שו"ת הרמ"א/יז

שו"ת הרמ"א ‏ יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה זאת עולה מן המדב"ר בתמרות עשן מקוטרת מ"ר ולבונ"ה מקו"ל אבק"ת רוכ"ל שוד ושבר. עבירה גוררת עבירה הוה על הוה מתחבר. קול ברמה נשמע על דברי ריבות אשר במדינת אשכנז מתגבר. נחלקו לשתי כתות אלו מטהרין ואלו מטמאין, אלו קושרין ואלו מתירין, באו בנים עד משבר. יתלקטו אנשים רקים אל יפתחו שקו לסוחר עובר. נשתרבב הלשון עד כי אויבינו פלילים טוב להם הקבר. כי ע"י זה נתחלל ע"י ש"ש כי לא כצורם צורנו יתעלה זכרו לנצח עלמין ידבר. והנה בעוד זה מדבר. זה בא מהר"ר מנחם בטלטול קשה טלטול גבר. ובידו מגלה עפה ארוכה מארץ מדה מחוברי חבר. המה למלחמה ואני לשלום אדבר. שעל זאת ידוו כל הדווים ולבם בקרבם ישתבר. כי זה הוא שהחריב ביתנו והגלנו מארצנו מאין יושב נעשה מדבר. וכמו שנאמר ועשקו גבר וגו'. חדשים מקרוב באו מק"ק פראג במעשה שהיה בין איש לאשתו בין אב לבתו אשר עשו בזדון. לא פטרו מים ראשית מדון. לא ראו פני האדון. וע"י זה ל"ע הלך לאבדון. ואף כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי לדון. בגדולים חקרי לב בפלגו"ת ראוי בי"ן שמעו"ן ואש"ר בעלי הצדו"ן. אוי לי אם אומרו מצד האוסר ואוי לי אם לא אומרו מצד העון. ברו לכם איש שידון. בתורת חסד ואמת ביניכם. והסירו אלהי הנכר מביניכם. ולמה אשכל ביום אחד את שניכם. צדקתכם וממונכם הורישו לבניכם אחריכם. ונהירו נהורכם. דלא יאתיו חמורים ויבטשו שרגיכם. כי הידים ידי עשו נותנים עיניהם בכיסיכם. (וראיתם וזכרתם מעשה שאירע בק"ק פראג אחיכם). חזו וראו מפעלות אלהים בארץ. הוא שארי הגאון הגדול מוהר"ר מאיר מפדוואה גודר גדר ועומד בפרץ. צדק צדק תרדפו לבית דינו יפה כאשר נודע בארץ. יודע ק"ל וחומ"ר לטהר השרץ. ולדעתי הש"י זכרו לנצח שלח מלאכו שהתנדב רוחו לדון ולהורות לכם גושנה בארץ. כדאמרינן פרק הניזקין (דף נ"ב:) הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן כל בי שמשי הוו מינצו בהדי הדדי איקלע רבי מאיר להתם עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבדו שלמא שמעיה דקאמר ויי דאפקיה ר' מאיר להאי גברא מביתיה עכ"ל הגמרא. ומכל מקום אומר שהוא מילתא דתליא בסברא. כי אין כוונת הרב לכוף אותם לדון לפניו ושלא תהא בידם הברירה. על פי שלשה עדים יקום דבר זאת אבררה. בזמן הזה שאין ב"ד הגדול סדורה. האחד כי זה לא נמצא בתלמוד ולא במשנה ולא במקרא. ולהוציא האב"ד מבית דינו הוא נמנע ואזהרה. ואף כי מהרי"ק (כתב בתשובה שורש י"א) במקום שאב"ד מסולק הדין הוא הפקירא. כמו שבנדון זה שמהרר"א אב"ד שלכם הוא עד ואין עד נעשה דיין במקום הקל כ"ש באיסורא. מ"מ ב"ד הקרוב קרוב קודם אשר ממנו יצא אורה. ואף אם נאמר דב"ד של מהר"ם הוא ב"ד הגדול שבדור וא"כ אפשר להשיב עלי מדברי עמוד התורה. הוא הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ו מהלכות סנהדרין בזמן שאין ב"ד הגדול אבל יש מקומות שיש בהם תלמידים שאינן כמותן. אם אמר נלך למקום פלוני לפני פלוני הגדול ונדון לפניו כופין הנתבע להלוך עמו וכן מעשה בספרד בכל יום עכ"ל. מכל מקום שיעלה על הדעת שב"ד הגדול יכול לכוף שני הצדדים לדון לפניו לא נהירא. ותו דהרמב"ם דקדק בלשונו שיש במקומות תלמידים כו', משמע הא במקומות שיש ג"כ מומחים אע"פ שאינן גדולים כגדול שבדור אין ראוי לכוף בזמן הזה וכ"ש במקום שאין שלשה בתי דינים בשוה שהקרוב קודם, וכ"כ נ"י בהדיא לענין ב"ד הגדול. וז"ל הירושלמי (פרק זה בורר) זה אומר לטבריא וזה אומר לציפורי ואינון הויין יתבן בחדא מתא אם העיירות שוים להם הולכים אחר ב"ד הגדול ואם אינן שוין הולכים אחר ב"ד הקרוב הואיל ושניהם מומחין לרבים, וכל שכן בנדון זה שכל חכמי אשכנז סביב למשכן העדו"ת יחנו והם גדולי ארץ מומחים לרבים עומדים לנס עמים אליהם גוים ידרושו איים מאפסי ארץ. ותו דהרי פשוט הוא דבימים האחרונים אין דנין דין ב"ד הגדול כמו שכתב הרי"ף בתשובה (שורש כ"א) ומהרא"י בתשובותיו (סימן ס"ה) ומהררי"ו (סימן ק"ו בפסקיו), ואף כי מהר"ם בעצמו ראה בעיניו שעתיד תלמיד ותיק לחדש וכתב בכתבו פתוחי חותם קודש שיש לחלק בין ממון לאיסורא. נ"ל שר"ל שיכול חכם לכתוב דעתו כפי אשר לו נראה. בדרך הודעה ודרך מוסר למחות ביד עושי איסור. אבל לכוף לומר קבלו דעתי אינו מן הדין שהן רשאין והרוצה לסמוך עליו ימלא דבריו. ואם הוא גדול בחכמה ובמנין חייבים לילך אחריו. אבל באולי יהיה בדבר מחלוקת. ואז יהיה הדבר למכשלה ולפוקות. שכל אחד יתלה עצמו באילן גדול שירצה והטוב בעיניו יעשה. ואף כי גדול המעשה מן העושה. ויאמר מי בא לרדותנו בביתנו כל זמן שלא ביררנו דיין בינותינו. ויאמר מאי חזית דסמכת אצד שכנגדי. סמוך אדידי. ולעולם לא יבא זה לתכלית טוב. עד שיכנסו באח"י טוב. לברור להם דיין אחד שעליו יסמוכו. ואחר דבריו ילכו. ולכן ברור לי כשמש שלא כיון הרב הנ"ל לדבר שאינו מתוקן. אך כאשר אבאר דבריו באחרונה ולא יראו פני ריקן. הטענה השנייה. שאין כוונת הרב בדרך כפייה. כי הוא מצדד ממנו מניעה. ואף כי היה לדון ע"פ הראייה. כי בקי אני במדות תרומיות של הישיש שאינו תוקע עצמו לומר קבלו דעתי ואת אשר אביע. וענוותו תרבני יום ליום יביע. ואף אם ישאל השואל לומר כי אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' יתעלה ובדבר איסור אם אינו מוחה יתפס על עון הדור. הנה המקשה הזה בפני עצמו יגדור. צנוף ככדור. דא"כ יקשה לנפשיה דהרב הנ"ל על שני הצדדים הדבר תולה. אם יוכלו להשוות עצמם על מורה שוה בגולה. ואיך ידחה הרב דבר שעליו עלה. אלא על כרחנו אנו צריכים להודות מאחר שהרב לא חקר עדיין הדבר עוטה. בחקירה ודרישה כאשר ראוי לזה ואינו יודע עדיין להיכן הדין נוטה. יכול להסתלק עצמו מזה, ודוגמא שאמרו (סנהדרין דף ו':) לענין שני בעלי דינים אחד רך ואחד קשה. והיה אם בן הכות הרשע. וכן כתב הרב בכתבו אם אעמיד העדיות ואדום כו', הרי שהרגיש בדבר ולא נשה. ועוד טענה פשה אפשה. כי אם היתה דעתו של הרב לכוף לדון לפניו מי מוחה בידו עד הנה. הלא הוא הראש לעדת מי מנה. וכבר עברו זמן ועתים שקבעו. ותשובתו ודבריו עדיין לא באו. מצורף לזה שעיני ראו כתיבתו דמר וז"ל, אל הב"ד מקבלי הטענות אך את אלה תזהרו בעלי הריב כו' אף כי בידי לפסוק על מה שבידי כו' עד ואדע את אשר אעשה כו', הרי לך שכתב אף כי בידי כו' ומכל מקום לא כתב שידון על זה לבד אלא באם ישלחו לו עוד טענותיהם, כי בזה יבחנו דבריהם. אם חושקים לדון לפניו. ובזה גילה רעיוניו. ולכן נראה כוונת הרב משני פנים. האחד שגזים ולא עביד ולא כיון בזו רק להסתיר עצה ולבהל הצדדים כדי שישוו עצמן על מורה שוה. ולא יספו הצמאה עם הרוה. גבר יהיר ולא ינוה. ואני הולך רכיל מגלה הסוד. ליסוד מוסד. שאני עתיד לבאר בעזרת שדי יתעלה. וע"י זה דעתי הקלושה מתגלה. והשנייה כיון בה הרב אל מה שאמרו פרק האשה רבה (דף צ':) ובסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ו.) ב"ד מכין ועונשין לצורך שעה משום מגדר מילתא, ואין בדבר זילותא. אדרבה מצוה גדולה כמצווה ועושה, וכן יעשה בכל בתי דינים שבישראל. ואין כא"ל. צורך שעה שמחמת ריב זה אפשר ח"ו שיהרס המצב. זרע ברך זרע צו"ר המחצ"ב. וזו היתה כוונת הגאון הגדול. תל של תלפיות עוז המגדול. ואחר שפירשתי כוונותיו ודבריו. אפרש דברי למלאות אחריו. ולגלות כוונתי. ואל איזה דבר היתה מגמתי. ובזה אתחיל ואומר. בעזרת אלהי ישעי אשר עלי גומר. בזה הסירותי מסב"ל שכמם של הגאונים. בזמן עם האחרונים. ובמעלה עם הראשונים. האחד הרב המדובר בו עד הנה. והשני הנושא חינא בעיני כל עלמא. הוא הגאון שאירי מוהר"ר שלמה. אשר נדבה רוחן ליכנס בעובי הקורה. לדון בדבר זה להוציא תעלומה לאורה. וזהו מקובל ונאה. ולא לגס לבו בהוראה. כאשר ראיתי כתוב עליהם. ובזה הסירותי מסוה הבושת מעל פניהם. גם כי בדרך זה יתגלה לנו תעלומות חכמה. לבא הקדש פנימה. לחוס על כבוד רבני ורנקפורט ואגפיה. חשובים עלי כיבנה וחכמיה. שגזרו לעמוד לדון לפניהם. כי הדבר לדעתי הקלושה מוטל עליהם. באשר הם קרובים אל החלל. והם יכולין לבער את הגל"ל. ולבעות מצפוניו. ולהוכיח כל צד על פניו. ולפניהם הדברים ברורים כשמל"ה. גם דברי המסילות כולן להם נגלה. גם דברי העדיות וזעקתם על דברי העלמה. ומה שטען בזה הקצין והתרעם על רבני ורנקבורט כמבואר בתוך כתבו לומר שגם ה' דבר בו. בזה אני רואה את דבריו. ומעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחוריו. דא"כ יקשה גם לר"מ הנ"ל כדברים האלה. אשר עשה כאלה. ואם ידון כוונת הר"ם הנ"ל לזכות כמו שכתבתי מעיקרא. אדון מינה ומינה ואוקי באתרא. ואם יש לחלק בין ב"ד לב"ד לדעת המרומם השמעוני. ע"ז לא אוכל לדין כי נפלא ממני. מדוע רוצה להביא ממרחק לחמו. בעוד שדייני בארעא ישכילו גם חכמו. וכבר ביארתי בראשונה. גם אחזרהו באחרונה. שלדעתי לא יקפיד הר"ם הנ"ל כאשר חכמים אחרים ידינו ביניהם. רק ששלום במהרה יהא מתווך במחניהם. וישקיטו במהרה כל מריבה. ויעמדו על עיקר התכלית והסבה. אם אמת נכון הדבר או אם בא ממוציאי דבה. והחוטא ענוש יענש. בכל מיני עונש. גם זאת שמתי לנגד עיני. ואמרו לי רעיוני. שגם שום חכם אין דעתו לכוף אחד משני הצדדים. כי אין דינם לפי הנראה להיות מבתי דינים נדונים. רק לדון בפני דייני ישראל בני ידידים. ולשום קץ לריבם. ואל יתחלל שם שמים בם. לדון לפני ערלי לב. שבים על קיאם ככלב. אבל הרשות ביד בעלי הריב לברור להם זה בורר והשליש לשניהם. אבל לא לכוף לדון לפניהם. ואני אומר. לדון בזה קל וחומר. דהרי יפה כח שלשה הדיוטות לגבי דין מכח יחיד מומחה כדמשמע באשר"י פרק זה בורר. וכן משמע בטור חה"מ סימן י"ג והם אינן יכולין לכוף לדון לפניהם במקום שרוצה לירד לדין בז"ב, כ"ש יחיד מומחה. זהו הנראה על פי הסברא. ומדין הגמרא. כאשר כתבתי מעיקרא. ועוד נוסף בזה. כי כן קבלו עליהם בקשר אמיץ שני הצדדים מעיקרא לברור להם מבוררים ולטעון לפניהם והם ישלחו לאשר יחפוצו. ובודאי דרך זה עוד ירצו. כי הוא טוב לשניהם. והוא דבר נכון לפניהם. וכל שכן שכבר קנו בקנין לדון בדרך זה. וע"כ אין לסור מזה. כי אין לאחר קנין מאומה. ואין יכולין לחזור בהן כמו שכתב הרי"ף בתשובה. והביאו בנ"י פ"ק דמציעא. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מהלכות סנהדרין וכתב בתשובות מיימוניות השייכים לספר שופטים (סימן ט') וז"ל על שנים שבאו לדין ונתפשרו במעמד טובי העיר וקנו זה מזה ורצה אחד מהן לחזור בהן ולבטל הקנין, נראה בעיני דאין לאחר קנין כלום ואין יכול לבטלו עכ"ל. סוף דבר אני רואה בדין הזה. הטוב מזה ומזה. כאשר התחילו יגמרו. ויעמדו לפני הדיינים שביררו. ופיהם לא ימרו. ואשר ישיתו עליהם ישמרו. ואם אחד מן הדיינים ברח לנפשו. שנים הנשארים במעמדו ייסרו, ויכופו אותו הצד להחזירו. ומפני איש לא יגורו. או שיברור אחר במקומו. ועכ"פ שהבצירה לא יהיה ממנו ומעמו. ולולא שאמרו ז"ל (פ"ק דאבות) יש לדון כל אדם לכף זכות. הייתי אומר שאין זה מצד שפלות רוח וזכות. ורע עלי זה המעשה. וכן לא יעשה. שקרוב לגמר הדבר ישמיט הדיין עצמו כאילו היה הדין מרומה ומעשה מרמה. ואף שהוא הנברר לאחד. מ"מ כבר כתב הרא"ש פרק זה בורר לו אחד שאסור לבורר להטעות חבירו ואם עשה הרי הוא בכלל לא תטה משפט. בעמק יהושפ"ט. ומאחר שחסידות הבורר שברח הוא ברור. ורב תבואות בכח שור. אומר נאמן עלי הדיין. שיחזור לגמור הדבר עדיין. ולא יהיה על ידו הדין מעונה. ויירא לנפשו משוכן מעונה. אלהי קדם יתעלה ויתרומם. וע"י זה ידרוש טובתם ויקרב שלומם. והיה אם יהיו שלשה המבוררים בכנופיא יחד. יבררו להם מורה אחד. כאשר התנו מתחלה. ובזה כל העם יבא על מקומו בשלום ובגילה. ולפי הראוי והנאות הנראה. יקרבו אל המראה הגדול מוהר"ם הוא יהיה להם למורה לצדקה. להסיר מכשול מדרך זה המבולקה. כי המתחיל במצוה אומרים לו מרוק. והטוען ראוי לו לפרוק. אבל בזה אין הכרתי רק בדרך נאה ולהסיר המגונה. אבל מכל מקום הברירה ביד הבוררים כמו שהיה בראשונה. והיה אם יתן איזה צד לזה כתף סוררת. הן מצד הבעל דין או מצד המחברת. אז דעתי נוטה לכוף בכל מיני כפייה. נגישה ורדייה. מאחר שעבר על קניינו. בוז יבוזו לו כל הונו. כי לא יועיל הון ביום עברה. כאש"ה עובר"ה. ומי שיפרע ממנו באחרונה. יכוף אותו עכשיו בראשונה. לקיים אשר קבל על נפשו. ושיעמיד שלישו. ובזה אמרו פרק המדיר (דף ע"ז.) עד שנכוף אותו להוציא כולה. וזה לדעתי הדבר המעולה. ואי איישר חילי אכוף אותו לדבר מצוה. ובזה הדרך יהא לדבר קצבה. ואם עכ"פ השלישי ימאן. לשבת אחים לישב אצלם להיות עמהם. אילו השנים ישלחו אלו הטענות והתשובות לפני מורה שוה. והוא ירוה להם כגן רוה. גם כיצד יעשו עם דיין זה השלישי. אם הוא כאילו אמר איני יודע. או אם דבריו נחשבים מכלל מחוסר דעה. ואם יוסיפו הדיינים, ע"פ הצדדים או על פי הרבנים. כי לא אוכל לדון עליו. באשר נכסה ממני טעם מפעליו. סוף דבר אין דעתי לנטות כלל ממה שקיימו וקבלו עליהם. לדון על פי הנבררים מבין שניהם. ואם אחד אחור נזור. ילקה החוטא וכשל עוזר ונפל עזור. וכל זה כתבתי אם כוונתי לדברי הגדולים. אשר קטנם עבה ממתני וצפרנם מכרסי מעולים. ואם כוונתי במה שכתבתי שאין דעתם לכוף לדון כהכרח. אז מטה שלי בתוכם יפרח. ואם לאו מפניהם אסתר ואברח. ויתבטלו דברי מחמת דבריהם במוכרח. ומה אאריך והלא ת"ל הם וב"ד קיים. ומפיהם אנו חיים. ואם מוהר"ם ורבני ורנקפורט רוצים לכוף ולדון מי ימחה בידם. אף כי תשובתם בצדם. ולדעתי דין זה אמת קרוב לפשרה. ומבורר ע"פ הגמרא והסברא:

ועל השאלה השנית אשר העמיקו שחתו לסתיר עצה במעמקים. עדות במסתרים להקים. ע"פ דיינים רקים. בוקי סריקים. מלאים קיא צואה בלי מקום. בארור בל יקים. את כל דברי התורה. והאחד מן הארורים מכה רעהו בסתרה. נגד נגידים אדבר. ומילין אחבר. כבר נודעו אותן הדברים. אשר עברו בשערים. בפראג הבירה. שמעשה רע כזה קרה. משנה שעברה. ובא הדין לפני חכמי קראקא. האחד הישיש מורה לצדקה. הגאון מוהר"ר משה לנד"ו. והשני אשר בצדו. הגאון גיסי מוהר"ר יוסף כ"ץ. אשר מתוך הלחץ. שאין בית דין שוה שלא יחץ. נמניתי לשליש עמהם. ואני הקטן שבהם. ונבררנו אנחנו השלשה. להורות להם הדרך המפולשה. וכן עשינו לפי דעתנו. והבאנו ראיות מופתיות לדברינו. שעדות כזה אינו לא מעלה ולא מוריד. והמגביהו ראוי להוריד. ואין לו עלייה. רק בפיוס וכפיה. תחת יד שגבה עליו ואת רעים להתרועע. בדין מוציא שם רע כזה נפסק על פינו. וכל חכמי הדור ת"ל הסכימו עמנו. ועדיין אותן תשובות מונחות ביד מרדכי בר גרשון כהן. גם ביד רבים מועתקות מהן. ולכן בזה הוא יתרון. להחזיק דברים שנגלו בישראל וישורון. ועל כן אומר. שמי שנפשו שומר. ירחק מעדיות כאלה. ולא ישכין באהלו עולה. להשמר בנגע צרעת ותקלה. כדין מוציא שם רע שדינו במלקות וצרעת. ממנו לא יהיה נגרעת. ויהא לוקה בקל וחומר. אתא לילה וגם בוקר אמר שומר:

ועל השאלה השלישית. לבי אליה אשית. והנה גנבתה רוח קדים חרישית. ועליה יסודו השואל השית. אך ממנו תהיה נטשית. וזה כי קבל השואל. על אחד שמו יוזל ווייל. עבר עליו דרך כבושית. ולבשה אותו רוח טפשית. עד שמסר ועכר שארו. ודברים רבים כאלה אשר פעל עמו. עמד לו על גופו וממונו. ומ"מ הוצרכתי לשום מחסום לפי. אף כי לפי דברי השואל רשע לנגדי עומד בדופי. ואפשר שהשואל כהוגן שאל. וזה האיש יוזל כאלה פעל. מ"מ מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. להית תמים מפעלי. ונאמר שמע שוא לא תשא. ופני עשיר לא ישא. ושמוע בין אחיכם. תשימו לעיניכם. ואף כי אין עדות ברורה הגיע לידי. שעליה אוכל לסמוך לשום תשובתי בצדי. וגם באם כן הוא לא נאה ללכת באלה. כי כבר מבואר ונגלה. תשובת מוהר"ם והביאו הגהות מרדכי בקידושין, על שני בעלי דינים שאחד מהן ת"ח ויודע לכתוב ראיותיו ושכנגדו ע"ה, אין לת"ח לכתוב בעצמו אלא הדיינים יעתיקו אחר שיכתוב הוא דבריו כדי שלא יהא נחשד המורה ששולחין אליו פן ישא פני ת"ח עכ"ל המרדכי. הרי שהדיין צריך להיות מנוקה מכל מום וחשד. כל שכן לכתוב באם כן שיהא נחשד. ואפשר שמתוך דבריו ילמדו לשקר. למשפחת העקר. וכ"ש במקום שלא הגיע לידו רק דברי האחד. שלנפשו ירא ויפחד. שיהא מתון בדין. ויראה תחילה ויבחין. אך לא אוכל להתאפק. לומר כי בזה אין לפקפק. ומי לא יודע דינו. ברור כשמש. ראה אלהים ויוכח אמש. ולא היו דברים אלו צריכין התרה. והעושהו היה מקריב כפרה. וגם מותר להציל עצמו בממונו. ק"ו מרב כהנא דשמטיה לגרונו. בהגוזל בתרא (דף קי"ז). ואין לומר דמפרך זה הקל וחומר. דהא כתב הרי"ף (פרק הגוזל בתרא) ושאר פוסקים דממונו אסור לאבדו. אע"ג דנדון בכבודו. ה"מ לאחר התקלה. אבל לא בשעת הצלה. דאז קנסינן ליה בגופו ולא בממונו. כדי שהצדיק היוצא ממנו יירש הונו. ודבר זה מבואר במשל הקדמוני בתשובת מוהר"ם אשר כתבה המרדכי פרק הגוזל בתרא, ובסוף סדר נזיקין (סימן ט"ו) בספר המיימוני באודות הריב שבין ר' אפרים ורבי יואל. אשר נודע בישראל. ובודאי לא גרע מההוא חמרא שרצה להטביע למברא. דאמרינן פרק הגוזל בתרא דהוה ליה אותו הממון רודף. והוא הדין לכל מי שמפני הממון נרדף. וגם שהוא לא גרע, ממה שמוזכר בגמרא, פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ז") ופרק בן סורר (דף ע"ד.) שהנרדף שכליו של רודף משבר שהוא פטור שלא יהא ממונו חמור מגופו. ושלא יהא לנרדף לאבן נגפו. וידוע שכל הפוסקים המשילו, דינו לדין רודף בכללו. ובכל דיני רודף יהיה נדון. ובלבד שיעשה בזדון. והוא עדיין בשעת מעשה. או במוחזק לכך שיש לחוש שלא יכשיל לעתיד לבא אחרים. אלו דברים הנאמרים. אך אחת אצטרך עליו להעיר. מוזכר בדברי המרדכי ב"ן יאי"ר. פרק הגוזל בתרא שכתב שם בדין כל דאלים גבר. דלא מתקרי כן אלא במתכוין להזיק אבל לא בכוונתו להוציא את שלו מתחת יד חבירו. אבל בתשובת מוהר"ם שם מחשבו כאילו מסרו. וכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל י"ז סימן ד'). סוף דבר כל דיני מזיק ביד אנסים הנמצאים בכלל כללתי. אבל לעת עתה לשום אדם בפרט לא פרטתי. מאחר ששום עדות עדיין בזה לא ראיתי. מ"מ מכסה פשעיו לא יצליח. כי מתנגדו לסוף עליו יצריח. והמחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. לא יתכפר בכל אילי נביות לחטאת ולאשם תלוי. ועל כן יחוש לראשו בראשונה. כי הלכה כרשב"ג מלבד בראיה אחרונה. ובאמת שלא אוכל להבין, דעת המבין שם משמעון כי אבחין, מה לו לצרה, לדרוש לכפרה. שמותר פשוט ולא אסור. אך אם דבריו הם אמיתים. שמתנגדיו הם אסורים ברהטים. אך מי יוכל לדון בזה. בלא עדות ובלא ראיה אשר יאמר כי הוא זה. והשאלה מצד אחד מגולה. ומצד השני מכוסה. וללכת באלה איני מנוסה. ולדיין הקרוב ראוי לקרבו. בעוד שהמלך במסבו, רק לב יודע מרת נפשו. והוא גואל הדם בו בפגשו. ודבר המסור ללב נאמר ויראת מאלהיך. והוא יודע כל תעלומות יהיה נגד עיניך. ושלא יהא כל אחד בונה לעצמו במה. ישמר עצמו מן הכלימה. להיות נקי מה' ומישראל. את הרב החסיד מהר"א סג"ל אב"ד שלו יהא שואל. ועל פיו יצא ויבא לעשות לו בעצמו דין. והמשכיל יבין:

ואחזיר להלכה פני. לדון על דברי פי חכם חן בא לפני. בדברי הגאון מוהר"ר שלמה הנעימים. אשר ממני הם נעלמים. שכתב וז"ל דנהי דשרינן לאבד ממוניה ע"י גרמי. כגון שורף שטרותיו והדומה לו בדיני גרמי. אין למסור ממונו ביד כותי דקליה בדיבוריה הוה מפסיד ממון ממש עכ"ל. והדבר עלי קשה. כגיד הנשה. שאין בו טעם. ואדבר אך הפעם. שהרי כתבו התוספות בהדיא פרק לא יחפור (דף כ"ב:) דאינו אלא מדינא דגרמי כמו השורף שטרותיו של חבירו. וכמו המשסה כלב בחבירו. וכן הוא מבואר בתשובת מיימוני סוף סדר נזיקין (סימן ע"ו) והלכה כא"ב נ"ר באכי"ן ורקי"ן. גם הרא"ש בתשובתו כלל י"ד (סימן א') כתב דלא הוי מעשה אלא כמו הורדה לבור, וכבר הוא ברור שכל זה אינו אלא דיני דגרמי, דהא כתבו התוספות סוף פרק כיצד הרגל (דף כ"ו:) גבי ההוא מעשה דזרק כלים מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן פטור. וכתב ר"י דסלוק הכרים לא הוה אלא גרמא בניזקין דפטור לכ"ע, והרי"ף שם והרמב"ם פ"ו מהלכות חובל כתב דהוה דיני דגרמי ולא קיימא לן כרבה ולכ"ע לא מיקרי מעשה ממש. זה ברור כשמש. והוא הדין הורדה לבור דהוי כסילוק כרים, ודמי למה שאמרו בסנהדרין פרק הנשרפין (דף ע"ז.) סוף תמה לכאן לבא סוף צינה לכאן לבא שפטור בעולם הזה ונענש לעולם הבא, ומאחר שכתב הרא"ש דמזיק ע"י אנסים הוי דומיא דהכי זכינו כדיננו. והוציאנו לאור משפטנו. כלל העולה לדעתי בדין הזה. שכל הצלה שריא ולא אסור. ואין חילוק בזה בין גוף לממון. ובלבד שעושה מיראת שממון. וא"כ להציל עצמו שריא. ואין להניחם מחמת שום יראה שכתב הרא"ש דאיכא למיחש שלא ירגיל עצמו בכך כמו שהרחיקו חכמינו ז"ל פרק איזהו נשך (דף ע"א) הרבית לכותי. ולא התירו אלא משום חיי נפש עכ"ל הנכונה. אבל ראייתו היא כאכלא לדנא. דהרי כתבו התוספות פרק בכל מערבין דמברכין על כוס של ברכת מילה בתענית דלא חיישינן דלמא אתי למסרך מאחר שאינו דבר הרגיל וכ"כ שם המרדכי וביומא ובפרק ערבי פסחים. ואף כי אליבא דהלכתא דברים אלה זנוחים. כי רבו החולקים כמ"ש בעל העטור (הובא בכלבו) בשם הגאונים והביאו הטור בסימן רס"ה ביורה דעה. ודעת הרי"ף והרמב"ם (בתשובותיהם עיין בית יוסף סימן הנ"ל) כבעלי זו הדעה. וכן כתב הר"ן פרק תולין. מ"מ בדבר זה אין הדברים מועילין. דאין לחוש לזה משום הבא באחרונה. כי יש כמדקרות חרב בוטה. וכל המרחיק עצמו מחמת זה הוא חסיד שוטה, ועל דרך המליצה אומר בכה"ג שטיא בחד מילתא לא סריך. אף לפי החולקים וסוברים דמילה בתענית לא בריך. וטעמא שם דברכה אין בה עכבה. אחד הממעיט ואחד המרבה. אבל בנדון כזה שיש לחוש לתקלה. חומרא הוא דאתא לידי קולא. ואם יבא לידי ואיישר חילי מצוה בא לידי אקיימנו. ולא אחוש שמא ארגיל בה, אם היה בזה צורך שעה. זאת חקרנוה. ועתה די לי:

עוד אחת אזכיר ולא אכחידהו תחת לשוני. אף כי עיקר הדבר נעלם ממני. מ"מ אחלה במורא. ואחוס על כבוד התורה. במה שעבר רוח קנאה. רוח שטות ורוח שנאה. אשר לא טוב עשה בעמיו. שהיה נגד אב"ד שלו ומן קמיו. חסמו בקול קול יעקב וידים ידי עשו. חטאתו בזה לא יאסף ועל עצמותיו עונותיו. עד ישוב וניחם על הרעה. ואל מנחתו לא ישעה. רק בפיוסים ובבקשת מחילה. ובכן אבא בחילה. שיסיר ה' כל מחלה. מיעקב חבל הנחלה. ויסור לב האבן מקרבם וישים שלום בגבולם. מעתה ועד עולם. ואל יאשימני המעיין כי באתי הלום. לדבר נגד מלכי רבנן נעימים מספיר ויהלום. אף כי אנכי בתחתית מדרגת הסולם. ואין מדרגתי לשום דמ"י מלחמה בשלום, וכ"ש שלעת עתה ספרי אינן בידי כולם. נשארו בק"ק קראקא ואנכי יושב ממולם. מעט חכמתי וידיעתי מחוץ תרונה כחלום חלם. ואיך אכתוב ואדון לפני רבותי אשר לבם בריא כאולם מ"מ לא יכולתי להתאפק להודיע לרמאים דידעי ופקיעי רבנן ברוע מפעלם, ועד כאן דברתי דרך משא ומתן כתלמיד היושב על קרקע ודן לפני רבותיו לקבלם. ובידם לבטל דברי כאין נגדם. והדן אותו לכף זכות ידינוהו לזכות וימחלו עונותיו כולם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.