שו"ת הרמ"א/ב
שו"ת הרמ"א 
ב
|
< הקודם · הבא > |
שאלה על אשה אחת שילדה ג' פעמים בחדש השמיני וחששה שעין הרע גרם לה זאת ורצתה להסתיר עִבורה מבני בית אשר אתה ושכינותיה והסכים בעלה עמה שתאמר טמאה היא בפני בני ביתה בתחילת עיבורה. כדי להסתיר העניין ועכשיו שאלתם אם בעלה מותר לבא עליה תוך אותן הימים בחדרו אשר עמו מאחר שלפי האמת היא טהורה.
נראה אף על גב דאמר פרק המדיר (דף ע"ב ע"א) ובסוף קידושין (ד"פ ע"א) אמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. והוסיף הרמב"ן ז"ל הביאו הטור ( י"ד סי' קפ"ה) וכתב דאם הוחזקה נדה בשכנותיה אפילו נותנת אחר כך אמתלא לדבריה אינה נאמנת והוא יותר גרוע מאילו אמרה טמאה אני לך דנאמנת אם נתנה אמתלא לדבריה כדאיתא פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) אם כן שמע מינה דבהוחזקה נדה בשכנותיה הוי כאלו ראתה ודאי. וכמו שכתבו הר"ן והמ"מ פ"ד דאיסורי ביאה לדעת הרמב"ן וכתב שם המ"מ שזהו גם כן דעת הרמב"ם. ולפי זה אפשר לדון בנדון דידן לאסורא. מכל מקום נראה דיש לדקדק מדברי רב יהודא עצמו דשרי דמדקאמר בעלה לוקה עליה משום נדה ולא קאמר דהיא עצמה תלקה משום נדה אם בא בעלה עליה שמע מינה דדוקא בעלה שאינו יודע מטומאתה וטהרתה הוא דמהני ליה חזקת השכינות. אבל לגבי דידה אם יודעת בעצמה שאינה טמאה אלא שהחזיקה עצמה בכך או שהוחזקה מן השכינות שלא כדין אינה לוקה והוא הדין בנדון זה דידן שמתחילה לא נעשה אלא באחוזת[1] דהוי שרי.
מיהו איכא למימר דאדרבה דרב יהודא כולה לרבותא נקט דלא מבעיא היא עצמה דפשיטא דלוקה מאחר דהחזיקה עצמה לנדה פשיטא דלוקה אלא אפילו הבעל דלא עביד מידי והל"ל אני מאמין לדבריך האחרונים א"ה לוקה וראייה לפירוש זה האחרון מהא דאמרינן סוף קידושין (דף פ ע"א) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מלקין על החזקות סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות מלקין על החזקות כדרב יהודא דאמר רב יהודא הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. סוקלין ושורפין על החזקה כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא איש ואשה תנוק ותנוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה אמר ר' שמעון בן פזי משום ר' יהושע משום בר קפרא מעשה באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה והביאום לבית דין וסקלום לא מפני שבנה ודאי היה אלא שכרוך אחריה ע"כ הרי לך דאף על גב דאותו המחזיק עצמו שיודע אם הוא אמת או לא אפילו הכי סוקלין ושורפין אותו ובודאי אילו הוי מועיל לו שום אמתלא וטענה לא הוי נסקל ונשרף על החזקה ואין לחלק ולומר דלעולם גבי נדה אין לוקה עליה אלא בעלה דלא מהימנין ליה נגד החזקה אבל לדידה שריא הואיל והיא ידעה האמת. והא דסוקלין ושורפין על החזקות התם שאני דהחזקה לא היתה על פיה אלא אחרים החזיקום בכך כדמשמע הלשון איש ואשה תנוק ותנוקות[2] שהגדילו בבית וכן מעשה באשה שבאת לירושלים דהוחזקו על פי אחרים אבל כשהוחזקה על פיה כמו בנדות שאין חרים ידועים אלא על פיה שלובשת בגדי נדות. או שאמרה להם טמאה אנכי אימא לעולם דלא מקרי חזקה (או שיש לחלק בין חזקת נדות דמוקמינן לה אחזקת טהרה לחזקת עריות דלא הוה להם חזקת היתר מעולם).
ולכאורה נראה כן. מהא דאיתא פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולומד התם מקרא דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובודאי מיירי התם אף על פי שלא אמרה כן תוך כדי דבור. רק הוחזקה באשת איש ימים רבים. אפילו הכי יכולה למימר אחר כך גרושה הייתי. וכמו שאמרו התם מעשה באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנים לקדשה ואמרה להן מקודשת אני לימים עמדה וקדשה עצמה. א"ל חכמים מה ראית לעשות כן אמרה להם בתחילה שבאו עלי בני אדם שאינן מהוגנים אמרתי מקודשת אני. עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת משמע אף על גב דהוחזקה למקודשת על פי דבורה ימים רבים (כדמשמע הלשון לימים קדשה עצמו) אפילו הכי נאמנת אם נותנת אמתלא לדבריה ולא מזיק לה החזקה.
ואע"ג דחלקו הפוסקים אהא דקאמר במשנה א"א הייתי וגרושה אני דנאמנת אי בעינן דוקא תוך כדי דבור או אם נאמנת אפילו לאחר כדי דבור כמו שכתב הר"ן (פרק האומר והמ"מ פי"ב דאישות והטור סימן קנ"ב), היינו בלא אמתלא אבל אם נותנת אמתלא לדבריה נאמנת אפילו לאחר כמה ימים (וה"ה בנדון דידן דנותנת אמתלא לדבריה דנאמנת) כמו בההיא מעשה דקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים (שהאמינוה חכמים לפי שנתנה אמתלא) וא"כ על כרחך הא דסוקלין ושורפין (היינו כשאין נותנים אמתלא, כמו ההיא איתתא דאתיא לירושלים כיון שלא נתנה אמתלא נראה דלא היה היתר מעולם) ולכן מחזקינן לה התם בודאי. ומטעם זה אמרינן התם דאין שורפין תרומה על החזקות. או משום דבלא דבור דידהו החזקה באה להם מאחרים ולכן לא מהימני אח"כ, אבל במקום דהחזקה באה להם מצד דבורה לעולם אימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וא"כ בנדון דידן דליכא הנהו אפי דהרי היה לה חזקת טהרה וגם לא הוחזקה רק על פיה אם כן ודאי נאמנת בנותנת אמתלא לדבריה. ומאחר שהבעל יודע ג"כ האמת א"כ ודאי שריא. ואפשר לומר מאחר דשריא לבעלה כשנותנת אמתלא לדבריה ויכולה לחזור בה א"כ אף קודם שתחזור בה יכולה לשמש עמו בסתר, ואין בזה משום הא דאמרינן (שבת דף ס"ד: ע"ז דף י"ב) כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, דמאחר שאף למראית העין היו יכולין למצוא להם היתר ולהגיד אמתלא שלהם, במעשה ההוא עצמו נאמנת ליתן האמתלא עליו. מידי דהוה אהא דאמר רב המנונא (גיטין דף פ"ט ע"ב) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ופסקו הפוסקים דאם קבלה קידושין מאחר בפני בעלה הראשון דהוויין קידושין, ש"מ דקבלת הקידושין הוי אמירת הגירושין, וא"כ ה"ה בנדון זה. וראיה לדבר מענין יצחק אבינו עם רבקה אשתו בשנותו את טעמו לפני אבימלך שאמר עליה אחותי היא ושמש עמה בסתר שנאמר וישקף אבימלך בעד החלון, הנה אע"פ שהוחזקה לכולם באחותו מ"מ היה מותר לשמש עמה אע"ג דאחותו אסורה לבני נח כידוע מדבריהם ז"ל. [3] אלא ש"מ דמאחר דהוי ליה אמתלא כמו שאמר כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה דהוי שרי, וא"כ ה"ה בנדון זה. דא"ל דשאני לגבי יצחק דהוה מצי להתירה אפילו למה שהחזיקוה לאחותו ולומר להם כמו שהשיב אברהם באמרו אך לא בת אמי ואותה האחות מותרת לבני נח, וכן הוי שרי, דזה אינו דאילו לא אמר להם יצחק אחותי גמורה היא היה מתרץ להם בענין זה ולא היה מזלזל אותם לומר אין יראת אלהים במקום הזה. אלא ודאי שהחזיק להם באחותו גמורה ולכן הוצרך לאמתלא זו ולא היה מספיק לו התירוץ של אברהם אביו. ואין לחלק ולומר דילמא לעולם אימא לך דהוחזקה נדה בשכינותיה לא (צריכא) [מהני] אמתלא כלל והא דמהני אמתלא בכל דברים הנ"ל היינו משום שהם דברים שאינן תלויים בדידה לחוד. דאשה שאמרה מקודשת אני או אשת איש הייתי על כל פנים הוצרכו עדים להיות בדבר דהא המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושין אפילו שניהם מודים כדאיתא במסכת קידושין (דף ס"ה) ולכן אין נאמנת על עצמה רק דשויא לנפשה חתיכה דאיסורא ולכן נאמנת ג"כ לענין היתר עם האמתלא, וכן יצחק עם רבקה אשתו שאמר אחותי שהוא דבר הידוע לרבים ולכן היה נאמן עליה שהרי היה יכול לברר במקום שיצא משם שהיתה אשתו ולכן לא היתה אותה חזקה חזקה, אבל גבי נדה דכולה מילתא בדידה תליא שהיא נאמנת על עצמה שהיא טמאה ואינה צריכה עדות ואין אדם יכול להכחישה אם כן לעולם אימא כשהחזיקה עצמה לא תוכל לחזור אח"כ מאחר שאין אדם יכול להכחישה. נראה דכל זה אינו דהא אמרינן בסוטה (ב:) ובכתובות (כב:) כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, וה"ה לגבי נדה נמי מאחר שהאמינה לה התורה בין לענין טומאה בין לענין טהרה א"כ שפיר הפה שאסר הוא הפה שהתיר כמו גבי אשה א"א הייתי אני וגרושה אני, שצריכה עדים בשניהם דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואם כן ש"מ דנאמנת לענין איסור, וה"ה גבי נדה נמי. ואע"ג דשאני התם דאינה סותרת לגמרי דבריה הראשונים ומטעם זה אינה צריכה שם אמתלא אבל גבי נדה דסותרת דבריה ולכן צריכה אמתלא אימא לא מהני, מ"מ נראה דאין לחלק בזה. דבנתנה אמתלא אפילו סותרת דבריה נאמנת כמו במקום דאינה סותרת דבריה בלא נתינת אמתלא, ואדרבה עדיף טפי דהא הרבה פוסקים ס"ל דבלא נתינת אמתלא אינה נאמנת בההיא דאשת איש הייתי וגרושה אני אלא א"כ הוא בתוך כדי דבור אבל אחר כדי דבור לא, ובנתינת אמתלא מהימן אפילו אחר כך כמו שהזכירו הפוסקים הנ"ל. לכן נראה דאין לחלק בזה. ותו דהרי באומרת טמאה אני מהני אמתלא אע"ג דאינו יודע אם משקרת אם לא וה"ה לגבי הוחזקה נדה בשכנותיה דאין לחלק בזה. ועוד נראה דבנדון דידן אפילו הרמב"ן מודה דמהני לה נתינת אמתלא אע"ג דכתב דלא מהני היינו דוקא אמתלא דמהני לגבי טמאה אני דהיינו שתאמר שלא היה בה כת או שאר אמתלאות כאלו ומטעם שכתב ב"י דכולי האי לא הויא שטיא להחזיק עצמה נדה בין שכינותיה. אבל בכי האי גוונא דעיקר אמתלא תלויה באחרים (ולא היתה יכולה לעשות בענין אחר) בודאי אמרינן דמהני אמתלא כזו, וכמו שכתב הטור דלא גרע מאמרה טמאה אני בהדיא, דסברא היא בנותנת אמתלא מוכחת דמהני כמו שנתברר מראיות דלעיל: