שו"ת הרשב"א/ה/קלח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הרשב"אTriangleArrow-Left.png ה TriangleArrow-Left.png קלח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


עוד השיב המחזיק בשדה חברו, ומיחה בו בעל השדה בתוך הג' שנים, ואח"כ מכרה המחזיק, והחזיק בה הלוקח אפי' שלשים שנה ובשופי, לא עלתה חזקה. שלא אמרו, דצריך למחות כל ג' וג', אלא כשעומד בתוכה אותו הראשון. אבל כשמכרו הראשון לאחר, אינו צריך למחות בלוקח, לפי שהלוקח הזה אינו בא אלא מכח הראשון, וכבר מיחה זה בראשון. יכול הוא לומר ללוקח זה: לא חשתי למחות בך, לפי שאין אתה בא בטענה שאני מכרתיה לך. ואין אתה בא, אלא מכח אותו שמכרה לך. והוא, כבר מחיתי בו, ולמה לי למחות בך? ובמוכר לא הוצרכתי למחות, שהרי עתה אינה בידו. והראיה, ממ"ש (בב"ב דף מ"א:) מההוא דהוה (בר) [דר] בקשתא בעיליתא ארבעין שנין. אתא מארי דביתא, וא"ל: מאי בעית בהאי ביתא? א"ל: מפלניא זבינתא, דזבינא מינך. אתא לקמיה דר' חייא. א"ל: אי אית לך סהדי, דדר ביה איהו מקמך, אפי' חד יומא, מוקמינא לך בידך. ואי לא, לא. ואם איתא, לימא ליה: כיון דלא מחית, בהא מוכחא מילתא ודאי, דזבנתא לההוא דזבנא ניהליה. אלא ודאי, מצי א"ל אידך: כיון דלאו בטענה שמכרתי לו בא זה, והראשון שזה בא מחמתו, אין לו עדים שהתחיל להחזיק, לא חששתי לו. והנדון שלפנינו, גם כן יכול הוא לטעון: כיון דמחיתי בראשון, ומכח מחאתי נתבטלה חזקתו, גם לוקח זה שבא מחמתו, לא עלתה לו זחקה. וה"נ משמע, מההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? וא"ל מפלניא זבינתא, ואכלתי שני חזקה. והא נקיטנא שטרא דזבינא ליה מיניה ד' שנין וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: דהא דאמר לההוא, דהוה דר בקשתא בעיליתא: אי אית לך סהדי וכו', מוקימנא לך בידך. כלומר: משום דטענינן ללוקח, כל מה דהוה מצי טעין המוכר, דוקא בשהביא ראיה שהוא לוקח. הא לאו הכי, לא טענינן ליה. ואינו נראה, אלא כל שדר בה ג' שנים, ואמר: מפלוני לקחתיה, ואיכא סהדי דדר בה קמיה יומא חד, טוענין לו. דהא מיגו דאי בעי אמר: מינך זבינתא; מהימן, וטענינן ליה.

וא"ת: אין כאן מיגו, דטפי ניחא ליה למימר: מפלניא זבינתא; דאין כאן מי שיכחישנו. משא"כ, בטוען: מינך זבינתה; דאין אדם מעיז פניו בפני היודע האמת כמוהו. וכדרבה (בפ"ק דב"מ דף ג' ע"א), דאמר: מפני מה אמרה תורה: מודה במקצת הטענה ישבע חזקה: אין אדם מעיז פניו, בפני בעל חובו. לא היא! דכל שבא להחזיק בדבר הידוע לחבירו, אם אתה חושדו דשלא כדין בא להחזיק, כל שמעיז פניו בכך, יעיז ויעיז בכל טענה, ואפי' בטענת דמינך זבינתא. ויש לנו כיוצא בזה, בר"פ חזקת (בבא בתרא דף ל"ו ע"א), גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא. דקא טעין בהו, ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. ומש"ה, מועיל [דאיבעי טעין], דלקוחות הן בידי. ואף על פי שאין עזות כעזות מי שטוען: אתה מכרתה לי, שבנזק, אין הבעלים יכולין להכחישו. אלא דכל שבא להחזיק בעזות הידועות לזה, אם בשקר הוא מחזיק בהם, כל שאתה מחזיקו בעזות זה, אנן סהדי דיעיז ויעיז לומר: לקוחות הן בידי.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.