שו"ת חתם סופר/ד/קסא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום תיניין בכל מקנה וקנין לידידי הרב המא"הג המופלג החרוץ ושנון בנן של קדושים מופלא באנשים כש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד דק"ק ענטלינגה ואגפי' מדינת שווייטץ יע"א:
פניתי אני עם לבי השתא הכא לעיין ע"ד שאלתו השני' ראובן הי' לי שטר חצי זכר מחמיו הנכתב על שם אשתו וזרע קימא שלה והנה מתה האשה בחיי אביה וירש בנה קטן השטר ההוא שוב מת הבן טרם היותו בן שלשים יום וגם לא נבדק אם שעריו וציפרניו נגמרי' או לא ונתעצמו הצדדי' אחר מיתת הזקן כי הבעל חתן הזקן בא לירש השטר מבנו הילד המת להוציא חובו הכתוב בשטר מנכסי הזקן שמת כמבואר דין זה בש"ע א"ע סי' צ' ובב"ש שם סק"ד ויורשי הזקן טוענים כיון דמת הולד בתוך שלשים ללידתו וגם לא נבדק אי נגמרו שערו וציפרניו והוא ככל המון הולדות שהם ספק בן ט' ספק בן ח' אין להוציא ממון מהם דמ"ש בש"ע ח"מ סי' רע"ו סעי' ה' אבל אם מתה האם בחייו ואח"כ מת הוא אפי' הי' קטן בן יומו הואיל וחי אחריה שעה א' יורשה ומנחיל הירושה ליורשיו ממשפחת אביו עכ"ל מ"מ כבר כ' שם באר הגולה שכוונת הרב"י דוקא בשנגמרו שערו וציפרניו כ"כ סמ"ע ססק"ז ושהב"ח העלה דעכ"פ אין להוציא ממון מהמוחזקים בפיהק ומת וחולה הוה כפיהק דוקא אכלו ארי ממעטינן זה הוא כוונתו שם למעיי' וכמ"ש ר"ן בשם רבנו יונה הביאו ב"י בא"ע סי' קנ"ו ודלא כהרז"ה דס"ל הלה הוא כאכלו ארי וא"כ ה"נ אינו נבדק הבן שמת וה"ל ספק נפל ואין להוציא ממון ופר"מ האריך מאוד לקיים דברי ש"ע כפשוטן דכל תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל מספק דאזלי' בתר רוב נשים בני קיימא יולדת ומוציאי' ממון ע"י האי רובא דעדיף טפי מכל רובא דעלמא כאשר הוציא מתוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות לא כ"ש ובזה האריך מאוד להביא ראי' וקושיות בענין הולכי' בממון אחר הרוב והלך לו בדרך מרחוק להוציא ממון מהיורשי' ושקיל מעלמא תנאי ובכולהי רבותא במקומו בענין ספק נפל וספק אשתהי לא עיין כי אלו הי' מעיי' בזה לא הי' נמצא אפי' דעת א' מכל הפוסקים שיוציא ממון על הרוב הזה כאשר אבאר אי"ה וכי ע"י קושיות ופלפולים נמציא דינים נגד אבותינו ורבותינו הקדושים נוחי נפש:
ואמרתי גם כי אין פלפולים אלו מגיעי' לעיקר דין זה כלל מ"מ אקדים קצת להשתעשע בדבריו כדי לעמוד על האמת ותורה היא וללמוד אנו צריכי' ומקבלי' שכר על הדרישה מ"ש מעלתו והוציא מלשון תוס' סנהדרין ג' ע"ב הנ"ל דרובא דבן קיימא יולדת הוא עדיף משארי רובא דעלמא במ"כ שלא בדקדק כ' כן אדרבא גרוע הוא מרובא דעלמא דהכא המיעוט נפלים מצוי' כמ"ש תוס' ביבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא ובבכורות כ' ע"ב ד"ה חלב ונדה מ"ד ע"ב וע"ז מ' ע"ב וראש פ"ק דחולין ומה שלכאורה סתרו עצמם בענין מים שאין להם סוף בארתי במקום אחר מ"מ כל אפין שוין דרובא ולד מעליא יולדת רוב גרוע הוא וה"ה ומכ"ש רובא טעו בעיבורא דירחא דהחוש יעיד מיעוט המצוי דלא טעו אך דעת התוס' בסנהדרין דגם בממון הולכין אחר רוב אפי' רוב גרוע כמו רוב נשים ולד מעלי' יולדת ורק רובא דרדי' דהוה גרוע דגרוע טובא בהא הוא דיש חילוק בין אימרא לממון והגריעותא דידי' ביאר הב"ח בח"מ סי' רל"ב משום דא"ג דרוב פשתן נקנה לזריעה דאיכא אחד קונה עשרה מדות לזריעה מ"מ רוב בני אדם קונים לאכילה אלא כל א' קונה מדה אחד נמצא שהוא רוב מצד א' ומיעוט מצד א' וכן רובי שוורים ניקני' לרדי' דאדם א' קונה כמה שוורים למלאכה מ"מ רוב בני אדם קונים כל א' שור א' לאכילה אלו דברי ב"ח ז"ל ועוד כ' מפורשים טעם אחר כי אותן שקונים הרוב לרדי' הלא הם בעצמם קונים מיעוט למאכלם גם כן ומשום גריעותא דהאי רובא לא אזלי' בממון בתרי':
נמצא לפ"ז ג' מיני רובא איכא הגרוע שבכולן רובא לרדי' וכיוצא בזה דלא אזלי' בתרי' בממון כלל ב' רוב נשים ולד מעלי' יולדת וכדומה דעדיף מהך ובממון אזלי' בתרי' מק"ו דדיני נפשות ומ"מ מדרבנן חששו למיעוט המצוי אפי' באיסורא מכ"ש נגד חזקת ממון דאלימא חזקתי' ג' רוב אלים כגון מים שאל"ס דליכא מיעוט המצוי ואפי' מדרבנן לא חששו אפי' בחזקת אשת איש שעכ"פ אם נישאי' לא תצא ומ"מ משום חומר חזקת אשת איש לכתחלה לא תינשא וקרוב לומר דגם בממון החמירו מדרבנן ויעויי' בלשון תוס' ספ"ק דב"מ היכי פשיט מר אי' מממונא יע"ש ויעיי' מ"ש ה"ה פ"א מייבום הלכה ה' וז"ל ולא רצו חכמים לשנות דבר בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה הוא חומרא של זה עכ"ל מ"מ נ"ל היינו במי שמת והניח נכסיו וממילא היורשי' נקראו מוחזקי' בכל מקום שהם אלא אנחנו דנים מי הם היורשי' המוחזקי' בזה שפיר י"ל קולו של זה חומרו של זה אע"ג דמ"מ שייך קצת חזקת נחלה באותו שבט עיי' ב"ב קנ"ח ע"ב מ"מ לא הוה אלים כמי שמוחזק בממון בידו ממש ואנו באי' להוציא מת"י דבהא עבדינן לעולם קולא לנתבע אפשר בהא עבדי רבנן תקנתא שלא להוציא ממון ולחוש למיעוט המצוי כמו באיסורא וכמו בנידון שלפנינו שאין נכסי האב הזקן חייבי' מטעם ירושה אלא מטעם חוב שחייב לבתו ויוצאי חלציה ותנאי הי' בדבר שאם לא יהי' לה בני קיימא לא יתחייב לשלם זה החוב וזה הוה מוציא ממון ממש נראה דחיישי' למיעוט המצוי בממון ק"ו מאו"ה:
וכל זה לפי תוס' סנהדרין ג' ע"ב הנ"ל אמנם תוס' ב"ק כ"ז ע"ב כתבו תי' אחר לקושייתם דאמאי לא נילף ממון ק"ו מנפשות דאזלי' בתר רובא אפי' ליתא קמן ותי' דנהי דממון קיל מנפשות מ"מ המוחזק בממון אלים חזקתו ואין ללמוד ק"ו מנפשות אלא לענין רובא דבית דין דנגד רוב המחייבי' לא שייך חזקת ממון כי הם מוציאי' אותו מחזקתו וכיון דליכא חזקת ממון לענין חומר הענין בודאי איכא ק"ו ממון נפשות אבל רובא שלא ע"י ב"ד דאיכא חזקת ממון המתנגד לרוב ובהא ליכא ק"ו מנפשות ולא אזלי' בתר רובא ע"ש כי כך כוונת תירוצם למעיי' ועיי' היטב מ"ש תומי' בקת"כ סי' קכ"ג קכ"ד בזה והמעיי' יבחר:
ויעיי' פירש"י בחולין י"ב ע"א דפי' ב' לשונות לחד לישנא אתי' רובא מהלכה למשה מסיני ולחד לישנא מסברא מה לי האי רובא או האי רובא ונ"ל דהתוס' דסנהדרין ודב"ק הנ"ל לא נצרכא אלא להך לישנא דרובא מסברא אתי' וא"כ קשי' נילף ממון ק"ו מנפשות אבל לאידך לישנא דמהלכה אתי' לק"מ ק' תוס' דוקא רובא דסנהדרין דכתיב בהדי' בקרא אחרי רבים להטות ילפי' ממונא ק"ו מנפשות אבל שארי רובא דלא כתיבי בהדי' בקרא אלא מהלכה אתי' כנפשות ואיסורא תו לא ילפי' ממון מיניהו דאין דנין ק"ו מהלכה ולפ"ז אפי' בלא סברא דאלים חזקת ממון נמי לא אזלי' בתר רובא בממון וזה נוטה לדברי רש"י דב"מ כ"ג ע"ב שכתבתי כבר למעלתו בזה:
ויש כאן מקום עיון בתשו' רשב"א ח"ג סי' שע"ה והובא בב"י י"ד סי' שע"ד ובלחם חמודות הל' טומאת כהנים שאלה בנמצא מת במקום שרוב ישראל מצוין אי הולכי' אחר הרוב והסנהדרי' שהיו בודקי' העדים מכירי' אתם אי ישראל הרג אם שואלין כן במקום שרוב ישראל דבירושלמי איתא להדי' נהרג בין טברי' לציפורי חזקה ישראל הי' והשיב רשב"א הא מסתפקא לי דאפשר איתא הא דירושלמי דבאיסורי' הולכי' אחר הרוב ושמא אף בדיני' נעשה כן וכו' אלא שאני מסתפק הואיל ולא הוזכר כן בגמר' ועוד בד"נ כתיב והצילו העדה וכו' יע"ש והוא תמוה דהא ר"פ בן סורר ומורה מספקא לי' להש"ס בההיא גופי' אי לא אזלי' בתר רובא בד"נ משום דכתיב והצילו העדה ומסיק דאפי' ברובא דליתי' קמן אזלי' בתרי' וצ"ע ולפי חומר הקו' צריך אני לומר דס"ל לרשב"א ע"כ לא החליט הש"ס דאזלי' בתר רובא בד"נ אלא היכי דלא איקבע מיעוטא בפנינו כגון ברובא דליתי' קמן דגם המיעוט לא איקבע בפנינו דליתי' קמן משא"כ ברובא דאיתי' קמן בין טברי' לציפורי דעכ"פ איקבע פה מיעוט גוים ואפשר שנזדמן להרוצח א' מהמיעוט גוים שפיר אמרי' והצילו העדה ולא דמי לסנהדרי' דאע"ג דאיקבע מיעוט מזכים בפנינו ומ"מ הולכי' אחר הרוב המחייבי' התם אין אנו לוקחי' מהמיעוט אלא מבטלי' דבריהם מאן דליתנהי וסברא זו כ' בס' כריתות אבל היכי דאיכא למיחש שנזדמן לו מן המיעוט דאיקבע לפנינו כגון בין טבריא לציפורי דאפשר דנזדמן להרוצח ממיעוט גוים אפשר דשייך והצילו העדה ומשו"ה נסתפק לרשב"א ופשיט לי' מסוגי' דוארב לו ספ"ק דכתו' משמע דוקא משום דקבוע אבל אי פריש אזלי' גם בזה בתר רובא ע"ש ומה שיש להקשות על ראי' זו ביארתי במקום אחר אין כאן מקומו ולענין ממון ברובא היכי דאיקבע מיעוטא עיי' בח"מ סי' רצ"ב סוף סעי' יו"ד ובש"ך שם סקכ"ז כ"ח כ"ט ועדיין צ"ע:
ובשערי המלך בהלכת טומאת מת הקשה איך נותני' ה' סלעי' לכהן ביום שלשים ניחוש דלמא טרפה הוא הבכור ואין הולכי' בממון אחר הרוב וטרפה פטור מפדיון עס"פ הקומץ ותו מקשי' העולם מנ"ל לרשב"ג להוכיח מופדיו מבן חדש תפדה דכל שלא שהה ספיקא הוה דלמא רובא בני קיומא הוו אפי' קודם ששהה רק בבכור אין הולכי' בממון אחר הרוב (ובאמת קו' אלו קשי' נמי לרב דאיהו נמי לא אמר הולכי' בממון אחר הרוב אלא היכי דאיכא תרתי למעליותא א' שהתובע טוען ברי שהוא מהרוב ב' שהנתבע אינו יכול לטעון ברי שהוא מהמיעוט אז מוציאי' ממון על ידי רוב אבל היכי דאין התובע טוען ברי כ' תוס' בבכורות כ' ע"א ד"ה ור' יהושע וכו' דלא אזלי' בתר רובא וכן אם הנתבע טוען ברי אני מהמיעוט כ' תוס' ב"ב צ"ב ע"א סוף ד"ה ולחזי וכו' דלא אזלי' בתר רובא ע"ש וא"כ קו' הללו גם לרב) ולפע"ד דלא אמרי' אין הולכי' בממון אחר הרוב אלא היכי דתחלת דינינו על הממון כגון ספק רדי' וכדא וחביתא וכדומה אבל הכא כללא הוא רוב נשים בני קיומא יולדת ואנן אזלי' בתר האי רובא כבר קודם ששהה שלשים יום ואי הורגו אדם נהרג עלי' וכן לענין חשש טרפה החזקנוהו לאדם שלם שאינו טרפה לענין כל הענינים שוב אח"כ כשבאנו לדין על ממון של כהן לא שייך למימר לא אזלי' בתר רובא בממון וב"ה שזה לי יותר מעשרי' שנה כוונתי זה מסברא דנפשי ואשתכח בסבא כוותי ה"ה גאון מ"ו בספר הפלא"ה ספ"ק דכתובות ובזה מיושב נמי מה שהקשו בשם הגאון מהר"ץ מהאלברשטאט ז"ל איך נוציא בת כהן מחנק לשריפה ניחוש דלמא הכהן לאו אבי' הוא וממיתה למיתה לא אזלי' בתר רובא וגם זה לק"מ דדוקא כשתחלת דינינו למיזל בתר רובא בנסקלין בנשרפי אבל הכא כבר החלטנו זאת שהיא בתו של זה הכהן ואלו היתה מכה או מקללו היינו הורגין אותה שוב עתה אין לזוז מזה:
ולכאורה הי' מקום ללמוד מתשלומי דמי וולדות ולא נימא דילמא נפלים הי' ש"מ מוציאי' ממון על הרוב נשים בני קימא יולדת וי"ל דהתם אינו משלם אלא לפי ערך מה שהי' שוים הולדות למכור על האי ספק שמא יהי' נפלים או בן קימא ושמין האשה כמה היא שוה לכל מר כדאית לי' בב"ק מ"ט ע"א יע"ש הארכתי קצת בזה ויצאתי חוץ מגדרי קצת משום דפר"מ האריך בדבריו בהאי ענינא אמרתי משום יגדיל תורה ויאדיר אגלה לו עניות דעתי בזה אבל באמת לא שייך הכא כולי האי רובא וכמ"ש הריב"ש בתשובה סי' תמ"ו בשאין לו שערות וציפרנו' תו לא שייך רובא דרוב נשים היולד' בני קימא נגמרו בשערו וציפרני' ע"ש ה"נ נ"ל אם מת בתוך שלשים אזדא לי' רובא ג"כ וכיון שלא נבדקו שעריו אמרי' מסתמא לא נגמרו ולא הי' בן קימא דא' מאלף אשר ימות בנוער נפשו והאי דמת איננו מהרוב ודוקא בתוך שלשים יום מלין אותו בשבת בלא ממ"נ דמחתך בבשר דאזלי' בתר רוב ולדות ומסתמא יחי' שלשים יום ועיי' תשו' פנים מאירות ח"ב סי' ל"א דלא אצטריך ממ"נ אלא ספק בן ז' ספק בן ח' אבל כל סתם ולדות שהם ספק בן ח' ספק בן ט' אזלי' ביום המילה בתר רוב ומסתמא יחי' שלשים יום וכן נפקא מיני' אי אין האב בביתו ביום שלשים ואחד יפדה בנו הבכור במקום שהוא ולא חייש שמא מת תוך שלשים דמסתמא הוא מרוב ולדות ועיי' דגול מרבבה בי"ד סי' ש"ה ומ"ש שם דכל שלשים יום לית לי' חזקת חי עספ"ק דעירוכין מ"מ כשמת באמת בתוך שלשים ובשעריו וציפרניו לא נבדק לא שייך לומר ניזל בתר רובא וכן יש להוכיח ממתני' דנזיר י"ג ע"א ע"ש דבין לרבנן בין לר"ש אפשר שתלד בן קימא ויצא מת מיתה טבעי' אלא רבנן הולכי' בספק נזירות להקל ור"ש אזיל להחמיר אבל בין למר ובין למר ספיקא הוה ומזה דן רבנו פרץ שלא תתיבם עכ"פ וכמ"ש בשמו הטא"ע סי' קנ"ו ורמ"א שם סוף סעי' ד' וקשה ממ"נ א"כ לא הוה ספק כלל דניזל בתר רובא דודאי הי' בן קימא אלא שמת ומאי מספקא להו אע"כ המיתה גופי' מגרע לי' לרובא דרוב נשים היולדו' בן קיימא איננו מת והאי כיון דמת אימר לאו בן קימא הוא:
והנה ה"ה פ"א מיבום העלה בדעת הרמב"ם דהלכה כרבי וכרשב"ג דיבמו' פ' ע"ב תלתא סי' הוה כלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש עד ט' חדשים או אפי' נולד ודאי לשמנה חדשים וחי שלשים יום כרשב"ג דאמרי' אשתהי ובן ז' הוה ושהה עד חדש השמיני או אפי' לא חי שלשים יום רק נגמרו שעריו וציפרני' אמרי' נמי אשתהי וכרבי ופסק הרמב"ם בהלכות נחלות דכיון שחי שעה א' אחרי אמו נוחל ומנחיל ומסתמא מיירי דעכ"פ גמרו שערו וציפרניו דאל"ה מה"ת יהי' נוחל ומנחיל ולענין ירושה אקמוה אדאורייתא דלא החמירו חכמים בדיני ממונות דקולו של זה הוה חומרו של זה ולענין יבום בעי' או ידעי' שכלו לו חדשיו או המתנת שלשים יום אבל אסימני שערו וציפרניו לא רצו חז"ל לסמוך והחמירו דבאשת ישראל תחליץ מחומרא בעלמא וכן לענין רוצח ההורגו אע"ג דמן התורה הי' חייב מיתה דסי' דאורייתא הוא מ"מ כיון דהחמירו רבנן שלא לסמוך על הסי' לענין יבום ועשאוהו כספק לא יתכן להרוג עליו ולענין מילה לא שייך להחמיר דהא אפי' ספק מולין ממ"נ ולענין אבילות תוך שלשים אינו מתאבל אפי' יש לו סי' אא"כ ידעי' בי' שכלו לו חדשיו משום דהלכה כדברי המקיל באבל ולרבנן דרבי לא הוה ולד אלא בידעינן בי' שכלו לו חדשיו אלו דבריו בתוספת ביאור ועיי' בב"ש סי' קנ"ו סק"ג:
הנה מ"ש דהחמירו חז"ל בגמרו שערו וציפרניו שלא לסמוך אהאי סימנא ובשהה שלשי' יום לא החמירו נ"ל עפ"י מ"ש רש"י יבמות פ' ע"א ד"ה ובן ח' וכו' אע"פי שגמר שערו וציפרניו כשנולד וכו' עכ"ל משמע מלשון זה דבעי' דוקא שיהי' נגמרי' כבר בשעת לידה אבל אם נולד שערו לקוי אז אפי' יגדלו אח"כ ויוגמרו אינו סי' והה"נ אם נולד לח' ולא בדיקנא לי' בשעת לידה ואח"כ נגמרו אינו מועיל לומר שלמפרע כבר נגמרו זה לא אמרי' והוכרח רש"י לפרש כן לשיטתו דר' אבוה כרבי ס"ל ורבי דאמר סימני' מוכיחי' עליו מיירי בבן עשרי' שנה שערו וציפרניו שלא נגמרו וזה תימה איך אפשר שיהי' בן עשרים ולא נגמרו שערו וציפרניו אע"כ משעת לידה קאמר אבל אי לא נגמרו אז אפי' יחי' אח"כ יותר מעשרי' שנה אינו יוצא מכלל נפל וא"כ מוכח כנ"ל ומשו"ה החמירו בו חכמים כי הוא דבר שאינו נראה לעינים ובשעת לידה לא שכיחי אינשי שישגיחו על זה ועפ"י חיה ויולדת הוא דידעי' ע"כ החמירו בו לענין יבום טפי משהה שלשים יום שהוא דבר הניכר לכל:
ובזה יש להבין דברי רמב"ם בהלכות מילה בספק בן ז' ס' בן ח' מלין אותו ממ"נ אי בן ז' הוא ושלם בדין הוא שידחה וכו' וטור י"ד סי' רע"ו הבין מזה שבבן ז' ודאי נמי בעי' נגמרו שערו וציפרניו והקשה עליו ע"ש ובב"י וכ"מ ר"ל שלם באיבריו ולא בשערו ויפה השיג עליו הב"ח דמדכ' הרמב"ם לפני זה גמרו שערו וציפרני' משמע סתם שלם אשערו וציפרני' קאי ולפע"ד ליישב בעזה"י דס"ל לרמב"ם דספק בן ז' ספק בן ח' ששערו וציפרני' לקוי בפנינו אין מלין אותו בשבת דודאי בן ח' הוא וכאבן הוא ואסור לטלטלו דהרי בלא"ה בספק בן ז' ס' בן ח' לא שייך כולי האי רוב בני קימא יולדת ונגמרה צורתו לז' אדרבא לעומת זה נימא רוב ולדות נגמרה צורתו לט' והאי אקדים ואתי' בח' ונפל הוא ועיי' יבמות ל"ז ע"א ועיי' מג"א סי' ש"ל סוף ס"ק ט"ו וצ"ע שם סקט"ז ע"ש והואיל ומצורף לזה גם שערו לקוי ונהי אם ידעי' בודאי שהוא בן ז' כגון שבעל ופירש לא משגיחי' בלקוי שערות מ"מ היכי דמספקינן וראינן שערו לקוי כבר כתבתי לעיל בשם הריב"ש דרוב בני קימא אין שערן לקוי וכיון דהוא ס' בן ז' וספק בן ח' וגם שערו לקוי ודאי בן ח' הוא והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אע"ג דאכתי אפשר לי' שיתברר ע"י שיהוי שלשים יום דעדיף מסימני' מ"מ ביום השמיני אנו תולי' שבודאי לא יחי' שלשי' יום' ואין מטלטלי' אותו בשבת אלא הך ספק בן ז' מיירי שנגמרו שערו וציפרניו לפנינו אך לא ידעי' אם נולד כך או גדלו אח"כ ואנו מסופקי' אי בן ז' הוא מסתמא נולד בשערו וציפרניו דרובא דרובא דבני קימא נולדת כך או אולי בן ח' הוא ונגמרו אח"כ וכ' רמב"ם דמלין אותו ממ"נ אי בן ז' הוא ושלם הי' בשעת לידה שפיר קא מהיל וכו' ואי בן ח' הוא ולא נגמרו בשעת לידה אלא אח"כ מחתך בבשר בעלמא הוא וא"ש:
ומ"ש עוד ה"ה דלענין ירושה אקמוהו דדאוריי' מ"מ דבריו דחוקים מאוד בלשון הרמב"ם כי היכא רמיזא גמירת סימנים בלשון רמב"ם ומסתימת לשונו משמע אפי' ודאי בן ח' וחי שעה א' נוחל ומנחיל גם כי ה"ה בהלכו' נחלות כ' שאינו יודע מנ"ל לרמב"ם הא דהרי בש"ס מוקי הך מתני' לענין אבילות בכלו לו חדשיו דוקא א"כ דלמא בבא דנוחל ומנחיל נמי ע"ש ובלח"מ דאע"ג דסברת ה"ה בדעת הרמב"ם נראה נכונה מ"מ מנ"ל לרמב"ם להמציא דין זה ואני לא זכיתי להבין על פי עיקור דינא דאורי' היכא רמיזא דירושה תלי' בבן קימא אדרבא תנן במתני' בכורו' מ"ו ע"א ומייתי לי' ריש בהמה המקשה איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים אעפ"י שיצא ראשו חי ובן ט' שהוציא ראשו מת ע"ש ובתשו' שארית יוסף סי' כ"ה כ' מדיוקא דוקא נפל שהוציא רק ראשו חי ומת אח"כ אבל הוציא כל גופו חי וחי שעה א' הבא אחריו אינו בכור לנחלה והיינו משום דהוא עצמו הי' בכור לנחלה וכ' שם שאם אדיוקא דמתני' יש לפקפק ולומר ה"ה אפי' כלו חי נמי אינו בכור לנחלה ונקיט ראשו לרבותא דבכור לכהונה מ"מ מהרמב"ם עכ"פ מוכח דהאי דיוק אמת הוא דהרמב"ם בהלכו' נחלו' לא מיירי כלל מכהונה רק לענין נחלה ואפ"ה כ' האי לישנא ש"מ אי יצא כלו חי הבא אחריו אינו בכור לנחלה ופסק כן הלכה למעשה ועיי' סמ"ע סי' רע"ז סקי"ג וש"ך שם פליגי עליו ובתשובה אחרת עשיתי לו סמוכי' יפי' וכבר אירע במקומנו כך זה פעמים והשתדלנו עם האבות שהתפשרו בחייהם עם בנם זה הספק בכור ואפשר מדאיצטרך קרא ראשית אונו מי שלבו דוה עליו ש"מ לענין ירושה בעלמא היכי דלא גלי קרא הוה נפל כבן קימא ונ"ל דשפיר רמיזא במתני' דקשי' לי לאוקמתא דרב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב א"כ נוחל למה לי הא עיקור חדושי' במה דמנחיל נכסי אמו לאחיו מאביו אבל נוחל מאי רבותא הא באותה שעה חי הוא ופשיטא דנוחל אע"כ מתני' בולד שלא כלו לו חדשיו ואין לו סי' נמי ומסתמא לא יחי' כמ"ש לעיל ואין מטלטלי' אותו בשבת וא"כ נחלה זו למה היא לו ואיננו נוחל אלא על מנת להנחיל לאחיו מן האב והיינו דקמ"ל נוחל ומנחיל שכל עצמו אינו נוחל אלא להנחיל ומ"מ נוחל ובזה יתישב נמי דקאמר אבל עובר לא מ"ט איהי מייתי ברישא וכ' תוס' דלאו כללא הוא דביושבת על המשבר והולד כבר נעקר לצאת אז האם מייתי ברישא ואז גם העובר הזה נוחל ומנחיל אלא מילתא דפסיקא נקיט ע"ש בתוס' ומזה מוכח נמי מה שהוכחתי לעיל ממתני' דנזיר דאי הוא בן קימא בודאי ומת בבטן אמו מיתה מקריית הוה שפיר בן קיימא מ"מ קשה איך סתמו חז"ל הדבר הזה הלא רוב נשים המסתכנות למות הוא ע"י סכנת לידה בשעת לידתן וא"כ איך ממעט עובר סתם דמשמע ביושבת על המשבר נמי ולהנ"ל ניחא דמתני' לא מיירי אלא בנפל דנוחל ע"מ להנחיל הא עובר כי האי גוני שלא כלו לו חדשיו עדיין אינו נוחל דאיהו מייתי ברישא ופרכסו אינו אלא כזנב הלטאה אבל יושבת על המשבר והגיע זמנו של ולד לצאת דמסתמא כלו לו חדשיו ואפשר שיחי' שנים הרבה כשקורעי' בטנה כספ"ק דעירוכי' בזה לא שייך נוחל ומנחיל שהרי הוא נוחל לעצמו ומה שע"י מקרה מנחיל לאחיו מן האב זה הוא מילתא אחריתי ומידי דפשיטא ודברי רמב"ם נכונים לכאורה אבל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה נגד פירושו של ה"ה ז"ל בשגם די"ל דלא נעלם דברינו מה"ה אלא דס"ל דרבא נאיד מאוקימתי' דרב ששת ואמר דלענין ממעט בחלק בכורה מיתני' ולדידי' יל"ד בהיפוך ליתני נוחל למה לי מנחיל אע"כ אה"נ ובהא פליגי דרבא לית לי' הא דשארית יוסף הנ"ל וא"כ בעי' בר קיימא דוקא והוה קשי' לי' אאוקמתא דרב ששת נוחל למה לי ע"כ מוקי לי' בפשיטות הממעט חלק בבכורה ותרוויי' איתי' נוחל קאי אמיעוט חלק בכורה ומנחיל קאי אנכסי אם להנחיל לאחים מן האב ודוקא בן קיימא אבל נפל הנוחל ע"מ להנחיל לא והלכה כרבא ע"כ נדחק ה"ה בהרמב"ם ועוד דקשי' לשיטה זו מש"ס כתוב' ל"ט ע"א ובשיתא ירחא מי קילדה ע"ש אם לא נאמר דהרמב"ם לא אמרה אלא בן ח' ולא בן ששה חדשים וזה דוחק אבל לה"ה דמיירי בגמרו שעריו א"ש דלששה חדשים בודאי לא נגמרו שעריו:
והתוס' בנדה כ"ז ע"א ד"ה אלא למ"ד כ' וי"ל דרוב אמוראי' לית להו דרבה תוספאה (ולפמ"ש שם בחי' רשב"א יש לתרץ קו' תוס' באופן אחר) ולכאורה דבריהם צריכי' ביאור אטו תנאי שקלת מעלמא הא איכא רבי ורשב"ג דיבמות פ' ע"ב דס"ל אשתהי ונוקי ברייתא כהנך תנאי וצ"ל דס"ל להתוס' דלמאן דלית לי' כרבה תוספאה ס"ל דרבי לא סמיך אסימנים אלא בשנעשה בן עשרים שנה כר' אבוה וכפירש"י ביבמו' פ' ע"א שם וא"כ בעי' הוכחה גדולה ולא שכיחי כמ"ש תוס' שם ודרשב"ג ס"ל דלא פליג את"ק אלא בסתם ולדות שבעל ולא פירש והמה ספק בן ח' ספק בן ט' בהא בעי' שיחי' שלשים יום להוציאו מספק נפל והלכתא כוותי' אבל בודאי בן ח' לא אמרי' אשתהי ואין שום סי' מועיל נמצא להתוס' בכל הספיקו' בעי' שלשים יום ולודאו' אין שום סי' מועיל ואע"ג במ"ש דאין הלכה כרבה תוספאה רבו החולקים מ"מ בהא דאין סי' מועיל בלא שלשים עכ"פ איכא רוב הפוסקים דקיימא כוותי' וכבר כ' מהרי"ק שרש ק"ג דאפשר דאיתי' לרבה תוספאה אע"ג דליתי' לדרבי ודרשב"ג דבן ט' עביד דמשתהי עד י"ב חדש אבל היוצא בחדש שמיני דנימא בן ז' הי' ואשתהי זה לא אמרי' דהרי חזינן דהאי ולד לאו בר שיהוי הוא שהרי אפי' עד התשיעי לא המתין כדרבנן של רוב ולדות ואיך נאמר דאשתהי אע"כ בן ט' הי' ומיהר צועה להפתח ע"ש:
וראיתי במרדכי פראד"מ ומייתי לי' בש"ג שסביב הרי"ף פראד"מ שיטה מחודשת דמפרש איזהו בן ח' כל שלא כלו לא חדשיו רוצה לומר ולד שנולד בן ח' ודאי ממתיני' עד שיכלו לו חדשיו דהיינו שיהי' בן ט' ומן אז יהי' לו חזקת חי ולפ"ז לפעמים הוא יותר ולפעמים פחות משלשים יום וצריכי' לומר לדבריו הא דמשמע ביבמות דלרבנן לא אמרי' אשתהי ולרשב"ג אית לי' היינו משום דרבנן ס"ל ודאי בן ח' הוא ולא אשתהי אלא הטבע כך שאם אנו יכולין לעשות רפואות והכנות שנוכל לקיימו בעולם עד ט' חדשים אז יגמור יצירתו בעה"ז מה שחיסר לו במעי אמו אבל לרשב"ג דתלי' בשלשים יום לאו להשלים חסרונו קאי בעי דהא למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' שזה שיטת שמואל כחסידים הראשונים נדה ל"ח ע"א רוב פעמים היולדת לח' חדשי' אם תמתין נמי שלשים יום עדיין לא כלו לו ט' חדשים שלימים ואיך אמר שמואל בשבת קל"ה הלכה כרשב"ג ועוד למ"ד יולדת למקוטעי' נמי למה לי שלשים לפעמים סגי ביום א' אע"כ רשב"ג לסי' נקטי' דאי שהה שלשים סימנא הוא שזה בר ז' ואשתהי כן צ"ל להמרדכי אלא דסוגי' דנדה כ"ז ע"א צלע"ג לשיטת המרדכי הנ"ל דמאי פריך אהאי מעשה דנשתהי ולד אחר חברו ל"ג יום הא משכחת כנ"ל דהי' בן ח' ועבדי לי' חיותא אחר צאתו מרחם וצ"ל מ"מ כשנולד מיהו נפל הוה ולא שייך לקרותו ולד ומה דעבדי לי' חיותא פנים חדשות באו לכאן אבל עכ"פ בשעת יציאתו לעולם לאו ולד הוא ודוחק ולשיטה זו לא א"ש מ"ש לעיל נוחל על מנת להנחיל דבן ח' אינו נוחל לעצמו אלא להנחיל לאחרים ולהמרדכי הנ"ל שפיר יכול לתנחיל לצורך עצמו דהרי אפשר דעבדי לי' חיותא ואם אח"כ אירע שמת אחר שעה שוב ממילא יורשי' אחיו מאביו ממנו ולא הוה תחלת נחלה ע"מ להנחיל ואולי משו"ה נאיד רבא מתירוצו של רב ששת ומוקי לי' לענין מיעוט חלק בכורה:
ויש קצת ראי' לפי' המרדכי ממאי דאמרי' בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ופירש"י ביבמות פ' ע"ב סכנת האם והולד ונראה דהוכרח לכך דאי משום אם ה"ל למימר דהיכי דמשכחת ולד אחר בן קיימא שתניק ממנה לא תניק זה הולד שהוא אסור לטלטלו דהרי קיי"ל מה שאסור לטלטלו בשבת אין נותני' לפניהם מזונות אע"כ חשו נמי לסכנת הולד והשתא אי ס"ד א"א למיעבד לי' חיותא כלל מה לנו ולסכנה שלו אע"כ אפשר להחיותו וכמרדכי הנ"ל:
והנה בד"מ י"ד סי' רע"ו כ' דהא דמייתי רי"ף ספק בן ז' ס' בן ח' אין מחללי' לא לענין מילה קאמר דמוהלי' אותו ממ"נ אלא לפקח עליו הגל וכ"כ סמ"ג ע"ש ועי' תשו' פנים מאירות ח"ב סי' ל"א והנה מלבד שדבריו דחוקים לומר שהרי"ף סמוך עצמו שאנחנו נדע ממילא דה"ל מחתך בבשר בעלמא ובאמת צריכא רבא ואנחנו לא נדע והש"ס בעי לאוקמי כתנאי ועי' חי' רשב"א בשבת שם תו צל"ע הא חזינן עכ"פ מלשון רש"י הנ"ל דחשו חז"ל לסכנת בן ח' ומכ"ש לספק בן ז' לס' בן ח' וא"כ אי נניח דאי יסתכן אין מחללי' שבת על פ"נ שלו א"כ פשיטא שאין למולו להביא לסכנה ולא נחלל עליו שבת להחיותו וימות ואין לנו להמיתו בידים שהרי אמו שוחה עליו בבן ח' ודאי מפני סכנת עצמו כנ"ל מכ"ש ס' בן ז' ספק בן ח' ועל הש"ס נמי קשה דאפי' נימא דהואיל וספק הוא מחללי' עליו השבת בפקוח הגל ודלא כסמ"ג אפי' שערו לקוי מ"מ אין הולכי' בפ"נ אחר הרוב ואפי' היכי דלית לי' חזקת חיותא כבסוף פ"ק דעירוכי' א"כ פשיטא קשה אמאי נמהלי' בשבת מטעם ממ"נ דמחתך בשר בעלמא הוא תינח המילה אבל החלול השבת שאחר כך משום ספק פ"נ אין לנו להכניס עצמינו מתחילה לספק פ"נ לדחות שבת מספק ולא גרע מאישתפך חמימות דאין מולין בשבת בעירובין ס"ח ע"א ע"ש וא"כ מאי דוחקי' דש"ס לאוקמי במכשירי מילה אליבא דר"א הא לפי האמור ממ"נ אין מולין את זה הספק בשבת וצ"ע במג"א סי' ש"ל סקט"ו ומ"מ קו' שלי ק' ממ"נ לכאורה מיהו הגוף דינא דרב אדא בר אהבה דמלין הספיקו' ממ"נ לק"מ דאיהו קאי אסתם כל ולדות שבעולם שהם ספק ח' ספק ט' ואין ריעותא בשערו' וציפרני' וע"ד שכתבתי לעיל בשעת לידה לא בדקוה ועכשיו שערותי' וציפרניו יפי' דבכי האי גוני רובא ולד מעליא הוא ומשום מיעוט המצוי חששו רק במילה לא חששו משום ממ"נ ולפקוח נפש לא חיישינן כיון דמן התורה ולד מעליא הוא משא"כ ספיקא דבן ז' וח' ולא גמרו שערו דמיירי בי' סמ"ג וד"מ בודאי קשה כנ"ל:
ונ"ל ע"ד שכ' ד"מ דלשון המשנה משמע דמיירי מחילול מילה בעצמה ולא מפ"נ הבא אח"כ ומשכחת לי' כגון שרוצה למוהלו בשבת סמוך מאוד ליציאת הככבים דמוצאי שבת דליכא משום פ"נ שאחר המילה דבין כך יהי' לילה ומ"מ אין מולין ביום השמיני שחל בשבת מטעם ממ"נ ושפיר פריך והוצרך לאוקמי במכשירי מילה ואליבא דר"א ולפ"ז אתי הך מתני' כר' יוסי דס"ל בין השמשות כהרף עין א"כ שפיר משכחת לי למול סמוך לחשיכה ממש באופן דליכא משו' פ"נ ורק משום מילה וה"א דמולין ממ"נ קמ"ל דאין מולין משום מכשירי' וכר"א ולפ"ז למאי דקיי"ל כר' יהודה סוף פ' במה מדליקין דמשך זמן בין השמשות הוא תרי תילתא או תלתא רבעי מיל וא"כ ע"כ ימול קודם בין השמשות ועדיין איכא למיחש לחילול שבת בין השמשות בפ"נ א"כ פשיטא שאין מולין ספק בן ז' בשום אופן ונהי דמתני' לא הוה בעי לאוקמי בהא משום דלשון וסדר המשנה משמע דאיירי מחלול המילה ולא מחלול פ"נ כמ"ש ד"מ מ"מ הדין דין אמת דספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו שערו בודאי אין מולין בשבת ושארי סתם בנים כנ"ל נכון בעז"ה:
נחזור להא דנידון שלפנינו דעכ"פ אין להוציא ממון בשום אופן על זה הרוב וכמ"ש הב"ח ולכל הפחות המוחזק מצי למימר קים לי' כהני הרבה פוסקים ומכ"ש בנידון שלפנינו דבלא"ה הקשה ב"ש רס"י צ' דנימא אומדנא אדעתא דהכי לא שיעבד נפשי' שיתום לריק כחו ונהי דיש ליישב קושייתו כיון דבדרך הודאה קיהיב שחייב לבתו שהיא הלותו לו אין אחר הודאה כלום כמ"ש ח"מ שם ואפי' ידעי' דהודאה היא בשקר מ"מ הודאה היא כמ"ש תוס' ר"פ אעפ"י מ"מ הבו דלא לוסיף עלי' היכי דמת בתוך שלשים וכבר כתבתי דהיא גופי' ריעותא היא מה שמת תוך שלשים עי' חולין דהוה כפיהק ולא דמי למילה דעודנו חי ואמרינן מסתמא יחי' כמו רוב ולדות אבל היכי דמת לפנינו לא ועוד מאן לימא לן דלא עבדי רבנן תקנתא למיחוש למיעוט המצוי שלא להוציא ממון מהמוחזק כמ"ש לעיל לפי דעת תוס' סנהדרין הנ"ל:
ועיי' פירש"י בשבת אתמר מת בתוך שלשי' פירש"י בן נולד אחר מיתת אביו שנראה כוונתו אלו הי' נולד בחיי אביו נמצא כשמת האב הי' חי והיינו מוחזקי' שודאי יחי' שלשים יום והי' האם בחזקת היתר לשוק ואע"ג דאח"כ מת הבן בתוך שלשי' בהא לא הוה ס"ד דצריכי חליצה אפי' אשת כהן דמדינא אוקמוה אחזקת היתר אך כשמת האב הניחה מעוברת והיא בחזקת איסור לשוק ונולד אחר מיתת האב אז אינה יוצאת מחזקתה עד שיתברר שהי' בן קימא כן נ"ל בדעת רש"י וא"כ ה"כ אפשר כשמת הזקן ועדיין הילד קיים כבר הוחזקה נחלה באותו השבט ועיי' מג"א סי' ש"ל סוף סק"י וכולי האי ואולי הי' אפשר לזכות קצת את יורשי הבן אך יען כי מת הבן תחלה כבר בחיי הזקן החזיק במעותיו חזקה מעליותא פשיטא שאין להוציא מיורשיו בשום אופן וה' יורני נפלאו' מתורתו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב כאור בקר ליום ה' ח' שבט תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |