שו"ת הרמ"א/ג

שו"ת הרמ"א ‏ ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ג

שאלה יעקב השיא בתו בעוד אביו יצחק קיים ונתן לו שטר חצי חלק זכר כמנהג הארץ, וזה נוסח השטר שכתב במתנה חלוטה שחייב לתתנו אלף זהובים ואלו אלף זהובים יורשיו מחוייבים לשלם, אך הברירה יהא ביד יורשיו אם ירצו לתת לחתנו כחצי חלק זכר הן במוחזק הן בראוי אז יהיו נפטרים מן החוב הנ"ל, והנה אח"כ מת יעקב בחיי אביו יצחק ואח"כ מת יצחק אביו. והנה החתן תובע גם חצי חלק מירושת יצחק כי אומר שהם הראוי לגבי יעקב חמיו ויש לו חלק בהן כמו שכתב לו במוחזק ובראוי, והיורשים משיבים כי אין לו חלק בזה כי המה יורשי אבי אביהן:

תשובה דין זה יש לבררו מהא דאיתא פרק מי שמת (קנ"ח:) דגרסינן שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות לימרו ליה אבוך מזבין ואת מפיק. מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ וגו' עד ההוא בברכה הוא דכתיב עכ"ל הגמרא, ופירש שם רשב"ם ז"ל וז"ל הבן מוציא מיד הלקוחות מפני שהן ראוי ולא באו ליד הבן מעולם שיזכו בהן לקוחות מכתו וכשם שהראוי אינו משתעבד כך אינו נמכר כו' עד וכן הלכה עכ"ל. עוד פריך בגמרא אההיא דקאמר ההוא בברכה הוא דכתיב ופריך ולענין דינא לא והתנן כו' עד ואי סלקא דעתך לא מצי למימר מכת אבוה דאבא קאתינא דההוא לענין ברכה הוא דכתיב כי נפל כו' ומשני בגמרא דממתניתין ליכא למשמע מינה, ופירש שם רשב"ם אהא דפריך והתנן וז"ל ואמאי אמרינן זו היא שקשה בדיני ממונות דמשמע דאין מוצאין ראייה לדבריהם והתנן כו' ואח"כ פירש נמי אהא דדחי דלאו מתניתין היא ופירש וז"ל והשתא ליכא הכא תחת אבותיך יהיו בניך דלענין דינא לא אשכחן במתניתין שום ראיה למילתא דשלחו מתם ולכך קשה הוא בדיני ממונות והכי הלכתא כדשלחו מתם דהכי ס"ל אלא דלא אשכחן במתניתין שום ראייה מפורשת למילתא עכ"ל, משמע מפירוש רשב"ם דטעם דבן הבן מוציא הוא מטעם דלגבי האב היה ראוי ולא יוכל למכרו ולכן מצי הבן למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא. וא"ל אם כן אמאי קשה הוא בד"מ הלא איכא טעם מפורש במתניתין דראוי אינו משתעבד כמו שהביא רשב"ם מתניתין דפרק יש בכור, וכבר כתב הרשב"ם דמשום שאינו משתעבד אינו נמכר, וא"כ אמאי קשה בד"מ הלא מתניתין היא. איכא למימר דלא מצי למילף ממתניתין דיש לחלק בין מכירה לשעבוד דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח דבר תורה ואפילו שעבד לו מטלטלי בפירוש לא מהני אם לא שעבדן אגב קרקע כדאיתא פ"ק דקידושין (כ"ד) ובודאי אי מכר מטלטלין בחייו הלוקח גובה מהן למ"ד פרק הזהב (מ"ד:) מעות קונות דבר תורה ש"מ דמכירה עדיפא משעבודא, ותו דמתניתין דיש בכור (נ"ב) דהביא הרשב"ם דאין האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ולא היבם כולן אינן נוטלים בראוי כבמוחזק, איכא למימר דוקא לא משתעבד מסתמא ולא מטעמא דלא יוכל להשתעבד אלא לפי שלא היה דעתיה עליה בשעת השעבוד שהרי לא היה עדיין בעולם אבל (מכירה) אימא לך לעולם דיכול למכרו ולהשתעבד, וליכא למשמע ממתניתין מידי. ותו איכא למימר דס"ל לרשב"ם דאפשר דב"ח עדיף וגובה בראוי כמו שהוא לסברת התוספות שאכתוב למטה אי"ה, ולכן הוא קשה בד"מ אע"ג דטעמא הוא משום ראוי הואיל וליכא למילף ממתניתין:

ואין להקשות על דברי דהיאך אני אומר דיש לחלק בין שעבוד ומכירה או דאיכא לדחות למתניתין לפי שהרשב"ם שפירש הטעם משום ראוי הביא מתניתין דיש בכור וכתב לבסוף וכשם שאינו (משתעבד) אינו נמכר. א"כ ש"מ דשעבוד ומכירה אחת היא, וגם איכא למישמע דליכא (למידחי) למתניתין במה שכתבתי, דהרי רשב"ם הביא אותם לראייה לדבריו. זו הקושיא אינה כלום, דרשב"ם שפירש כך הוא בא לפרש טעמא דשלחו מתם דטעמייהו דכשם שראוי אינו משתעבד כך אינו נמכר. גם שמדבריהם שמעינן דליכא למידחי למתניתין במה שכתבתי. אבל מ"מ קשה הוא בדיני ממונות דהרי ממתניתין לא מצינו למילף אילו לא שלחו הם וזה פשוט:

ודע שגם דעת הרמב"ם כדעת הרשב"ם דכתב פכ"ב מה' מכירה וז"ל הבן מוציא מיד הלקוחות שהרי אביו מכר דבר שלא היה ברשותו ונמצאו הנכסים עדיין ברשות האב וזה יורש אבי אביו עכ"ל. ואחרי זה נדקדק מדבריהם טעמא דהבן מוציא מיד הלקוחות משום דהאב לא היה יכול למכור הראוי אבל אם היה בענין שהיה יכול למכור הראוי כמו בנדון דידן כמו שאבאר למטה אי"ה א"כ ודאי אין הבן יכול לומר מכח אבוה דאבא קא אתינא. ואם כן פשיטא שהחתן יש לו חלק בראוי שכתב לו חמיו. ויש להביא ראיה לסברת הרשב"ם ורמב"ם ורשב"א והמ"מ שכתבו דטעמא הוא משום ראוי ממתניתין דבכורות פרק יש בכור (נ"א:) דקתני אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולא האשה כו' עד וכל אלו אין נוטלין בראוי כבמוחזק ופריך בגמרא וכל אלו אין נוטלין לאתויי מאי לאתויי נכסי אבא דאבא עכ"ל הגמרא. משמע הא אלו היו נוטלין בראוי היה נוטל הבכור בנכסי אבא דאבא ולא מצו שאר אחיו למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן. וא"כ פשוט לסברא זו דחתן יש לו בנכסי יצחק הזקן. אבל רבים חולקים בסברא זו ונראה לי דטעמא לאו משום ראוי כי התוספות הקשו שם בגמרא (פרק מי שמת דף קנ"ח) וא"ת אמאי קשה בדיני ממונות דילמא היינו טעמא משום דאין ב"ח נוטל בראוי כמו כתובת אשה דתנן בבכורות דאינה נוטלת בראוי ושמא י"ל דוקא כתובה אשה אבל ב"ח נוטל בראוי עכ"ל, אם כן שמעינן מדבריהם דס"ל דאע"ג דב"ח נוטל בראוי אפ"ה הבן מוציא מיד הלקוחות דהרי פירש דלהכי הוי קשה בדיני ממונות, וכן משמע שם מדברי הגהת אשירי שכתב וז"ל והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולים לירש אלא מכחו ב"ח גובה מהן אי ב"ח גובה בראוי עכ"ל. נראה מדבריו מדנקט במקום שאי אפשר לירש אלא מכחו משמע הא במקום שיכולים לירש שלא מכחו כגון בנכסי אבוה דאבא דיכולין לומר מכח אבוה דאבא קא אתינן אפילו אי ב"ח גובה בראוי. וכן משמע דעת הרא"ש דכתב במימרא דשלחו מתם בן הבן מוציא מיד הלקוחות, ואף המעות שקבל עליו אביו אינו מחזיר וזהו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק עכ"ל, ויש להקשות דמנ"ל להרא"ש דאפילו הדמים שקבל אין צריך להחזיר אלא ודאי דגם לו קשה קושיית התוספות למה הוא קשה בד"מ דילמא היינו טעמא משום דאינו נוטל בראוי. ולכך פירש דלזה הוא קשה דאפילו הדמים שקבל אינן צריכין להחזיר ובזה אינו מספיק טעם דראוי. וכן כתב הר"ן בהדיא וז"ל שם שלחו מתם כו' עד וזו היא שקשה כו' פירוש בן הבן מוציא משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא דאילו אבא מעולם לא זכה בנכסים אלו ואין אדם מקנה מה שלא בא לעולם לידו. ומ"מ קשה הוא בדיני ממונות שיוציא מידם בלי דמים שהרי אילו היה אביו קיים ורוצה לחזור בו היה צריך להחזיר הדמים וזה שבא במקומו וקם תחתיו היה נראה שהיה חייב לעשות כן אלא שכך פסקו במערבא שמכח אבא דאבא אתי והכי הלכתא עכ"ל. וע"כ משמע מדברי כולן דאף שקשה בד"מ מטעם דראוי אפ"ה יכולים למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן וכן משמע מדברי הטור שכתב סימן רי"א וז"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל כגון מה שאירש מאבא מכור לך כו' עד היה אביו גוסס וצריך למכור לצורך קבורתו ואמר מה שאירש מאבא היום מכור לך תיקנו חכמים שיהא מכור משום כבוד אביו כו' עד אפילו אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות ואפילו הדמים שקבל אביו מהלקוחות אינו צריך להחזיר שכיון שמת הבן בחיי האב לא באו מעולם הנכסים לרשותו וזה בן הבן בא מכח אבי אביו עכ"ל, משמע מדבריו שאף במקום שמכירת האב מכירה אפ"ה בן הבן מוציא מיד הלקוחות דהואיל ולא באו הנכסים לידו אין הבנים באים מכחו אלא מכח אבי אביו, ואפשר שאף דברי הרמב"ם שכתבתי לעיל יש ליישבן דר"ל נמי כסברת הטור. אמנם דברי המגיד משנה מבוארים כדברי רשב"ם ושכן הבין דעת הרמב"ם ועיין שם, וא"כ אחרי שרבים חולקים בדבר הזה פלוגתא דרבוותא א"כ המוציא מחבירו עליו הראייה ודבר ידוע שהיתומים קרויים מוחזקים והחתן בא להוציא א"כ עליו להביא ראייה כדפסק המרדכי בכתובות (פרק הכותב בשם מהר"ם) דכל פלוגתא דרבוותא ולא ידעינן הלכתא כמאן מוקמינן ממונא בחזקת מריה. ואין להכריע סברת הרשב"ם ממתניתין דבכורות שכתבתי לעיל דהיא ראייה לדבריו דהמדקדק בדברי הטור שוב לא יקשה עליו כלל מתניתין דבכורות דהרי כתב שהרי לא באו לידו מעולם וזה הבן בא מכח אבי אביו עכ"ל. וא"כ גם מתניתין דבכורות הוצרכה למימר דאינו נוטל בראוי, דאי היה נוטל בראוי על כרחנו היינו צריכים למימר דלענין בכורה הוי כאילו באו הנכסים לידי האב דהרי אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב ולא בנכסי שאר יורשים וא"כ שוב לא הוה מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא. וא"כ הואיל ואין בידינו להכריע אם כן דילמא הלכה כדעת הטור ושאר רבוותא ז"ל דס"ל הכי, ואם כן בנדון זה נמי אע"פ שכתב להו בראוי כבמוחזק ויכול להשתעבד הראוי כמו שאכתוב למטה מ"מ הואיל ומעולם לא אתא לידיה יכולין היתומים למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן. מ"מ נ"ל דבנדון דידן איכא צד אחר דמשום זה כ"ע מודו בנדון דידן וזה בכאן לא כתב ליה ראוי כמוחזק לחוד דא"כ לא התחיל השעבוד דאין אדם משעבד דשלב"ל ולזה לא תיקנו נוסח השטרות בענין שיכתוב לו הירושה כחצי חלק זכר דזה לא הוי מהני כלום הואיל והוא דשלב"ל (וכמו שכתב המרדכי פרק יש נוחלין תשובות מוהר"ם דאם כתב לו סתם כחלק אחד מן הבנים ונתרבו הנכסים אינו נוטל אלא כמו שהיה לו בשעת המתנה משום דאין אדם מקנה דשלב"ל), אך כתב לו שטר חוב שחייב לו אלף זהובים והתנה שחוב זה לא יפטר אלא א"כ יתומיו יתנו לו בראוי כבמוחזק, ופשוט הוא שכל זמן שיתומיו אינן מקיימים התנאי חזר החוב להיות בתקפו ובגבורתו. וא"כ לכ"ע צריכים היתומים ליתן לזמן הראוי כמו שהתנה אביהן כדי ליפטר מן החוב שנתן אביהם על נכסיו, דאין לפקפק ולומר דהואיל ואין אביהם יכול למכור הראוי הואיל ולא בא עדיין לידו ג"כ לא יוכל להתנות עליו, דז"א דא"כ גם בנכסים עצמן המוחזקים שנתרבו לא יטול מכח תשובת מוהר"ם דלעיל, אלא ודאי דאע"ג דאין יכול להקנות דבר שלב"ל מ"מ יכול להתנות עליו וה"ה בראוי. ותו דהרי כתב הטור אבן העזר (בסימן ל"ח) וז"ל אם התנה עליה שיתן לו פלוני חצירו או שישיא בתו לבנו וכיוצא בזה תנאו קיים שהרי בידה לקיים ותתן לפלוני ממון עד שיתן לו פלוני חצירו או ישיא בתו לבנו עכ"ל. והנה דבר ברור שאין האשה יכולה למכור חצירו של פלוני מאחר שיכולה להתנות עליהם הוי תנאי ה"ה בנדון דידן דאע"ג דלא יוכל למכור ראוי מ"מ יוכל להתנות עליו. ואל יטעך מאמר הטור שהרי בידה לקיימה שתוכל ליתן ממון כו' (למידק לפרש) דשם טעמא דיכולה להתנות משום דבידה (יכולה) לקיים התנאי אבל בנדון דידן שאין בידה לקיים התנאי דהיאך יכול לעשות שאביו יצחק יתן לו נכסיו ומשום הכי כאן לא הוי תנאי, אל יבהלונך רעיונך לומר כן כי גם זה הבל ורעות רוח, דגם כאן היה יכול ליתן לאביו ממון הרבה שאביו בעצמו יכתוב לחתנו חצי חלק (זכר בכל) וגם בלא אביו היה יכול לקיים תנאי בדרך שהיה מפייס את יורשיו ברצוי כסף או בדברים שיקיימו תנאו. ותו דהא דכתב הטור שהרי בידה לקיים תנאו כו' לאו למימרא דאילו אין בידה לא הוי תנאי והמעשה בטל אלא אדרבה לא הוי תנאי והמעשה קיים כדאיתא בהדייא בגיטין פרק המגרש (פ"ד.) כלל אמר רבי יהודה בן תימא כל שאי אפשר להתקיים בסופו והתנה עליה מתחלתו אינו אלא כמפליגה בדברים ולא הוי תנאי ומעשה קיים וכן פסקו כל הפוסקים, וא"כ ג"כ בנדון זה נבא על היתומים משני פנים, אם נחשב תנאי זה דבר שהיה יכול לקיימו א"כ תנאי הוה וצריכים לכל הפחות לקיים תנאו, ואם נחשב שלא היה בידו לקיימו א"כ מפליג בדברים היה ותנאו בטל ושטרו קיים ואפילו היו רוצים לקיים התנאי לא מהני. ולכן באמת הוא שתיקתן יפה מדיבורן לומר שהוא דבר שלא יוכל אביהן לקיים דא"כ היו צריכין לפרוע כל החוב. וכדי לסלק ערעור זה מן היתומים אומר שג"כ פשוט דהוה תנאי ופטורים מן החוב אם מקיימים התנאי דכן כתב הטור ח"מ סימן ר"י וז"ל אע"פ שאין אדם יכול להקנות דשלב"ל יכול להתנות בדבר שלא בא לעולם עכ"ל, וכן הוא במרדכי פ"ק דב"מ תשובת מהר"ם על שמעון שהיה לו בת קטנה וראובן היה לו בן קטן וכתב לו שמעון לראובן לכשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קידושין לבתי אתן לך עשרים זהובים כו', ופסק מוהר"ם דהואיל והמקנה והקונה היו בעולם רק שתלו תנאן בדבר שלב"ל תנאן קיים, א"כ גם בנדון זה הרי המקנה והקונה היו בעולם רק שתלו תנאן בדבר שלב"ל תנאן קיים, דאין לחלק ולומר דשאני כאן שבידו לקיים התנאי דכבר נתבאר לעיל דמשום הא לא גרע. ואין להשיב אמת שהיתומים צריכים לקיים התנאי כדי לפטור מן החוב מ"מ איכא למימר דילמא לא היתה כוונת המוריש במלת (הן בראוי) הן במוחזק על ראוי זה אלא על שאר ראוי והואיל ואיכא לספוקי בהא יד בעל השטר על התחתונה. והנה שמעתי על חכם אחד שרצה להורות כך. על זה אשיב כי זה אינו וארבע תשובות בדבר:

התשובה הא' דלפי טעם זה היו צריכים למימר איכא ראוי אחר דעדיף מראוי זה ע"כ י"ל דלא כיון המוריש על ראוי גרוע כזה רק על ראוי הטוב ממנו. דאי לאו הכי אלא שזהו הראוי העדיף מכל ראוי היאך נוכל לומר שלא כיון על ראוי זה אלא כיון על ראוי הגרוע ממנו כ"ש שכיון על זה. אלא ודאי צריכים למימר שזה הוא העדיף מכל הראוי והא ליתא מדגרסינן פרק יש בכור לנחלה (נ"ב:) אמתניתין שכתבתי לעיל דקתני בה הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק כו' עד וכולן אין נוטלים בראוי כבמוחזק ופריך בגמרא וכולן אין נוטלין הא תו למה הא קתני לה רישא ומתרץ לאתויי נכסי אבא דאבא עכ"ל הגמרא. ופירש"י אם היה אבי אביהן חי בשעת מיתת אביהן היו נכסים ראויים ליפול להם כשימות אע"ג דודאי עתידין ליפול לכם ואפי' יש לו בן אחר יטלו אלו חלק אביהן וס"ד אמינא כמוחזק דמי קמ"ל סיפא דאי מרישא הו"א ראוי דקתני דאין הבכור נוטל איירי בשאר ראוי כו'. א"כ משמע דאי לא תני סיפא היה נוטל ראוי זה משום דהוה ס"ד דהוי כמוחזק ואע"ג דאינו נוטל בשאר ראוי. א"כ בנדון דידן דנוטל בשאר ראוי כ"ש דנוטל בראוי יפה כזה וגם מוכרח דאין דבר הנקרא ראוי שהוא טוב מראוי זה דאל"כ אמאי לא משני עדיפא בגמרא דסיפא בא לרבות אותו ראוי הטוב מזה, דא"ל דס"ל לגמרא דבכור נוטל באותו ראוי הטוב מזה דהא מתניתין סתמא קתני אינו נוטל בראוי כבמוחזק משמע בהדיא דאינו נוטל בשום ראוי רק בדבר שהוא מוחזק. וזו היא ראיה מופתית אין להכחישה רק מי שחולק על חלוקת המופת. ואין להשיב עליה שזה אינו מופת רק הטעאה דהרי מצינו ראוי עדיף מזה דהרי מלוה מיקרי ראוי לגבי בכור כמה דפסיקנא הלכתא פרק יש נוחלין (קכ"ד:) ולגבי כתובת אשה וב"ח נקרא מוחזק וב"ח וכתובת אשה גובין מהם כמו שפסקו התוספות פרק יש בכור (נ"א: ד"ה ולא בראוי, ופרק י"נ דף קכ"ה:) וא"כ ע"כ ראוי זה הוא עדיף משאר ראוי ואפילו ראוי דנכסי דאבא דאבא דהא תנן ואלו אין נוטלין בראוי כו' עד וכתובת אשה א"כ כתובת אשה אינה נוטלת בראוי ואפ"ה גביא ממלוה בעלה ואם כן שמעינן שמלוה הוא עדיף משאר ראוי והא דלא משני בגמרא לאתויי מלוה ואמר לאתויי נכסי אבא דאבא ע"כ צריכינן למימר דמשום כתובת אשה נקט דכתובה נגבית ממלוה ואינה נגבית מנכסי אבא דאבא. וא"כ לעולם אימא דילמא נותן מתנה זו לא כיון רק אמלוה וקראו ראוי כמו שיקרא לגבי בכור ראוי ודוקא מלוה שכתובה גובה ממנו שעבד לו אבל שאר ראוי שאין כתובה נגבית ממנו לא שעבד לו:

והנה שמע תשובתי בדבר זה שזו הקושיא אינה כלום מן הסברא ומן הגמרא. מן הסברא כי זה אינו נראה שנאמר שכיון במלת ראוי על דבר שנקרא ראוי גבי בכור וגבי בעל לירושת אשתו לבד ולגבי שאר דברים מיקרי מוחזק. ולא נאמר שכיון על דבר הנקרא ראוי לכל דבר. מן הגמרא כי אביא לך ראייה שאין לחלוק עליה דנותן מתנה דינו כמו כתובת אשה ולא כמו בכור לענין ראוי, מדגרסינן פרק יש נוחלין (קכ"ב:) תניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן רבי אומר נוטל בשבח מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה אף בכור עד דמטיא לידיה ורבי נמי הא כתיב לתת לו ההוא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי עכ"ל הגמרא, והשתא איכא למידק (אי הוה נותן מתנה) לענין ראוי כמו בכור ולענין מתנה מיקרי מלוה ראוי כמו בבכור אם כן (מה מקשה) ורבי נמי כו' דילמא הכתוב קראו מתנה לענין זה דכמו דלגבי מתנה הוי מלוה ראוי (והוא הדין) יהא דין בכור, וגם התרצן אמאי לא משני כן, אלא ודאי נ"מ דלהא מילתא דין מתנה כדין כתובה ומלוה קרוי לגבי מתנה מוחזק כמו שנקרא מוחזק לגבי כתובת אשה וב"ח. ועוד אומר דעל כרחך במקום שנקרא מלוה ראוי הוא גרוע מנכסי דאבוה דאבא, ומה שכתובת אשה גובה ממנו וכן ב"ח הוא מטעם שאפרש למטה אי"ה. ותדע דהתוספות פרק יש בכור פסקו דאין הבעל נוטל במלוה אשתו שמתה משום דגרסינן פרק יש נוחלין (קי"ג) א"ר אבהו א"ר יוחנן א"ר ינאי א"ר ומטו בה משמיה דריב"ק מנין שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק שנאמר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד מנין ליאיר שלא היה לשגוב אלא מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה יאיר עכ"ל, וא"כ אי הוה מלוה יותר מוחזק ועדיף מנכסי דאבוה דאבא א"כ מהו ראיית התוספות מנכסי אבא דאבא לענין מלוה, אלא ש"מ שראוי דמלוה אינו עדיף מראוי דנכסי אבוה דאבא. וא"ל דא"כ הוו סברות הפוכות דלגבי בכור ולגבי בעל בנכסי אשתו הוה מלוה גרוע ולגבי כתובה ולגבי ב"ח הוה מלוה עדיף. גם זו אינה כלום דלטעמיך תקשה קושיא זו בלא דברי דלגבי כתובה מלוה עדיף משבח דהא אין אשה נוטלת בשבח כדאיתא במתניתין דיש בכור ולגבי בעל שבח עדיף ממלוה דבעל גובה שבח כדאיתא בתוספות דיש בכור ודיש נוחלין אע"ג דאינו נוטל במלוה אלא על כרחך לעולם מלוה הוא גרוע. והא דב"ח וכתובה גובין ממנו היינו משום דבעל חוב וכתובה למפרע הן גובין דהיינו מזמן השטר שאז התחיל שעבודן ואז המלוה היה מוחזק לכך גובין ממנו אבל בעל בנכסי אשתו או לגבי בכור דהוה ירושה ולא התחיל זמן הגבייה אלא לאחר מיתה ואז הוי מלוה ראוי לכן לא גבו מיניה. כן נ"ל דבר פשוט ובזה ג"כ מיושב קושיא חזקה דמ"ש דלגבי כתובה וב"ח מיקרי מלוה מוחזק ולגבי בכור ובעל מיקרי ראוי ולדברי הוא מיושב, והוא נכון:

התשובה השנית דלא שייך למימר כאן כלל יד בעל השטר על התחתונה אף אם נודה שזה הוא ראוי גרוע דלא שייך האי טעמא אלא בדבר המסופק בלשון השטר ואי אפשר דלשון ההוא יסבול שני הפירושים אז יד בעל השטר על התחתונה כההיא דגט פשוט (קס"ה:) זוזי מאה דאינון סלעים דאיכא לספוקי דילמא זוזי צורי או זוזי מדינה ואי אפשר לפרש שתיהן אז אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה אבל כאן דאפשר לפרש שכלול הכל בלשון ראוי פשיטא שכוללין בו הכל ולא שייך לומר יד בעל השטר על התחתונה דהא איתא בהדיא פרק מי שמת (דף ק"נ:) אמר נכסי לפלוני עבדא מיקרי נכסי מדתנן כו' ארעא מיקרי נכסי מדתנן כו' שטרא מיקרי נכסי מדתנן כו', שמעינן דכל מה שנקרא בשום מקום נכסי כוללין בלשון הנותן ולא אמרינן יד המקבל על התחתונה דילמא לא כיון הנותן אלא במה שנקרא בכל מקום נכסי (ה"ה ראוי שבשום מקום) מיקרי סתם ראוי דודאי כוללין בלשון ראוי וצריך לקיים תנאו, ועדיף מזו כתב הרשב"א בתשובה סימן תתקנ"ב באשה אחת שכתבה כל נכסיה לראוי לירש בעלה ובא בן הבעל בחיי אביו ורצה (לירש) הנכסים באומרו שהוא ראוי לירש אביו, ופסקו הרמב"ן והרשב"א דהדין עמו הואיל וגם בחיי אביו מיקרי ראוי לירש מדתנן כו' א"כ כל שכן כאן שמקרי ראוי לו אפילו בחיי האב שאין לומר שלא כיון בזה הראוי וכל מה שנקרא ראוי בכל מקום ולא שייך למימר יד בעל השטר על התחתונה, ונ"ל שגם זו תשובה נוצחת לא יכחיש רק מתעקש. ואין להקשות על זה מהא דאמרינן ריש פרק הכותב בכתובות (פ"ג:) ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה, והתם אין הדברים סותרים זה את זה, דהא פריך התם לענין פירות וירושת האיש את אשתו דקתני התם הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך אוכל פירות ואם מתה יורשה א"כ למה כתב לה שאם מכרה ונתנה קיים ואהא פריך ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך ואפ"ה משני יד בעל השטר על התחתונה, י"ל דשאני התם דהתם שלשה דברים חלוקים הם ולא נכללים בשם אחד ועל כן אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, א"נ כח איש אצל אשתו הוא עדיף לומר ביה יד בעל השטר על התחתונה אע"ג דלא אמרינן הכי במקום אחר משום דידו עדיפא מידה כדאיתא התם לענין אם מהני סילוק דין ודברים אין לי בנכסיך, א"נ דלא קי"ל כתירוצו של אביי רק כדאמר רב אשי התם שם דמשני ליה בתירוץ אחרון בנכסייך ולא בפירותיך:

התשובה השלישית דאיתא בהר"ן בקידושין פ' האומר דהמקדש על תנאי שיש בו קום ועשה ואע"פ שתלוי בו לבד אינו בדין שתהא מקודשת עד שיביא ראייה שקיים תנאו עכ"ל, וא"כ בנדון דידן שהיורשים צריכים לקיים תנאי בקום ועשה ואם לאו המעשה שהוא השטר קיים והתנאי בטל א"כ כל זמן שאין מביאים ראייה שקיימו התנאים צריכים לקיים המעשה וא"כ עליהם לברר שלא כיון הנותן בכל ראוי ושקיימו התנאי וכל זמן שאין מביאין ראייה צריכים לקיים התנאי, ואע"ג דהר"ן כתב שם דהרמב"ן חולק על סברא זו וס"ל דאפילו בתנאי שהוא קום ועשה אין צריך להביא ראייה שקיים תנאו, אפשר דהיינו דוקא התם משום חומרא דא"א כדי שיתקיימו הקידושין אבל בממון ושאר דברים מודה הרמב"ן ז"ל. ותו דלא דמי להתם דהתם אין צריך להביא ראייה שקיים התנאי והמעשה קיים לסברת הרמב"ן דודאי אמרינן מסתמא שקיים התנאי לקיים המעשה דהרי אילו לא רצה (לקיים) המעשה מי הכריחו להתנות בתחילה אבל בתנאי שבא לבטל המעשה אף הרמב"ן מודה דצריך להביא ראייה שקיים התנאי והמעשה בטל, ותו דאף אם הרמב"ן חולק הרי כתב הר"ן דהאחרונים חולקים על הרמב"ן וידוע דבכל מקום הלכתא כבתראי:

התשובה הרביעית היא מנוסח השטר שכתוב בו כל לשון דמשתמע לתרי אפי יהא נדרש לטובת בעל השטר, וא"כ פשיטא דדרשינן לשון ראוי לטובת בעל השטר דנכלל בו כל דבר הנקרא ראוי ובלא זו הרבה לשונות מיותרים בשטר וכל לישנא יתירא בשטר לטפויי אתא אף דבר שאינו דומה לגמרי ללשון השטר כמו שכתוב בנימוקי יוסף פרק המקבל והביא מהר"י קולון בתשובה, וא"כ פשיטא אף אם היה נכסי אבא דאבא אינו בכלל ראוי מ"מ משום לישני יתירי שבשטר דרשינן דהכל בכלל. ואין לומר דאלו הלשונות היתירים שאנו כותבים בשערות הם לשופרי דשטרא בעלמא והנותן לא צוה באלו הלשונות, שזה אינו דהרי איתא בהג"ה מיימוניות הלכות זכייה ומתנה (פ' ד') דהיכא שהנותן צוה לסופר לכתוב השטר הוה כאילו צוהו בפירוש על כל דבר שבשטר הואיל וידע הנותן שכותבים שטר כזה. ועוד דהא כתוב בשטר דלא כטופסי דשטרא ואפילו לא נכתב הוי כאילו נכתב בכל דבר הרגיל לכתוב בשטרות כנדון דידן כדאיתא פרק המקבל (ק"ד). ואם נכתב דלא כטופסי דשטרי לא אמרינן שוב דשופרי דשטרי הוא כדאיתא התם. ולכן מכל אלו הדברים נראה דודאי הוה ראוי נכסי אבא דאבא בכלל ראוי סתם, וצריכין היורשים לקיים תנאייהו או לשלם לו שטרו:

והנה שמעתי שחכם הנ"ל הביא ראייה לדבריו שאין זו בכלל ראוי דיד בעל השטר על התחתונה דאיתא בתשובת מהרי"ק שורש ז' דאין פדיון שבויים בכלל סתם צדקה דאינו נקרא סתם צדקה אלא פדיון שבויים שמעינן דכל דבר דאיכא למימר דאינו בכלל הלשון תלינן ביה דאינו בכלל וה"ה בנדון דידן. והנה אני תמה דאדרבא משם מוכח להיפך מדבריו, דהרי אם היה מיקרי סתם צדקה פעם אחת היה בכלל ולא הוה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכ"ש בראוי כזה דמיקרי ראוי בפי התלמוד והפוסקים בסתמא דהוה בכלל, ואדרבא עדיף טפי משאר ראוי כמו שהבאתי לעיל מפירוש רש"י בהדיא, וכמדומה לי שאם ראה החכם הנ"ל דברי רש"י בהא היה חוזר מדבריו כי כל דבריו בנויים על יסוד גרוע, ר"ל שזה הראוי הוא גרוע משאר סתם ראוי והנה הוא בהפך, ודעהו. כה אמר הצעיר לימים המתאבק בעפר רגלי החכמים הכותב דרך משא ומתן כדי ללמוד וללמד, משה איסרלש מקראקא:

וכן השיב הגאון מוהר"ר מאיר מפדווא ש"ן, וקיים פסק דלעיל שנפסק כהלכה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף