שו"ת חתם סופר/א/קכד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
את חג המצות יחוג בדיצות ה"ה י"נ הרב הגאון המפורסם כערוגת הבשם כקש"ת מהו' דוד דייטש נ"י[1] אבדק"ק עיר חדש:
יקרת יפעת מכתבו הגיעני לנכון וע"ד דבדק לן בש"ס דפסחי' דפריך ארבא דאמר חמץ אח"ז בין במינו בין שלא במינו מותר והאמר רבא קנסא קניס ר"ש והקשה מעלתו מאי ס"ד דר"ש לא קניס הא איתא להדי' בתוספתא רפ"ב דפסחים דר"ש אוסר לקנות חמצן של כותים אחר הפסח מפני שנחשדו על בל יראה ומייתי לי' בירושלמי פ"ה דע"ז וא"כ ע"כ ר"ש קנסא קניס:
הנה כבר הקשה פר"מ כיוצא בזה לרבו הגאון זצ"ל כמבואר ונדפס בשמו בס' נודע ביהודה כרך שני סימן פ"ג ושם הקשה פר"מ דאמאי לא הקשה כן אר' יוחנן דאמר ג"כ חמץ אחר הפסח מותר והוא בעצמו אמר בירושלמי הפקיר חמצו בי"ג אסור אחר הפסח והנה תירוצו של הגאון זצ"ל שם לא נלע"ד במ"ש דעיקר קו' המקשן היא מדאמר רבא חמץ אסור בהנאה מטעם קנס על זה ק' קו' מג"א וכי משום קנס יהי' חמור משארי איסורי תורה אלו דבריו שם ולא הבנתי זה דהא הקנס הוא שלא יהנו מעשיו הרעים וע"כ לאוסרו בהנאה דאל"כ הרי הועילו מעשי' אבל לאסור תערובתו ביותר מס' אין בו טעם:
והנלע"ד בישוב ב' הקושי' דודאי לא עלה על דעת אדם מעולם שיהי' המשהה חמץ בפסח במזיד קיל מכל עוברי עבירה במזיד המבשל בשבת והמעשר בשבת ומטביל כלים בשבת בכולם קנסוהו לכל הפחות שלא יועילוהו מעשיו הרעי' וא"כ אע"ג דמבשל בשבת די לאסור עליו לעולם ואפי' אם יהי' מותר להאכילו לאחרי' מ"מ כבר הפסיד מעשי' הרעים אבל המשהה חמץ א"א מבלי שיאסר לו בהנאה אפי' למוכרו או לתנו לאחרים הבאים מחמתו דאל"ה הרי הועילו מעשי' הרעים אך כל זה לו שלא ימכרנו ולא יתננו ולא יקבל אדם ממנו אבל חמצו אינו נאסר שאם הפקירו והשליכו לחוץ מותר לכולי עלמא כי מ"ט לקנוס בזה וגם אפשר כל זה במזיד אבל בשוגג תלי' בפלוגת' ר"מ ור' יהודה ולישני דש"ס דפ' הניזקין סוגי' דמטמא והמדמע והמנסך:
מעתה אבריי' דתוספתא לק"מ דמיירי לקנות מכותי' שהשהו במזיד וגם ר' יוחנן אפשר מיירי בכה"ג וכן משמע קצת הלשון דקאי אגברא ולא אחמץ דהא אמר המבטל חמצו אסור אחר פסח משמע דקאי אגברא שביטל ולא ביער שהוא נאסר ואין חמצו נאסר ואי הוה אמר שנתבטל בי"ג ועבר עליו הפסח אסור אז הוה במשמע שהחמץ נאסר ומשו"ה לא הקשה הש"ס אדר' יוחנן כלום דשייך שפיר לומר דלאח"ז מותר למי שלא השה' אותו ולא בא מחמת המשהה וא"נ בהשהה בשוגג:
אבל במתני' דאמר חמצו של ישראל שעבר עלי' הפסח אסור בהנאה הרי קאי אחמץ שאסור בהנאה ולא אגברא שנאסר בחמצו אלא החמץ נאסר ואסור לכל העולם אפילו להזוכה מההפקר וגם מדקתני שעבר עלי' הפסח משמע אפי' בשוגג כיון שעבר עלי' הפסח מ"מ אסור ורבא מוקי לזה כר"ש משום קנס ש"מ שמשום קנס נאסר החמץ וקנסו החמץ ואל תתמה שכן מצינו בכלים שהזניח המלך אחז דבעי למימר שקנסו הכלי' עיי' מס' ע"ז וע"כ הסברא נותנת שיהי' ככל אי' דרבנן שאוסרים תערובתן ומשו"ה קשה ארבא דאמר אח"ז מותר זה מה שנלע"ד:
ואשר נתעורר בלוחות שניו' על דברי הריטב"א הביאו שער המלך פ"א מק"פ דס"ל כל היכא דאיכא לאו מפורש לא צריכה שינ' הכתוב לעכב והקש' פר"מ א"כ לר' יהודה דס"ל ס"פ כ"ש דכל היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה וכתי' נמי לאמור בההיא פרשה ה"ל לאו אמור ומשו"ה אמרי' התם דאכלו צלי מבע"י חייב מלקות ואי קאי לאו דלאמור אואכלו את הבשר בלילה הזה מכ"ש דקאי אמכסת נפשות דקדמי' טפי לואכלו את הבשר וא"כ לוקין אשוחט שלא למנוי' ולהריטב"א הנ"ל מעכב אם כן לר' יהודה למה לי במכסת תכוסו שינה עלי' לעכב כמבואר בפסחים ס"א ע"א תיפוק לי' דאיכא לאו ומלקות וקשה להריטב"א הנ"ל אלו דברי פי חכם פר"מ נ"י:
ואני אומר מהכא חילי' דהריטב"א וסייעתא לו דהרי התם בדף ס"א הנ"ל רבי אומר לשון סורסי היא זו וכו' וס"ל לרבי דאין שלא למנויו פוסל אלא בשחיטה עיין פי' רש"י והוכיחו בתוס' דע"כ לרבי נמי איכא עכובא מדדחיק הש"ס לאוקמי רב כר' נתן ולא מוקמי' לי' כרבי יע"ש וקש' היא גופי' קשי' מנ"ל לרבי עכובא הא איצטרך תכוסו לשון סורסי לשון שחיטה ועוד מנ"ל להש"ס דרבי מפרש לת"ק נימא דפליג ורב ס"ל כוותי' אע"כ כהריטב"א ורבי הא מפרש דברי ר' יהוד' לעיל ס"פ כל שעה א"ל רבי לבר קפרא מאי משמע וכו' וא"כ רבי לשיטתו לא בעי קרא לעיכובא מוקי קרא ללשון סורסי ומזה הטעם בעצמו לא הוה מצי למימר רב מוקי תכוסו ללשון סורסי ולית ליה עיכוב במנוי' משום דגם רב מפרש ס"פ כל שעה דברי ר' יהודה כדאמרי' שם בי רב אמרי לאו אמור וממילא ה"ל עיכובא ומוכחי' דברי הריטב"א:
והנה הי' נראה דהלכה כר' יהודה מדשקלי וטרי רבי ובר קפרא ואמרי בי רב לפרש דבריו הי' ראוי לפסוק הלכה כמותו ובזה נ"ל ק' הכ"מ על הרמב"ם פ"ה מעירוכין הלכה ה' שפסק במתפיס תמימי' לבד"ה ליכא אלא עשה והי' לו למפסק שהוא בל"ת והמ"ל כ' הואיל ורבנן פליגי על ר' יהודה ולפע"ד דברי הכ"מ נכונים אך מה שיש לתמו' דבהלכות ק"פ פ"ח הלכה ה' דפסק באוכל צלי מבע"י ליכא אלא עשה ושם לא התעורר עליו ושתיקתו כהודאה והוא מהתימא דהש"ס מדמי להדדי אוכל צלי מבע"י למתפיס תמימי' והי' נראה לפי מה שראיתי בס' קרבן אהרן על הת"כ בפ' אמור שכ' וז"ל ונ"ל דדרשי ממלת לאמור הכי משום דא"א לומר לאמור לישראל דהא הדר כתי' דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת וגו' וא"כ הרי לן דבור ואמירה לישראל ומאי אם כן לאמור לכן דרשי כאלו כתיב לאו אמור עכ"ל הרב ז"ל מבואר מדברי' דבעי' דבור ואמירה לכל ציווי' שבתורה רק הכא דכפל ב' פעמים דבור ואמירה משו"ה דרש כן ובזה מיושב היטב ק' תוס' במנחות נ"א ע"ב ד"ה אף כאן ל"ת על אכילתו שהקשו למה לי' לר"י גז"ש ללאו בחביתי כה"ג תיפוק לי' דכתי' לאמור ולק"מ דהתם לא כפל לי' ב' פעמים והנרא' דרבנן דר' יהודה דרשו הכפל להא דאמר ר' מוסיא ביומא ד' ע"ד מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור והתם נמי כפל קרא למילתי' וכמ"ש מהרש"א בק"א שם:
מ"מ צל"ע לפ"ז מאי משני ר"ח בפסחים ס"פ כל שעה הנ"ל הא מני ר' יהודה דמתפי' תמימים וקשה ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא משום דכפל למילתי' אבל הכא גבי פסח לא כתי' אלא דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור וגו' והא דכתי' ויאמר ה' אל משה וגו' בארץ מצרים לאמו' החדש הזה לכם הוא מילתא אחריתי מ"ע לקבוע חדשי' ולקדשם וצע"ג לכאור' והנלענ"ד לומר לפי מה שמנה הרמב"ם החדש הזה לכם מ"ע א' לקדש חדשים ולקבוע תקופות ודלא כה"ג דמנה החדש הזה לכם למ"ע לקדש חדש בפ"ע ושמרת החקה הזאת למועדה למ"ע לחשב תקופות וע' רמב"ן שרש א' ועיי' מ"ש מעיין חכמה על זה מש"ס דמנחו' דמוקי ושמרת החוקה לחוק תפילין או לחק פסח מ"מ נ"ל דר"ח דאמר הא מני ר' יהודה היא ס"ל דהך ברייתא פליגי אתנאי דמנחו' והך ברייתא מוקי ושמרתם את החוקה ללמוד מיני' תרויי' קדוש החדש וחשבון תקופות כי היכא דיליף רמב"ם תרוייהו מחד קרא דהחדש הזה לכם ה"נ לפי הך ברייתא תרוויי' מושמרת את החקה וס"ל החדש הזה אינו ענין בפ"ע אלא אתחלתא דפ' פסח מצרים הוא ואייתר לי' דבור ואמירה דידי' למימר לאו כתי' בענין וא"כ למאי דקיי"ל כתנאי דמנחו' דושמרת את החקה קאי לחוקה לתפילין כמו שפסק הרמב"ם והחדש הזה מוקמא למצות קדוש החדש ממילא ליכא דבור ואמירה מיותר בפסח מצרים וליכא לאו באוכל צלי מבע"י ומשו"ה לא השיג הכ"מ על רמב"ם בהלכות ק"פ משא"כ במתפיס תמימי' לבד"ה יפה השיג הואיל ורבי ובר קפרא ובי רב קאי כוותי' דר' יהודה י"ל דקיי"ל הכי וא"ש:
ולפ"ז אין הכרח למ"ש לעיל ליישב ק' מעלתו במכסת תכוסו דרבי ורב ס"ל כר' יהודה די"ל בפסח לא ס"ל כוותי' מיהו אין תפיסה מזה על הריטב"א כמובן וק"ל הנלענ"ד כתבתי ולמעלת כבודו הבחיר' הכ"ד החות' בכל חותמי ברכו' משה"ק סופר מפפד"מ:
שוב הק' פר"מ אמ"ש תוס' ריש פסחי' (ג: ד"ה מאליה) מי שאין לו קרקע פטור מפסח כשם שפטור מן הראי' א"כ מ"ט דמכשירי פסח דוחי' שבת לר"א פ' אלו דברים הא מבואר פ' רא"דמ דמודה ר"א בציצית לטליתו ומזוזה לפתחו שאינו דוחה שבת ומסיק הטעם משום הואיל ובידו להפקירן א"כ הכי נמי הואיל ובידו להפקיר הקרקע ויהי' פטור מפסח וממילא לא דחי שבת[2]:
הקשה אדם קשה כברזל ומ"מ נ"ל דר"א לטעמי' דס"ל במתני' דעירוכי' כ"ח ע"א דאם החרים כל נכסי' אפי' בדיעבד אינם מוחרמי' וה"ה להקדיש והפקיר כמבואר שם דחד דינא אית להו והא דאמרינן בעלמא הואיל ואי בעי מפקיר נכסי' והוה עני וחזי לי' היינו דמפקיר ומשייר לעצמו כל שהו' פחות ממאתים זוז ויהי' עני ומותר ליטול לקט שכחה ופאה ומותר להאכילו דמאי אבל לענין פטור מראי' ופסח צריך שלא ישאיר לו שום קרקע כל שהוא וזה א"א לר"א:
ולפ"ז ראב"ע דפליג התם במתני' אדר"א ומבוא' שם בעירוכין דלחומרא פליג דאפי' אינו מחרי' כל נכסי' רק שאינו משאיר לעצמו כדי חיותו אסור מן התורה (אלא באושא נתנו שיעור חומש אבל מן התורה הוא אסור להחרים רוב נכסי') א"כ חומרו קולו דע"כ לא דריש אך כר"א דאפי' בדיעבד אינו מוחרם ומוקדש דא"כ אפי' השאיר קרקע כל שהוא רק שאינו כדי חיותו אינו מוחרם א"כ בטלת הואיל דאי בעי מפקיר נכסי' דכולא תלמודא אע"כ לראב"ע בדיעבד אי עביד מהני ואפי' בכל נכסי' נמצא לר"א בכל נכסי' אפי' בדיעבד לא מהני ובהשאיר מקצת מותר אפילו לכתחלה ולראב"ע אין חלוק דלכתחלה אפילו השאיר מקצת נכסי' אסור כל שלא השאיר כדי חיותו ובדיעבד מותר אפילו כל נכסי' והרווחנו בזה פסק הרמב"ם פ"ו מעירוכי' דפסק דאם עבר והחרים כל נכסי' מוחרם דלא כר"א ועמד בזה בכ"מ ותי"ט ע"ש ולהנ"ל מוכח דראב"ע פליג ואיהו גופי' פסק כראב"ע סוף הלכות עירוכין דאפילו השאיר לו מקצת אסור מן התורה ומשו"ה מוכרח דבדיעבד עכ"פ מהני דאל"כ בטלת הואיל אי בעי מפקיר נכסי':
ויש ליישב בזה ג"כ מה דהשמיט הרמב"ם הך דר' אמי מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל משום דאפשר דר' אמי לא אסיק אדעתי' הך סברא דהואיל ובידו להפקירן כס"ד דאמוראי טובא פרא"דמ אבל למסקנא דהואיל ובידו להפקירן א"כ נהי דאיתמר למכשירי' אליבא דר"א מ"מ הא סברא גדולה היא לכולי עלמא נמי ובפסח גופי' אי ס"ד מי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ איך אמרה תורה פסח דוחה שבת ליפקר נכסי' ולפטור וכה"ג פריך ק' על התורה ס"פ ר' ישמעאל לענין קצירת עומר אע"כ מדכתב רחמנא במועדו שפסח ידחה שבת ש"מ דמי שאין לו קרקע נמי חייב בפסח והדר נילף ראי' מיני' לחומרא שגם חייב לעלות לרגל ודלא יחמוד איש את ארצך לשלוחי מצוה וכבר נאמרו בזה כמה דברים דאין הכרח כל כך לדרשת ר' אמי וריב"ב בנציבין דלא עשה פסח משום שלא הי' לו קרקע לטעמי' אזיל דהרי ר' יהודה בן בתירא ור' יהושע בן בתירא הן הנה בני בתירא דשכחו ולא ידעו אי פסח דוחה שבת ולא ידעו דרשה דבמועדו מפורשת בקרא א"כ אין הכרח שיחייב בפסח מי שאין לו קרקע וממילא מפרשי' לא יחמוד איש את ארצך מי שאין לו קרקע פטור מעלי' רגל וילפי' פסח מיני' לקולא ויפה כ' תוספ' לריב"ב. זה מה שנראה לפענ"ד והי' זה שלום וכ"ט מנאי הדש"ת משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |