' המוצי' את הרבים ידי חובתן שלא יאמר הברכו' אלא שישמעם מפיו ויענה אמן כי כן הוא מצוה מן המובחר כמו שהוכחתי בפסק שכתבתי אז משום ברוב עם הדרת מלך ומי שיבוא אחר כך יברך ויענו אמן השומעים את ברכותיו:
ועל זה שלח לי החכם הנז' שאראה לו מה שכתבתי זה כמה שנים על ענין זה ושלחתיו לו ואחר ימים שלח לי קונדריס א' מחזי' במנהג שנהגו הם וכת' כי פשט המנהג במוקומו' רבים להתקבץ אנשים וכו' ולברך כל אחד הברכו' והשומעים עוני' אמן ואני לא שמעתי פישוט מנהג זה בשום מקום וגם כי לא שמעתי אינו ראיה גם אני הייתי בימי בחרותי שם ונתגדלתי במקו' שנתגדל הוא בישיב' מורינו הרב הגדול כמה"ר יוסף פאסי זלה"ה ומעולם לא נהגו כן בכל בתי כנסיות שבאדריאנופולי באותו זמן אלא שאמרו לי אנשי אמת כי החכם כמה"ר ישראל הנ"ל המציא אחר כך מנהג זה בב"ה שהיה הוא מתפלל בו שם וגם היה הולך עם תלמידיו בפתחי שערי בתי כנסיות שבעיר לענו' אמן אחר המברכים ובכל הקהלו' שבעיר הנז' לא היו נוהגים כן וכ"ש בשאר עיירו' אשר מעולם לא היה מי שהמצי' לנהוג כמנהג זה והוא כתב כי לא היה נכנס בסבר' שיהי' חולק שום אדם בזה והנה כל הקהלות וחכמיהם אשר אינם נוהגים כזה הם חולקין על סברתו ואמר כי בקושטאנטונ' בפני חכמים גדולי' דבר על זה בפר' עם הרב כמהר"ר יוסף טאייטאצאק זלה"ה והרב כמה ר"ר אברה' ירושלמי זלה"ה ושלא מיחו בידו אדרב' היו אומרים כי כן ראוי לעשו' נראה מדבריו שהם לא הוו נוהגים כן וכן הגיד לי חכם א' מחשובי תלמידי הרב כמהר"ר יוסף טייטאצאק ז"להה הנ"ל שמעולם לא נהגו כן בפני הרב הנז' בשאלוניקי מקום איתן מושבו ועל מה שכתבתי בתחילת הפסק זה כמה שנים ראיתי אנשי מעשה וכו' רוצים להשלים מאה ברכות קודם שתנץ החמה כתב החכם הנז' כי כוונת השומעים אינה זאת כי מעולם לא עלה זה על דעת שום אדם ומעתה נפל הבנין שבנה עליו כי אין הכוונה רק ליטול שכר על עניית אמנים כי שכרן גדול כו' ואני אומר כי מה שכתבתי ורוצי' להשלים מאה ברכו' קודם שתנץ החמה הוא מה שעלה על דעת קצת אותם הזהירים במצוות ואינם חכמים כל כך ותוקעים עצמם בעניי' אמנים אלו כאילו היו יוצאי' בהם ידי חובת מאה ברכות להשלימ' קודם הנץ החמה וכל הברכות שיאמרו אחר כך ביום יהיו תוספת על המאה או יהיו המא' עם הי"ח ברכות ג' פעמים בכל יום ושאר הברכו' כמו שמנו אותם הפוסקים ז"ל ועניית האמנים יהיו תוספת על המאה ולא יהיה זה רחוק לדעתם כי גם לפי האמת משלים האדם מאה ברכות החסרו' בשבתו וימי' טובים בעניית אמנים על הברכות הקוראים בתורה וברכות ההפטרה כמו שכתבו קצת הפוסקים ז"ל ולפי מה שכתב הוא אחר כך כי על עניי' אמנים אלו שאין יוצאין בהם ידי חובה נאמר גם כן גדול עונה אמן יותר מן המברך למה לא ישלימו לדעתו מאה ברכו' במאה אמנים כאלו כיון שהוא גדול מן המברך ואני לא השגתי וכתבתי על זה כי דבר פשוט הוא שאין עניות אותם אמני' משלמ' מאה ברכו' שכבר יצאו חוב' אותם הברכו' שברך כל אחד ואחד ולא על אלו אמני' נאמר גדול העונה אמן יותר מהמברך כמו שהוכחתי בפסקי הראשון ואוכיח עתה גם כן בע"ה אלא על מה שחושבים שהוא יותר טוב לברך כל א' וא' בפני עצמו זה בפני זה ולענו' אמן ממה שיברך א' מהם הגדול שבהם ויענו כולם אמן על זה כתבתי והוכחתי בראיו' ברורו' כי הוא מצוה מן המובחר לברך א' ולענו' אמן אחריו לצא' ידי חובה וא"כ לא נפל הבנין שעליו בניתי כי עקר מה שבניתי פסק לא היה על זה שיחשוב הוא אלא להוכיח מה שכתבתי והבנין עומד על עומדו לעין כל ועוד אוסיף עליו ולסקל אבן ירה בים ראיות שכתבתי מן הגמרא והפוסקים ז"ל והוא דוחה אותם בקש תבר' בעלמ':
ועל מה שכתבתי דמימר' דריש לקיש קאי אמימרא דר' יהושע בן לוי פרק כל כתבי כל העונה אמן יהא שמיה רבא כו' וה"ה נמי כשעונה אמן אחר ברכת חבירו על המצוה ויוצא בברכת חבירו אבל בברכה שכבר יצא בה לא כתב הוא כי אני אמרתי כי לא אמרו שומר אמנים כי אם על אמן יהא שמיה רבא דעלה קאי בגמר' ע"כ ועל זה כותב כי זה אינו דריב"ל קאמר לעיל כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכו' ובתר קאמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע ולא קאמר העונה אמן יהא שמיה רבא כדקאמר ריב"ל אלא אמן סתמא ע"כ וגם אני לא כתבתי בלשון שליל' כמו שהעיד הוא עלי אלא דקאי אדריב"ל אאמן יהא שמיה רבא וה"ה נמי כשעונה אמן על ברכה שהוא יוצא והרואה יראה לשוני בפסק כמו שכתבתי ואין דרך המשיגים על דברי חבריהם לשנות לשונם כדי להשיג עליהם ומשמעות העונה אמן בכל כחו הוא באמן שהוא יוצא ידי חובה דפי' בכל כוונתו ובאמן שאנו יוצא בו ידי חובה אין צריך בו כל כך הכוונה ועיקר כח הכוונה. נראה שהוא על אמן יהא שמיה רבא שצריך כוונה בכל תיבות של אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך ובאמן לחודיה אפילו על מה שעונה אמן כדי לצאת אינו צריך כ"כ הכוונ' לכוין שעולה אמן בשם ההויה ושם אדנות וכן נראה מלשון התוספ' פרק כל כתבי דתפסו בלשון הגמרא כל העונה אמן בכל כחו נראה שהוא תופס על מימר' דריש לקיש דמימרא דריב"ל היא אמן יהא שמיה רבא וכתבו בכל כחו בכל כוונתו וכן פירש"י ור"י אומר דיש בפסיקתא וכו' כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבא בקול רם מבטלין גזירות קשות משמע דמימרא דריש לקיש קאי נמי אאמן יהא שמיה רבא אעג"ב דעיקרא קאי אאמן שהוא יוצא בו ידי חובה וכמו שהביאוה הפוסקים ז"ל ועל מה שכתבתי כי מה שאמר גדול העונה אמן יותר מן המברך הוא כשהוא מברך להוציא ידי חובה והוא עונה לצאת דומיא דמברך שהוא מברך ברכה שהוא חייב בה כתב הוא ליתא כי סתם אמרו גדול העונה אמן משום שהוא מקיים הדבר כמו שאמרו גוליירין יוצאין ומתגברין ואם כן מטעם זה מה שאמרו מאי שנא אמן של ברכה שהוא יוצא בה משאר אמנים ע"כ ואני אומ' כי ממקום שבא לומר כי סתם אמרו משם ראי' כי אינו סתם אלא כשהוא עונה אמן לצאת בו ידי חובת הברכה דתניי' רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך הבאוה בגמרא סוף פרק אלו דברים על הא דאמר רב לחייא חטוף ובריך וכן אמ' רב הונא וכו' ופי' רש"י חטוף ובריך כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנוהו לך ותברך ע"כ ופריך בגמרא למימרא דמברך עדיף ממאן דעני, אמן והתניא ר' יוסף אומר גדול העונה אמן כו' אמר ליה רבי נהוראי השמים כן הוא וכו' ומשני תנאי היא דתניא וכו' הרי בפי' דגדו' העונ' יותר מהמברך איירי במי שעונה לצאת ידי חובה דחטוף ובריך דרב היינו בברכת המזון בשלשה או בעשר' שמברך א' וכולם עונים אמן וכן ממה שאמר לו ר' נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גוליירין יורדים ומתגברי' מנוצחין ופרש"י ז"ל ס"פ בתרא דנזיר חלשים מתגברים במלחמה חחלה אח' כך גבורים באים ונוצחים וכו' אף כאן העונה אמן בא לאח' המברך ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך משמע דאיירי בעונה אמן אחר המברך לצאת ידי חובת הברכה שברך המברך דומיא דגבורים דנוצחים המלחמ' שהתחילו להתגרות בה החלשים ואפילו לתנא דתנא אחד מברך וא' העונה אמן אלו שממהרין למברך תחלה ליתן שכר איירי בעונה אמן לצאת בו ידי חובה ולהכי הוא שוה למברך דאי עונה אמן בעלמא שאינו חייב באותה ברכה פשיט' דאינו שוה למברך ופשיט' דממהרין לו אלא משום דיוצא בעניית אמן והוא שוה למברך קאמר דאפילו הכי עדיף ממברך במה שממהרין לו ליתן שכר ומשמע דהשכר שוה והיינו כשהם שוים מברך ועונה אמן שיוצאים שניהם ידי חובת הברכה וזה נראה פשוט אח"כ מצאתי פרק אלו דברים בפי' רבי' ישעיה ז"ל אחד מברך ואחד העונה יצאו ידי ברכה ע"כ דמשמע דבעונה אמן לצאת מיירי:
ומה שכתב הר"ר אבודרהם בשם הר"א ן' שושן ז"ל כי בעניית אמן אחר כל ברכה מי"ט ברכו' הוי כאילו ברך י"ט ברכות אחרות מפני שאמרו חז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך נראה לי כי אינו סובר הוא כי עניי' אמני' אלו על מה שיצא שיהיה בכלל גדול העונה אמן אלא שמביא ראיה שבעניות אמנים אלו הוא כמי שברך להיות נחשב כאילו בירך ז"ן ברכות בכל תפלה מברך ושומע ועונה אמן שהוא כמו מנין ואהמה הכתוב בפסוק ערב ובקר וצהרים וכו' כמנין ז"ן לרמוז שבזכותם הקב"ה מזמין לו מזונתיו כמו שמביא שם ומה שהביא ראי' ממה שאמר גדול העונה אמן וכו' הוא להורות מעלת עניית אמן כשהו' עונה לצאת ידי חובה ומינה שהוא חשוב גם כן אפילו כשעונה אותו על מה שכבר יצא להיות נחשב כאילו הוא מברך י"ט ברכות אחרו' לענין שיעלה לז"ן ברכו' התפל' ואינו אלא דרך רמז בעלמ' דאם היה ודאי כאילו היה מברך ז"ן ברכות לא היו צריכין למנות ולמלאת המאה ברכות בברכות של שחר ושל ק"ש ערב ובוקר ושל סעודה ובשבתו' ובימים טובים ג"כ היתה עולה כל תפלה לכ"א ברכו' אמירה שמיעה ענייה אלא ודאי אינו אלא דרך רמז בעלמ' וכן הראיה של גדול העונה אמן וכו':
עוד אני אומר כי ברכות שהם תפלה אינם כשאר ברכות שא' מברך והשאר עונין אמן כי הם עצמם מצות תפלה שחייב אדם להתפלל בכל יום ואפילו ברכות יוצר ואהבה שקודם ק"ש ואמת ויציב ואמונה שלאחריה שהם ברכות על מצות קריאת שמע הן דרך תפלה ובקשה והודאה לשי"ת וצריך כל מי שהוא יודע לאומרם בפיו וכמו שאמרו צריך להזכיר מידת לילה ביום ומידת יום בלילה כדי להודיע כי בורא אחד ברא הכל וכן כל אריכות נוסח הברכות של ק"ש הם שבח והודאות ובקשה וכן אמרו כל מי שלא אמר אמת ויציב ואמונ' וכו' מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר שאם אין הכוונ' של ברכות אלו אלא על מצות ק"ש היה מספיק שיסדרו שיברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ק"ש כמו שכתב רב עמרם בק"ש של לילה אחר הערבית כמו שהביא רבינו יונה ז"ל ולכן מה שכת' הר"א ן' שושן גדול העונה אמן יותר מן המברך על עניית אמן של י"ט ברכות היינו להשלים מנין ז"ן כמו שכתב לא שיהיה העונה אמן בברכות אלו כמברך שהרי אפילו יכוין לצאת בעניית אמן בברכות אלו אינו יוצא ידי חובה דאין ש"ץ מוציא ידי חובה בתפילות למי שהוא בקי בתפילות כל השנה לבד ר"ה ויוה"כ (של יובל) (ויו"ט) אם רוצה הבקי לסמוך עליו כמו שמביא הרמב"ם ז"ל פרק שמיני ואפי' שומע שהוא כעונה בעלמא בברכות של תפלה אינו יוצא אלא באמיר' התפלה בפיו להשמיע לאזניו ולא יגביה קולו כמו שלמדו מתפלת חנה וכיון דשומע עונה אמן אינו יוצא ידי חובה אלא באמירה בפיו א"כ מ"ש שבשמיע' ועניי' אמן משלים ז"ן הוא להשלים רמז ז"ן אחר שכבר התפלל כל ה"ט כי אם לא התפלל קודם אין השמיעה ועניי' עולי' אפי' לי"ט ברכות ומה שכתב בטור סימן קכ"ד דמי ששכח ולא אמר יעלה ויבוא שיכוון וישמע מש"ץ י"ח ברכות ויוצא ידי י"ח היינו שכבר התפלל כמו שכתב שם אבל אם לא התפלל פשיט' דאינו יוצ' בשמיע' אם הוא בקי וכן מה שכת' רבינו יונה ז"ל דעונה אמן אחר כל ברכ' הרי הוא כמתפלל שני פעמים אפ"ה אינו עולה לו למי ששכח ערבית שיתפלל שחרית שתים ולא נאמר זה אלא לענין שכר בעלמא ואם כן אין שום ראי' שהבי' הר"ר אבודרה' ומה שפיר' הר"א ן' שושן דגדול העונה אמן יותר מן המברך הוי אפי' יצא ידי חובתו דברכות של התפלות שאני כדפרישית. עוד הביא הלשון של הרמב"ם ז"ל פרק א' שכתבתי בפס' וכל העונה אמן אחר המברך וכולי דמשמע דהא דאמרינן הרי הוא כמברך או יותר הוא כשהוא עונה על ברכה שהוא בה לא כשעונה על ברכה שאינו חייב בה וכתב על זה חס ושלום לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל זה כי הרמב"ם לא אמר אלא במי שהוא מחויב בברכה אח' ורוצה לצאת בעניית אמן שהוא חשוב כמברך ויוצא בו ידי חובה רק שיהי' המברך חייב אבל לא דבר בשכר העונה אמן ובמה שאמרו ז"ל גדול העונה אמן וכו' וזה פשוט עכ"ל והאריך למעניתו במה שכתבתי הרי הוא כמברך או יותר והביא לשון הגמרא סוף פרק אלו דברים וכתב וז"ל הרי כפי דעת התנאים דפליגי דחד אמר המברך עדיף מעונה וחד אמר דעונה אמן עדיף והרמב"מ ז"ל דקאמר הרי הוא כמברך לפי דעתו אתיא דלא כמאן ודאי ח"ו הרמב"ם ז"ל לא איירי בהכי אלא בענין לצאת ידי חובת דקאמר בריש' דבריית' א' המברך ואחד העונה במשמע ופרש"י ז"ל העונה והמברך במשמע קומו וברכו בספר עזרא ואומר ויברכו את שם כבודך והיא עניית אמן שבמקדש כו' הכוונ' שהעונה אמן נקרא מברך כמו המברך עצמו וזהו שכתב הרמב"ם הרי זה כמברך ותנאי לא פליגי אלא באי זה מהם גדול ובזה לא דבר הרמב"ם ז"ל כלל. ואני אומר כי עלה בדעתי שעלה בדעת הרמב"ם ז"ל במה שכת' דבשכר העונה אמן גם כן הוא כמברך דאם מה שכתב הרמב"ם ז"ל הרי הוא כמברך הוא לענין שרוצה לצאת בעניית אמן לחוד ולא לענין השכר גם כן היה לו לכתוב וכל העונה אמן אח' המברך הרי יצא ידי חובה כמו שכתוב למעל' דשומע לצאת שיצא ידי חובה אעפ"י שלא ענה אמן ולא אמר הרי הוא כמברך וכן כתב למטה דמי שחייב מן התורה והמברך אינו חייב מן התור' לא יצא ידי חובתו ולא אמ' אינו כמברך משמע שמה שכתב שהעונה אמן הרי הוא זה כמברך הוא לשני דברים שיוצא ידי חובה ושיש לו שכר כמו המברך עצמו וכמו ששנינו בבריית' א' המברך וא' העונ' אמן כי מזו הבריי' הוצי' הרמב"ם ז"ל דין זה וכמו שהביאו מורה מקו' על הרמב"ם ז"ל מפרק אלו דברים שהו' הבריית' הנז' והחכם הזה עצמו כתב אלא ודאי וכו' לא איירי בהכי אלא בענין לצא' ידי חובה וכו' כדקא' בריש' דבריית' א' המברך וא' העונ' במשמע משמע בלשון הרמב"ם ז"ל הוא ללמד מהו הברייתא שהיא שנויה בענין השכר וכן כתב אחר כך על פי' הברייתא הכוונה שהעונה אמן נקרא מברך וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל הרי זה כמברך וכמו שכתו' לשונו למעלה נראה דלדעתו נמי מה שכתב הרמב"ם ז"ל הוא פי' הברייתא שהי' שנויה על שכר העונ' אמן שהו' שוה למברך אלא שממהרין לתת אותו השכר של המברך שהוא שוה לעונה אמן וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל הרי הוא כמברך לענין לצאת ידי חובה ולענין השכר שהו' שוה ולא חשש הרב ז"ל לכתוב מהירות פרעון השכ' כיון שהשכר עצמו שוה לשניהם ואם כן מה שכתב הוא דפליגי תנאי דחד אמר דמברך עדיף וחד אמר דעונה אמן עדיף ליתא דליכא מאן דסבר דמברך עדיף דעדיפ' המהירו' לא קאמרינן ביה עדיפות דסוף השכ' לבא ולא הוי עדיף דעונ' אמן דומיא דעדיף דמברך אי קרי עדיפות למהירות דעדיף דעונ' אמן הוא שיש לו שכר יותר בכמו' מן המברך ועדיפות המברך אינו אלא במהירו' ולא מיקרי עדיפות ולהכי קאמר רב לבריה חטוף ובריך משום דממהרין לו משום עדיפות:
ומה שכתבתי דהא דאמרינן הרי הוא כמברך או יותר מן המברך הוא כשהו' עונה על ברכה שחייב בה כתבתי זה על הברייתא שאמר' א' המברך ועל רבי יוסי שאמ' יותר מן המברך כי שניהם לא דברו אלא כשהעונ' אמן יוצ' ידי חובת הברכה באותה עניה לא בשכבר יצא אלא שעונה אמן מפני ששמע הברכ' והרמב"ם ז"ל תפס הברייתא סתמ' כמו שכתבתי והוא נתקשה על זה איך כתבתי כמברך או יותר ועל מה שהבאתי ראיה מן התוספת' דפרקא בתרא דברכות מבבא מציעתא דעשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולם וכתבתי דלעיכובא מתני' ולא שיברך כל אחד ואחד דומי' דריש' וסיפ' כתב דאדרב' איפכ' מסתבר' דכיון דריש' וסיפ' דוק' צעת' ל"ד כדי שלא יהיה הפרש מן הקצה אל הקצה אלא הכוונה אחד מברך לכולם אם ירצו לאפוקי' רישא וסיפ' דקאמר דאפילו אם ירצו אין אחד יכול לברך לכולם ואני תמה על יושר שכלו וסברתו דאין כאן מן הקצה אל הקצ' דריש' כל א' מברך וסיפ' מברך על כל א' ומציעת' א' מברך לכולם והם עונים ומיהו האמצעי שיש בין כל אחד מברך דריש' לא' מברך לכולם דמצעית' או בין מברך על כל מצוה דסיפ' לא' מברך לכולם דמציעת' אין כאן חלוקה אמצעית' אלא שני חלוקות או כל אחד מברך או אחד מברך לכולם וכן באמצעית' וסיפ' הן שני חלוקו' א' מברך לכול' או מברך על כל א' וא' ומה שכתב הכוונה דא' מברך לכולם אם ירצו לאפוקי רישא וסיפ' דאפילו אם ירצו אין יכולין גם כן הוא תימ' דאם אחד מברך לכולם הוא אם ירצו נאמר ג"כ בכל אחד מברך אם ירצו וכן בסיפ' ולא יהיה שום הפרש בין שלשה בבות כיון שהו' רוצה למעט מחלוקת שלא יהיה מן הקצה אל הקצה מה שאי אפשר ואם דברי הבב' האמצעי' תלוי ברצון לא ישנה אותה ויהיה הרשות ביד כל אדם לעשות מה שירצה ואין דרך המשניות והברייתות לשנות בבות שהן תלויות ברצון בני אדם אלא כשאומר כך בפי' אלא שונים מה שהוא מן הדין והכא נמי מה שאומ' א' מברך לכולם ר"ל כי מצוה מן המובחר הוא שאחד יברך וכול' יצאו כיון שכולם עושים מצוה א' שיש בזה משום ברוב עם הדרת מלך וכן הם חייבים לעשות וזהו מה שכתבתי לעכובא ופשיטא דאם ברך כל אחד בדיעבד שיצא אבל החיוב הוא שא' יברך וכולם יענו וכמו שכתב הר"ב אבודרהם על זאת התוספתא שאם היו עשרה בני אדם רוצים להניח תפילין או ציצית וכו' שא' מברך לכולם וכן נוהגים בישיבת סוכה או קידוש וכו' ושכן כתב הרא"ש בבדיקת חמץ נראה שהם סוברים דלאו ברצון תליא מילתא כתב עוד וכ"ש שאין הנידון דומה לראי' דהת' בתוספתא מיירי שעושי' המצוה בבת אח' ונתחייבו כול' יחד אבל בנ"ד לא בא להם החיוב לכולם יחד כי אם כל א' נתחייב בשעתו בזמנים שונים ע"כ ואני אומר תוספת' סתם מתנייא עשרה שהיו עושי' כולם מצוה אחת אחד מברך לכולם לא שנא נתחייבו כולם יחד או זה אח' זה ואיני מבין מהו החיוב ביחד שאמר הוא שאם ר"ל שחיוב מצות ציצית ותפילין וכיוצ' בהם מתחייב כל אדם בכל יום בבקר גם כן בברכות אלו מתחייב כל אדם לברכם בבקר לדעת הפוסקי' שאנחנו נוהגים על פיהם בזה שאומרים שאפי' לא שמע קול תרנגול יאמר הנותן לשכוי בינה וכן שאר הברכות ואפילו שישן לבוש יאמר מלביש ערומי' וכן כולם על דרך מנהג העולם הוא מברך אותם ביחד ואיך כתב כי כל אחד נתחייב בשעתו בזמנים שונים ואפילו לדע' הרמב"ם ז"ל ברכת גוי ועבד ואשה חייב לעולם לאומרה בכל יום ואין החיוב בזמנים שונים ואפילו בשאר ברכות לדעת הרמב"ם ז"ל שאין מתחייב אלא כשהו' נהנה והו' בזמנים שונים לכל א' וא' גם בציצית ותפילין אינו חייב אלא אחר שיפנה ויטול ידיו והם זמנים שונים לכל אחד ואם כן מה ששנו בברייתא עשרה שעושים מצוה אחת ר"ל שהם מוכני' עתה לעשותה וא' מברך לכולם גם אלו הבאים לבית הכנס' לברך ברכו אלו הם עתה מזומנים ביחד לברך ויברך א' לכול' ואפילו בלבישת טלית ותפילין היה מן הדין אם היו מוכנים כולם לעשות המצוה שיברך א' לכולם כמו שכתב אבודרהם על התוספת' אלא שנראה שהטעם הוא כמו שכתבתי שם מפני שאין כולם מזומני' יחד לעשות המצות מיד אחר הברכה שאם היו מזומני' היו מחוייבים שיברך אח' ויענו כולם אמן וכמו שכתב אבודרהם על התוספת' שעשר' בני אדם שהיו רוצים להניח תפילין או ציצית וכו' אחד מברך לכולם וכן נוהגים בישיבת סוכה וקידוש כו' וכן כתב הרא"ש בבדיקת חמץ וכו' והרי שאין חוששין לעניית אמנים אלא שא' יברך לכול':
ועל מה שכתבתי כי לפי מי שפי' על דברי הרב כל השומע וכו' וכל העונה אמן הרי זה כמברך שכל העונה אמן אח' המברך יצא אעפ"י שלא נתכוון שכיון שיצא כשחוזר ומברך הויא ברכה לבטלה אלא אם כן יכוין בפי' שלא לצאת מה שאין כן כוונת רוב המברכין ברכות אלו בכל בקר כתב הוא זה בטל שהרי ודאי כוונת המברכים כולם הוא שלא לצאת שהרי אנו רואים שבאים לברך כל אחד ואינו רוצה להפטר בברכת חבירו ועל דעת כן נועדו ונתקבצו יחד ע"כ אני כתבתי שצריך לכוין בפי' שלא לצאת והוא כתב שודאי כוונתם שלא לצאת שהרי אנו רואים וכו' א"כ הוא מסכים למה שכתבתי כי מה שכתבתי בפי' אינו שיוציא הדברים בפיו אלא שכוונת' כך והוא אומר שכוונתם כך ואם כן למה כתב זה בטל אין זה כי אם רוע לב ואם הוא על מה שכתבתי כי אין כן כוונ' רוב המברכין בבקר והוא כתב בו ודאי כך כוונתם כולם הרי אין חילוק בינינו אלא בכוונה אם הם כולם או מיעוטם ועל זה לא היה מן הראוי לכתוב זה בטל:
ועל מה שהבאתי ראיה מברייתא דפרק אלו דברים דב"ה אומרים אחד מברך לכולם משום דברוב עם הדרת מלך כתיב ואדרבא לפי המנהג שנהגו אנשי מעשה אלו איכא ברוב עם הדרת מלך טובא כי כולם מתקבצי' לשמוע ולברך ולא קאמר ב"ה דא' מברך לכולם משום ברוב עם הדרת מלך אלא לאפוקי סברת ב"ש דכל אחד מברך לעצמו ואין שומע ועונה אבל בנ"ד איכא ברוב עם הדרת מלך בעצם עכ"ל ואני תוהא וחושב מה עולה בדעתו שנראה שהוא חולק על ב"ה שאומרי' אחד מברך לכולם משום בעה"מ והוא כתב אדרבא כי מנהג זה שכל אחד מברך לעצמו איכא בעה"מ טובא ואם היה בזה משום בעה"מ טובא היו בוחרים בו ב"ה ומה שכתב ולא קאמר ב"ה דאחד מברך לכולם וכו' אלא לאפוקי סברת ב"ש דכל אחד מברך לעצמו ואין שומע ועונה הרי ב"ש לא אמרו אלא כל אח' מברך לעצמו וליכא ביה משום בעה"מ כיון דאיצטריך לטעמא דמשום ביטול בית המדרש דהן צריכין לשמוע הברכה כולה ולענות אמן אם יברך אחד לכולם משמע דלב"ש ליכא משום בעה"מ אפילו שישמעו ויענו אמן על כל אחד ואחד דמי אמר לו כי מה שאומרים ב"ש כל אחד מברך לעצמו שאין שומע ועונה הרי כולם עומדים בבית המדרש זה אצל זה ושומעים זה את זה ויענו אמן וליכא משום ביטול בית המדרש כיון שאין צריכי' לשמו' הברכה כולה לענות אמן כמו שכתב רבינו יונה על אחד מברך לכולם דצריכין כולם לשמוע הברכה כולה לענות אמן כו' ומש"ה איכא ביטול בית המדרש לב"ש דצריכין לשתו' מגרסתם לכוין ונשארה הראיה ברורה ממה שאמרו ב"ה אחד מברך לכולם משום בעה"מ הדרת מלכו של עולם שמברכים אותו ברב עם שיוצאים כולם ידי חובה באותה ברכה שעונים אחריה אמן לצאת ידי חובה וכשמברך כל אחד לעצמו אפילו יענו השומעים אמן ליכא משום בעה"מ כיון שאין עניית אמן לצאת ידי חובה ועל מה שכתבתי על אותו המנהג שהו' בכלל מברכין ברכה שאינם צריכה כיון שיכולין להפטר בעניית אמן ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ברכות ולעולם יזהר אדם בברכ' שאינה צריכה כתב, הוא הן זאת לא צדק אענהו כי לא תקרא ברכה שאינה צריכה כי אם שיהיה פטור ממנה ומביא עצמו לידי חיוב וכו' אבל בנ"ד כל אחד חייב לברך ורוצ' לצאת ידי חובה מפי עצמו ולא מפי אחרי' וכי יעלה על הדעת של שום בעל שכל שנאמ' לאדם אחד לא תצא ידי חובתך ולא תודה לשי"ת כי אם שתשמע מפי אחרי' עכ"ל ואני צודק בענות לו כי זה נכלל גם כן בכלל ברכה שאינה צריכה שכתב הרמב"ם ז"ל שיהיה האדם נזהר ממנה ולא כתבתי שהיא עצמה ברכה שאינה צריכה אלא שנכלל בה כמו שכתוב בפסק ומה שכתב וכי יעלה על דעת שום בעל שכל שנאמר לאדם אחד לא תצא ידי חובתך ולא תודה לה' כי אם שתשמע וכו' הרי ב"ה שעלה כן על דעתם ונתקיימו בו והלכה כמותם שאחד מברך לכול' ולא יברך כל אחד בעצמו כתב עוד שעל זה בטל מה שכתבתי ראיה ממה שכתב הר"ן ז"ל על סח בין תפל' לתפל' עבירה היא בידו שהטעם מפני שגורם שיברך ברכ' אחרת דדוקא התם שהיה כבר נפטר בברכה שבירך כו' אבל הכא שמחוייב ועומד הוא למה נכריחנו שיפטר מחיובו כו' ואני לא כתבתי אלא שכיון ) שכתב הר"ן ז"ל שאסור לגרום שיהא חייב לברך וכו' כל שאפשר לו שיהיה נפטר דהכא נמי אפש' לאלו שיברך אחד ויענו כולם אמן והנה פסקי בידם ואחר שנראה לו שדחה קצת מראיותי אמר כי לא היה צריך להביא ראיות לקיים המנהג כי די במה שמצינו במנהג אותם הזקנים שהביא בספר האגור שהיה אחד מברך וכולם עונים ואח' כך היו גם הם חוזרי' ומברכי' ואני הבאתי זה ג"כ בפסקי ונתתי טעם לענין זה כי לא היה אלא על נטילת ידים לא על שאר הברכות כמו שכתבתי שם ומשם ראיה שלא היה מברך כל אחד פוקח וזוקף מתיר כו' וגם במה שהיו חוזרים ומברכים בברכת נטילת אין שום ראיה כלל לזה שהם עושים כי אלו הזקנים היה אחד מהם מברך קודם ואחר כך היו כולם חוזרים ומברכים ביחד ולא היה חוזר כל אחד לברך בפני עצמו כמו שחושב הוא וכמו שנוהג הוא להתקבץ עם כמה בני אדם וכל א' מהם אומר כל הברכות וכולם עונים וחקרתי בזה בבית הכנסת של אשכנזים ואומרים כי כן הוא מנהג כל אשכנז מימי קדם עד היום לברך הש"צ באשמורת הבקר ברכת נטיל' והאנשי' הנמצאי' שם חוזרי' ביחד לומר ברכת נטילה פעם א' ולא כל א' וא' כמו שעושים הם א"כ מה ראיה יש לו מאותם הזקני' כי לתת טעם לאותם הזקני' האומרים ברכת ידים ביחד בב"ה הוצרכו חכמיה' למצוא ידים ורגלים בבית המדרש וכמו שהביא בספר ברכת אברהם ובאלו הברכות שיאמר אותם כל אחד כמנהגו שהמציאו באלו השנים לא מצאו ידיהם למצוא ספר ולא רגליהם ללכת לבית המדרש:
וכתב הכלל העולה כי מנהג הכשר הוא ושראוי לנהוג אותו שיברכו כל א' לעצמו ולא מפי אחרי' כו' ואני אומר דאין למדין מכלל זה כי הוא הפך הדין כמו שכתבתי למעלה כי בכל הברכות הנאמרו' ברבי' א' הוא המברך וכול' יוצאים בעניי' אמן כמו בברכת הלל וברכת שמיעת שופר ונטילת לולב וכן נוהגים ג"כ בישיבת סוכה וקידוש והמוציא שאח' מברך כולם:
וענין ברכת ספירת העומר שנהגו ברוב המקומות לברך כל הקהל ביחד ואח"כ ש"צ ובמקומות מועטים הש"צ קודם ואח"כ כל הקהל יחד כמו שנוהגים האשכנזי' בברכה הנטילה נר' לי כי הטעם הוא מפני שצריכין כול' לכוי' ספירת הימים שלא יטעו בה ויהיה הברכ' לבטלה ואם היו צריכים לכוין לצאת ידי חובה בשמיע' ולענות אמן היה קרוב לטעות ולכך נהגו לברך כל אחד ולספור מיד ובזה לא יטעה כיון שאינו נותן דעתו למה שאומ' חבירו אלא למה שאומר הוא ובטעם זה ג"כ מתיישב ברכת כהנים שמברכין כולם ביחד שאם היה א' מהם מברך והשאר עוני' אמן היה קרוב לטעות בהתחלת יברכך אבל עתה שכולם מברכים מיד אומרים יברכך בלי טעות ובענין זה אמרו על ש"ץ שלא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף וגם בענין ברכת הנטיל' שנוהגים האשכנזים לומר כולם ביחד אני מוסיף נופך משלי לתת איזה סמך משלי למנהגם והוא כי ברכת הנטילה של שחר היא הברכה הראשונה שאומר האדם בכל יום ואינו יכול לפתוח פיו בשבח האל ית' לא בת"ת ולא בתפלה עד שיטול ידיו ולכן נהגו לאומרה כל א' בעצמו בפיו ואחר כך יאמר שאר הברכות הוא בעצמו או יכוין ועל זה מקפידים ג"כ שלא לאומרה אלא בבית הכנסת במקום קדושה כיון שעל ידה אומרים כל דבר שבקדושה כל זה הוא לתת אי זה סמך למה שנהגו אבל להנהיג מה שהוא הפך הדין בלא טעם אלא שלא יעלה על שום בעל שכל שנאמר לאדם אח' לא תצא ידי חובתך ולא תודה לשי"ת כי אם שתשמע מפי אחרים כמו שכתב הוא זה הוא דבר תימא כי כל העולם יודעים כי טוב להודות לה' אלא שאמרו ב"ה כי בא' מברך וכולם עונים יש יותר הודא' לשי"ת משום בעה"מ שמכווני' כולם לצאת בברכ' המברך ועונים אמן וכן הוא הראוי בכל הברכות שנמצאים כמה בני אדם ביחד לברך אח' ולצאת השאר ע"י עניית אמן כי בספירת העומר וברכת כהנים אנחנו צריכים לתת טעם למה מברכים כולם ועל הראשונים אנו מצטערים והם באים להוסיף עליה' ולכן ראוי להחכם הנ"ל למנוע עצמו ממנהג זה ואחריו כל אדם ימשוך ושמעתי כי במצרים ג"כ קצת החכמים היו מלעיגים על מנהג זה והמנהג הראוי לוותיקין הוא כי כל הבאים באשמורת שימתינו עד שיברך מי שנוהג לברך ויצאו כולם ידי חובה בעניית אמן והבאים אח"כ אח' לאחד לא יוכלו לשמוע מכל אחד הברכות ולענות אמן אעפ"י שכבר יצאו משום כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וחכמי העיר יצ"ו יוכיחו בין שנינו בראות' מה שכתבתי אני ומה שכתב הוא ושלום וברכה על כל ישראל אמן. נאום המבי"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |