שו"ת הריב"ש/תפ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אלקוליעא לרבי שם טוב חכם י"א
שאלת שביב מרע שכתב בצואתו בזה הלשון אני מניח שתהיה אשתי נזונת כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה עד כאן. נסתפק לך אם משמעות לשון זה שתהיה נזונת בין תבעה כתובתה בב"ד בין לא תבעה דלעולם לא תפסיד מזונות או נאמר משום דכ"ע לאו דינא גמירי השכיב מרע היה סבור שביד היורשים הוא לפרוע לה כתובתה ושתפסיד מזונותיה ולזה הניח שתהיה נזונת כל ימי מיגר אלמנותה ולא יוכלו היורשים לכופה על זה והאי דקאמר יתר על כתובתה ר"ל שלא יהיו נכללין המזונות בפרעון כתובתה אבל לעולם אם תבעה כתובתה בב"ד תפסיד המזונות דהא לא קאמר יתר על פרעון כתובתה וכיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לנו לדון ולבאר הלשון בענין זה. עוד נסתפק את"ל שלכך נתכוון שתהיה נזונת לעולם אף לאחר תביעת כתובתה מעשה ידיה למי אם הן שלה או של יורשים אחר שלא פירש שלא יזכו היורשים במעשה ידיה ע"כ תורף השאלה:
תשובה נראה שאין האלמנה מפסדת מזונות בתביעת כתובתה בב"ד ולא בשאר הדברים שמפסדת אותן כשאוכלת בתנאי ב"ד[1] ולא מפני שלשון כל ימי מיגר אלמנותה בעצמו יהיה משמעותו כאלו פי' בין תבעה בין לא תבעה שא"כ הכותב לאשתו בלשון הזה היה לנו לומר שלא תפסיד בתביעת כתובה שהרי תנאי שבממון הוא ואף כשלא כתב לה כן היה לנו לומר שלא תפסיד שהרי אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי כדתנן בפ' נערה שנתפתתה (נ"ב:) לא כתב לה את תהא יתבא בביתי וכו' ומתזנא מנכסאי כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי ב"ד ואמרינן נמי בכמה דוכתי דמזון האשה והבנות אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולא מפני שכיון שכתב לה ולא היה צריך דהא אכלה בתנאי ב"ד נאמר שלכך נתכוון שלא תפסידם בתביעת הכתובה שא"כ הכותב לאשתו תנאי זה ג"כ היה לנו לומר כן שהרי לא היה צריך לכתוב דאף אם לא כתב כמי שכתב דמי וכן בכל תנאי ב"ד היה לנו לומר כשכתב שלהוסיף אי זה דבר נתכוון שאם לא כן לא היה לו לכתוב דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי וכן הכותב לאשתו כתובה במקום שאין כותבין דסומכין על תנאי ב"ד נאמר שלהוסיף לה על תנאי ב"ד נתכוון אלא ודאי אין אומרים כן בתנאי ב"ד שהתקנה היא שיכתבו הכל אלא שעשו חזוק לדבריהם שאף אם לא נכתב שיהיה כמי שנכתב והכותב לא הוסיף ושאינו כותב לא גרע ואף בכותב וחוזר וכותב אין אנו אומרים לתוספת כתביה אא"כ הוסיף בפי' אבל אם לא הוסיף בפירוש כל שעבודין שוין אדרבה אמרינן בטל שני את הא' כדתנן בפ' הכותב (פ"ט:) שתי כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת ואמרי' עלה בגמרא איבעיא בהאי גביא איבעיא בהאי גביא נימא תהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר רב נחמן שני שטרות היוצאין ביום א' בטל שני את הראשון ושנינן ולא אתמר עלה אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה ה"נ בדאוסיף לה וכשאוסיף לה אז אין אומרים בטל שני את הראשון אלא אם רצה לגבות מזמן שטר ראשון גובה הסך המועט לבד כמו שכתוב בשטר ראשון והשני בטל ואם רצה לגבות הסך הגדול הכתוב בשני גובה מזמן שני והשטר הראשון בטל ואם לא הוסיף אז בטל שני את הראשון אא"כ ראשון במכר ושני במתנה דאמרינן דליפות כחו כתב ליה משום דינא דבר מצרא או ראשון במתנה ושני במכר דליפות כחו כתב ליה משום אחריות וכדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (מ"ד.) אבל הטעם בנדון זה מפני שאמר אני מניח שתהיה אשתי נזונת וכו' ולשון אני מניח בשכיב מרע כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שהוא לשון מתנה כמו יטול ויזכה יחזיק ויקנה דאמרינן בפ' מי שמת (קמ"ח:) דכלן לשון מתנה וכיון שזכה לה במתנת ש"מ כל יומי מיגר אלמנותה הנה זכתה במתנה זו והרי היא אוכלת מדין מתנה זו כל זמן אלמנותה ואף אם תבעה כתובתה בב"ד או נפרעת מכתובתה לא איבדה מזונותיה שהרי אינה אוכלת בתנאי ב"ד אלא מכח מתנת בעלה וא"א לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ולזה הזכיר הלשון בעצמו המוזכר בתנאי בית דין או קרוב לו דא"כ איך אמר לשון מתנה הרי לא נתן לה כלום אלא ודאי כיון שזכה לה בלשון מתנה הרי היא נזונת מכח המתנה אם תרצה ונפרעת מכתובתה ואינה מפסדת מזונות דמיא למאי דתניא בפרק יש נוחלין (קל"ח.) שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי בראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה בכתובתה ידה על העליונה רצתה נוטלתן רצתה נוטלת כתובתה וכתב הרשב"א ז"ל דאם לא אמר בראוי לה ולא בכתובתה ידה על העליונה ג"כ רצתה נוטלתן רצתה נוטלת כתובתה וכן בעל חוב אמר תנו מנה לפלוני בעל חובי ולא אמר בראוי לו ולא בחובו אמרי' נמי ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל חובו וכ"כ הרמב"ן ז"ל בנדון זה ג"כ כיון שנתן לה מזונות במתנה ויש לה מזונות בתנאי ב"ד ידה על העליונה רצתה משום תנאי ב"ד אוכלת רצתה משום מתנה אוכלת וכל שאוכלת משום מתנה הדבר ברור שלא הפסידה אותן בשביל תביעת הכתובה. ואם ישאל השואל הרי הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו דדוקא באומר תנו מנה לפלוני בעל חובי או לאשתי הוא דאמרינן רצה נוטלן רצה נוטל חובו אבל אם אמר בפירוש אני נותן במתנה מנה לאשתי או לפלוני בעל חובי נוטלן ונוטל חובו[2] וא"כ בנדון זה ג"כ כיון שאנו דנין לשון צואה זו שהיא מתנה נאמר דכל שלא תבעה כתובתה יהיו לה מזונות משני צדדין אחד משום תנאי כתובה ואחד משום מתנה זו ומשום דתרי כריסי לית לה נימא שיתן לה מצד אחד מזונות ומצד אחד דמי מזונות כדאמרי' בפ' הנושא (ק"א:) אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות י"ל דהתם הוא במי שחייב מעות ונותן מעות י"ל כיון שפירש שבמתנה נותן אין הראשונים בכלל אבל בנדון זה שהוא חייב כבר במזונותיה והמתנה היא המזונות ההם הרי הכל הוא על ענין אחד וי"ל שגם החיוב הראשון נכלל במתנה זו מדלא כתב לה שהוא נותן לה מזונות אלו מוסף על מזונות הראשונים כדאמרי' בפ' נערה (מ"ג:) דשתי כתובות אחת של מאתים ואחת של ש' דלא גביא חמש מאות מדלא כתב לה אוסיפית ליך תלת מאה אמאתן אע"פ שאם היו שטרי חוב גובה שניהם כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל והסכימו לדעתו כל האחרונים ז"ל הכא נמי איכא למימר הכי דמדלא כתב מוסף על המזונות הראשונים לית לה מזונות אלא מצד אחד שהראשונים נכללו באלו אלא שכתב לה מתנה ליפות כחה שלא תאכל בתנאי ב"ד כדי שלא תפסידם מחמת תביעת הכתובה כדאמרינן בשני שטרות על שדה אחת ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא. ועוד י"ל דבלשון צואה זו לא אמר בפירוש אני נותן לאשתי במתנה מזונית עד זמן פלוני שיהיה משמעות דבריו שכל מזונות הזמן ההוא יהיו מתנה אבל אמר שהוא נותן שתהיה נזונית כל הזמן ההוא ואפשר שנכלל בזה החיוב הראשון אלא שבזולת מתנה זו לא היתה נזונת כל הזמן ההוא במוחלט רק בתנאי שלא תתבע כתובתה ועתה הוסיף לתת במתנה שתאכל כל הזמן בלי תנאי ושיור ולזה אין לה מזונות משני צדדין אבל ידה על העליונה ואוכלת מכח המתנה אף לאחר תביעת כתובתה ועוד מסייע לאלמנה מה שכתוב גם כן בלשון הצואה יתר על כתובתה שנראה שרצה בזה שאע"פ שנוטלת כתובתה עדיין תהיה נזונת כל ימי מיגר אלמנותה שאם לומר שלא ישימו לה מזונותיה בחשבון כתובתה מה היה צריך לזה וכי עלה על דעת שיאמר לה צאי מזונותיך בכתובתיך ודמי למאי דאמרינן בשלהי פרק נערה (נ"ד:) במיחד שדה לאשתו למזונותיה דאי אמר למזונות ריבה לה מזונות וכתב הרמב"ם ז"ל שאם היה שכרו פחות ממזונות הראויות לה נוטלת השאר משאר נכסים ואם היה שכרו יותר מן הראוי לה נוטלת הכל ע"כ. וכתב רש"י ז"ל דאי לשעבדו למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדים לכך עד כאן. ומה שנסתפק אולי האי גברא לא גמיר דלאו כולי עלמא דינא גמירי והיה סבור שיוכלו לכופה לקבל פרעון כתובתה ולהפסידה מזונותיה ולזה צוה שתהיה נזונת כל הזמן אם תרצה כל שלא תהיה נפרעת מכתובתה ולא תתבענה בב"ד אין כאן ספק דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (קל"ח:) תנו מנה לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ומקשינן משום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל חובו דלמא בראוי לו בחובו קאמר ומשנינן הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי ה"נ לטפויי מילתא קא אתי ואם היה ממש בטענה זו איך אנו אומרין התם כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי נימא דהא. גברא לא גמיר והיה סבור שהמוכר את השדה מכר את הבור ואת הדות כדאמרינן בנותן שנותן את כלן ומשום הכי פירש חוץ מאלו ולאו לטפויי מילתא קא אתי משום דרך וכך נמי באומר תנו מנה לפלוני בעל חובי בראוי לו לא נימא שיטול את שניהם אלא ידו על העליונה ויטול אי זה שירצה לפי שזה היה סבור דאי לא קאמר בראוי לו אלא שאמר סתם שלא היה נוטל כי אם חובו כמו שאמרו כן באומר בחובו ומשו"ה אמר בראוי לו שיהי' ידו על העליונה אבל לא שיטול שניהם אלא ודאי האי טענה ליתא וליכא לספוקי בה כלל[3] וכ"ש בנדון זה שהוא דבר תמידי ומפורסם לכל שמנהג העולם כאנשי ירושלם כמו שמפורש בתוספתא (כתובות פ"ד ה"ו) שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלם וכן בירושלמי (כתובות פ"ד הי"ד) רבי אבהו אמר קסרין כיהודה ושאר ארצות כירושלם. ומה שאמרו משום דיד בעל השטר על התחתונה גם זה אינו דלא אמרינן הכי אלא בלשון מסופק שאפשר לדונו לצד זה או לצד זה ואין מתברר מתוך השטר למה נתכוון ואפשר זה כמו זה ובכל ענין השטר נשאר בחזקו כי ההיא דמסכת מנחות (ק"ח:) בית בבתי אני מוכר לך מראהו גרוע נפל מראהו נפל עבד בעבדי אני מוכר לך מראהו קטן מת מראהו מת וכגון ההיא דפרק בית כור (ק"ז:) חצי שדה אני מוכר לך דאמרינן עלה בגמרא לוקח נוטל כחוש וכגון ההיא דפרק גט פשוט (קע"ג.) אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע הקטן אינו פרוע ובכל הני אמרינן עליהו בדוכתיהו דטעמא משום דיד בעל השטר על התחתונה ובכגון ההיא דתנן התם בפרק גט פשוט (קס"ה:) כתב לו זוזין מאה דאינון סלעים עשרין אין לו אלא עשרין זוזין ק' דאילון סלעין תלתין אין לו אלא מנה וכגון נמי ההיא דתניא בברייתא בפרקא בתרא דכתובות (ק"י:) כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו וטובא נמי דכותיהו בתלמודא ובכלן השטר עדיין בחזוקו לאותו דבר קטן אבל לבטל השטר מעקרו כמו בנדון זה שאם היה כמו שאומרים שהיתה המתנה בטלה אין אומרים בזה יד בעל השטר על התחתונה וראיה לדבר דתניא בפ' גט פשוט (קע"א.) שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין אומרים מוקדם הוא ופסול לפי שלעולם מעמידין השטר בחזקת כשר ואין פוסלין אותו בנדון זה ג"כ מעמידין המתנה בחזקתה ואין מבטלין אותה ואמרי' נמי בפ"ק דע"ז (ו'.) ההוא שטרא דהוה כתיב בה שית שנין יתירתא סבור רבנן קמי דרב אשי למימר האי שטרא מאוחר הוא ועד דמטי זמניה לא טריף אמר להו רב אשי האי ספרא דוקנא כתביה ושית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן איהו חשיב להו הנה שכדי שלא נגרע כח השטר לומר שהוא מאוחר אנו תולין שהסופר מנה שלא כדרך שאר הסופרים כ"ש בנדון זה שהיינו מבטלין השטר לגמרי[4] וכי תימא התם הוא לפי שאין דרך העולם לגרע שעבוד שטרם באחור זמנו של שטר ה"נ שאין דרך אדם וכ"ש שכיב מרע להוציא דבריו לבטלה ואומר שנותן והוא אינו נותן כלום ולעולם אין מפרשים לשון השטר במה שאין רגילות לעשו' כדאמרי' בפ' גט פשוט (קסו:) ההוא שטרא דהוה כתיב בה שית מאה וזוזא שלחה רב שרביא קמיה דאביי שית מאה אסתירי וזוזא או ו' מאה זוזי וזוזא או שית מאה פריטי וזוזא א"ל דל פריטי מהכא פריטי בשטרא לא כתבי אינשי אסוכי מסכי להו ומשוו להו זוזי וכו' הנה מבואר שאע"פ שהלשון הוא בסתם אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה במה שאין דרך לעשות כן כ"ש בנדון זה לפרש לשון השטר בפירוש זר ונבטל השטר בכללו שאין לעשות כן בשום פנים ולכן הדין עם האלמנה ואוכלת מכח מתנת בעלה ואף לאחר תביעת כתובתה בב"ד[5]:
ולענין הספק השני אם מעשה ידיה ליתומים כיון שנזונת מנכסיהם נראה ג"כ שהדין עם האלמנה דכיון שאוכלת מכח מתנת בעלה ולא בתקנת חכמים הנה אין מעשה ידיה ליתומים שהרי מעשה ידיה משום מזונות ומזונות עיקר ומעשה ידיה משום איבה כדאיתא בפרק אע"פ (נ"ח:) דמשום האי טעמא אמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה וקיי"ל כוותיה כדאפסיק הלכתא בהדיא בפ' שני דייני גזרות (ק"ז:) וכיון דמזוני עיקר כל שנסתלקה תקנת מזונות נסתלקה תקנת מעשה ידיה ואם בשביל מתנת בעלה אינה חייבת להן במעשה ידיה שהרי אפילו לבעלה לא היתה חייבת בענין זה הגע עצמך האיש שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אחר כן רצה הוא לתת לה במתנה ונתחייב לה הוא במזונותיה הנאמר שנתחייב היא ג"כ לו במעשה ידיה הא ודאי לא שהרי אינה אוכלת בתקנת חכמים אלא מן הדין מכח המתנה ובהא ליכא למימר מעשה ידיה שלו משום איבה דליתיה להאי טעמא אנא כשאוכלת מן התקנה ולא מן הדין[6] אבל כשאוכלת מן הדין שרצה ליתן לה במתנה ליכא למימר בה משום איבה וליכא תקנה בהא מלתא כלל אלא הרי היא בזה כאשה אחרת דעלמא וכמו הפוסק עם אשתו לזון את בתה חמש שנים שאין מעשי ידי הבת שלו כדאמרינן התם במתני' בפרק הנושא (ק"א:) נשאת יתר עליו הבעל שהוא חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ובודאי כיון שנשאת והבעל חייב במזונותיה מעשה ידיה לבעל ואעפ"כ הם מעלין לה מזונות. וכן מפורש בתוספתא (כתובות פ"י ה"ג) כתב לזון בן אשתו ובת אשתו לא יאמר להן צאו ועשו מלאכה ואני זן אתכם אלא הם יושבין והוא מעלה להן מזונות[7] בנדון זה ג"כ כיון שאוכלת מכח המתנה ולא בתנאי ב"ד מעשה ידיה שלה זהו מה שנ"ל בזה ואתה תבחר ולא אני ושבת וראית בין טעם בריא ובין טעם רזה כי איש חכם אתה עדיף מנביא וחוזה עוקר הרים וטוחנן זה בזה על יושר לבך אמריך ודבריך במשפט תכלכל ואם יש במה שכתבתי סברא אולי נטתה מדרך השכל בחרוצות שכנך תדוקנה ותדושנה אדוש ואת אשר תבחר בו הוא הקדוש. נאום דורש שנומך וטובתך לעולם אם תדרשנו ימצא לך סתר פנים לא ישים ואין כל דבר נעלם נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ב"י אה"ע סי' צ"ג (ד' קל"ז ע"ב) כתב הריב"ש. שו"ע שם ס"ו וע"ש בח"מ סקט"ז ובב"ש סקי"ד
- ↑ ב"י ח"מ סי' רנ"ג סעט"ו. רמ"א שם ס"ח
- ↑ עי' בקהלת יעקב (אלגזי) במדת חכמים אות א' ועי' בשו"ת פרח מט"א ח"א ס"כ
- ↑ עי' לעיל (סי' שמ"ה ותי"ג) וש"נ
- ↑ עי' בק"י (אלגזי) במע"ל לשון בנ"א ח"ג אות צ' סי' תקנ"ז מ"ש להקשות מסי' קס"ח
- ↑ ב"י אה"ע סס"פ שו"ע שם סי"ח וע"ש בח"מ סק"ל ובב"ש סקכ"ד
- ↑ ב"י שם סי' קי"ד בד"ה ואשה. שו"ע שם סע"ב