שו"ת חתם סופר/ד/מה
שו"ת חתם סופר 
ד מה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום רבים כטל ורביבים לי"נ התלמיד הותיק חדת מלא עתיק חריף ובקי ריכא ובר ריכא חתנא דבי נשיאה כש"ת מו"ה מאיר נ"י לנצח:
נחזי מה דקמן ואציע הדברים מבוארים באר היטב כפי מסת הפנאי ובמעט עיון גרסי' גטין כ"ב ע"ב הכל כשרים לכתוב הגט אפי' חש"ו ופריך הש"ס והא לאו בני דעה נינהי ומוקי לי' ר"ה בגדול עע"ג והקשו תוס' תיפוק לי' דלאו בני שליחות ננהו ומזה העלו דכתיבה לא בעי שליח דוכתב דקרא לאו אבעל קאי אלא וכתב הכותב היינו הסופר וזה דעת רוב הפוסקים אמנם בשם ר"י בעל התוס' העלו תי' אחר דלעולם וכתב אבעל קאי ולמאן דבעי כתיבה לשמה ה"נ דבעי' שליחות הבעל לכתוב הגט והש"ס דמקשה לאו בני דעה נינהי לר"מ קאי דלא בעי כתיבה לשמה מן התורה וה"ה דלא בעי שליחות ומ"מ הוה ס"ד דמדרבנן בעי לשמה וכ"כ הרא"ש והר"ן פלוגתא זו ויעיי' במרדכי יבמות פ' ר"ג סי' מ"ה ויעיי' לשון רש"י גטין כ' ע"א ד"ה יהב זוזי לספרא וכו' וק"ל ויעיי' עוד בדקדוק לשונו יו"ד ע"ב ד"ה כריתה וכו' ויעיי' תוס' עירובין י"ג ע"א סוף ד"ה אבל וכו'. ויע"ש ט"ו ע"ב ד"ה ורבנן וכו' וכן הוא בגטין ע"א ע"ב ד"ה בכתיבה וכו':
והקשה הרב"ש רס"י קכ"ג למ"ד דבעי' שליחות בכתיבה משום דוכתב דתורה אכתיבה ממש קאי ואבעל או שלוחו א"כ הך בריתא דגטין ע"ב ע"א דתני' בה הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אמאן תרמי' דלר"מ חתימה בעי' ולא כתיבה ולר"א כתיבה בעי' ולא חתימה ותי' דאתי' כר' יהודה דבעי' תרוויי' כדאי' בגטין ד' ע"א ע"ש. ועל זה הקשה התלמיד החביב נ"י הא מבואר בר"ש דריש מס' תרומות דלר' יהודה חרש אית לי' דעתא צילותא ולדידי' אפי' פקח שקדש ונתחרש יכול לגרש א"כ איך אמרי' התם בש"ס בדיוקא דבריתא קולו לאפוקי מדרב כהנא ר"ל שאומר חרש מגרש בכתב קמ"ל שישמעו קולו דוקא ולא חרש והשתא איך תיתי הבריתא כר' יהודה ולבסוף נעשה כשואל אי אפשר לומר דהבריתא אתי' כתרי תנאי ר"ל בהא דבעי' כתיבה וחתימה לשמה אתי' כר' יהודה ובהא דפסול חרש לא אתי' כר' יהודה:
הנה זה פשוט יש רבות בש"ס דהיכי דא"א בע"א צריכי' לדחוק ולאוקמא בריתא כתרי תנאי אע"ג דהש"ס דחיק טובא כמה פעמים ולא בעי למימר הכי כדמייתי מעלתו מב"ק ק"א מ"מ היכי דא"א דחקי' ומוקמי' הכי והכי צריכי' ע"כ למימר בסוגי' דקציצה בשבועות מ"ו ע"א ד"ה לא קצצתי לך וכו' שהקשו תוס' ק' עצומה דהבריתא אתי' כר' יהודה בקציצה ומחייב בכופר בכל והניחו בק' ובב"מ קי"ב ע"ב ד"ה שתים וכו' לא חש תוס' להקשות הך ק' ועכצ"ל דאתי' כתרי תנאי בקציצה כר' יהודה ובנשבע ונוטל כת"ק. וטובי איכא בש"ס ס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא:
אמנם לא צריכנא הכא לכל זה אטו בבריתא תני' דעתי' לאפוקי חרש דלית לי' דיעה דנימא שזהו דלא כר' יהודה דאי' לי' חרש יכול לגרש קול"ו תני' ואמרי' לאפוקי מדרב כהנא ורצונו קולו מעשה בגופו בעי' או קולו כאורחא דמילתא או הרכנה בגופו לאפוקי מדרב כהנא דמכשיר גם בכתב דלא הוה מעשה בגופו ק"ל בריתא דמעשה בגופו בעי' ואימעט כתב אפי' של אדם בריא ואיכשר הרכנה בכל אדם והרכנה דחרש תלי' אי אית לי' דעתא צליתא הרכנה דידי' הוא כהרכנת אלם ולדידן פסול ממ"נ דהרכנתו פסול משום דלית לי' דעה וכתבו פסול משום דלא הוה מעשה בגופו כל זה מבואר בהרא"ש בגטין פ' האומר סס"י י"ט שהביא מעלתו אלא שסיים שם א"נ נשתתק דא"א בע"א אקילו בי' משום תקנת עגונות עכ"ל. ור"ל דקולו דוקא ולא הרכנה ולא כתיבה כלל והיינו דוקא מדרבנן באדם בריא משום דאפשר בדבור ובחרש נמי משום דלית בי' חשש עגונות כל כך דפקח ונתחרש לא שכיח משא"כ אלם דאשתקל מילולי' שכיח בשכיב מרע דאשתקל מילולי' הקלו עכ"פ בהרכנה דהוה מעשה בגופו אבל לא אימעט חרש דוקא בבריתא ומשום דלית לי' דעת כי היכי דתקשי מזה ארבי יהודה:
אמנם ברמב"ם פ"ג מגירושי' מבואר להדי' דפוסל כתיבת והרכנת חרש משום חלישות דעת מיהא הרמב"ם הוא בלא"ה מהסוברי' דלא בעי' שליחות בכתיבת הגט ולא צריכי' למימר דאתי' בריתא כר' יהודה כלל אלא הא דבעי' שישמעו קולו בכתיבה וחתימה משום דאל"ה סתמא לאו לשמה קיימא כמ"ש תו' הנ"ל וא"ש בריתא כולה כר"א דבעי כתיבה לשמה מן התורה וחתימה לשמה משום מזוייף מתוכו כמבואר בגטין ד' ע"א והוא פשוט ולא הבנתי רצון מעלתו בזה:
כל זה כתבתי לפי דברי הרב ב"ש אבל לא ירדתי לסוף דעת הגאון ז"ל מה קא קשי' לי' הלא א"ש כולי' כר"א וצריך שיאמר לסופר כתוב משום שליחות כפשוטו ולעדים חתומו משום דאל"ה ה"ל מפיהם ולא מפי כתבם דזה הוא שיטת הר"י ז"ל בתוס' כתובות כ' ע"ב ופסקו רמ"א בש"ע ח"מ סי' ל"ט סעי' ג' ובפ' חזקת מ' ע"א אמר רבא מחאה בפני ב' ואין צריך לומר כתובו הקשו בתוס' הא אי לא אמר כתובו ה"ל מפי כתבם כיון שלא נעשה מרצון המתחייב ע"ש א"כ מה קשי' לי' להרב ב"ש דבגט בעי' שיצוה לעדים לחתום דאל"ה ה"ל מפי כתבם וז"ל הרז"ה פ' ד' אחים ול"נ הפירוק הנכון כך מפי כתבם הוא שפסולה עדותם אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומו"מ הלוה והמוכר הוא שמצוה את העדים ואמר כתבו וחתמו וכן בגטי נשים ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו ואם אי אתה אומר כן עברת מ"ש בקבלה וכתוב בספר וחתום והעד עדי' ומקרא מלא כתוב בתורה וכתב לה ספר כריתות אלמא כל כה"ג כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים אבל היכי דכתבו מנפשיהו בשטר שצריך לומר להו כתובו ולא אמר להם כתובו הא ודאי מפי כתבם הוא עכ"ל וכ' שם מלחמות ה' שגם הרי"ף סובר כן וכן ביאר שם בס' הזכות וא"כ השתא נמי לר' אלעזר אפי' אי לא בעי מן התורה חתימה כלל רק מפני תיקון העולם מ"מ אי חתמו בלא ציווי הבעל דה"ל מפי כתבם הגט פסול משום דאתי למסמך עליהו כמו שיש ללמוד כן בביאור ממ"ש תוס' בגטין ד' ע"א ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו יע"ש ולק"מ ק' הב"ש:
ובתשובה א' כתבתי (עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' ק"ג) דצ"ע לכאורה דהא אשה מתגרשת בע"כ ואין צריכי' לא כתיבה ולא חתימה בידיעתה ואמאי הא היא עיקור המתחייבת ע"י הגט דחוב הוא לה שתצא מבעלה ואפ"ה הגט כשר בעדי חתימה וניחא לי דנהי דבשעת הגירושין לא הי' דעתה מסכמת מ"מ בשעת קידושין מעיקרא על דעת כן נתקדשה שיהי' ברשות הבעל לשלחה בע"כ בכל עת שירצה ושהרשות ביד העדים שיזמין לו הבעל לחתום שיחתמו וכשר בזה ונ"ל בזה דברי הירושלמי שהביאו תוס' שלהי גטין שהקשה לב"ש שלא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה ל"ל לא יכול בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק לי' דה"ל סוטה ונתקשו בו הראשונים ז"ל מאי קושיין דלמא בעבר וגרש דמודה ב"ש דגטו גט ערשב"א שם ולפי הנ"ל י"ל דירושלמי קאי למ"ד עדי חתימה דוקא כרתי ולא מתכשר אלא בעדי חתימה וקשה הא ה"ל מפי כתבם כיון שנעשה שלא ברצון האשה דלב"ש לא מתרצית בשעת נישואין שיגרשנה בלא מציאת ערות דבר ונמצא כל שמגרשה בלא ערות דבר פסולי' עדי החתימה משום מפי כתבם וממילא פסול הגט וא"ש דברי הירושלמי [מיהו אכתי הו"מ לאוקמי קרא בשעדי חתימה לפנינו ומעידי' על חתימתם וזוכרי' אותה אלא דקרא לא מיירי בהכי דהרי ה"נ הו"מ לאוקמי קרא בששניהם רוצים בשעת גירושי' ועמ"ש בפר"ח ריש הלכות גטין]:
והעליתי אז דלפ"ז עכשיו שהחרים רגמ"ה מבלי להתגרש בע"כ וא"כ בשעת קידושין לא מתרצית לגרשה בע"כ אם עבר על החרם וזרק לה גט בע"כ בעח"מ הרי הגט פסול לשיטה זו משום דהוה מפי כתבם ועיי' תשו' נב"י:
נחזור להא דידן דהרמב"ם הוא מהסוברים דלא בעי' שליחות בכתיבה מדיהיב טעמא בתש"ו משום דלאו בני דיעה ננהו ומ"מ פוסל עבד משום דלאו בן כריתות הוא והקשה ב"ש סי' קי"ג סק"ה א"כ אמאי לא אמר הש"ס כ"ג ע"א דגוי פסול משום דלאו בני כריתות נינהו ומ"ט תלה משום דעבד אדעתי' דנפשי' ולפע"ד י"ל דס"ל לרמב"ם דלרב הונא דאיירי התם הוה גוי שפיר בן כריתות אי לאו משום דעבד אדעתי' דנפשי' והוא דהא ר"ה ס"ל בעלמא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עיי' יבמות צ"ג ע"א ושם ע"ב מבואר דלהך מ"ד אית לי' דגוי שאמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר ה"ז מקודשת וא"כ ממילא נמי יכול ליתן לה גט ולומר לכשאתגייר ותתקדש לי תהי' מגורשת ממני כמ"ש תוס' יבמות נ"ב ע"ב ד"ה ולאשה וכו' א"כ ה"ל שפיר בני כריתות אי לאו משום דלא שייך בי' לשמה משום דעביד אדעתי' דנפשי' ולק"מ ק' הנ"ל אהרמב"ם מיהא התוס' דלא תי' כך ס"ל כיון דעכ"פ אין הגירושין חלי' עתה לא מקרי בר כריתות:
והוקשה למעלת התלמיד הותיק שי' אהא דכ' מהרי"ו בתשובה סוף סי' ז"כ דהרמב"ם דמכשר בחתימה שלא לשמה לא מיירי אלא בחותמים בסתם דכיון שכבר נכתב לשמה א"כ החתימה סתמה לשמה קיימא וקשה למעלתו א"כ הך בריתא הנ"ל דבעי' שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו במאי מוקי' לי' דמשום שליחות ליכא למימר הא הרמב"ם לא בעי שליחות בכתיבה ואי משום לשמה דסתמא לאו לשמה קיימא תינח בסופר דכתיבה סתמא לאו לשמה קיימא אבל עדים מ"ט צריכי' שישמעו שיאמר חתמו הא חתימה סתמא נמי לשמה קיימא והנה הייתי יכול לתרץ ק' זו בפשיטות דמהרי"ו נמי לא אמר אלא למאי דקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי וגט שנכתב לשמה אי בעי לא מחתים לי' כלל ומגרשה כך בעדי מסירה וכיון שכבר נגמר הגט לשמה הרי היא עומדת להתגרש בגט זה ואי חתמו עליו עדים סתמא לשמה קאי אמנם הבריתא הנ"ל אתי' כר' יהודה דמן התורה בעי' כתיבה וחתימה וכל שנכתב ולא נחתם עדיין חסר מעיקור הגט ואינה עומדת להתגרש בו וה"ל כאלו כ' גדול שורה א' לשמה וכי נאמר שאח"כ יכול לכתוב קטן משום שכבר נכתבה שורה א' לשמה ה"ל אינך סתמא לשמה זה לא נימא והה"נ החתימה דהוה מעיקור הכתיבה לר"י ולא נימא סתמא לשמה קיימא והוה א"ש וכהוגן:
אלא דלא נוכל לתרץ כן מפני קושייתו אי בריתא כר' יהודה אתי' ולהרמב"ם קולו אתי למעט חרש משום דלאו בר דעה הוא קשה הא לר' יהודה חרש אית לי' דעתא צליתא. ולומר נמי כמ"ש לעיל דבריתא כר"א דבעי כתיבה לשמ' והא דבעי' שישמעו קולו גם בחתימה היינו משום דהוה מפי כתבם ג"כ לא נ"ל דלעיל כתבתי כן בשיטת ר"י בעל התוס' בכתובת כ' ע"ב הנ"ל והרמב"ם לא ס"ל כן לכאורה שהרי כ' פ"ג מעדות הלכה ד' אבל מד"ס שחותכי' ד"מ עפ"י עדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימי'. ועיי' בש"ע ח"מ סי' כ"ח ומה שהרבה הש"ך להקשות מפי הראשונים ז"ל והעיקור בזה מ"ש הלח"מ שם דרמב"ם קאי בשיטת ר"ת דכל הראוי להגדה אין הכתיבה פוסלת בעדותו ומשו"ה מתכשרי כל הגטין והשטרות אך הרמב"ם קאי כשאין העדים קיימים כבר ואינם ראוי' לכתיבה בהא הוא דמתכשרי רק מדרבנן ע"ש א"כ לית לי' הא דר"י בעל התוס' הנ"ל והדר' ק' לדוכתה ויעיי' בתומים סי' כ"ח שכ' עוד בדעת הרמב"ם דעידי גט הגורמים הכריתות ואינם לראי' לא שייך בהא מפיהם ולא מפי כתבם דהא לאו משום הגדה אתאינן עלה אלא משום גז"ה שכך הוא ענין הכריתות שיהי' שנים חתומים בו ע"ש וא"כ מכל הלין קמה נצבה קושייתו כראי מוצק:
ועדיין יש לדחוק ולומר לשיטת הרי"ף ורמב"ם שהאריך הר"ן פ' המגרש דס"ל דלר"א עדי חתימה נמי כרתי וכתב דקרא אחתימה נמי קאי א"ש דנהי דמשום חתימה לשמה לא הוה צריך לצוות לעדים לחתום דסתמא לשמה קאי להרי"ו מ"מ מטעם שליחות בעי' שישמעו קולו דאע"ג דוכתב דכתיבה לא קאי אהבעל אלא אהסופר מ"מ חתימה דקרא אהבעל קאי שהוא יחתום הגט בכתב ידו או ישלח שלוחיו שהן עדיו כמו בממון דאו הודאת בע"ד או העדאת עדים ועיי' רשב"א בחי' פ' המגרש וקרוב למשמעות הזה בתוס' כ"ב ע"ב הנ"ל במ"ש דכריתות ושליחות חדא מילתא היא ופסלינן בעדים משום כריתות ע"ש:
כל זה נדחקתי לפי שיטת הלח"מ הנ"ל בכוונת הרמב"ם אמנם כבר כתבתי והארכתי במ"א (עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' ק"ג) דלא נ"ל דבריהם בכוונת הרמב"ם הנ"ל. אבל הנלע"ד דלא מפקי שיטת הרמב"ם מהרי"ף רבי' דס"ל בפ' ד' אחים כשיטת הר"י בעל התוס' הנ"ל דכל שנכתב ברצון המתחייב ה"ל כמעיד בעל פה בפני ב"ד אלא שהרי"ף התנה דכל זמן שלא יצא מת"י עדים לא הוה כמי שהעידו בב"ד ע"ש היטב במלחמות ה' ובס' הזכות. וה"נ ס"ל לרמב"ם כעין זה דודאי מן התורה כל שחתמו השטר והגט והי' ראוי לצאת מת"י עדים ה"ל כמי שנחקרה עדותן אז בב"ד ואפי' מתו אח"כ אין בכך כלום דבשעת חתימתן נגמרה הגדתן אך אחר שתקנו קיום והנפק דנפישי חציפי לזיופא א"כ ממילא לא מקרי כמי שנחקרה עדותן עד אחר ההנפק ואם אז כבר מתו ה"ל מפי כתבם ונהי מן התורה כשר מדרבנן הי' ראוי' למפסל אלא שהם אמרו שיגבו בו אעפ"י שאינם קיימי' ולעולם ס"ל כשיטת הר"י הנ"ל וממילא מתישבה קו' מעלתו הנ"ל גם להרמב"ם כמו שישבתי' לשארי פוסקים:
ואיידי דאיירי ראיתי לעורר בכאן ק' לפי השיטה השלישית שנמצא בתוס' כתובת כ' ע"ב הנ"ל דמפקא מדר"י ומדר"ת דס"ל דלא בעי רצון המתחייב רק שיהי' נכתב בלשון שטר ולא בלשון זכרון דברים בעלמא ולית לי' נמי הא דר"ת דכל הראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו אלא ס"ל דשפיר הגדה מעכבת אם אינו נכתב בלשון שטר וכן משמע להדי' מסדור לשון תוס' יבמות ל"א ע"ב ד"ה דחזו וכו' ע"ש וכ"כ בתומים סי' ל"ט סעיף ג' ע"ש. וצע"ג מה יענה בהא דגטין ע"א ע"א דפוטר אלם מקרבן שבועה ואמאי לכתוב עדותו בלשון שטר אפי' שלא ברצון המתחייב וצ"ע לכאורה. וי"ל אה"נ הו"מ למכתב עדותו כך אלא הא כל שיכול לחזור ולהודות לא מחייב בקרבן שבועה והא דהאומר א"י לך עדות חייב בקרבן שבועה משום שאינו יכול לחזור ולהודות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דוקא כשהגיד הגדה הראוי לעדות אבל אם הגיד בכתב שלא בלשון שטר כיון שאותה ההגדה לא הוה הגדה הראוי לעדות שפיר יכול לחזור ולהגיד והנה האלם כשהגיד בתחלה בכתב איני יודע לך עדות לא שייך בזה לשון שטר ויכול לחזור ממנה ולהגיד בכתב בלשון שטר זכותו של זה ומש"ה לא מחייב קרבן שבועה. ובזה מיושב בר"פ שבועת העדות דלא הזכירה מתני' פטור אלם או בש"ס דקאמר אינו ראוי להעיד למעוטי מלך או משחק בקובי' מ"ט לא קאמר למעוטי אלם והא"ש דודאי אלם ישנו בקרבן עדות אם הי' הגדה הראשונה בהיפוך מהאמת לחייב הזכאי ולזכות החייב וכתב כן בלשון שטר שאז אינו חוזר ומגיד ומחייב קרבן שבועה דה"ל להגיד האמת בכתב בלשון שטר והש"ס דגטין דממעט אלם מלא יגיד ממעט לי' שאינו מגיד כלל אלא אינו יודע מזה יכול לחזור בו כנ"ל משום דלא באינו יודע לשון שטר וק"ל:
מיהו בסמ"ע כ' דהא דאינו חוזר ומגיד נפקא לן מאם לא יגיד הגדה א' ולא ב' הגדות ע"ש ובר"ן דשבועות ל"א ע"א מבואר דבאינו יודע לא שייך חוזר ומגיד ע"ש וצריך לומר הוא מפרש אם לא יגיד במגיד הפוך האמת ודלא כנ"ל והארכתי בזה במקום אחר [עיין ח"ס חאה"ע ח"ר סי' מ"ט]. פ"ב יום ד' כ"ד טבת תקפ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |