שו"ת הריב"ש/תעט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
נשאלתי על אודות קדושי קטנה נתנו באשכנז והעדים המעידים זה אומר בכה וזה בכה כמו שכתוב בטופס קבלת העדויות ההם ולא באר השואל במה נפל הספק:
תשובה ראיתי עדויות העדים הכשרים שהעידו על עניני קדושי הקטנה והם ד' ר' יהודה ור' אברליף והר' יעקלין ור' יוסף כי כל האחרים שהעידו בזה הם או בעלי דבר או קרובים או נשים או שהעידו מפי נשים ולזה אין עדותם מעלה ומוריד ונשארו ארבע הנזכרים אשר צריך להתבונן ולהשכיל בעדותם ועם היות שנראה מתוך הקבלת עדות שהשנים לבד הוזמנו לעדות ולא אחרים אין חשש בזה דעדי קדושין אין צריך להזמינם ולומר להם אתם עדי כדאמרינן בפ' האיש מקדש (מ"ג.) אלא מעתה קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי ה"נ דלא הוי קדושי וא"כ אף כשהוזמנו שנים לעדות יכולין להעיד אף אותם שלא הוזמנו[1] ולזה יש לעיין בעדות כל הד' הנז' אם הם מעידים על קדושין גמורים ואם עדותן מכוונת או אם יש אי זו הכחשה בעדותן שבעבורם תתבטל עדותן ומעתה אני אומר שלפי עדות ר' אברליף והר' יעקלין הקטנה מקודשת גמורה שהרי עדות שניהם מכוונת שהחתן נתן הטבעת לסרבל אבי הכלה ואמר לו בשעת נתינה הרי בתך דעקלין מקודשת וכו' ותנן (בגיטין ע"ג.) לתוך חיקה לתוך קלתה הרי זו מגורשת וכן לפי עדות רבי יהודה ור' יוסף שהעידו שנתן החתן הטבעת ליד הכלה ולא הושיט האב אצבע הכלה ואמר הרי בתך מקודשת לי וכו' נראה שגם אלה שניהם מעידים בקדושין שהרי אע"פ שלא הושיט האב אצבע הכלה מ"מ כיון שהיה שם סמוך לכלה כמו שנראה מעדותם והזמין שם בתו לקדושין מסתמא על דעת לקבל היא הקדושין[2] דאל"כ מאי בעי' התם וא"כ ה"ל כנתקדשה מדעתו וכאומר לה צאי וקבלי קדושיך דומי' דהושטת אצבע דמידי הושטת אצבע כתיבא אלא שאמרו התוספות דהושטת אצבע גרידא הוי כאומר קבלי קדושיך דומיא דמסירת מפתח דהוי כאומר חזק וקני וכל שכן שאם הושיב הכלה באפריון והזמין הקהל לבא לקדושי בתו ועמד בסמוך לה והחתן א"ל הרי בתך דעקלין מקודשת לי והיא קבלה הקדושין בפניו כאשר הזמינה לזה דדי בכך[3] דומיא דמאי דאמרי' ביבמות פרק חרש (קי"ד.) בקטן העושה על דעת אביו דחייב להפרישו אפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו דכיון דעושה על דעת אביו הוי כמאכילו בידים ופרש"י ז"ל שם בקטן העושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד לו עליו דהוה כאלו מצוהו לעשות ע"כ. כל שכן בנדון זה שהזמינה והכינה הוא לכך ועומד שם בשעת קבלתה הקדושין ושתק ויצאו משם כלם לדעת שנתקדשה קדושין גמורים דהוי כמתקדשת מדעת אביה דאמרינן בפ"ק דקדושין (ט'.) בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה ואע"ג דבנתקדשה שלא לדעת אביה איכא פלוגתא בפ' האיש מקדש (מ"ד:) אי חוששין שמא נתרצה האב ופסקו הפוסקים ז"ל כרבינא דהוא בתרא דלית ליה דרב ושמואל ולא חייש שמא נתרצה האב התם הוא שהאב במדינת הים בשעת הקדושין או אם הוא כאן לא היה שם בשעת הקדושין ולא נתקדשה בפניו זה נקרא שלא לדעת כמו שפרש"י ז"ל שם קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע ע"כ וכן נמי בההיא דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן דאמר רב הונא (שם מ"ה:) אינה אוכלת דכיון דאיתיה האי דשתיק מרתח רתח בכה"ג נמי היא שאביה היה בעיר והיא נשאת שלא בידיעתו ולא טרח בנשואיה להורות שחפץ בהם ולא נמצא בחופתה ובזה כשהוא בעיר ונשאת שלא מדעתו אע"ג שכששומע שותק ואינו צווח איכא למימ' האי דשתיק מרתח רתח אבל בקדושין אלו היה האב נמצא ועומד סמוך לבתו והזמינה שם לקבל קדושין הדבר ברור דלדעת אביה מקרי וא"כ אף לפי עדות רבי יהודה ור' יוסף הרי היא מקודשת ואם מפני עדות רבי יוסף שאמר לכלה הרי בתך מקודשת לי ולא אמר לה הרי את אין בכך כלום שכיון שהקדושין חלין מכח אביה ומטעמו מקבלת אותם הרי הוא כאלו מדבר עם אביה ואע"פ שעל ידי עצמה היא מתקדשת מהני לשון הרי בתך כדאמרינן בההיא דפ"ק דקדושין (ט'.) הרי בתך מקודשת לי בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו אלא שהמפרשים ז"ל כתבו דע"י עצמה מהני נמי לישנא דהרי את ומיהו לישנא דהרי בתך לכולי עלמא מהני אף ע"י עצמה[4] וכ"ש בנדון זה שהיה האב באותו מעמד סמוך לכלה שאפשר לומר שעם האב הוא מדבר אלא שהעד מפני שראה שנתן הטבעת לכלה חשב בלבו שידבר עמה ואין צריך לומר לפי עדות רבי יהודה שלא הזכיר בעדותו שאמר דברים אלו לכלה רק שאמר בשעת נתינה הרי בתך וכו' ולפי לשון עדותו כיון שהאב היה שם ואמר הרי בתך דעקלין וכו' נראה שלאב היה אומר כן ואחרי ששתי כתי העדים תרווייהו באשת איש קא מסהדי אע"פ שיש קצת הכחשה ביניהם שהכת האחת אומרת שנתן הטבעת לתוך סרבל האב והכת האחרת אומרת ליד הקטנה מ"מ כיון שכלם שוין שהקטנה מקודשת על כרחין מקודשת היא[5] כדאמר רשב"א בפרק זה בורר (ל"א.) לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שכת אחת אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שבש"א נחלקה עדותן ובה"א יש בכלל מאתים מנה וקיי"ל כר"ש ב"א והכא נמי בכלל דברי שתי הכתות יש שנתקדשה הקטנה וליכא למימר דרשב"א דוקא נקט בשתי כתי עדים כגון מנה ומאתים ומשום דיש בכלל מאתים מנה ולזה אין הכת האומרת מאתים מכחשת המנה הא ליכא למימר דודאי רשב"א לא נקט האי לישנא ברישא אלא משום דבכת אחת דפליגי ב"ש וב"ה [הוי טעמא דב"ה] דמצטרפי משום דיש בכלל מאתים מנה ולא נחלקה עדותן ומש"ה קאמר רשב"א דבשתי כיתי עדים מודו ב"ש לב"ה ומיהו אפילו יש הכחשה גמורה ביניהם נמי הכי הוא דבמה שהן שוין יש לדון על פי עדותן דעל כרחין אחת משתי הכתות כשרה היא שאין להחזיק הכת האחת במוכחשת אם לא נחזיק הכת האחרת בכשרה ואפילו לרב חסדא דאמר בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי זהו להחזיק שתי הכתות בספק פסול במה שתעיד כל כת וכת בפני עצמה דומיא דההיא דפרק חזקת (ל"א.) דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכליה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דאליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה וכן לרבא אפילו אליבא דרב הונא משום טעמא דאמרינן בגמרא דע"כ לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא משום דעדות מוכחשת היא זו כיון שהכת האחת לבדה מעידה שהיא דאבהתיה וגם היא בספק פסול אבל במה ששתי הכתות שוין אפילו באותה עדות ע"כ יש לדון בעדותן דממה נפשך הכת האחת כשרה היא וכ"ש לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה וקיי"ל כותיה וקיי"ל נמי כרב נחמן דאפי' באותה עדות נמי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתא דנהי דאיתכחש באכילתה באבהתא לא איתכחש וזה מבואר:
בענין הסבלונות אם יש לחוש להן בקדושין אם לאו אע"פ שלפי מש"כ אין צריך לדבר בזה כלל בנדון זה שהרי מקודשת גמורה היא בלעדי הסבלונות מחמת הקדושין עצמן עכ"ז להתלמד אני אומר שלפי דעת רש"י ז"ל (בקדושין נ': בד"ה חוששין) שחשש סבלונות הוא שמא הם עצמן נתנו בתורת קדושין ואע"פ שלא פירש מהני כגון ששדך דהוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פי' דקיי"ל (שם ו'.) כרבי יוסי דאמר דיו דבודאי בלא שידך ליכא למימר שכל השולח מתנה לפנויה נחוש לקדושין אבל בשידך חיישינן לשם קדושין שלחם כיון דהויא אתרא דכולהו או רובא מקדשי והדר מסבלי לפי גרסת קצת הספרים ולדבריו ז"ל בנדון זה ששליח הסבלונות הנעשה עד אומר שאבי החתן נתן לו הסבלונות ולא החתן אין לחוש לסבלונות אלו שיהיו הן עצמם קדושין שהרי אפילו אמר האב בפירוש שהוא נותן בתורת קדושי בנו אין חוששין להם דקיי"ל כרבינא דלא חיישינן דלמא שליח שוייה ולא דלמא ארצויי ארצי קמיה כדאיתא בפרק האיש מקדש (מ"ה.) בעובדא דהנהו בתרי דהוו שתי חמרא תותי ציפי דבבל ואע"פ שהשליח אמר לכלה זה שלח לך החתן אין בכך כלום[6] שהרי הוא עצמו מעיד שלא נתנם לו החתן ולא שלחו אבל לדעת הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שאין חשש הסבלונות מחמת עצמן אלא שהם ראיה שקדמו להם קדושין אפשר שאף אם לא נתנם החתן בעצמו לשליח הם ראיה שכבר קדמו להם קדושין אלא שבנדון זה מטעם אחר אין לחוש לסבלונות לכ"ע שאם הסבלונות קדמו לאלו הקדושין שנעשו בפומבי הנה נראה שאין לחוש לסבלונות לא מחמת עצמן ולא מחמת הוראה שקדמו להם קדושין למר כדאית ליה לפי שכיון שחזרו וקדשו הרי גלו שלא נתקדשה קודם לכן ואם הקדושין האלו קדמו לסבלונות הדבר ברור שאין הסבלונות כלום שמחמת קדושין הראשונים שלח כדתנן בהדיא במתני' בפ' האיש מקדש (נ'.). עוד נראה מן העדות השני שהעיד רבי יהודה שהכלה היתה עומדת אחר הקדושין בבית החתן ואני לא אבין מתוך עדותו אם היתה שם בתורת נשואין אם לאו כי אם נשאת אפילו שלא לדעת האב הרי נשואיה נשואין גמורין [אף אם נחשוב הקדושין הראשונים שהיו שלא לדעת] דקיי"ל (מ"ה:) כרב הונא דאמר נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן דאוכלת בתרומה וכדפריש רבא דהוא בתדא טעמיה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב דהשתא ודאי אם איתא דלא ניחא ליה מצווח הוה צווח דכולי האי לא הוה שתיק וליכא למימר בהא מרתח רתח וכ"ש אם נשואיה לדעת האב דודאי הוכיח סופו שנתרצה בקדושין הראשונים אף אם נאמר שהיו מתחלה שלא לדעתו וכל שנודע שנתרצה בהם ודאי מקודשת דע"כ לא פליגי בגמרא (שם) בנתקדשה שלא לדעת אביה אלא בשלא ידענו אם נתרצה אם לאו אי חוששין שמא נתרצה ובהא קיי"ל כרבינא דאין חוששין אבל אם ידענו שנתרצה ודאי הוה קדושין וכ"כ הרמ"ה ז"ל דכל שידענו שנתרצה בשעת שמיעה הוו קדושין אפילו בלא שידך ואפי' לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קדושין אלא שאם מיחה בפי' אז לא הוו קדושין אפילו נתרצה אחר כך וזהו הדרך הנכון בזה שהסכימו בו גדולי האחרונים והרא"ש ז"ל שלא כדעת הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל שסוברים דאף אם ידענו שנתרצה אינה מקודשת[7] ה"נ בנדון זה אף אם נאמר שנתקדשה שלא לדעת ונאמר ג"כ דמאי דשתיק מרתח רתח כדאמרינן בנשואין היינו לומר דחיישינן דלמא האי דשתיק מרתח רתח לחוש שלא תאכל בתרומה כיון שלא נתרצה בפי' אבל מ"מ אין זה כצווח ממש אלא אם נתרצה אחר כן נאמר שהוכיח סופו דלא רתח אלא מאי דשתיק משום דמינח ניחא ליה וכן משמע מההיא דנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן דמסתמא כשנתקדשה כיון שהיה כאן שמע ושתק ואעפ"כ כשנשאת אחר כן שלא לדעת כיון שנעשית בה מעשה יתומה בחיי האב אמרינן דהאי דשתק משום דניחא ליה דאי לא מצווח הוה צווח השתא דכולי האי לא הוה שתיק וכיון דהשתא ניחא ליה הוכיח סופו על תחלתו דמאי דשתק מתחלה בקדושין לאו משום דרתח ואע"ג דאיכא לדחויי דההיא דנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת מיירי כגון שלא שמע הקדושין מתחלה עד שנשאת ואז שמע הקדושין והנשואין יחד מ"מ לא משמע הכי שבכל הזמן שיש מן הסתם בין קדושין לנשואין דהיינו י"ב חדש שנותנים לבתולה לפרנס את עצמה לא שמע והיה כאן דאי הכי הוה להו לפרושי בגמרא בהדיא. ולפי זה בנדון זה אף אם נאמר שהקדושין היו שלא לדעת כיון שנשאת אח"כ בין לדעת בין שלא לדעת כיון שלא צווח בפי' לא בקדושין ולא בנשואין הרי נתרצה והוכיח סופו על תחלתו והוה קדושין אבל אם לא נשאת אם לא ידענו שנתרצה בפי' אין הקדושין קדושין אם נחשיב אותם כקדושין שלא לדעת מפני עדות הכת האחת אלא שעדיין היא בספק מפני הכת האחרת האומרת שאביה קבל קדושין גמורים והו"ל כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ואיכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל אי קיי"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמי' אתתא אחזקה או לא כמו שכתבו המפרשים ז"ל בפ' ד' אחין ביבמות (ל"א.) ובפרק האומר בקדושין (ס"ו.) בעובדא דינאי ולדברי כלם מחמירין בה מדרבנן אף אם אינה בספק גמור ולא קיימא באשם תלוי. ועוד חזרתי ועיינתי בעדות הבעלי דבר וראיתי עדות אבי הכלה האומר שהחתן נתן לו הטבעת ואמר לו הרי בתך דעקלין מקודשת לי וכו' וכיון שהוא אומר כן אין ספק שהוא נאמן לאסרה כיון שהיא קטנה דרחמנא הימניה מדכתיב את בתי נתתי וכו' כדאיתא בפ' האומר בקידושין (ס"ד.) ואע"פ שאינו נאמן למכות ולעונשין ואין סוקלין על ידו כמסקנא דהתם אבל לאסורא רחמנא הימניה כל זה כתבתי להגדיל תורה ולהאדיר אבל כבר כתבתי למעלה שנראה לי ברור שאף לדברי הכת השניה קדושין לדעת הוו ומקודשת:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ב"י אה"ע סי' מ"ג בד"ה כתב הריב"ש. רמ"א שם סע"ד
- ↑ ב"י שם סי' ל"ז (ד' ס"ה ע"ב) בסד"ה ומ"ש
- ↑ ד"מ שם אות ה'. רע"א שם ס"ז
- ↑ ד"מ ורמ"א שם וע"ש בח"מ סקי"א ובב"ש סק"י
- ↑ ב"י שם סי' מ"ב בד"ה וכתב עוד
- ↑ ב"י שם סי' מ"ה בד"ה וכתב עוד ועי' בא"מ שם סק"א
- ↑ ב"י שם סי' ל"ז בסד"ה קטנה. שו"ע שם סעי"א וע"ש ברמ"א ובב"ש ס"ק כ"א