שו"ת הרמ"א/יח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הרמ"אTriangleArrow-Left.png יח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


[א] נדרוש נדרשתי מקציני גדולי הארץ אנשי מופת המה ע"י אמצעי איש כלבבי ה"ה חכים בדורו שאירי מהר"ר משה י"ץ, והופקד הגאון מן הגאונים ע"י פריסת שלומים לדרוש בשלומי כדי שאחוה דעתי בעניין ההוראה שהורה הגאון הזקן מלא חכמה שאירי ה"ה נ"י מהר"ר מאיר מפדוואה ובנו הגאון אשר בא למלאות מקום אבותיו בתורה ובחסידות מהר"ר יודא י"ץ, אשר איזן וחיקר ותיקן וגדר הבקעה אשר מצא קצת גדרה מהורס כאשר בשכבר גידרו אבותיו הקדושים מנוחתם כבוד גאוני עולם מהר"ר יהודה ומהר"ר אברהם מינץ זצ"ל. ותוכן ההוראה אשר תיקן בעניין הטבילה שיכנסו הנשים לבית המרחץ בגילה ויעשו החפיפה והטבילה הכל בלילה בסיבת שבית המרחץ עומד במקום תחנותם בחצר בית הכנסת ומרגישים כל ההמון בכניסתם למרחץ שעת טבילתם היא כי אין המנהג לשם שיכנסו הנשים בערבית לבית הכנסת להתפלל והצנועות מתביישות גם מדת חסידות בידם להסתיר הטבילה כאשר יסד המקובל הגדול בעל הרוקח, וראייתו מהא דאמרינן פרק כיצד מעברין (נ"ה:) על בנות יושבי צריפים אמרו ארור שוכב עם בהמה מפני שמרגישים בטבילה, ואף רש"י שפירש מפני שיש רשע שרודף אחריהם ומתיחד עמהן לפי שמקום הטבילה רחוק מהן, אכן יש כמה פנים לתורה ונוכל נמי לפרש משום צניעות שלא יזונו עיני העם בהן ואיכא חשש הרהורא לכאן ולכאן ומקצת נשים צנועות מרוב הבושה כבשו זמן טבילתן בפני בעליהם ומצאו עילה ודחו הטבילה עד מוצאי שבת שבהכרח יכנסו למרחץ בלילה ולא ירגישו בהן העם כאשר העיד הזקן א"ב ר"ם המון גוים, ע"כ החזיר בנו העטרה ליושנה כאשר תיקנו אבותיו מ"כ שהחפיפה תהא בלילה וחשש שמהומה לביתה כו' גזר ותיקן לבלתי יכשלו בחשש של רש"י שכל הנשים החופפות בלילה יעמידו כלי הקרוי שעה והוא אחד מכ"ד חלקים ביום שלם וגזרו על הטובלת להתעסק בחפיפה כל אותה שעה למען לא ימהרו במלאכתן לקצר החפיפה ולעשות עראי, ועמד חכם אחד ושמו מהרר"ז ודרש לפני הנשים שלא בפני החכם ואמר שעבירה היא בידן לעשות החפיפה בלילה, והוסיף בחמתו לאמר שהטבילה לא תהא חשובה כטבילה לבעליהן והבנים יהיו ממזרים, ע"כ טענת החכם:

וטרם אשיב דבר לשואלי ואכריע לימין צדקו של הרב מהר"ר יודא יצ"ו. ואחליט הדין בין ד"ם לד"ם ובין רי"ב לרי"ב אחפש למצא צד זכות להחכם מהר"ז החולק עליהם על מה בא לחלוק על הגדולים ואיזה דרך הטעהו שלא יאמרו עליו ח"ו קטיל קניא באגמא הוא, וקודם שאכנס במבוא העניין מוכרח אני להביא תוכן שמעתא דמסיק הא דאפשר הא דלא אפשר כו' ואז מתוך לשון התלמוד ושיטות הסוגיא אשר לפנינו יבואר שאלתנו. וזהו לשון התלמוד, (נדה דף ס"ח) דרש רבא אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך תופפת ביום וטובלת בלילה הא בעינן תיכף לחפיפה טבילה וליכא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משמיה דר' יוחנן אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך חופפת ביום וטובלת בלילה הא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וליכא והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הילכתא אהילכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר, ופירש רש"י ותמה על עצמך כו' שהרי בקושי התירו להרחיק חפיפה מטבילה כל כך אלא משום דאי חפפה בליל טבילה אימור לא חייפא שפיר משום דממהרת לטבילתה מתוך שמהומה לביתה, ופירש הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום הא דלא אפשר לחוף ביום כגון מוצאי שבת לא תחוף אלא בלילה. והשאילתות פירשו הא דאפשר לחוף בליל טבילה שהוא חול לא תרחיק החפיפה מן הטבילה כלל ואפילו היום כמו כן חול לא תחוף אלא בלילה, והא דלא אפשר כגון שליל טבילה יו"ט או שבת אז תחוף ביום שלפני הטבילה, ור"ת פירש ותמה על עצמך זהו כפל מלה כלומר היאך אתה אומר דבר זה שאשה חופפת ביום וטובלת בליל מוצאי שבת והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וליכא והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, פירוש בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה פירוש במוצאי שבת ולא תמהר לחוף בערב שבת, הא דאפשר לחוף במו"ש לילה שהוא חול תחוף בו ולא תמהר לחוף בע"ש והא דלא אפשר לחוף במו"ש ליל טבילה כגון שהוא יו"ט חופפת מערב שבת אע"פ שטבילתה למו"ש או ליל שני בשבת והם שני ימים טובים אחר השבת, ולא איירי כלל תלמודא באיסור חפיפה שחרית וטבילת ערבית בלא הפסקת יום וכן לא איירי כלל באיסור חפיפת לילה:

והנה לכאורה נראה שהדעת נוטה להחמיר כפירוש רש"י שאסור לחוף בלילה ולכתחילה, מדפליגי אמוראי לעיל אי שרי לחוף ולטבול בלילה דמר זוטרא אוסר ורב חנינא מסורא שרי ומאחר דמר זוטרא אוסר א"כ למה לנו להתיר לכתחילה ואף דמייתי עובדא מהא דאבא מרי ריש גלותא דאיקוט איתתיה ואזל רב נחמן חתניה לפיוסה שתטבול בלילה וא"ל אטו דודי חסרת כו', היינו בדיעבד שהרי היה לה קטט ביום עם בעלה ולא רצתה לטבול, ומה שכתבו התוס' וז"ל, ומ"מ לפירוש רש"י נראה דמותר לחוף בליל טבילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום מפני שמהומה לביתה, וכן משמע מדקאמר אשה חופפת ביום ולא קאמר אשה לא תחוף אלא ביום כדקאמר באידך הילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה וכן משמע לעיל בעובדא דריש גלותא דמותר לחוף בליל טבילה, ולא מסתברא לפלוגי משום דאיקוט מדמייתי מהאי עובדא דנדה חופפת בלילה משמע אף בלא אונס, ע"כ אומר אני בודאי מתוך הלכה מוכח דשרי אף בלא אונס מ"מ לא מצינו דשרי אלא בדיעבד והיינו היכא שעברה ולא חפפה דשרי כדי שלא תדחה הטבילה ולבטל העונה אבל לכתחילה מאן לימא לן דשרי ושמא אף ר' חיננא דשרי לא התיר אלא בדיעבד, ועוד מאחר דבני ישיבה איבעי להו אם תוכל לחוף בלילה וכו' משמע שספק היה להם אי שרי אפילו בדיעבד ואם כן לכתחילה בודאי אסור וכ"ש שנדחו בזה דברי השאלתות שפירש אפילו לכתחילה לא שרי לחוף ביום אלא דוקא בלילה דהא לעיל בסוגיא משמע דאיפכא עדיף וכן השיג עליהן הרא"ש, והרא"ם פסק נמי בספרו כרש"י כאשר כתב המרדכי. וזהו זכות למהר"ז החולק:

אכן כי דייקת שפיר ומעיינת בשמעתא נראים דברי השאלתות עיקר, דדבר תימה הוא לפירוש רש"י שבתחילה אמר ותמה על עצמך כו' כלומר שבדוחק גדול התירו להרחיק החפיפה כו' ובמסקנא יאמר שלכתחילה עדיף להרחיק החפיפה מן הטבילה ולחוף ביום היכא דאפשר הפך העניין, ע"כ נראה כפירושים שפירשו המסקנא כפירוש התימה שאמר בתחילה שלא להרחיק החפיפה מן הטבילה כלל אם לא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר טוב יותר לחוף בלילה ולא קשה מסוגיא דלעיל דמשמע דלכתחילה אסור וכן היה נוטה דעת בני הישיבה, מזה לא קשה מידי דאפשר לא ידעו הא דשלח רבין משמיה דר' יוחנן כו' דלא עדיפי מרבא שטעה בזה ואמר הדברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי כו', אכן לפירוש ר"ת דפירש שלא איירי כלל בימי החול באיסור חפיפת שחרית או איסור חפיפת לילה יש מקום לחלק ולומר שמשמע שאסור לכתחילה כדפרישית, אכן נראה בעיני שפירוש ר"ת שפירש דלא איירי כלל בימי החול רחוק מאוד דא"כ היה לו לומר ותמה על עצמך היאך חופפת בע"ש וטובלת במו"ש מאחר דבהכי איירי הסוגיא ולא איירי מחול כלל, וכ"ש דקשה מסתמא דתלמודא דקאמר והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה ה"ל למימר והילכתא אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת דהא שקילותא וטרותא דתלמודא דלעיל מיניה בהאי לישנא איירי, ע"כ נראה דלא כפירושו וראייה לדברי שהרי המרדכי הביא שני הפירושים ופירוש ר"ת לא הזכיר וכן רבינו נסים בפירושו לא הזכירו, והנה תלמידו של ר"י נמי לא הזכירו, ומאחר דפירוש ר"ת ליתא א"כ כבר הוכחתי דבטלו דברי רש"י נגד דברי השאלתות, ואף שתלמיד כמוני אינו ראוי להכריע בין הקדמונים אכן מאחר שכתבו האחרונים בכמה מקומות שאין לסור מדברי השאלתות שרוב דבריהם דברי קבלה ג"כ אלך בעקביהם ולא אזוז מפירושם ובפרט מאחר שהרי"ף והרמב"ם תפסו דבריהם וא"כ בטלה זכותו של החולק, אכן יש לו למצוא זכות ממה שכתב הסמ"ג ולכל הפירושים נשים שלנו שחופפות ורוחצות בחמין עד הערב וטובלות בלילה שמנהג כשר הוא, ומדקאמר מנהג כשר הוא משמע שכך נהגו וקבלו חומרא על עצמן וא"כ אין לסתור ממנהג אפילו בדיעבד היכא שאפשר שהרי מצינו כמה חומרות שהחמירו בנות ישראל על עצמן כגון טיפת דם כחרדל כו' ונקרא בתלמוד חומרא דר' זירא משום שהוא פירסם החומרא שלהן וזו היא חומרא יתירה יותר ממה שהחמירו עליהם חכמי ישראל שבתחילה לא תיקנו להחמיר יותר ממה שתיקן רבי בפ' אחרון דנדה (דף ס"ו) ראתה יום אחד תשב ששה והוא שנים ששה והן שלשה שבעה נקיים וכמעט שהספיק להם תקנה זו ואפ"ה חששו בנות ישראל והחמירו על עצמן לישב שבעה נקיים אפילו על טיפת דם כחרדל כמו שביאר המ"מ וכל חכמי הדור תפסו גזירתו עד היום הזה ולא מצינו מי שפקפק ח"ו בזה, ואין לומר מאחר שהנשים קבלו חרטה על מנהגם נמצא שיש עתה מנהג בטעות ובודאי אתה רשאי להתיר להם המנהג ע"י חרטה כמו שכתב להדיא האשר"י בפרק מקום שנהגו, הא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שאי אתה רשאי להתיר בפניהם היינו בלא חרטה משום לא יחל דברו אבל החכם יכול להתיר בחרטה ופתח וא"כ אין לך פתח גדול מזה משום חשש הרגש טבילה כו', זה אינו, חדא דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו בו כל ישראל וקבלו עליהם אי אפשר להתיר כמו שאי אפשר להתיר חומרא דר' זירא משום דהוי דבר שנאסר במניין שצריך מניין אחר להתירו ואי אפשר להתקבץ כל הגולה כאחת להתיר הדבר ואם כן איך יבא מקצת העם להתיר האיסור ע"י סיבה וחרטה שפגע בהן מה שנתפשט ונאסר לכל ישראל, אכן אי דייקת שפיר תמצא להדיא שלא כיון הסמ"ג במה שכתב מנהג כשר הוא להיות המנהג כשר וחזק לילך ביום למרחץ ולחוף ולא להמתין עד הלילה, אלא כלומר מנהג כשר הוא שרוחצות עד הלילה ואינה הולכת מן המרחץ קודם הלילה שזהו אסור לזוז ממנהג אלא היכא דלא אפשר, כגון בע"ש:

ותדע שכן הוא ואעתיק לשון הסמ"ג, אחר שהביא פירוש השאלתות כתב וז"ל, ולפי זה הפירוש נשים שלנו שחופפות תמיד ביום הואיל ונכנסות שם בחול בעוד היום גדול ושוהות שם עד הערב וחשובה חפיפה זו כאילו היא בלילה לד"ה, ור"ת מפרש שאין מדבר כלל בימי החול אלא כך הוא אומר במקום שאפשר לחוף במ"ש תחוף בלילה ולא תרחק לחוף מע"ש, אבל במקום שאי אפשר לחוף במוצאי שבת כגון שאירע בו יום טוב אז חופפת בע"ש אע"פ שטבילתה בליל מוצאי שבת או בליל שני בשבת שהוא יום טוב, ולכל הפירושים נשים שלנו שחופפות ורוחצות בחמין עד הערב וטובלות בלילה מנהג כשר הוא עכ"ל:

ועתה פקח עיניך וראה שבתחילה לא כתב אלא שהמנהג של הנשים שלנו מספיק אף לפי השאלתות ובא להשמיע שאף השאלתות מודים לזה, ובלשון זה כתב הס"ת ז"ל ואף רב אחאי בעל השאלתות דאוסר לחוף ביום כי יוצאה בעוד היום גדול אבל אם היא שוהה שם עד הערב מודה דשרי ע"כ, אלמא דלא עדיף מהא דחופפת בלילה סמוך לטבילה ממש, והיינו טעמא משום דאיכא למיחש שמא לא תהא רוחצת וחופפת עד סמוך לטבילה אלא תשב בבטלה ותספר עם חבירתה, וא"כ איך יכתוב בסוף שלכל הפירושים מנהג כשר הוא ויהיה הכרח לעשות כן, ועוד למה לא כתב לעיל שמנהג כשר הוא מיד אחר פירוש השאלתות, אלא בודאי בתחילה כתב דאף השאלתות מודים בזה ומה שכתב בתחילה ולפי זה הפירוש כו' ה"ק אפילו לפי זה הפירוש של השאלתות נשים שלנו כו' ובסוף כתב שלכל הפירושים כלומר אפילו לפי ר"ת דלא איירי תלמודא כלל בדיני חפיפה בחול מכל מקום מודה שמנהג כשר הוא שרוחצת עד הלילה ואינה הולכת מן המרחץ כי היכא דאפשר וזהו מנהג כשר הוא ואין לסור ממנה וגם שתהא עוסקת בחפיפה עד עת הטבילה בלא בטלה ועל זה כתבו נמי התוספות לעיל ותבא עליה ברכה, אבל בלעשות החפיפות דוקא ביום על זה לא כתב מידי וטוב לעשות בלילה כמו ביום אפילו כפי מנהג שלהם לפי דברי, ומה שנוהגות הנשים ליכנם במרחץ בעוד היום גדול זה אינו משום חומרא דרש"י אלא עצה טובה להן שלא יהיו מהומות לביתן וגם לא יצטרכו לשהות בלילה, וא"כ בטלה כל זכותו של מהר"ז החולק לפי הראיות שהבאתי:

עד הנה כתבתי לפי שורת הדין ופסק הלכה אשר נראה בעיני:

ועתה אכנס לפנים משורת ההלכה, כדי שלא יבא בעל דין לחלוק ואומר שאף אם יבא מהרר"ז החולק לסתור בדעתו כל מה שבניתי ויאמר דהלכה כרש"י וא"כ אסור לכתחילה לחוף בלילה מ"מ אין לו זכות וטענה לחלוק על הגדולים מאחר דבדיעבד שרי אפילו בלא אונס כאשר כתבו התוספות אלמא דאין איסור בדבר אלא שטוב יותר לכתחילה אם כן פשיטא דהיכא דאיכא חשש איסור שלא ירגישו בטבילה הן שהוא איסור מבורר כאשר כתבנו גם לפעמים הצנועות מתביישות ובא לידי ביטול טבילה בזמנה ועונתו מצוה פשיטא דיש להן לעשות החפיפה בלילה, ואף אם יאמר מהר"ז שהמנהג שנהגו הנשים לחומרא היינו להכנס מבעוד יום ומשום חשש דרש"י דשמא לא יעשו חפיפה כראוי אגב דמהומות לביתן ונאמר מאחר שקבלו הנשים עליהם חומרא זו משום חשש דחפיפה שתהא מתוקנה בכל הצורך ותפסו איסור ליכנס למרחץ בלילה ולעשות חפיפה בלילה הא מבעוד יום וא"כ נאמר שאסור לסתור מנהגה ועל זה הקפיד מהרר"ז, אפילו הכי נראה פשוט מאחר דתקנתן קלקלתן שיבאו לידי איסור המבואר בתלמוד (עירובין נ"ה:) שקרא על בנותיהם ארור שוכב עם בהמה פשיטא ופשיטא דיש לדחות מנהג איסור קלילא מפני האיסור חמור, ואין זה קרוי ביטול מנהג והיתר האיסור אלא אדרבא תיקון וגדר הוא לתקן שלא יטבלו בענין שירגישו האנשים בטבילה, כל שכן שזה החכם תיקן ג"כ חששא של רש"י שתעמוד במרחץ כעין שעה והחמיר יותר ממה שהחמירו כראשונים:

ועוד אני אומר דאפילו לשבקיה ליה למהר"ז כל טעותיו ויאמר שמנהג חזק הוא ואסור לבטלו ואינו מקפיד בחשש הרגש טבילתן ויאמר שאין בו פעולת און וגם כל העדה כולם קדושים וחלילה שיביטו בהן ואדרבה יסתירו עיניהם מלראות והנשים המתביישות חוששות לחומרא יתירה בלי הכרח, אפ"ה נראה דשפיר קעביד לבטל המנהג אפילו מפני חששא קטנה לפי שאין שייך לומר איסור לסתור המנהג אלא במילתא דפסיקא במה שנהגו איסור בדבר אז אין לסתור ולהתיר הדבר אבל הכא שאי אפשר לומר שתפסו איסור בחפיפת הלילה מחמת שמהומה לביתה ואי אפשר שיעשו החפיפה כהוגן, זה אינו שהרי היכא דלא אפשר כגון מוצאי שבת נהגו הנשים בעצמן לעשות החפיפה בלילה אלמא שלא החליטו הדבר לאיסור וא"כ אפילו תאמר שנהגו לחומרא ולומר שזהו עדיף טפי א"כ היכא דמתביישות הצנועות מפני חשש איסור שיכולין לסתור העניין ולעשות כמו שאינו אפשר מאחר שאין איסור מבורר בדבר, וא"כ לפי האמת יצא מהרר"ז החולק על הגדולים נקי מכל זכיותיו. עוד באתי לחפש לו קצת זכות על מה שאמר הבנים ממזרים בשלמא מה שהחמיר ועשה אותה כנדה לבעלה יש לישבו קצת ולומר שדעתו היה מאחר שנהגו הנשים חומרא זו הוה כאילו קבלו עליהם שלא תחשב החפיפה בלילה חפיפה אפילו בדיעבד וא"כ הוה הטבילה בלא חפיפה והוה כנדה מדרבנן ואסורה לבעלה כנדה דאורייתא, אבל במה שהחמיר בכעסו ואמר שהבנים ממזרים קשה בעיני לומר שנתעלם ממנו שמעתא דבי רב ידעי דאמרינן בפ' החולץ (דף מ"ט) ובפ' האומר (קדושין ס"ח) הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר דכתיב ותהי נדתה עליו שאפילו בשעת נדתה תהא בה הוויה וכן הביאו כל המחברים, אלא בודאי דרך גוזמא קאמר ממזר ולאו דוקא קאמר אלא כלומר פסול הוא והיינו פגום וכמו כותי ועבד הבא על בת ישראל שאין הולד ממזר אלא פגום לדעת מקצת המחברים וכמו שכתב הרא"ש ונאמר הכא נמי פגום הוא שהרי בא מן הנדה דרבנן, וכאשר כתב הרמב"ם בפט"ו מביאות אסורות איזהו ממזר כל הבא מן הערוה מן העריות חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר, ובודאי זה טעות להחכם ההוא:

ואומר אני שאפילו לפי מה שעלה על דעתו שהוא פגום בן הבא מן הנדה היינו דאורייתא אבל בנדה דרבנן כל היכא דלא אשכחן דגזרו להדיא לפסול הבן אין לנו להוסיף ולפסול זרע ישראל בכדי אפילו עבר באיסור דרבנן כמו שכתב הר"א בפרק ב"ש על דברי הרי"ף שכתב על קידושי קטנה איסור דרבנן והרמב"ן בא לחזק דבריו אף היכא דלא שייך איסור כרת ולאו כמו גבי איסור דשייך בהן כרת ולאו ולקנוס זה כמו זה מהא דכל פסולי גיטין של דבריהם כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת כו' או היה במזרח וכתב במערב וכן כנסה בגט קרח שבכל אלו אין בהן איסור ערוה ולאו אלא פסול תקנות של דבריהם משום שלום מלכות ומשום דמיחזי כשיקרא ואע"פ כן תצא מזה ומזה כו' וכל י"ג דרכים בה כ"ש בקידושין דרבנן, והשיב הרא"ש דאין ענין זה לכאן כלום והתם טבעו חכמים מטבע בגיטין וקנסו כל המשנה ממטבע שלהם, אבל בנדון זה שאין תקנה לחכמים בדבר זה אלא לפי שבא עליה באיסור דרבנן יש לקנסו אין לחדש קנס זה מדעתנו אם לא שנמצא להדיא שקנסו כיוצא בזה עכ"ל. כ"ש בנדון מנהג שאפילו מדרבנן אין בו איסור אלא מה שנהגו על עצמם שאין לנו לקנוס ולעשות הולד פגום וכ"ע מודים בזה, ועוד נראה בעיני שאפילו בנדה ממש לא עלה על דעת הרמב"ם לעשות הולד פגום לכהונה:

והנה אעתיק מעשה שבא לידי שחכם אחד רצה לפסוק שהולד פגום מן הנדה לדעת הרמב"ם והשבתי לו על ככה. וז"ל החכם, מאחר שכתב הרמב"ם בפט"ו מביאות אסורות איזהו ממזר הבא מן הערוה חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר כו', משמע שפגום הוא לכהונה מדכתב אינו ממזר כלומר אינו ממזר להיות פסול לבא בקהל אלא פסול לכהונה, ומה שכתב הרמב"ם גופיה בפרק י"ט אין הולד חלל מנדה היינו שאין עליו איסור חללות כגון שיהא איסורו איסור עולם או שיהא חלל ממש אפילו הוא זכר דהא אפילו כהן הבא על אשתו נדה אינו עושה חלל לפי שאין תלל אלא מאיסורי כהונה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) אבל פגום הוה כגון שאם היתה בת פסולה לכהונה דומיא דהא מסקינן (לקמן) בפ' החולץ (דף מ"ד:) הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום, ומפרש דהכל מודים דקאמר ה"ק אפילו ר' יהושע דאמר אין ממזר מחייבי כריתות פגום מיהא הוי קל וחומר מאלמנה לכ"ג, ופירש רש"י פגום כגון אם היא בת פסולה לכהונה כמו חללה, ואף דגבי נדה איכא למיפרך מה לגבי אלמנה שהיא עצמה מתחללת מה שאין בנדה וכדאיתא התם בסוגיא כל היכא שהיא אינה מתחללת בביאה ליכא למילף מאלמנה לכ"ג מ"מ מאחר דקי"ל יש ממזר מחייבי כריתות אלא שמגזרת הכתוב אימעיט בנדה שיהא קידושין תופסין בה ואין הולד ממזר איכא למימר דלא אימעיט אלא ממה שאין קידושין תופסין בה ולענין ממזר אבל לעולם לא גרע מאלמנה לכ"ג והולד פגום ע"כ, והשבתי לו דע"כ לא עלה על דעת הרמב"ם להיות הולד פגום לכהונה דא"כ למה ליה למכתב גבי דין ממזר הולד פגום וגבי דין חללים כתב הולד כשר ואינו חלל אדרבה לשם הוה ליה למכתב הולד פגום ואינו חלל מאחר דקאי באיסורי כהונה ואין שייך בדין ממזר כלל. ועוד תדע הולד אינו פגום דהא היא עצמה שעשתה עבירה אחת מחייבי כריתות ומצינו שכל חייבי כריתות נתחללה בביאה להעשות זונה ופסולה לכהונה והוה לן למימר נהי דמיעט קרא בנדה דתפסי בה קידושין ולא נעשית זונה ממש שיהיו בניה הבאים מן הכהן חללים מכל מקום פגומה היא לכהונה אפ"ה אמרינן מאחר דמיעט קרא נדה משאר חייבי כריתות שהרי תפסי בה קידושין א"כ לא נפגמה כלל ולא פסלה כאשר כתב הרשב"א בתשובה, כ"ש הולד שאינו נפגם, ואדרבה מצינו גבי כותי ועבד הבא על בת ישראל שהיא נפגמה לכ"ע והולד אינו פגום למקצת אמוראי כ"ש היכא שהיא לא נפגמה שהולד אינו פגום, ועוד מדכתב הרמב"ם הולד כשר ואינו חלל ולא די לו במה שכתב אינו חלל משמע דכשר ממש אפילו לכהונה. אלא בודאי הולד פגום ומקולקל קאמר והוא מעזי פנים דהיינו המורדים ופושעים כדאיתא בנדרים (דף כ':) וכדמוכח מההיא עובדא דרבי עקיבא במסכת כלה, וכמו שכתב הטור בני נידוי פירוש בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה כו' וי"מ בני נידוי ממש כו' ובסוף כתב בכל אלו פגום הולד ונקרא פושע ואף שהרמב"ם בפרק כ"א מאיסורי ביאה לא קחשיב אלא בני נידוי ממש אפשר דס"ל דכ"ש הוא וקחשיב בכלל בני תשע שהרי הוא בא מאיסורי כרת ואינו דומה לכל אינך שאין בהן איסור ממש אלא שפוגמין הולד ע"כ, והודה החכם לדברי ויתר חכמים הסכימו עמדי ע"כ. ובודאי זה החכם מהר"ז מכלל כעס בא לכלל טעות שלא ירד לעומקה של הלכה, ומה מאוד תמה אני על החכם מהר"ז אשר שמעתי עליו שהוא איש ירא אלהים וחסיד ולא ירא לשלוח יד במשיח ה' ולא חש לכבוד הזקן ובנו אשר הם גדולי הארץ בחכמה ובמנין וכל בני המדינה סרים למשמעתם ודרש שלא בפניהם להרוס תקנתם ודובר עליהם סרה, ואם אורייתא דהוה רתחא ביה היה לו לקנאות סופרים ולהתוכח עמהם בהלכה על מה עשו ככה ומתוך דברי והיה מתרווחא שמעתא ועשייתו שלא בפניו הוא כמוציא לשון הרע, כי אינו רחוק ממה שכתב הגהות מיימוני מי שאומר לחבירו שהדיין עשה לך שלא כהוגן כו'. גם לא חש לעונש דההוא תלמידא שבא לקפח הזקן ר' טרפון במסכת מנחות כו', רחמנא ליציל ליה מההוא עונשא כי גברא רבא הוא, גם מה שהחזיר הנשים אחר ברכו וביטל עונתם עבירה גדולה הוא בידו וצריך כפרה ויהושע ע"ה נענש על זה שביטל ישראל לילה אחד מפריה ורביה וחכמינו הקילו בענין החפיפה היכא דלא אפשר לכל הפירושים ולא דחו הטבילה עד למחרתו, וחלילה לומר שנשתבש בזה שסבר מאחר שאמרו הקהל ברכו שהוא לילה אף לענין חפיפה שהרי מנהגא לא תלוי בקריאת יום או לילה או שייך ליום שלפניו או לאחריו אלא כדי שיהיה קודם לילה כדי שלא תהא מהומה לביתה, אלא בודאי שחשש החכם להחמיר ובא לעשות משמרת לדבריו וגזר אחר ברכו אטו לילה, אכן יש לתמוה כי מי הוא זה ואיזהו שיכול לתקן תקנות מעצמו בלי קבוצת חכמים ולומר שאם לא תכנס לבית המרחץ קודם ברכו ששוב לא תכנס והנשים לא נהגו אלא להכנס למרחץ בעוד הוא יום ולא הקפידו על תפלת הקהל. ואי לדידי ציית ההוא החכם יחזור מדרשתו ויאמר במקום שדרש ברם הדברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי דלא עדיף מרבא ע"ה ויאמר ברבים שדיבר סרה על הגדולים דהיינו ה"ה מהר"ר מאיר ובנו אשר קם תחתיו ה"ה מהר"ר יהודה ועיניו לא ראו מה שראו עיניהם ולא ידע שהיתה תקנתם מימות הזקנים אשר בארץ מ"כ, דהיינו הגאון מהר"ר יודא ובנו הגאון מהר"ר אברהם מינץ ז"ל, ויתחרט על מעשיו ויודה ולא יבוש ע"כ, ואח"כ ילך לבית הזקן ויפייסנו כראוי שלא יכוה בגחלתו, ובזה יתהלל לעיני כל ויראו ענותנותו וישמחו ויאמרו אשרי הדור שהקטנים נשמעים אל הגדולים ואז שב ורפא לו:

דברי שלמה לורי"א


שולי הגליון


  1. שאלה זו נדפסה בתשובת מהרש"ל סימן ו' והדפסנוה כאן:
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.