שו"ת חתם סופר/ב/רמב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום וכ"ט לי"נ הרב המא"הג המופלג החרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כבוד מהו' יחזקאל סג"ל ני' רב"ד דק"ק או"ד יע"א:
מכתב עוז חביוני נעימותיו הגיעוני לנכון ומיד אחר התעני' בתוך עוצם המון טרדותי פניתי להושיבו דבר כאשר יורוני משמים ומ"מ נתאחר הדבר עד היום ולו הסליחה והנה נפשו היפה בשאלתו היות כי בני קהלתו נדחקים בב"הכנ הקדושה שלהם אם מדוחק המקום כי צר ואם מעוצם הבנין בנין של עץ מנסרים קלו ונתרועע ואם מפאת המקום אדמת קדש אשר עמד עליו הבנין לא הי' שייך לחלוטים ליהודים כ"א היו פורעים שכירות שנה שנה להשר וכל יומי זימני' להשתפך אבני קודש בראש כל חוצות כל זה הבנתי מתוך דברי הבחורים התלמידים העומדים לפנינו פה אעפ"י שאינו מבואר בלשונו הטהור דפר"מ נ"י לזאת עלתה ההסכמה מכל בני הקהלה להמציא מקום לה' שיהיה שייך לחלוטים ליהודים ולהתהלך ברחבה מקום אשר יכיל אנשי הק"ק ה' ישמרם ולרומם בית אלקינו בבנין מפואר כראוי לקהל' נאה כמות שהיא יע"א התחילו היחידים להתנדב נדבות יש כבר המציאו נדבתם ליד הגבאים הממונים על זה ויש עדיין לא יצאו י"ח פרעון וכבר השתדלו הגבאי' וקנו מקו' אשר ב"הכנ הישנה עומד עליו מן השר לחלוטי' ולצמיתת עלמין ועוד קנו סביבות המקום ההוא כדי להרחיב מקום התפלה ולא חסר עתה אלא לבנות בנין אבני' אך לפי צוק הזמן בעו"ה כפי הנראה א"א להם לעת כזאת לבצע אמרת קודש ישראל להשלים הבנין וע"כ מתפללים בהישנה עד ירחיב ה' את גבולם ומ"מ הוציאו ממעות הנדבה לקנין המקומות ושארי צרכי' וגם כל מי שהיה לו מקום תפלה בב"הכנ הי' צריך ליתן סך מה הנקצב עליו לצורך קנין המקום מהשר ועתה יש איזה מהיחידים המעררי' לאמור אדעתא דהכי לא נדרנו מעיקר' כי חשבנו כי ימהרו יחושו מעשה הבנין ע"כ מהרנו לתת לכסף מוצא ולמה יניח כספנו בידי הגבאים ואם כי הוציאו בקניית המקום מהשר הלא מי שיש לו מקום תפלה בב"הכנ הוא ישלם זה כדי שיהיה מקומו מושכר לו וקנוי לו קנין עולם ולנו מה איכפת לן:
הנה מצותו עלי שובה להודיעו דעתי העניי' גם כי לפניו נגלו תעלומות חכמה מ"מ רצונו הוא כבודו ויש בכאן כמה ספקו' (א') אם יש כאן נדר כלל אפי' אם ישיגו ידם לבנות דהוי כנדרי אסמכתא אם ירחיב ה' גבולם (ב') כיון שנתבטלה עכ"פ ההסכמה לפי שעה מדוחק השעה אם יכולים לומר אדעתא דהכי לא נדרנא (ג') אולי יש היתר ע"י פתח וחרטה לנדרם (ד') אם אין היתר לנדרם אם יש לכוף אותם שלא נתנו עדיין ההתחייבות שלהם לידי הגבאי' שיתנו' עכשיו ויהי' מונח עד ירחיב ה' גבולם (ה') אם יפה עשו במה שקבלו מעות מבעלי המקומות בב"הכנ לקנות המקום וצירפו לזה מעות הנדבה:
(א) ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון ובה' אעזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה ז"ל רבנו ירוחם ריש נתיב י"ט מי שנדר אם לא אעשה כך וכך אשב בתענית או אתן כך וכך צדקה הוי אסמכתא כי אסמכתא שייך נמי בדבר מצוה כמו במי שמחייב עצמו לחברו והוא שאמרו דרך קנס בסנהדרין פ' זה בורר וכ"כ הפסקני' וכו' ושארי דבריו העתיק הרב"י בא"ח ס"סי קס"ב יע"ש מבואר מדבריו דס"ל דשייך אסמכתא בדב' מצו' כדמוכח פ' ז"ב גבי נזירות אלא דאסמכתא לא שייך אלא במאי דלא ניחא לי' אבל אם תלה במה דניחא לי' כגון דאמר אם יהיה אלקים עמדי אעשה כך וכך דניחא לי' שיהיה ה' עמו וגם שיעשה כך לא שייך אסמכתא ואפי' בדבר הרשות ומשו"ה כ' אם התנה להציל עצמו מצרה וכו' וזו היא דעת הרשב"א שקיבל נימוק"י ב"ב פ' מי שמת מתני' אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו' יע"ש אמנם דעת הר"ם מר"ב שבמרדכי פ' דו"ה העתיקו סמ"ע סי' ר"ז סקנ"ו דאין אסמכתא בהקדש דאמירה לגבוה כמסירה המועלת להדיוט בשום אופן וכיון דאיכא אופן במסירה להדיוט דאסמכת' קני' כגון בב"ד חשוב וכדומה הוה אמירתו לגבוה כאותה מסירה להדיוט ועיין תשו' ריב"ש דמייתי ב"י בבד"ה בי"ד ס"סי רנ"ח ויע"ש בפנים במרדכי פ' דו"ה סימן מ"ה מייתי ראי' מאם יהיה אלקים עמדי ומאם נתן תתן העם הזה בידי יע"ש מבואר בדבריו דס"ל בהדיוט שייך אסמכתא אפי' במאי דניחא לי' ודלא כנ"י ורי"ו הנ"ל ומ"מ הכא בנדר אמירה לגבוה לא שייך אסמכתא בשום גווני ויעיין ט"ז י"ד סי' רנ"ח סק"ו:
והנה פסקי ש"ע סותרים עצמם כבר עמדו עליהם ט"ז ומג"א וא"ר בא"ח ס"סי תקס"ב ונ"הכ סי' רנ"ח ואני כתבתי על הגליון וז"ל לפע"ד אע"ג דלענין צדקה פסק המחבר הלכה כהר"מ שבמרדכי מ"מ לענין תעני' מודה מהר"מ אב"א גמר' אב"א סברא דטעמא של מרדכי משום דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו המועל' בשום פעם להדיוט והיינו שמוסר לב"ד חשוב וכדומה וזה שייך בנדר שיתן דבר לגבוה דמשכחת קנין המועיל בהדיוט אבל לענו' אדם נפשו בתענית דלא שייך בהדיוט על זה האופן א"כ לית דין ולית דיין דשייך אסמכת' בזה ובזה נדחה ראיו' מהרי"ח בהג"א פ' זה בורר דעלי' רמז רבינו ירוח' הנ"ל מדאמרי' שם לא נתנ' נזירו' אלא להפלא' ואין זה ראי' דנזירות הוי מניעת שתיית יין ולא שייך מסיר' להדיוט כה"ג ומדלא נאס' ביין לא מתחייב בקרבנו' נזיר ולק"מ למהר"מ זה סברא ואב"א גמר' דהך תשו' מהר"מ מייתי נמי בתשו' מיי' השייך לספר הפלאה המתחל' תשו' רב נטוראי בר אהילאי וכו' יע"ש באורך ובסוף מייתי ראי' ממתני' נזיר יו"ד ע"א אמר אמרה פרה וכו' ואמר ר' יהודה אומר פרה זו עלי קרבן וכו' ש"מ נעשית קרבן באסמכתא ע"ש וקשה לי מ"ט מייתי מקרבן דר' יהודה ולא מנזירות דת"ק פלוגתא ב"ש וב"ה ברישא דמתני' ותו קשי' סתירה מת"ק דמשנה דליכא אסמכתא בנזירות אהא דר"ט דפ' זה בורר הנ"ל דלא ניתנה אלא להפלאה אע"כ צ"ל דת"ק דהך דפרה דמיירי בנזירות וס"ל אין אסמכתא בנזירות היינו ת"ק דר"ט דפ' זה בורר דפליגי נמי התם ואנן כר"ט קיי"ל ואין ראי' מת"ק דפרה אך התם פ' ז"ב מרא דשמעתא הוא ר' יהודה משמי' דר"ט דס"ל לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ואפ"ה ס"ל הוי קרבן ש"מ לחלק כנ"ל בין נזירות דהוי מניעה ולא שייך כה"ג בהדיוט איכא אסמכתא ובין פרה זו קרבן דהוה כמסירה המועלת להדיוט ולית בי' משום אסמכתא וזה ברור לפע"ד נמצא אע"ג דרבינו ירוחם משוה תענית לצדקה דכולה שייך בי' אסמכתא אלא שמחלק בין אם ניחא לי' בדב' או קונס עצמו להר"ם לא ס"ל הכי אלא בתענית שייך אסמכתא בכל ענין אפי' אי ניחא לי' ובצדקה לא שייך אסמכת' כלל ולפ"ז מה שמסיי' בש"ע אם יצילני ה' מצרה הוא דלא כהמרדכי דהרי הוא מייתי בב"ק סי' מ"ד הנ"ל מאם יהי' אלקי' עמדי ואם איתא דנוד' בעת צרה שאני ומטע' שכ' מג"א סקי"ז וכ"ה בלבוש לא הוי ראי' מיעקב וכן מאם נתן תתן העם הזה והחרמתי עריה' דשאני התם דגמר ומקני אע"כ דלא ס"ל להר"ם סבר' מג"א הנ"ל וא"כ לפי מה שהוכחנו דבתענית מודה מהר"מ א"כ אפי' בעת צרה לא יועיל נדרו אלא שאנו חוששים בזה לסברת מהרי"ו ולמרדכי קרא אם יהי' אלקים עמדי נדר להיו' המצב' בית אלקי' והו' כמסיר' להדיוט וכן והחרמתי עריהם הוה חרמי גבוה וכמסירה להדיוט ולק"מ קושי' ט"ז סקי"ז:
נמצא לפ"ז בנידון שלפנינו דכ"ע ניחא להו בבנין מקדש מעט ובנדר אשר נדרו בהרחבת גבולם מאת ה"ית וא"כ ליכא אסמכתא להרי"ו וכיון שהוא לדבר מצוה לית בי' אסמכתא להר"ם וא"כ פשיטא דלא מצי למימר קים לי כשום א' מהדעות ואם ירחיב ה' גבולם ויבנו ב"הכנ מחוייבי' לקיים נדרם בלי ספק:
(ב') איברא לעת כזאת אשר נראה קצת כנמנע לבנותו עתה אם יאמרו אדעתא דהכי לא נדרנא הנה ז"ל המרדכי ר"פ בני העיר סי' תתכ"א נשאל לר"מ על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עלי' ב"הכנ ואחר זמן נתרצו הקהל לבנות עלי' והי' העכו"ם מעכבים ע"י ועכשיו אומר הקהל נבנה עליו בית התלמוד וראובן השיב אדעתא דהכי לא נתתיו והשיב דראובן ודאי לא מצי הדר בי' דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לב"ה ואילו ראובן זה לא הי' דר באותו העיר דבר פשוט הוא דבני העיר יכולים לשנותה מבי כנשתא לבי רבנן וכו' ונראה לי אפי' ראובן עומד וצוח עכשיו אינו חפץ שיהיה קרקע אלא לב"הכנ לא משגחינן בי' דמעיקרא סתמא אמר ולא כפלי' לתנאי דלא אמר אם לא יבנו עלי' ב"ה יחזירו לי הקרקע אמרי' אדעתי' דדהו יהבי' מעיקרא והשתא קהדר בי' ולא מצי וכו' ואם ראובן מבני אות' העיר אינם רשאים לשנותו בלא דעת ראובן וראובן נמי לא מצי לשנות ולמיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר אם היה דעתו לנדר כ"ש הכא דאיכא נמי עניים בעיר דנעשה נדר דלא מצי מיהדר בי' ואם לא יכלו עתה לעשותו ב"הכנ ימתינו לאחר זמן שמא יתנו להם עכו"ם רשות לאח"כ או יפייסו ראובן שיתרצה להם לשנותה עכ"ל ויען כי תשובה זו צריכה קצת ביאור והאחרונים ה"ה ט"ז ומג"א סי' קנ"ג סקל"ו לא יצאו י"ח ביאור ע"כ אבאר כיד ה' הטובה וממילא רווחא שמעתא לנידון דידן:
הנה מ"ש לא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר צ"ע דפשיט' דלא שייך נדר בזה דהא דאמרי' בשבועות כ"ה ע"א אלא מתנה לעשיר היינו בלשון שבועה אבל נדר לא ידעתי שייכות נדר ועיין ב"מ מ"ט ע"א ודוחק לומר דאחד הנותן לרבי' הוי כרבים ליחיד עיין ח"מ סי' ר"ד סעי' ט' ודוחק:
והנלע"ד דכוונתו דנדר לבנות ב"הכנ לעשירים שיכולים לבנות מכספם ואלו לא נדר הוא היו הם מחוייבים לבנות משל עצמם אפ"ה כיון דלב"הכנ נדר חייב מכ"ש כשיש בעיר איזה עניים דע"י נדרו מרויחים העניים לתת מנתם לב"הכנ ומצינו נדר בכה"ג במשנת נזיר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ובעירוכי' כ"א ע"א דפריש לי' חברי' וכו' חטאתו ואשמו של פלוני עלי יע"ש אלא שצל"ע בתוס' ר"ה וי"ו ע"א ד"ה חד וכו' שהקשו אדרשא ועשי' אזהר' לב"ד שיעשוך הא חייבי חטא' ואשמות אין ממשכני' ומאי קושי' דלמא מיירי באומ' חטאתו ואשמו של פלוני עלי דשפיר ממשכנים הנודר בשלמא הא לא קשי' דלמא מיירי בחטאת נזיר דממשכנים כמבואר שם בעירוכין די"ל כמה שכתב התוספו' י"ט שם בעירוכין דוקא חטאת נזיר טהור ממשכנים אבל אשם נזיר טמא אין ממשכנים ובברייתא דראש השנה תניא אלו חטאות ואשמות אבל הא קשה דלמא באומר חטאתו ואשמו עלי אי אמרת בשלמא דמיירי בעני ומטעם צדקה לק"מ דא"כ היינו בפיך זו צדקה אבל להמרדכי דלעשיר נמי הוה נדר מטעם עשיית המצוה גופי' ע"כ לא מקשה תוס' מידי וי"ל דאי ס"ד דקאי אאומר קרבנו של פלוני עלי א"כ תיפוק לי' דכל מ"ע ב"ד כופי' כמ"ש תוס' בתחלת דבריהם ולא שייך לומר כתי' משום דכתיב לרצונו ועיין פ"י דביאר יפה תירוצם דזה לא שייך אלא במקריב עצמו דבעי רצונו אבל בהנודר הלזה לא כתיב בי' לרצונו וא"כ ע"כ עישוי דקרא אמתכפר קאי ויפה הקשו תוס' ולעולם דינו של הר"ם אמת דאפי' בנודר לעשות מצותו של עשיר הוה נדר לשמים:
ודברי התוס' דאתאן עלה יש לי בהם עיון לפמ"ש תוס' בכריתו' י"ב ע"א סוף ד"ה או דילמא וכו' וביבמות פ"ז ע"ב ד"ה ר"מ וא"כ לא מקשה הכא תוס' מידי ומנ"ל לחדש דאי מבזבז נכסים כופי' קודם חיוב בל תאחר מנ"ל הא דלמא ועשית דחטאת איצטריך היכי שטועה בדין וסובר שאין חייב דודאי גם למאי דקיי"ל כרבנן דר"מ באמרו לו שנים אכלת מ"מ פשוט דאיכא טעותא בדינא סגי דאיכא למיקם קרא בהכי אבל בלא טעה אפי' אחר ג' רגלים אין כופי' ולכאורה גם איפכא קשי' אתוס' דיבמות וכריתות מאי קשי' להו מעיקרא דלמא ר"מ קאמר שחייב ונפקא מיני' שממשכנים אותו אחר זמן בל תאחר מועשית דכל חייבי חטא' ממשכני' אז ובלאה"נ קשה לפי מה שהסביר תוס' בכריתות דאין ממשכני' משום שאינו רוצה בכפרה והבועט בכפרה אין לו כפרה א"כ מה הועילו תוס' בר"ה דמוקי האי ועשית לאחר ג' רגלים אכתי איך יכופהו והוא לא ניחא לי' בכפרה ואין מתכפר בעל כרחו לזה י"ל עפ"י מה שהסביר הרמב"ם ספ"ב מגירושין במתק לשונו יע"ש א"כ שפיר כ' התוס' דלאח' בל תאחר כופי' עד שיאמ' רוצה אני ואז נניח סברת הרמב"ם ומאמינים לו שרוצה וניחא לי' בכפרה אבל קודם בל תאחר אפי' חזינן דמבזבז נכסי' לא חיישי' לי' דמסתמא יחוש לעצמו להשאיר לו כפרתו ואין ממשכני' והשתא ניחא נמי תוס' דכריתות הנ"ל דודאי לא הוה קשי' להו הא אין ממשכני' מטעם דהוא יחוש לעצמו דפשיט דנפקא מיני' אח"ז בל תאחר וכמו שהקשיתי או אפי' קודם זמן בל תאחר ומבזבז נכסיו כיון דטועה בדין לא ישאיר לו כפרה לעצמו וכתוס' יבמו' דף פ"ז ע"ב הנ"ל אך הוה קשה להו מה תועלת בכפי' הא אינו רוצה בכפרה והכא לא שייך עד שיאמר רוצה אני וכסברת רמב"ם דיצרו אנסי' והוא רוצה להיות ישראל זה אינו דכיון שסבר שהדין עמו ועדי' שקרים נינהו א"כ באומרו רוצה אני לבו בל עמו ואינו רוצה בכפר' ואיך יתכפר ועל זה תירצו אפ"ה מתכפר לו כיון שהמכפר ית"ש יודע דניחא לי' בכפרה ואינו בועט אלא טועה בדין נרצה לו לכפר עליו כנלע"ד באופן דתוס' דכריתות ודיבמות עולים בקנה א' ומה שחסר זה גילה זה אבל תוס' דר"ה צ"ע דלמא ועשית איצטריך בכה"ג ולפוס רהיטא י"ל דא"א לוקמי קרא בטעות בדין דהרי כתיב לרצונו שכופי' עד שיאמר רוצה אני ובטועה בדין אין תועלת ברצונו כמ"ש לעיל וע"כ לא מתוקם קרא בהכי והדרנא בי דהרי בקרא ועשית לא כתיב לרצונו ובחידושי ביארתי דהאי קרא מיירי באמר ולא אפריש ולא צריך למכתב לרצונו דאיך יפרשו קרבן בלי רצונו והוה חולין בעזרה בשלמא באפריש ולא אקריב ה"א שיקחו הבהמה שהפריש הוא לרצונו מעיקרא ויקריבוהו בעל כרחו קמ"ל לרצונו אבל בלא אפריש איך יפריש בהמת חולין שלו ואי ע"י הפקר ב"ד והוה בהמת ב"ד והם יפרישו אותה ויקדישו א"כ תו לא יצא ידי נדרו דלא הקריב משלו כלום ולא הוה צריך למיכתב לרצונו אך לפי ש"ס דעירוכי' דיכולים להקריב קרבן עבור חברו יש לפקפק אהנ"ל יהיה איך שיהיה גבי ועשית לא כתיב לרצונו א"כ דברי תוס' דר"ה צל"ע ומנ"ל להמציא דין זה דבזבז נכסים ומ"מ לדינא כיון דאפי' בהדיוט קיי"ל במבזבז נכסי' נפרע תוך זמנו כמבואר בח"מ סי' ע"ג א"כ לא יהיה כח הקדש קיל מהדיוט:
נחזור לשארית דברי הר"מ הנ"ל מ"ש דאם הוא מבני העי' לא יכול לחזו' בי' דלמא יתרצו העכו"ם צל"ע מ"ש מהא דזבין אדעתי' למיסק לארעא דישראל ולא מצי סליק דהדרא זבינא כמבוא' בקידושין נו"ן ע"א דללישנא קמא אפי' סליק ולא איתדר לי' הוה כלא סליק ונהי דקיי"ל כל"ב היינו משום דאמרי' דכיון דלא הזכיר דירה בשעת מכירה רק סליק לא"י לא אמרי' דהוה כמאן דלא סליק והוה דירה דברים שבלב אבל אי הוה אומר לדור בא"י לית דין ולית דיין אי לא מיתד' לי' הדר זבינא ואמאי נימא אולי עוד ירוחם וימצא מקום לה' באחרית הימים ויש ליישב ולחלק בדוחק דהתם אי לא סליק בלא דירה וישאר כאן מה יעשה בלא נכסי' וע"כ יחזירו לו נכסיו דזבין משא"כ הכא תשאר הקרקע שממה עד יתרצו העכו"ם ודוחק ומנ"ל להר"ם הא והנלע"ד נכון דהר"ם דקדק בתחלת דבריו ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנו' עלי' ב"הכנ ואח"ז נתרצו הקהל לבנו' עליו ב"הכנ והיו העכו"ם מעכבים עכ"ל נראה מזה מתחלה כשנדר לא רצו הקהל לבנות ב"הכנ כלל ואפ"ה הפריש הקרקע על הספק אולי יתרצו הקהל ושוב כשנתרצו הקהל לא רצו העכו"ם א"כ מעיקרא אספיקא הפריש שתעמוד הקרקע עד יתרצו הקהל ורק שטוען עתה אספיקא דקהל הפרשתי אספיקא דעכו"ם לא הפרשתי זה הוה דברים שבלב דכיון דבין כך הפריש אספיקא תעמוד כך עד יתן ה' בלבם להתיר הבנין אבל היכא דלא הפריש אספיקא לא ידעתי אם יאמר הר"ם להניח הקרקע שממה בשלמא הא דכ' הר"מ שאם אינו מבני העיר יכולים לשנות לבית התלמוד כיון שלא התנה תנאי כפול ואמאי הא פי' בהדי' לב"הכנ נדר כמו זבין נכסי' הנ"ל דלא בעי תנאי כפול וכמ"ש תוס' בכתו' צ"ז ע"א ד"ה זבין וקידושין מ"ט ע"ב ודוכתא טובא די"ל כיון דקיי"ל מעלין בקודש ומבי כנישתא לבי רבנן הוה עלי' בקדש א"כ כשאמר לבנות עלי' ב"הכנ הוה בכלל מאתים מנה וכאלו אמר מב"הכנ ולמעלה הא למה זה דומה למאן דזבין נכסי' למיסק לסורי' או לבבל משארי ארצות ולא איתדר התם אלא בא"י דאם הית' כוונת עלייתו משו' קדוש' פשוט דלא מצי מיהדר בי' דהרי מצא מקום משכן אפי' בא"י דעדיף מסורי' ובבל וה"נ דכוותי' וא"ש אבל אידך דינא להשאר קרקע שממה נ"ל כמ"ש:
ומ"ש המרדכי כשהוא חוץ לעיר יכולים למכור נראה דס"ל כפי' קמא דתוס' מגילה כ"ו ע"א ד"ה כיון וכו' דלפי' השני א"כ הכא שהוא נותן הכל מכיסו וכספו לא מצי לשנויי אפילו לקדושה חמורה וי"ל עפ"י דברי הגה' אשרי שם וק"ל ויעיין בהגה' ש"ע א"ח סי' קנ"ג סעי' ז' ובש"ע י"ד סי' שע"ו ובש"כ שם מסק"א ואילך האריך בדיני תושב ואורח והוא מתשו' מהרי"ל שבד"מ שם ועיינתי בתשו' מהרי"ל סי' ל"ו וכ' משום שבני העיר יכולים למכור ב"הכנ אפי' של כרכי' מבלי רשות האורחי' לראבי' שבמרדכי פ' בתרא דמגלה משום כן כל זכיות של ב"הכנ של התושבים יע"ש פי' דהראבי' ס"ל כפי' ב' של תוס' הנ"ל ואנו אין גובי' מהרחוקי' לב"הכנ משו"ה כל הזכי' שלהם וא"כ למאי דקיי"ל דלא כהראבי' צ"ע אנו איך נוהגין מנהגו של מהרי"ל לענין קדישים וצ"ע ומ"מ מ"ש בתשו' כנסת יחזקאל דאפי' ב' בתי כנסיו' בעיר א' הוה בני כנסיות אלו לגבי אלו כאורח לגבי תושב לא נלע"ד והבו דלא לוסיף עלה:
ומ"מ לנידון שלפנינו נ"ל דלא מצי הדרי בהו אותן שכבר נתנו ליד הגבאי דבשלמא הא דהר"מ נתבטל הבנין לחלוטי' מהעכו"ם ואין דעתם להרשות בשום זמן עוד אלא שאנחנו מצפי' לרחמי שמי' שיהפוך לבבם לטובה והתם אי לאו דתחלת נדרו הי' על הספק לא הי' צריך להשאר הקרקע שממה אבל הכא מי נתבטל הסכמת הבנין הלא ההסכמה במקומה עומדת וגם עדיין צריכים לאותה דבר אלא שא"א לפי עת להזדרז עד זמן ועידן בודאי לא מצי למימר אדעתא דהכי לא נדרנא והתם בקידושין נמי החליט דלא לעלות עוד אבל אם הי' רצונו לעלו' אח"ז או אפילו ספק בדעתו לא היה מצי לחזור בו אלא כיון שהחליט שלא לעלות מפני דלא מיתד' לי' עתה לא נימא אולי עוד ישתנ' דעתו ואולי ימצא דירה אחר זמן זה לא אמרי' כיון שעתה החליט בדעתו שלא לעלות עוד לא"י והחילוק ק"ל. על כן אין ממש בטענה זו: -
(ג') אם יכולים להתיר נדרם ע"י שאלה ופתח וחרטה הנה פר"מ כתב שאין להאריך בפרט זה כיון שלא נשאל עליו ויפה כ' ולא בא הכותב אלא שכיון שכתב דפשוט שאין יכולים לשאול כיון שכבר בא ליד גבאי ומשמע דאחרים שלא נתנו עדיין יכולים לשאול על נדר' ויעיין י"ד סי' רנ"ח סעי' מ"ד וס"סי רל"ו ולענ"ד אם ישאלו אותן שלא נתנו עדיין ליד הגבאי על נדרם יש להיות מתון בדבר להתיר להם דאפשר דהוה כנודר עד"ר ויעיין סי' רכ"ח ובש"כ סקפ"ו ואין להאריך כיון שלא נשאלנו על זה: -
(ד') אמנם אם נכוף אותם שלא נתנו עדיין ליתן מנותם ליד הגבאי דאיכא למיחש להורדת נכסים בעתים הללו נאריך קצת פ' נערה שנתפתתה מ"ט ע"ב ובתוס' ד"ה אכפיי' וכו' כ' הר"ן שהרשב"א כ' דהיכי דאמיד כייפי' ליה מיהו לא נחתינן לנכסי' ומייתי שכ"כ ר' האי בתשובה דהא אפי' נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא בבל תאחר אבל אין חייבי' לכופו ולעשו' לו כלום עד כאן ותמה הר"ן דהא אמרי' בר"ה וי"ו ע"א ועשית אזהר' לב"ד שיעשוך ובההוא קרא כתיב בפיך זו צדקה יע"ש והנה במ"ש רשב"א דלא נחתינן לנכסיו ה"א דלטעמי' אזל דס"ל בחי' למס' ר"ה שם דצדקה נמי תלי' ברגלי' לענין ב"ת דהא דאמרי' מחייב עלה לאלת' דהא קיימא עניי' היינו בעשה דובאת שמה והבאת' שמה אבל ב"ת ליכא אלא אחר ג' רגלי' ובאמת הקש' שם מה ענין רגלים לצדק' זה שייך בקרבנו' אבל צדקה מה שייכי ברגלים ומ"מ הרשב"א סובר דגזרת הכתוב דדין צדקה שוה לקרבנות א"כ ס"ל הה"נ לענין כפי' בעינן עד שיאמר רוצה אני כמו בקרבנות אע"ג דלא דמי לקרבנות דהתם איננו לרצון לפני ה' משא"כ צדקה מה איכפת ליה לעני אם יאמר רוצה אני או לא מ"מ ס"ל לרשב"א דבעי' דוקא רוצה אני והשתא בשלמא בקרבנו' אע"ג דכ' תוס' בר"ה שם ד"ה חד דאמר ולא אפריש דממשכני' אותו היינו הורדה לנכסי' ואם לא ימצאו לו נכסי' אז כופי' מכל מקום היינו שממשכני' שארי נכסי' עד שיתן מרצונו הבהמה שהפריש אבל הבהמה עצמה א"א למשכן דבעי' רוצה אני וזה שייך בקרבן אבל בצדקה אי יורדין לנכסיו הרי לקחנו ממנו הצדקה שלא לרצונו ואנן בעי' כפי' לרצונו ע"כ פשוט לרשב"א דלא נחתינן לנכסי' אבל שארי כפיות נוגשים אותו עד שיתן וכן משמע לשון רשב"א:
אך מה שמסיים בלשון ר' האי אין חייבין לכופו ולעשות לו כלום משמע שום כפי' בודאי צע"ג ומה שנלע"ד דבר"ה שם מייתי תרי קראי חד אמר ולא אפריש וחד אפרש ולא אקרי' ולא מסיימי ולכאור' קרא קמא דלא תאחר לשלמו מיירי באמר ולא אפריש וכן מוכח מק' תוס' שם שהקשו אהא דילפי' גז"ש נדר מאם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו וכו' דהו"ל למילף מהאי ענינא גופיה מנדבה אשר דברת בפיך והניח הדבר בקושי' ולק"מ דלמא אידך קרא מיירי מאמר ולא אפריש ונדבה דהתם היינו הרי עלי עולה ע"מ שלא להתחייב באחריותו ולא דמי לנדב' דהאי קרא אבל קרא דנד' או נדב' הוה נדב' ממש הרי משו"ה ילפי' מהך קרא אלא על כרחך פשיט' להתוספ' דקר' קמא מיירי באמר ולא אפריש ונדבה דיליה היינו ע"מ שלא אתחייב באחריותו וא"כ כי היכי דילפי' גז"ש מאם נדר או נדבה אע"ג דל"ד ה"נ הוי מצי למילף מאידך קרא נדבה דברת בפיך והשתא נאמר שכן היא סברת הרשב"א בשם ר' האי הנ"ל וכיון דבהאי קרא קמא לא כתיבא ועשית שכופין אלא דסמיך איקריב אותו דפ' ויקרא והתם קרבנות כתיבא ולא צדקה ושארי נדרים א"כ י"ל באמר ולא אקריב לא הושוו שארי נדרים לקרבנות אלא לבל תאחר ולא לענין כפי' כלל ומשו"ה כ' שנודר עצמו רוצה לומר ולא אפריש אין כופין ומיהו באפריש נמי דאתקשו נמי לכפי' מ"מ דוקא לרצונו כמו קרבנות ומסברא שכתבתי לעיל ועכ"פ לנכסי' לא נחתינן דאפי' אפריש סלע זו לצדק' ונחתינן ונוטלין ממנו סלע אחר כבר קיי' נדרו שלא לרצונו ולא דמי לממשכנין דקרבנות נמצא כל דברי רשב"א מקויימים דבאמ' לא כופין כלל ובאפריש נמי עכ"פ לנכסיה לא נחתינן: -
אמנם המעיין בתוס' שם ד' ע"א ד"ה המעשר לתי' קמא מבואר דע"כ קרא קמא דכתי' בי' מעש' מיירי מאפריש ואידך דכתי' ביה ועשית ומעשר לא כתיב ביה מיירי מאמר ולא אפרש א"כ מבואר כר"ן דלא כרבינו האי דעל הכל כופין: -
והנה בחידושי אמרתי אפסק הש"ע י"ד סי' רנ"ז סעי' ג' שהוא שיטת הר"ן דאי קיימי עניים חייב לאלת' על צדקה ואי לא קיימי לא מיחייב לאהדורי אבתרי' ואין מקום לרגלי' לענין עניים והקשה פני יהושע א"כ לאיז' צורך הביא רי"ף ברייתא דג' רגלים כיון דלא נהיג בז"הז וגם אקרא דאפרש ולא אקריב למה לי בצדקה אי קיימי עניי' פשיטא ואי לא קיימי עניים וכבר הפריש הא לא בעי לאהדורי בתריי' אע"כ כתוס' דאי ליכא עניי' מחויב לאהדורי עליה' בתוך ג' רגלי' ותו הקש' אהרמב"ם דבהלכו' מתנו' עניי' בצדק' פסק כר"ן וכש"ע ובמעש' הקרבנות לענין מעשר עני ושארי מתנו' פסק דאיכא זמן ג' רגלים והיינו כהתוס': -
והנלע"ד דהרשב"א הקשה אתוס' דצדקה דקיימי עניים מחייב לאלתר ב"ת א"כ מי ששוכן סמוך לב"המק יתחייב לאלתר דהא קיימי כהני' ומקדש ולפע"ד משו"ה דקדק הש"ס וי"ו ע"א סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא לבעי' ג' רגלים כקרבנות קמ"ל הא שכיחי עניים ע"ש ולא קאמר הא קיימי עניי' כלישנא דאמר רבא אלא הענין התורה יסדה דינים על הרוב והשכיח ומשו"ה לענין קרבנות דרובא דרובא מרוחקים ממקום המקדש חסה התורה דברגל א' לא יעבור אלא בעשה ובג' בלאו מפני ששילש בחטא כפירש"י בר"ה וכיון דרובא הכי איתא ויושבי ירושלים לא שכיחא לא נשתנה דינם מרובא דעלמא דברגל א' בעשה ובג' בלאו משא"כ בצדקה נהפוך דשכיחא טובא דקיימא עניים ועל הרוב פושע הוא ע"כ כל דקיימי עניים עובר לאלתר ב"ת ולכן מדקדק הש"ס דשכיחי עניים דאי לא הוי שכיחי עניים אפי' אי הוה גבי האי גברא קיימי עניים לא היה עובר כמו יושבי ירושלי' דקיימי מקדש וכהני' ומיושב ק' הרשב"א והנ' לזה הדין הסכים הר"ן לתוס' דבקיימי עניים עובר בלאו מיד אך באידך דינא היכא דלא קיימי עניים דמחייב לאהדורי בתוך ג' רגלים הקשה הר"ן מה שייך ג' רגלים לענין צדקה ולכאורה לפי הנ"ל י"ל דבלא קיימי עניים בעירו על כ"פ כשעולה לרגל שם ימצא עניים טובי דעולי רגלים טובא איכא ובפרט דמצוה לשמח עניים ולחלק שם מנותיהם א"כ הרבה עניים ימצאו שם והדר הוי ליה כקרבנות ברגל א' יעבור בעשה ובג' ב"ת ומאי קשיא ליה להר"ן וצ"ל הר"ן סמך עצמו אפסק ר"ת דמייתי תוס' והר"ן ופסקי' בש"ע דצדקה שהפריש לעצמו שלא לתתו ביד הגבאי אינו עובר עליו כי לדעתו הפרשה לתתנו למי שירצה ומתי שירצה ולא עובר אלא במחליט שלא לתנו יעיין בלשון הר"ן בפסק זה דר"ת וא"כ אפי' עלה לירושלים יאמר איני רוצ' עתה בזמן דאית להו טובא או לא מצאתי פה אותו העני שאני חפץ בו ובצדקה ליתנו לגבאי אין עניין ירושלים ורגלים ושפיר הקשה הר"ן ומשו"ה נאיד מהתוס' וס"ל דאין לרגלים ענין גבי צדק' הנה כל זה בנודר לצדקה אבל מעשר עניי' ושאר מתנות עניים שאין בידו ליתן למי שירצה ומתי שירצה בזה שפיר י"ל כק' שלי דאי קיימי עניים עובר לאלתר ואי לא קיימי עניים תלי ברגלים וכהתוס' נמצא לק"מ ק' פני יהושע דבש"ע פסק בצדקה כהר"ן וכן הרמב"ם אמנם בהלכו' מע"הק מיירי משארי מתנו' עניים פסק כתוס' דשייך בהו ג' רגלים והרי"ף נמי מייתי הברייתא דנפקא מיני' לשאר מתנו' עניים דנוהגים בא"י גם בז"הז וקרא נמי לא קשי' דלמה לי קרא באפריש הא אי קיימי עניים פשיטא ואי לא קיימי הא לא צריך לאהדורי בתרייהו להר"ן י"ל דס"ל דקרא קמא מיירי מאפרש ולא אקריב והת' איצטריך קרא למעשר עני דקרא דבפיך זו צדקה דלא מיירי אלא בצדקה הא מיירי באמר ולא אפרש ולק"מ קו' פ"י אלא אקרא דעמך והתם עיקר קרא אמעש' עני קאי ושארי מתנו' עניי' ואיצטריך שפיר לאפריש לאהדורי בתריי' ג' רגלים וא"ש כל הפוסקים על נכון ואף ע"ג דהשתא ליכא עולי רגלים מ"מ לא נשתנה זמן בל תאחר כידוע מהפוסקים באופן שגם בז"הז אפי' לא קיימי עניים עובר במעשר עני ב"ת בג' רגלים דה"ל לאהדורי בתריי': -
נמצא לפ"ז דקיי"ל כנ"ל מוכח דס"ל דקרא קמא באפרש וקרא בתרא באמר ואהא קאי ועשית ש"מ כהר"ן דלא כרבינו האי דכופין על הנודר צדקה וכל שארי נדרים וה"ה לבנין ב"הכנ בז"הז דלהא דמי' דעכ"פ מחויב להפריש מנתו שנדר וכה"ג אמרי' בכריתות ר"פ ד' מחוסרי כפרה דגר שנתגייר בז"הז מחוייב להפריש רובע לקנו אע"ג דליכא מקדש מ"מ מחוייב להפרישו ונהי דהדרי רבנן ובטלוהו משום דלא ליתי' לתקלה היינו התם דאית ביה מעילה אבל הכא לב"הכנ דלא שייך תקלה זו לא בטלוהו ופשוט ואמנם אי אפרש ולא קיים קמי' ב"הכנ למיבני' אין כאן מקום למתלי בל תאחר בזמן ג' רגלים דמאי שייכות דרגלים הכא אך אי איכא למיחש להורדה מנכסים דכופין קודם זמן ב"ת כמ"ש תוס' ודלא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש דמעקלין נכסי' כמ"ש לעיל הה"נ הכא דמוציאים מידם נדרם ויעיין תוס' ר"ה וי"ו ע"א ד"ה חד הנ"ל שכ' תוס' דממשכנין אותו ואם לא ימצא לו נכסים כופין אותו ולכאורה אין המשך ושייכו' לדבריה' הכא ונ"ל דהרע"ב בעירוכין פי' סיפא מפרש לרישא ממשכנים כיצד עושין כופין עד שיאמר רוצה אני והנה זה שייך באפרש הבהמ' ולא אקריב שממשכני' אות' שהפריש ע"י שכופין גופו עד שיתן הבהמה מרצונו אמנם לפי' תוס' שמבזבז נכסיו א"כ אי כבר הפריש לא בעי עוד כפי' שלא יבזבז מה שכבר הפריש לשמי' וע"כ מיירי מאמר ולא אפריש וא"כ די לכופו שיפריש ותו לא חיישינן וא"כ ע"כ ממשכני' כספו וזהבו עד שיפריש בהמתו ואי לא מוצאים אצלו מטלטלין כופי' בגופו כנלע"ד פי' התוס' מ"מ היינו התם בהקדש גבו' לא חיישי' לבזבז אחר שהפריש משא"כ הכא בודאי חיישי' וטוב שהגזברי' יסגלו המעות על דהבא פריכא ויעלו פירות ופירי פירות לצורך ב"הכנ ואין זה בכלל אין משתכרין בשל הקדש ויעיין כתוב' ק"ו סוף ע"ב ויעיין לשון הרע"ב ספ"ו דעירוכי': -
(ה) עתה נבא לעיין אי שפיר עבדי הגבאי' מה שלקחו מהמעות לצורך קניית המקום מהשר ולא העלו את הסכום כולו על אותן שיש להם מקומו' בב"הכנ הנה פשוט יותר מביעא בכותחא דבכלל בנין ב"הכנ הוא לקנות מקום לה' שלא יהיה ב"הכנ בנוי' בקרקע שאינו להם ולמחר וליומא אחר יוציאם השר או יעלה עליהם עול ומס כבד כנכסי דבי בר מריון ולכאורה י"ל דקנין קרקע אינו בכלל בנין שהרי אמר הקב"ה לדהע"ה אתה לא תבנה הבית לשמי ואפ"ה קנה הקרקע אלא התם הקרקע הית' קנוי' ועומדת דא"י מוחזקת היא מאבותינו כמבואר בע"ז נ"ג ע"ב וברש"י שם ד"ה ואשיריהם וכו' ובאברהם נאמר וכו' ע"ש ומה דאיתא בב"ב קי"ט ע"א ביתידות אהלים משמע דפליג ועוד שם ע"ב מפיק לה מקרא אחריני מורשה ע"ש התם מילתא אחריתי דודאי לכ"ע מוחזקת היא לישראל נגד ע' אומות אך לענין בכור שאינו נוטל בראוי' תלי' אי הי' ראוי' לדור של יוצאי מצרים ונוטלים בכורי מצרים פי שנים או ראוי' לאותו דור כי לבאי הארץ נתחזק ומזה מיירי בב"ב אבל לית דין ולית דיין דקרקע מוחזקת לנו ודהע"ה לא בא אלא לסלק ידו של ארונה מקנין הפירות שהיה לו על גורנו ואין כאן מקום להאריך אבל פשוט דאם אין יסוד אין בנין וכיון שראוי' לקנות קרקע א"כ מה שקנאו הקרקע הישנה שכבר עמד ב"הכנ טפי עדיף כדי שלא תבוא אדמת קודש לידי זלזול ואפשר שיעמוד צלם במקום ההיכל ואע"ג דאמרי' בתעני' כ"א ע"ב הוגללו הפרוכת הותרו זבין ומצורעים לכנס שם היינו לענין טומאה וטהרה דוקא בבית עולמי' חייב כרת הנכנס שם בז"הז עיין מג"א סוף הלכות ט"ב אבל לא בשילה נוב וגבעון אבל לנהוג בו קלות ראש ובזיון לא דאף ע"ג דאין להביא ראי' ממגלה כ"ח ע"א במתניתין והשימותי את מקדשיכם קדושתן כשהן שוממין די"ל התם בשלהם אבל הכא בקרקע של נכרי אין בנו כח לקדשה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ נ"ל להביא ראי' משבילי דנהרדעי שם כ"ז ע"ב דאי הוי קביעה קדושתי' הוה קדשינהו לכולהי שבילי אע"ג דר"ה נינהו ואין כח בידינו לאוסרו מ"מ תשמיש בזוי לא שפיר דמי וא"כ טוב עשו שקנו אותו המקום חדש גם ישן ממעות נדבות הצבור ואי לא יספיק יגבו המותר לפי ממון ונפשות כמבואר בח"מ קס"ג ברמ"א: -
אך י"ל אותן שהיו להם מקומות בב"הכנ קנוי מקהל מקדמת דנא בטל קנינם כי מעיקר' לא כח ביד הקהל למכור מה שאינו שלהם ולא מכרו להם אלא שיהיו מוחזקים בהם כל זמן שיניח הגוי הקרקע ביד ישראל ואם יוציאם וימכור הקרקע לאחר אין להם שום זכות ואם יבנו קהל ב"הכנ אחר אין להם שום תביע' והשתא שמכר השר הקרקע לקהל מה לי קהל מה לי אחר ולא שייך הכא לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וגם לא שייך להכי טרח וקני למיקם בהימנותא והוא מובן לכל מבין נמצא יכול הקהל למכור המקומות ולהוציא המעות להוצאו' הבנין איברא נ"ל דעכ"פ הם קודמי' לכל אדם מטע' דינא דבר מצרא כיון שהי' מושכ' להם מקודם:
ועיין ש"כ ח"מ ס"סי קע"ה שהקשה על תשו' הרב"י ולפע"ד המעיין בתשובתו שם מחודש למ"ד שהאריך מאוד בטעם מצרנתו של בעל החנות וקיצר מאוד במצרנתו של בעל הבית נ"ל דנהי בעלמא ס"ל להרב"י דאין בשכירות מטעם מצרן דיכול להשכיר לו במקום אחר אבל בחנות המקום גורם שהקונים באים לחנות זה ואם נוציאהו משם פסקי' לחיותא כיון שהמקום גורם מודה דאיכא בשכירות כי האי משום בר מצרא ועשיית הישר והטוב וממילא אין כאן ישר וטוב אם יוציא בעל החנות את בעל הבית כיון שבעל הבית רצה לקנות החנות ומדינא יכול הוא לקנות ולדחות בעל החנות ורק משום עשיית הישר והטוב לא שבקנוה א"כ אין מן הדין ששוב ידחה בעל החנות את בעל הבית אבל בעלמא ס"ל להרב"י דאין בשכירות משום מצרנות ומיושב קושית הש"ך וכיון שזכינו לדין נימא גם במקומות ב"הכנ דאיכא קפידא טפי לקבוע מקום לתפלתו א"כ גם הרב"י מודה דהשוכר קודם לקנותו ואפילו מאן דס"ל דליכא במקומות ב"הכנ דינא דב"מ עסמ"ע סקצ"ט היינו לדחות שכנו הסמוך לו אבל להחזיק במקומו בודאי אית ביה דינא דבר מצרא לכ"ע א"כ יפה עשו הגבאי' במה שלקחו מהם מעות בעד מקומותם כי היו צריכים לקנות מחדש וגם יפה עשו שהניחום על מקומם ולא מכרו לאחר כי הם קודמי' משום דינא דב"מ. ואין להעריך עליהם יותר מכפי שיווי מקומות כי הבנין וקניי' המקום מוטל על כל הצבור בשוה כל הנ"ל נלע"ד להלכה אמנם למעשה אם יסכים פר"מ יעביד עובדא וכטוב בעיניו יעשה ואין הכרעתי מכרעת והחונן לאדם דעת יתן לב מבין ואוזן שומעת ולביתו לא יתן מגרעת הכ"ד א"נ לנצח: פ"ב יום א' י"ד מנחם קע"ח לפ"ק:
משה"ק סופר מפפ"דמ.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |