שו"ת הריב"ש/תעח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הריב"שTriangleArrow-Left.png תעח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


למוקדמי קהל בלנסיאה יצ"ו

שנים כרובים זהב טהור הנה אלה מרחוק יבאו וממקום קדוש מקום ספיר דמות כסא כבוד מרום עיר הצדק מלאתי משפט שרתי במדינות העם היושב בה נשואים מני רחם ובטרם יוצרו מבטן לשמים הוקדשו הלא המה סגולת יחידים אל דבר ה' חרדים העומדים לשרת בקדש על הארץ יעמודו וראשם מגיע לשמימה וכמלאכי אלהים עולים שם ירעה רועה דעה והשכל צאן קדשים כרועה עדרו ושם ירבץ מרביץ תורה מורה דעה מבין שמועה המשלח מעיינות חכמתו על פני חוצות המהלך על כנפי רוח דעת ויראת ה' היא אוצרו ומי אנכי ומי ביתי כי הביאוני עד הלום להזכיר עוני להתפש ואנכי תולעת נבער מדעת ולא בינת אדם לי היעלה שועל ופרץ בין אריות גברו אם נמלה בכנפיה תעלה אבר כנשרים שה אובד תועה בשדה איך יתחרה את הסוסים צבי שבור ונדכה איך ירוץ גדוד ידלג שור איל פסח איך יזנק מן הבשן לבנון ושריון כמו בן ראמים אימי' אפונה מה אעשה באחריתה תגלה חרפתי בקהל רב בעם עצום תראה חסרוני ודבתי לא תשוב ואם בדרך אחד אצא אנוס בשבעה והייתי רק זוועה ואם אחריש אתאפק נאלמתי דומיה והיתה לי לחכמה ונקיתי מפשע רב ומה אעשה כי יקומו אלי שרי צבאות בראש העם הופיע מרבבות קדש וכי יפקדו עלי מה אשיבם ומצותם ראשונה מרה מריתי הלא אחת מקולם חוצב להבות אש פן ישרפוני בהבל פיהם ומהמונם אענה פן בחמת כחם יריצו את גלגלתי וחייבו את ראשי אמרתי הלא טוב לי אמנה לבלתי סור מן המצוה ואל בינתם אשען אבטח כי יגיח ירדן המוסר והענוה אל פיהם ואם יחסדני שומע ידין אותי לכף חובה המה יצדיקוני בדברם וענתה בי צדקתם יחופפו עלי באברת חסידותם להגיד לאדם יושרי ומעתה אפלה נא ביד ה' יהיה עם פי וזכותם וזכות אבותם תסייעני דרך תבונות להודיעני רבותי נגידי ושועי שאלתם את עבדכם וזה נוסח שאלתכם אות באות למען תדעו כי עמדתי על כל עניניה:

ילמדנו רבינו רוח אפינו משיח צדקינו שמעון מת בלא בנים והניח אלמנתו ושמה רחל והניח שני אחים לוי ונפתלי ואחרי מות שמעון מת לוי אחיו ונשארה רחל זקוקה לנפתלי ובעודה זקוקה חלה את חליו אשר מת בו ראובן אבי שמעון ולוי הנזכר ובטרם מות ראובן הנזכר צוה מחמת מיתה בגופן של כותים והניח מנכסיו לרחל כלתו הנזכרת ה' אלף בלא שום תנאי ושיור וזה לשונו אני נותן ומניח מנכסי לרחל אלמנת בני שמעון חמשה אלפים דינרין ע"כ. עוד כתוב באותה צואה הנזכרת שכל מי שיערער כנגד ההנחה הנזכרת שהניח לרחל הנזכרת יפסיד כל מה שהניח לו ראובן הנזכר בצואתו הנזכרת ויהיה לעניי העיר הזאת ע"כ ואחרי זאת הניח מנכסיו הרבה לאשר ישר בעיניו ובסוף הצואה הנזכרת של ראובן הנזכר אמר ז"ל אני רוצה שההנחה שהנחתי לרחל מהה' אלפים מנכסי בני לוי הנזכר שההנחה הנזכרת תפרע תחלה והנז' מנכסי בני לוי יקנו מהם שנשאל"ש ע"כ. עוד כתוב בצואה הנזכרת ואמנם כשתהיה פרועה הנחת רחל כלתי הנזכרת מהה' אלפים הנזכר יתחייב זבולון אבי רחל הנזכר להחזיר לבני נפתלי שטרי הנדוניא והחוב של שמעון בני ע"כ בצואה הנזכרת ותוך חמשה ימים שעשה ראובן הנזכר הצואה הנזכרת והוא עדיין בחליו הנז' עשה כמין קיום לצואתו הנז' נקרא בלשון כותים קודיסי"ל אלא שהוסיף דברים כרצונו בקודיסי"ל הנזכר ונעשה בגופן של כותים אמר בקודיסי"ל הנזכר ראובן הנז' זה לשונו לפי שאני ראובן עשיתי צואתי ביד פלוני וכו' ועתה אני מקיים כל אותה הצואה הנז' האמנם עתה אני רוצה להוסיף על עניני אותה צואה הנזכרת ואני רוצה שכל נכסי בני שמעון ולוי הנזכרים שמתו ערירים ישארו לנפתלי בני הנז' זולת ההנחות שהנחתי לו בצואתי הנזכר אלא שיהיה מחוייב נפתלי בני יורש הנז' לפרוע לרחל יבמתו אלמנת בני שמעון הנז' בעד כתובתה ובעד כל זכיות ותביעות שיש לה בנכסי בעלה שמעון הנז' ולוי ניסה בני הנז' ה' אלפים דינרים עכ"ל ואחרי כל זאת מת ראובן הנז' מאותו החולי הנז' ונפתלי הנז' נתעקש מאד מלפטור את רחל ובכמה תחנונים נתרצה ופטר אותה כדת משה וישראל ורחל עדיין לא נפרעה מכתובתה הנז' שהיה לה על נכסי בעלה שמעון הנז' ולא מההנחות שעשו לה שמעון בעלה הנז' ולוי ניסה הנז' אשר נודע אלינו סך ההנחות האלו בברור אחרי בן נתן נפתלי היורש הנז' לרחל הנזכרת הה' אלפים הנז' ועשתה לו שובר בגופן של כותים וזה לשונו אנכי רחל מודה באמת לך נפתלי כמו יורש ראובן ושמעון ולוי שפרעת אותי כרצוני כל אותן ה' אלפים שהניח לי ראובן חמי בצואתו האחרונה ובקונדסי"ל בעד הדברים הנזכרים בהן עד כאן. אחר כן לאחר שלשה חדשים שעשתה רחל הנזכרת לנפתלי הנז' עשתה לו מחילה כללית בגופן שלנו וזה לשונה אנכי רחל מודה בפניכם עדים וכו' וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וכו' שנטלתי וקבלתי מנפתלי כל אותן אלף דינרין שכתב לי בשטר כתובתי שמעון בעלי בשעה שנשאני וכו' וגם נטלתי וקבלתי ממנו כל מה שהניח לי ראובן חמי בצואתו וכו' וגם נטלתי וקבלתי כל מה שהניחו לי בעלי שמעון ולוי גיסי בצואתם הכל קבלתי משלם וכו' מוסף על הודאה זו אנכי מוחלת לו מחילה גמורה וכו' הן מחמת כתובתי ומתנה לחוד ותוספת ונדוניא שלי הן מחמת עזבון שעשו לי ראובן חמי ושמעון בעלי ולוי גיסי בצואתם הן בשטר הן על פה הן מחמת שום צד וענין אחר בעולם וכו' הכל אנכי מוחלת לו מחילה גמורה וכו' מכל דין ותביעות וכו' מחילה גמורה כשאר תורף מחילות. ואחר כל כל זה חיה נפתלי חמש עשרה שנה ויותר מהמה וגם רחל הנזכרת נשאת מיד ליעקב ולא תבע נפתלי דבר בכל הט"ו שנה הנזכר' מרחל ולא מיעקב בעלה כי נפתלי הוא היודע אמתת הדבר כאשר הראה אדונינו ואחר כן זה ט"ו שנה מת נפתלי והניח בן ושמו חצרון ואחרי שלש שנים מתה רחל ע"פ יעקב בעלה הנז' והניחה שני בנים יוסף ובנימין ועכשיו בא חצרון הנז' לתבוע את בני רחל הנזכרים ואמר כי ראובן הניח לרחל הנזכרת בקודיסי"ל שלו הנז' ה' אלפים דינרין בעד כתובתה ובעד בל זכיות ותביעות שהיו לה על נכסי שמעון בעלה ולוי גיסה הנזכרים וכבר קבלה אותם רחל הנזכרת ככתוב בשובר הראשון העשוי בגופן של כותים הנז' ואחר כן לאחר שלשה חדשים עשתה רחל מחילה כללית לנפתלי בגופן שלנו ככתוב למעלה והודית רחל הנזכרת באותה מחילה שנטלה וקבלה מנפתלי אלף דינרין מכתובתה הנה נראה שקבלה רחל חמש אלף של הנחת ראובן ככתוב בשובר הראשון הנז' וקבלה רחל הנזכרת אחרי כן אלף מכתובתה ככתוב במחילה הכוללת הנזכרת וראובן רצה וצוה בקונדיסי"ל שלו הנז' שיהא נכלל סך כתובתה בהנחת החמש אלף שהניח לה בקונדיסי"ל שלו וא"כ יתחייבו יורשי רחל הנז' להחזיר לחצרון האלף דינרים של כתובת רחל הנזכרת שקבלה אותן שלא כדין כי טוען חצרון בטענת שמא אביו נפתלי טעה לפרוע שתי פעמים לרחל כי אחרי שפרע לה ההנחה של הה' אלף שהיה בה נכלל סך דכתובה פרע לה האלף של כתובה שלא כדין וחייבים יוסף ובנימין להחזיר לחצרון מה שקבלה אמם רחל הנזכרת שלא כדין והם האלף דינרים של הכתובה כי טוען חצרון שהוא מוצא שני שוברים מחוב אחד ממתנה הנז' ר"ל ששובר הראשון והמחילה הכללית הנזכרת ושתי שוברים מחוב א' יוכיחו שנפרע החוב שתי פעמים גם אם ימצאו מאה שוברין מחוב אחד מאה פעמים נפרע החוב ע"כ תורף תביעת חצרון בן נפתלי מיוסף ובנימין בני רחל אמם נ"ע וידע אדונינו כי רחל במותה לא הניחה נכסים רק שטר מתנה לחוד שהיה לה על נכסי יעקב בעלה הנז' והיא נתנה אותו כהוגן ליוסף ובנימן בניה ולא הודע אלינו אם נגבית עדיין מתנה זו אם לא וחצרון תובע תביעתו ממתנה לחוד זו שניתנה ליוסף ובנימין ועוד טוען חצרון כי הוא מצא שטר אחד עשוי בגופן של כותים שיוסף ובנימין היו מזכירין עצמן בו יורשי רחל וא"כ אפילו שלא ירשו ממנה דבר הואיל והזכירו עצמן יורשי רחל לסבת מה הם מחויבין לפרוע מה שחייבת רחל אמם ע"כ תביעת חצרון הנזכר. ואלה טענות יוסף ובנימין בקצרה להציל נפשם בדין מתביעת הצדון הנז' ראשונה שלא קבלה רחל לעולם אלא הה' אלפים של הנחת ראובן בקונדיסי"ל ומה שהודת בשובר שני ר"ל במחילה הכללית שקבלה אלף של כתובתה לא שקבלה אותן הלילה בזמן עשותה השובר השני ר"ל במחילה הכללית אלא כונתה שנפרעה מהמחויב לה ולמה שקבלה בזמן עשותה השובר הראשון נתכונה שהרי עשתה ג"כ הודאה מכל ההנחות שעשו לה שמעון ולוי ולפי שהוצרכה להודות על הנחות אלו של תוספת זו נכתב השובר שני ר"ל להודות שקבלה הנחת שמעון ולוי הודת ג"כ על הכתובה שקבלה לשעבר ועוד כי לפי שלא פירשה בברור בשובר הראשון שקבלה כתובתה באה עכשיו לפרש ואמרה נטלתי וקבלתי וזה מורה לשעבר לא נודע מתי קבלה ואני אומר שקבלה בזמן השובר הראשון כי מי שיודה כמה פעמים שנפרע מהמחויב לו לבל ישכן באהלו עולה לא יוכיח שנפרע כמנין הודאותיו שאפשר שאמר לוה למלוה אבד שוברי כתוב לי אחר ועל השנות השוברין מחוב אחד לא יוכיחו שתי פרעונות כי הוא אינו מודה אלא שקבל המחוייב לו ולהוציא בית דין ממון על כך זה ודאי אינו ונראה ג"כ שהשובר השני לא בא אלא למחילה בעלמא כי מפני שרצתה רחל ואמרה לנפתלי מחילה כללית הודית מה שקבלה ממנו ומחלה על השאר ועוד שכמו שטוען חצרון שנפתלי טעה או שכח לפרוע שתי פעמים סך גדול כזה תוך שלשה חדשים אולי ג"כ שכחה רחל שעשתה שובר ראשון ועשתה השובר שני ר"ל המחילה הכללית ושתי הטענות מסופקות וחצרון המוציא עליו הראיה. ועוד איך יתכן לבעל שכל שהיה נפתלי חמשה עשר שנה ויותר אחרי עשותו הפרעון לרחל ואחר שנעשו השובר והמחילה ולא הרגיש כלום ממה שנתן לרחל יותר מדינה עם היותו מקמץ מן המקמצין וקובץ על יד ועוין את רחל כל ימי חייו זה ודאי אינו ועוד טוענין כי השובר הראשון לדעת הרמב"ם ז"ל אשר הסכמת קהלנו הנכבד לדון על פיו אינו כלום לפי שנעשה בגופן של כותים וכבר כתב הרב ז"ל (פרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה) דשטרי פשרות ומחילות וכו' אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרס עכ"ל. ועוד טוענין שאפילו תמצא לומר שקבלה פעם שניה האלף שלא כדין אולי נפתלי גזלה קודם לכן והשיב את העשק אשר עשק או את הגזלה אשר גזל ולמתנה נתכוון ואחולי אחיל גבה דזה ודאי בכדי שאין הדעת טועה הוא וטוענין עוד דאפי' ת"ל שקבלה שלא כדין מה שאינו לא יתחייב לפרוע משטר המתנה לחוד הנזכר שנתנה להם רחל הנזכרת שהרי בתביעת חצרון שלא שעברה רחל נכסיה והיא נתנה מטלטליה הוא השטר מתנה הנזכר לבניה ולא יטרוף חצרון מיד מקבלי המתנות וכמו שכתב הר"ם במז"ל אשר הסכמתנו לדון על פיו (פי"ה מהלכות לוה) אבל מטלטלין אין להם אחריות אפי' מטלטלין שהיו לו בעת שלוה שמכרן לשעתו אין בעל חוב טורף ואפילו נאמר דבתר שעבוד קרקעות שיש בשטר מתנה אזלינן גם בקרקעות כתב הרב ז"ל פרק י"ח הנזכר אבל בנכסים שהיו לו אחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורפן עכ"ל. ועוד טוענין כי מה שאומר חצרון שהזכירו עצמן יורשין מרחל האמת הוא שהיו תובעים ירושת דודתם שמתה אחרי מות רחל אמם ובמות לאה דודתם טענו יוסף ובנימן שהם יורשין את אמם וכונתם שבירושה הבאה לאמם אחרי מותה הנה הם יורשיה ר"ל שירשו במקום אמם רחל ועל חצרון להביא ראיה ברורה אם ירשו כלום מאמם ואם לא בטלה טענתו ואפילו תמצא לומר שקבלה שלא כדין אולי פרעה רחל את נפתלי אחרי כן דזו כמלוה על פה היא וטוענין פרעתי אבל מ"מ טענות יוסף ובנימן אשר בה יסמוכו היא שלעולם לא קבלה אמם רחל אלא חמשה אלף ועל הקבלה ההיא נעשית המחילה הכללית באחרונה דשני שוברין על חוב אחד בשני זמנים ואפילו שניהם בגופן אחד לא יוכיחו שתי פרעונות ואין ב"ד מוציאין ממון על כך דלא נמצא זו בשום מקום ועל חצרון להביא ראיה ברורה דשני שוברין מחוב אחד יוכיחו על שתי פרעונות דסתמא דאינשי דייקי קודם דפרעי ואי פרע דמי אנפשיה ומדכר ואיך יתכן שהיה נפתלי חמש עשרה ויותר ולא נזכר שפרע שלא כדין ושדי זוזי בכדי בסך גדול כזה זה ודאי אינו עד כאן נוסח השאלה:

תשובה אני איני כדאי שאתם שלחתם לי אבל כך דעת תלמידכם נוטה שאין בתביעת חצרון על בני רחל ממש וזה כי הטענה שטען חצרון מפני שהודה רחל שקבלה ה' אלפים דינרין תחלה בשובר הראשון ואח"כ קבלה בשובר השני אלף דינרין מהכתוב' אינה טענה לפי שאין העדים מעידין שראו הפרעון אלא שהיא הודת שקבלה וא"כ אפשר שדעתה היה על הקבלה הראשונה מהה' אלפים שקבלה בשובר הראשון שנכללו בהם אלף דינרין מכתובתה אלא שמתחלה עשתה הודאה מהחמשה אלף בכלל ועתה בשובר השני עשתה פרט מזכיותיה הכתובה לבד והנחת ראובן לבד והנחת שמעון ולוי לבד ואחר כן עשתה מחילה כללית כמוזכר בלשון השטר ואם כדברי חצרון שעתה קבלה הכל שנית למה אינו טוען כל ההנחות שהרי הודת גם בשובר הב' שקבלה כל מה שהניח לה ראובן ומה שהניחו לה שמעון ולוי ואם הודאה אחר הודאה הם הוראה על פריעת החוב ב' פעמים הנה היה לו לחצרון לתבוע כל הה' אלף שהניח לה ראובן בין הכל שהרי כבר נתקבלה מהם בשובר הראשון אלא שההודאה השניה אינו רק על הקבלה הראשונה והראיה על זה מדאמרינן בפ' זה בורר (ל':) אמר רב יוסף אנא אמינא משמיה דעולא הלכה כר"י בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין פי' דאמר דלא בעינן בעדים שיראו שניהם כאחד ורבנן דאתו ממחוזא משמיה דרבא אמרי בקרקעות אבל לא במטלטלין פי' דס"ל לרבא דאע"ג דלא בעינן שיראו העדים העדות שניהם כאחד מכל מקום בעינן שבשעה שהם מעידים בב"ד ידעו שעל דבר אחד הם מעידים וקרינא ביה והוא עד אע"ג דבשעת ראיית העדות לא ראו כאחד ומשום הכי בקרקעות לא בעינן שיראו כא' שהרי בשעת העדות שניהם מעידים על קרקע אחד אבל במטלטלין כשלא ראו העדות כאחת גם כשהן מעידים בבית דין לא על מנה אחד הן מעידים ואין עדותן מצטרפת רבא לטעמיה דאמר רבא הודאה אחר הודאה הודאה אחר הלואה מצטרפין הלואה אחר הלואה הלואה אחר הודאה אין מצטרפין אלמא דבהודאה אחר הודאה דהיינו כשזה מעיד בפני הודה לו מנה באחד בשבת וזה אומר בפני הודה לו מנה בשני בשבת או בהודאה אחר הלואה דהיינו שזה מעיד בפני הלוה לו מנה באחד בשבת וזה מעיד בפני הודה לו שחייב לו מנה בשני בשבת מצטרפין דאיכא למימר בחד מנה מסהדי ואע"ג דמקשי התם מאי שנא הלואה אחר הלואה דלא דאמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי הודאה אחר הודאה נמי אמנה דקא מודי האי לא קא מודי האי התם הכי קא אמרינן דכיון דס"ל לרבא דבעינן דבשעת העדות ידעו העדים שהם מעידים על מנה אחד דמשום הכי קאמר דלית הלכתא כרבי יהושע בן קרחה במטלטלין אם כן בהודאה אחר הודאה אין זה העד יודע שזה מעיד על מנה שהוא מעיד שהרי אפשר ג"כ שהוא מנה אחר וכיון שאין העדים יודעים בבירור בשעת העדות שהכל מנה אחד אין לצרף עדותן דהא [לא] קרינא ביה והוא עד ומכל מקום מעקר מלתיה דרבא שמעינן דהודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה אפשר שעל מנה אחד הם מעידים ואע"פ שיש לומר שבודאי הוא זה בשתי הודאות כל אחת בעד אחד ולצרף עדותן או אפי' בשתי כתי עדים אמנם בעדות על פה שאדם עשוי להודות חוב אחד בפני כמה כתי עדים ואינו חושש שהרי לעולם יהיה נאמן לומר פרעתי אבל בשני שטרי הודאות של מנה ודאי אין אדם עשוי לכתוב שני שטרות על מנה אחד שמא יגבה ויחזור ויגבה ואפי' בהודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה בשני שטרות גובה שניהם בנד"ז הרי הוא כעדות על פה שהרי אדם עשוי לעשות כמה שוברין על חוב אחד דמה לו אם יודה כמה פעמים אפי' בשטרות הרבה שנפרע מחובו. ועוד שאפי' אם יהיה כתוב בשובר השני שנטלתי וקבלתי עכשיו שאז אין לומר שיהי' הודאה זו על הקבלה הראשונה אעפ"כ אין לחצרון כלום על בני רחל שכיון ששני השוברין נכתבו על חיוב אחד אמרינן בטל שני את הראשון כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (מ"ד.) בשני שטרות היוצאות בזה אחר זה שאם שניהם במתנה או ששניהם במכר בטל שני את הראשון ואמרינן התם מאי טעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה כלו' כשנתרצה הלוקח שיכתוב לו המוכר שטר שני הרי הוא כאלו הודה הלוקח למוכר שהשטר הראשון מזוייף ונתרצה על האמת שיכתוב לו שטר מזמן השני רב אחא אמר אימר אחולי אחליה לשעבודיה קמא ואע"ג דבנדון זה ליתיה לטעמא דאחולי אחליה לשעבודי' שהרי אין כאן שום שעבוד שימחול וכיון שנכתב השובר הראשון כבר נמחל שעבוד רחל על הנכסי' ואינו חוזר ונעור מחמת מחילת נפתלי לכתיבת השובר הראשון מכל מקום טעמא דרפרם דאודויי אודי ליה שייכא הכא וכבר תפס הרמב"ם ז"ל לטעמא דאודויי אודי ליה בעקר וגם הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' רב אחא לא פליג עליה דרפרם אלא לומר דהיכא דאיכא למימר אחולי אחליה לא אמרינן אודויי אודי ליה לאורועי סהדי ולא משלם פירי ופרע טסקא אבל היכא דליתיה לטעמא דאחולי אחליה אין הכי נמי דאמרינן דאודויי אודי ליה דהא בשניהם במתנה ליתיה לטעמא דאחולי אחליה לשעבודיה דאלו לענין קרקע עצמו כיון דברשותו הוא לא מהניא מחילה ובטול השטר ואפי' החזירו נמי לא חזרה מתנתו כדאיתא בפרק גט פשוט (קס"ט.) אלא לענין שעבוד שבו בדין האחריות קאמרי' ומתנות דלית בהו אחריות ליכא למימר בהו הכי הלכך ע"כ טעמא דשתיהן במתנה הוא משום דאודויי אודי ליה לכ"ע כיון דליכא למימר בהו טעמא אחרינא בנדון זה נמי הא איתיה לההוא טעמא שכשנתרצה נפתלי שתעשה לו רחל השובר השני הודה לה שהשובר הראשון בטל. ואם היות שבודאי מי שנושה בחבירו מנה ועשה לו הודאה היום בשטר שנתקבל ממנו נ' ומחר עשה לו אחרת שנתקבל ממנו נ' לא אמרי' הני נ' אנון נו"ן קמאי אלא כל השטר פרוע התם הוא משום דכיון שחייב לו מנה והשוברין אינן כל אחד אלא מהנ' אין זה ב' שטרות היוצאין על דבר אחד אלא השובר האחד יוצא על חצי המנה והשובר הב' על חצי האחר וכל שאנחנו יכולין לקיים את שניהם שנכתבו כתקנם נעשה כן ולא נאמר שהראשון נפסל ועוד דיד בעל השטר על התחתונה וכל שאפשר לומר שהנ' האחרונים אינן הראשונים על בעל השטר להביא ראיה שהוא המוציא כדאמרינן בפרק גט פשוט (קע"ג.) אמר (רב אחא) [רבא] שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע ואמרינן התם משום דיד בעל השטר על התחתונה אבל בנדון זה בודאי נכתבו השוברין על דבר אחד שהרי מזכיר הראשון בפי' שקבלה הה' אלף שהניח להראובן בצואתו ובקודוסי"ל בעד הדברים הנזכר בהם ובקונדוסי"ל הרי מזכיר בפי' בעד כתובתה ובעד כל זכות וכו' ובשובר השני מזכיר גם כן הכתובה בפי' ושאר הדברים שהיו נכללין בשובר הראשון א"כ הרי נכתבו על דבר אחד בודאי ובעל שני את הראשון. ועוד שחצרון זה בא להוציא ואם אומר ששלי פעמים לפרעה שטעה נפתלי והיה סבור שלא היתה הכתובה בכלל החמש אלף כנגד מה שכתוב בקודוסי"ל בפי' עליו נהביא ראיה דאלת"ה בכל שטרי דעלמא נימא הכי ויטעון המתחייב שבטעות נתחייב וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל משמא דרבוותא בפ"ק דגטין (י"ד.) דכי אמרינן קנין בטעות חוזר דוקא היכא דאיכא סהדי דקמיהו עבדי חושבנא והכי הוה חושבנא ואשתכח דטעותא הוה אי נמי דמודי ליה חבריה דהכי הוה חושבנא וכו' כמו שכתוב זה בארוכה בהלכות וגם דעת חכמי הצרפתים ז"ל דמי שטוען פרעתי אחר קנין נאמן ואעפ"כ אינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי דאי לאו דעבד חושבלא דוקא וקים ליה בגויה לא הוה משעבד נפשיה ומדמו לה לההיא דאמרינן בשלהי ב"ב (קע"ה.) שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא וכו' וכ"ש בנדון זה דמאן דפרע דייק ואין אדם עשוי לפרוע עד שידע בברור שהוא חייב וא"כ אין טענתי של חצרון טענה אלא שנכתבו השוברין על פרעון אחד ובטל שני את הראשון ואע"פ שדעת הרב אלפסי ז"ל דלא אמרי' בטל שני את הראשון אלא בשערי מכר ומתנה או בשתי כתובות אבל בשטרי הלואות לא ואע"פ ששניהן שוין גובה שניהם דעביד דיזיף והדר יזיף הא דנדון זה לא דמי לשטרי הלואות דהא לא עביד איניש דפרע והדר פרע מה שפרע כבר ועוד דטעמא דאדכר (בירושה) [בירושלמי כתובות פ"ט ה"י] בשתי כתובות אורחא דאתתא מימר ייבד פורני עבד חורן אורחא דבר נשא מימר ייבד כרטיסי עבד חורן כלו' דרך האשה כשתאבד כתובתה שתאמר לבעלה עשה לי כתובה אחרת אבל דרך המלוה כשאבד שטרו שיאמר ללוה עשה לי שטר חוב אחר בתמיהה[1] והטעם שאף אם הלוה אדם כשר יודה לו חובו על פה אבל לא היה כותב לו שער אחר אבל באשה כיון שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה חוזר וכותב לה. בנדון זה ג"כ כיון ששערי הצואה שזכות רחל כתוב בהן קיימין אם אבד שוברו שלזה יש לה לכתוב לו אחר משום אל תשכן באהלך עולה. אמנם אע"פ שאמרתי בנדון זה בעל שני את הראשון לא שיהיה הראשון בטל לגמרי לומר שלא היה נפתלי יכול להעזר ממנו אם היה צריך לו בדיני הכותים דהא כיון שהוסיף דברים בשובר השני אמרינן לתוספת כתביה ולא בטל שני את הראשון כדאמרינן התם בראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתיב ליה משום דינא דבר מצרא וכן בראשון במתנה ושני במכר ליפות כחו משום בעל חוב והכי נמי לתוספת כתביה לשובר שני ליפות כחו באותן דברים שהוסיף למחול בו. ועוד שכל מחילה כללית כל שהיא מאוחרת בזמן יש בה תוספת ויפוי שנכללין בה שעבודין שבין זמן ראשון לזמן שני ועוד שכיון שהראשון בגופן שלהן והשני בגופן שלנו הרי יש בה יפוי כח אם צריך לה בדיני ישראל מחמת כמה לשונות של זכות ושופרא דשטרא שסופרי ישראל רגילין בהם אבל כוונתי לומר דממה נפשך אין כאן כי אם קבלה אחד כי אם השובר השני קיים כמות שהוא הנה הראשון בטל ואם הראשון קיים השני נכתב לתוספת לבד וליפוי כח אבל לעולם אין כאן ב' קבלות דהא בראשון במתנה ושני במכר דאמרינן ליפוי כחו הוא דכתב ליה משום בע"ח ולתוספת כתביה והראשון קיים לא אמרינן שיהיה חייב להחזיר דמי המכירה הכתובים בשטר המכר השני הואיל וכבר נתנו לו בשטר המתנה הראשון אלא אמרינן דשטר המכר השני ליפות כחו הוא דכתב ליה משום אחריות ולזה הזכיר בו דמים ולא שיתחייב להשיבם כ"ש דנדון זה ג"כ ליפות כחו הוא דכתב ליה השובר השני ואין כאן שתי קבלות וכן נמי אמרינן בשתי כתובות ראשונה ר' ושניה שלש מאות דלתוספת נכתבה והראשונה קיימת ואם באה לגבות מאתים גובה מזמן ראשון באה לגבות ג' מאות גובה מזמן שני אבל כולהו חמש מאה לא גביא מדלא כתב לה אוסיפית לך תלת מאה אמאתים כדאיתא התם בכתובות פרק נערה שנתפתתה (מ"ג:) ומעתה לע"ד צדקו בני רחל במה שטענו שהכל קבלה אחת[2] ואינן צריכין לשאר הטענות וגם אני איני צריך להשיב עליהן אבל להגדיל תורה ולהאדיר אודיעכם דעתי בהם בקצרה. מה שטוענין שהשובר הראשון אינו כלום לדעת הרמב"ם ז"ל לפי שלעשה בגופן של כותים כמ"ש הרב ז"ל (פרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה) הלה דברי הרמב"ם ז"ל מן המתמיהין דאפי' לפי שטתו שפסק כלישנא בתרא דפרק קמא דגטין (י':) תני חוץ מכגטי נשים ודלא כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא או שדעתו דלא שייך למימר בהא דינא דמלכותא דינא וזה כנגד דברי הרמב"ן והרשב"א והאחרונים שדעתם דכל דאית להו הורמנא דמלכא אמרינן דינא דמלכותא דינא וכשרין אפי' שערי מתנה מ"מ אפי' לפי שטתו בשלמא בשטרי מתנות וכן בשטרי פשרות שצריכין קנין והשטר עושה הקלין ניחא אבל בשטרי מחילות הרי מחילה אינה צריכה קנין ולא שטר כדאמרינן בפ"ק דקדושין (ט"ז.) גבי עבד עברי דאי אין גופו קנוי אין צריך שטר שחרור אלא לימא ליה באפי תרי זיל אע"פ שיש לו עליו שעבוד דמים למעשה ידיו וכן כתב הרמב"ם ז"ל עצמו (פ"ה מהל' מכירה) שאין המחילה צריכה קנין וכתבו המפרשים ז"ל דאפי' תרי נמי לא צריך אלא אפי' בינו לבין עצמו דלא אברו סהדי אלא לשקרי אלא דנקט תרי כדי שלא יכפור אח"כ במחילה וגם הר"ם עצמו בפרק הלזכר כתב בקנין שאין צריך עדים וכיון שאין מחילה צריכה קנין אלא השעבוד נמחל בדבור לבד ושטרא ראיה בעלמא א"כ שטרי מחילות הרי הן כשטרי מכר דלכ"ע מהני דאי לאו דחזו דיהב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו והמעות קונות ושטרא ראיה בעלמא כדאיתא התם בפ"ק דגטין ואולי הרב ז"ל אגב שטפא נקט שטרי מחילות אמנם מה שכתב שטרי הודאות אפשר שדעתו היה להודאות של הלואות שיש בהם שעבוד נכסים והשטר עושה השעבוד אבל בהודאת פרעון כיון שהודה בפני הערכי והערכי נאמן דלא מרע נפשיה בזה די וכ"ש בנוטרי"ן שלנו שרגילין להעיד שני עדים יהודים בשטרי היהודים וא"כ הרי הודה המלוה שנפרע בפני העדים ההם ובזה נתקיימה ההודאה והערכי נאמן לומר שהיו פלוני ופלוני עדים בהודאת פלוני ופלוני דהא לא מרע נפשיה. וכי תימא עדיין אין הערכי מעיד שאמר לעדים אתם עדי וא"כ אין כאן הודאה הא ליתא חדא דלא בעינן אתם עדי אלא בהודאה שמתחייב בה ובכגון זה נמצא בתלמוד אבל בהודאת פרעון לא בעינן אתם עדי שאין אדם עשוי לפגום שטרו ולהודות שנפרע ממנו מחמת השטאה וכ"כ הרב רבי יונה ז"ל וטעמא דמסתבר הוא[3] ועוד שדרך הערכי לומר לעדים תעידו בהודאה זו ולקרות לפניהם השטר והבעל דבר מקיים ביד הערכי בפניהם והערכי כותב שמותם בנוט"ה ובשטר ואין לך אתם עדי גדול מזה דהא אמרינן בפ' זה בורר (כ"ט:) דאתם עדי לא שנא כי אמר לוה ולא שנא כי אמר מלוה ושתיק לוה ועוד שהרמב"ם ז"ל כתב (פ"ז מהלכות טוען ונטען) שכל האומר בדרך הודאה לא בדרך שיחה הרי הוא כאומר אתם עדי ובנדון זה הרי אמר לעדים כשרים בדרך הודאה כפי דברי הערכי הנאמן בזה והרמב"ם ז"ל לא דבר רק בערכאות של כותים שאין מעידים עדי ישראל אבל הנוטארי"ן האלה שמעידין בהם עדי ישראל הרב ז"ל יודה בזה בשטרי מחילות ובשטרי הודאת פרעון[4] ומעתה אף לפי תקנתכם להתנהג ע"פ הר"ם ז"ל טענה זו אינה טענה וכ"ש אם אחר תקנה ההיא נהגו יחידי הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין שהרי כיון שנהגו בהם הקיום ביד הנוטארין הרי הוא כקנין מן הדין דומיא דמאי דאמרינן בפרק (הזהב) [א"נ ע"ד.] האי סיטומתא קניא ואסיקנא דאפי' למיקני ממש אי רגילי בהכי[5] וכ"כ הר"ם ז"ל (פ"ז מהלכות מכירה) שאם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח והא נמי דכותה דמאי שנא. ור"ח ז"ל פי' סיטומתא כדרך שנוהגין בגמר המקח שתוקע כפו לכף חברו ובזה נגמר המקח וכתב הרא"ש ז"ל וכיוצא בזה באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנותן הלוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח ע"כ וכבר נהגנו אנו פה מכח הסכמת הקהל שבכל ענין תועיל תקי"כ כקנין סודר. הטענה האחרת שאומרים דאולי גזלה קודם ולמתנה נתכוין ואחולי אחיל גבה דבכדי שאין הדעת טועה הוא האי טענה לא ברירא לי דלא אשכחן הכי אלא במבליע לחברו בחשבון (ב"ב ס"ג.) אי נמי במכר את הצמד לא מכר את הבקר בפרק הספינה (ע"ח.) שמבליע במעות אחרים שהוא חייב לו באמת ולא הזכיר זה התוספת על מה הוא אלא שמבליע אותם עם האחרים וכיון שאין הדעת טועה במה שהוא מונה כ"א בחומשייתא ועשורייתא וכן אין דרך לטעות ליקח צמד לבדו בדמי צמד ובקר בודאי מתנה הוא דיהיב ליה ואחולי אחיל גביה אבל בנדון זה שהוא נתנם לה בפי' בעד הכתובה כמו שכתוב בשובר אם נאמר שאין הדעת טועה בזה יש לנו לומר דמעות פקדון היו ולא מתנה דהא קיימא לן בפ"ק דמציעא (ט"ו:) כרב דאמר בהכיר בה שאינה שלו ולקחה אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ויהיב לשם פקדון וכן נמי במקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם פקדון וכל שכן שיש לומר בזה דהוי בכדי שהדעת טועה שאפשר ששכח הפרעון או שלא נזכר מלשון הצואה שתהיה הכתובה נכללת בהנחת הה' אלף. הטענה האחרת שטענו שלא יתחייבו לפרוע משטר המתנה לחוד שנתנה להם רחל הנזכרת אמת הוא שאפי' אם היתה חייבת בשטר אם לא כתבה לו דאקנה אינו טורף לקוחות או מקבלי מתנה ממה שקנתה רחל אחר השעבוד וזה פשוט אין להסתפק בו. גם מה שטוענין שאף אם היתה אמם חייבת להחזיר אין להם לפרוע משלהם ושעל חצרון להביא ראיה מהנכסים שירשו ואם מפני שהזכירו עצמם יורשים מרחל בתובעם ירושת דודתם שמתה אחרי מות רחל אמם כונתם היתה שהם עומדים במקומה ויורשים אותה בירושה הבאה לאמם אחר מכן גם טענה זו אמת היא שהרי אף אם קבלו ירושת דודתם אינם חייבים לפרוע מהירושה ההיא חובות אמם כיון שכבר מתה אמם כשמתה דודתם משום דמצי אמרי מכח אחתא דאימנא קא אתינא כדאיתא בפרק מי שמת (קנ"ט:) במתניתין דתנן נפל הבית עליו ועל אביו ועל מורישיו והיו עליו כתובה ובעל חוב וכו' וכדשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק ואמרינן מאי קושיא לימא מכח אבוה דאבא קא אתינא כדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך ואף אם היה דעתם על ירושת אמם אין היזק בזה שמפני שקראו עצמם יורשי רחל אין ראיה שירשו ממנה דבר בפעל אלא שראויים לירש אם היו לה נכסים וכן מוזכר תמיד בדברי רז"ל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה ור"ל קרוביה הראויין לירשה וכן מותר המת ליורשיו ר"ל למי שראוי ליורשו וכן רובם ואף אם ירשו בפעל קצת נכסים מפני זה לא נתחייבו לפרוע חובות אמם זולתי כדי מה שירשו[6] ואע"פ שהזכירו עצמן יורשין דלאו ארמאי אנן דדייני כי האי דינא ולדבריו היאך אמרו (כתובות צ"ב.) מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי והלא ע"כ נקראים יורשין כיון שירשו המטלטלין וא"כ מצד זה היו חייבין לפרוע חובת אביהם וזה מבואר נגלה ואין להאריך בדברים הפשוטים. ומה שטענו דאפי' ת"ל שקבלה שלא כדין אולי פרעה רחל את נפתלי אחר כן וכמלוה על פה היא וטוענין פרעתי איברא דלענין דלא גבי ממשעבדי הויא מלוה על פה דהא לית ליה קלא שתתחייב מתוך שטר זה אבל מכל מקום כיון שהיא מתחייבת מתוך השטר לא מצי למטען פרעתי דהא לא מצי למימר שטרך בידי מאי בעי כיון שהוא שטר גמור בעדים ולא דמי לכתב ידו לדעת הגאונים ז"ל שיכול לטעון פרעתי כיון דלא גבי אלא מבני חרי דהתם אין תורת שטר עליו אבל כאן שטר גמור הוא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בשטר העשוי בערכאות של כותים שיש לו דין שטר לגבות מבני חרי אבל לא גבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא למה שנעשה על ידי כותים[7] וגם הרב רבי יונה ז"ל כתב דערב שפרע למלוה והמלוה לא הקנה לו שטר החוב בכתיבה ומסירה אלא שעשה לו שטר התקבלתי שהערב חוזר ונפרע מן הלוה מבני חרי ואינו יכול לטעון פרעתי דא"ל שטרא בידי מאי בעי אבל אינו גובה ממשעבדי בנדון זה יש לדון כן כל זה כתבתי להתלמד כנושא ונותן אבל לעקר הדין כבר כתבתי למעלה מה שנראה לעניות דעתי והנה אתכם האצילים שרי קדש אב שקנה חכמה זקן ויושב בישיבה יושב על מדין הוא יורה יורה ידין ידין הנה הוא תפוש זהב השמועות והקבלות וכסף הסברות וההכרעות והמשקולות וכל רוח חכמה ובינה בקרבו פלס ומאזני משפט בידו לדין דין אמת לאמתו ולשים בארץ משפט לקו וצדקה נאם משתחוה מרחוק נגד פני הודכם מחוי קידה מול מעלת משרתכם בכל נפשו ובכל מאודו חושק עבוד משיב מפני היראה והכבוד יצחק ב"ר ששת זלה"ה: שעל הכתב בני אלים נטיו כנחלים מטע יי' כאהלים כל פרים קדש הלולים האצילים הרמים מוקדמי קהל בלנסיא הקדוש המקום יהיה בעזרם:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


  1. זהו כפי' הק"ע שם ודלא כהפ"מ ועי' במה"פ שם כד"ה אורחא
  2. עי' ב"י ח"מ סי' מ"ג מחו' י"ח ועי' בד"מ שם סי' ר"מ אות א'
  3. ב"י שם סי' פ"א סעי' ל"ב. שו"ע שם סכ"ט ועי' לקמן (סי' תצ"ג)
  4. ב"י שם סי' ס"ח מחו' ו'. רמ"א שם ססע"א וע"ש בש"ך סק"ח (ועי' לעיל סי' ר"ז ולקמן תצ"ג)
  5. ב"י שם סי' ס"ח מחו' ז'
  6. ב"י ח"מ סי' ק"ז מחו' א' רמ"א שם סע"א
  7. עי' בקצוה"ח סי' ס"ח סק"ב