שו"ת הרמ"א/לא

שו"ת הרמ"א ‏ לא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ששאלת על ראובן שנפטר ושבק חיים לכל ישראל כולו והנה צוה בעת פטירתו הרבה צוואות ובתוכן צוה בזה הלשון לפי מה שכתוב בצוואתו עשרה נערים ילמדו חמשים שנים בלי הפסק ממעות שלי בזולת השש מאות הנ"ל. עכ"ל הצוואה. ולמעלה מזה היה כתוב שש מאות זהובים מתנדב להשיא יתומות ובתולות וללמוד נערים וכו'. (וצוה בקנס גדול לשר אם לא יקיימו היורשים הצוואה גם קבל קנין לקיים הצוואה). והנה לאחר פטירת ראובן לא קיימו יורשיו צוואה זו של חמשים שנים הנ"ל ולא שכרו לנערים מלמדים כמשמעות הצוואות הנ"ל. וישבו ב"ד וגבאי אותה העיר ורצו לכוף היורש לקיים הצוואה הנ"ל והוא אומר לאו בעל דברים דידי אתם:

תשובה על האחרון ראשון, אם יכולים הגבאים והב"ד לכוף ליורש, ואח"כ נרד ללשון הצוואה אם מועיל או לא. תניא בתוספתא פרק הגוזל ופרק חזקת. האומר תנו מאתים זוז או ס"ת לב"ה יתנו לב"ה שרגיל בה כו' עוד מאתים זוז לעניים יתנו לעניים שבאותה העיר. וכתב המרדכי פ"ק דב"ב דמיירי דוקא שדר באותה העיר ולא תיקשי לההיא דקתני כשהם חוזרים מביאים עמהם ומפרנסין בהן אנשי עירן עכ"ל. הרי קמן דצריך ליתנו לאותה העיר שנפטר בה ראובן. ואין התנצלות ליורשיו לומר שיתנו לעיר אחרת. ואע"ג דכתב המרדכי בתשובה פרק קמא דב"ב דמנהג בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרין לצדקה דבר גדול ולא היו נותנין לעניי אותה העיר אלא מחלקין לכאן ולכאן שהדבר ידוע שאין מתכוונים לעניים מועטין שבעיר ולא לאורחים הבאים שם כו'. די"ל דשאני התם דהיו עניים מועטים בעיר אחת ולכן אזלינן בתר אומדנא, אבל בכאן דאדרבא האומדנא הוא להפך דודאי נדר לעניי עירו שהיא קהלה גדולה לאלהים, אין בכל הארץ כמוה, ונדר רק ללמוד עשרה נערים כל זמן משך חמשים שנה, א"כ ודאי כיון לעניי אותה העיר. כי כן דרכה ששולחין לשם מכל סביבותיה ללמד נערים ומנהג הוא לשכור מלמדים מקופה של צדקה, ובודאי כיון לאותם נערים אשר שמה. ותדע שהרי במרדכי פרק בני העיר אחד שנדר לצדקה אם ישחק ועבר על שבועתו ועתה שואלין גבאים שבעירו מה שנדר והוא אומר שרוצה ליתן חוץ לעירו במקום שהוא חפץ ופסק מוהר"ם דצריך ליתן לעניי עירו עכ"ל. וכבר כתבו שאר הפוסקים האחרונים כתוספתא הנ"ל ולא חששו לתשובת ר"י הנ"ל ש"מ דכל זמן שאין לנו אומדנות המוכיחות שלא נדר לעירם שיתנו לעניי אותו העיר כדין התוספות ולא כמנהג צרפת כמו שנתפרש. גם יש להביא קצת מדברי תשובת מהר"ם דלעיל דיכולין הגבאים לשאול ולתבוע ממנו מה ששייך לעניי עירו שהרי כתב שם והגבאים שואלין אותו כו'. ועוד דאמרינן פ"ק דב"ב (דף ח') ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת איני והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב ואפילו על גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה עכ"ל. הרי קמן דהגבאים יכולים לכוף על הצדקה להוציא מידו מה שאמר ליתן כל שכן מה שמחוייב ליתן. ואין לחלק ולומר דהתם מיירי בצדקה שיש לה קצבה וקבל עליו שיכופו אותו עליו כמו קופה ותמחוי שנדר להם שיכופו אותו על זה דא"כ לא הוה פריך מידי איני והאמר רב שמואל אלא ש"מ דבכל ענין שמחוייב ליתן כופין אותו וכן מוכח התם מדברי התוספות והאשירי שכופין על כל צדקה. הרי קמן דלא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את ומיקרי צדקה דאית לה תובעים. ומעתה לא יקשה עלינו תשובת הרש"א שהביא בטור הארוך וז"ל ששאלת ראובן הקדיש מנה ושיקח שמעון בנו מהם קרקע ויתן הפירות לעניים ולא יהא לשום אדם רשות בהן ולא בקרקע ולא בפירות ולא במעות רק בנו או באי כחו ועכשיו עבר זמן רב ולא קנה שמעון הקרקע אם יכולים גבאי הקדש לכופו לעשות צווי אביו. והשיב אע"ג דשמעון זה עובר הוא על דברי אביו ומצוה לקיים דברי המת ועוד שמונע צדקה מאיזה עניים מ"מ ממון זה אין לו תובעים שהרי יוכל ליתן הפירות למי שירצה ואין לגבאי הקדש לכופו דלאו בעל דברים דידיה הוא עכ"ל. דיש לומר דמאחר דצוה שיעשה בהן מה שירצו ולא יהא לשום אדם כח בו לא היה ראוי לעניי אותה העיר דוקא ולכן הוי ממון שאין לו תובעים אבל צדקה הראויה לעניי אותה העיר ודאי כופין וממשכנין עליה ומיקרי אית ליה תובעים דהרי תובעים אלו ידועים שהם גבאי העיר שהם יד עניים כמו שמפורש שם בתשובה שאח"כ דאין לומר מאחר שהנערים רבים מיקרי אין לה תובעים דא"כ מי שנתחייב לעיר אחת לא ישלם. אלא ש"מ דטובי העיר במקום כולם עומדים וה"ה בגבאים לענין עניים ומיקרי שפיר ממון שיש לו תובעים. וראיה מתשובת ר"ש במרדכי פ"ק דבב"ק ז"ל. וכבר נשאל לר"ש וששאלת על ישראל שהיו לו מעות של צדקה בפקדון ונאנסו בתפיסת השלטון אם חייב לשלם או אינו חייב. תשובה אינו חייב וכן תניא בהדיא סוף החובל לשמור ולא לחלק לעניים חוץ מהיכא דמיקץ קייץ להו כדאמרינן התם גבי ארנקי של צדקה דאפקדה רב יוסף אבל היכא דלא קייץ להו פטור ואפילו פשע בה כדמוכח התם. וא"ת תיפוק ליה דהו"ל ממון שאין לו תובעים כדאיתא פרק הזרוע גבי מתנות כהונה וי"ל דהתם הוי ממון שיש לו תובעים דרב יוסף גבאי הוה ותובע מההוא גברא אשר הפקיד אצלו הלכך אי לאו משום טעמא דלשמור ולא לחלק לעניים היה חייב כו'. הרי קמן דגבאי מיקרי ממון שיש לו תובעים רק שפטור גבי פקדון משום לשמור ולא לחלק אמנם דוקא בצדקה דשייכא לגבאי אבל צדקה המתחלקת לכל העולם מיקרי אין לה תובעים כדמוכח במרדכי ריש פרק החובל דאף אצל גבאי מיקרי אין לה תובעים אלא על כרחך יש לחלק כמה שכתבתי. ואע"פ שמלשון רש"י שכתב סוף פרק החובל משמע דדוקא מטעם דמיקץ קייץ הוה ממון שיש לו תובעים אבל בלאו הכי לא י"ל כדפירשתי דגם שם היה דרכם לחלק הצדקה לכל העולם רק שהגבאי היה בפומבדיתא כדאיתא התם ואף כי הלשון דחוק שם קצת לפי זה מ"מ יותר נראה לדחוק קצת בזה כדי שלא יחלוק רש"י אדברי כל הפוסקים והגמרא דאמרו שכופין וממשכנין על הצדקה. ואף כי יש ליישב דס"ל לומר הא דאמרינן בגמרא (ב"ב דף מ"ו) דכופין על הצדקה היינו דוקא בדברים או במידי דקייץ להו כמו שפירשו שם התוס' בתירוצים הראשונים מ"מ רוב הפוסקים הסכימו דכופין על הצדקה. לכן נראה ליישב דברי הרשב"א ורש"י שלא יחלקו עליהם אי נמי דרש"י ס"ל דאע"ג דצדקה הוי ממון שאין לה תובעין אפ"ה כופין עליה מטעם שכתבו התוספות שנא' בו לאוין דלא תקפוץ ולא תאמץ. והרשב"א שכתב בתשובה הנ"ל דאין כופין עליה מאחר שהוא ממון שאין לו תובעים הוא יחיד בדבר זה וס"ל כתירוצי התוס' הראשונים וכבר הסכמת הפוסקים בתירוץ בתרא דכופין ודלא כרשב"א וכן כתב ב"י בהדיא ריש סימן רמ"ח ועכ"פ במקום שראוי דוקא לעניי אותה העיר נראה דמיקרי ממון שיש לו תובעין ובלאו הכי אי אפשר לפרש ההיא דכופין על הצדקה לפי דעת הפוסקים כדפרישית. והשתא יש לדקדק בלשון הצוואה וז"ל, עשרה נערים ילמדו נ' שנים בלי הפסק ממעות שלי וכו'. גרסינן פרק מי שמת אמר רב ששת יטול ויזכה יחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הם כו'. ונראה דה"ה ילמדו ממעותי בלשון הצוואה הנ"ל דהוי לשון מתנה דהא הוי כיטול או יזכה או יחזיק דאע"ג דלא קאמר דנותן להם במתנה אפ"ה מאחר דקאמר יטול כו' ואי אפשר דיטול כו' אם לא שנתן לו במתנה אמרינן דודאי למתנה נתכוין. וה"ה במה שאמר ילמדו ממעותי. ואין לפקפק מאחר דקאמר ילמדו ממעותי וזה אינו אפשר א"כ יש לומר דלמא ילמדו ממעותי ממש קאמר ומאחר שאינו המתנה בטלה. זה אינו דאדרבא הוא עדיף יותר מאילו אמר ישכרו להם מלמדים ממעותי וראיה מהא דאיתא פ' התקבל (ס"ה:) גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא כו' עד אלא הכי קא קשיא ליה חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו. שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו. הרי קמן דאע"ג דקאמר ליתן לו ארבע מאה זוזי מחמרא ואי אפשר ליתן לו ולעשות מעות מיין אפילו הכי אמרינן דכיון ליפות כחו וה"ה כאן נמי אמרינן הא דקאמר ילמדו ממעותי דכיון ליפות כחו כמו גבי חמרא דרבינא. זה הנ"ל בשאלתך. נאום משה בן לא"א מורי הקצין כמר ישראל שלי"ט הנקרא

משה איסרלש מקראקא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.