שו"ת הרא"ש/קז

שו"ת הרא"ש ‏ קז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

<דף זה מרכז את כל סימני כלל קז לפונדק אחד, לעריכת הדפים יש להקליק על הקישור "עריכה" ליד אות הסימן שאותו רוצים לערוך>

כלל קז

א  [עריכה]

עוד ילמדנו אדוני אבי מורי ראובן שנתן לשמעון חפץ למכור ובא לוי בעל חוב דשמעון ולקח מידו בחובו ועתה תבע ראובן החפץ מלוי ואומר שלי הוא כי נתתיו למכרו ולוי אמר לקחתיו ממנו בחזקת שהיה שלו ולא אוציאנו מידי עד שאפרע ועתה יורנו הדין עם מי כתב רבינו מאיר ז"ל שראובן אינו יכול למשכן ממונו של לוי שביד שמעון בשביל חוב שחייב לו שמעון אמנם אין כאן עדים שראובן נתן החפץ לשמעון למכור ויכול לוי לומר אינו שלך אם שמעון מודה לו איפשר דקנוניא עשו ביניהם והודיענו כל הצדדים ואף אם יש שום שבועה ביניהם.

תשובה בני שיחיה דע לך אם לוי לקח מיד שמעון בעל חובו חפץ שהוא ידוע שהוא של ראובן לאו כל כמיניה וצריך להחזירו לראובן אבל אם אין ידוע בודאי שהוא של ראובן לאו כל כמיניה דראובן לומר שלי ואף אם שמעון מודה לו כי כל הנמצא ביד אדם אנו מחזיקין אותו בחזקת שלו עד שיתברר בעדים שלא היה שלו והודאת שמעון אינה כלום להוציאה מיד לוי ואין כאן עסק שבועה אם לא שיטעון ראובן על לוי אתה יודע בודאי שהחפץ שלי אז ישבע שאינו יודע שהוא שלו.

ב  [עריכה]

שאלה ראובן כתב לשמעון כל נכסיו במתנה ונפטר ראובן ושמעון מקבל המתנה שואל ללוי קצת מטלטלין שאומר שראובן הנותן הפקידם בידו ולוי אמר שראובן נתנם לו מחיים ושמעון אומר שיש לו עדים שהיו של ראובן בשעה שכתב לו המתנה.

תשובה דבר פשוט הוא שיביא שמעון עדים שהיו של ראובן בשעה שכתב לו שטר המתנה שמוציאין המטלטלין מיד לוי המחזיק בהם ונותנין אותם לשמעון שאפילו הוא אמת כמו שהוא טוען שראובן נתנם לו מחיים אותה מתנה לא היתה כלום אחרי שכבר כתב לו כל נכסיו לשמעון מטלטלי ומקרקעי בלי שיור מאותה שעה זכה שמעון בהם ולא היה כח ביד ראובן ליתנם לאחר ואם אין עדים שהיו של ראובן בשעה שכתב שטר המתנה לשמעון אבל יש עדים שבאו המטלטלין ביד המוחזק בהם בתורת פקדון שהפקידם ראובן בידו ועתה ראו אותם המטלטלין ביד המחזיק בהם וטוען שנתנם לו קודם שכתב שטר המתנה לשמעון מוציאין אותן מידו ונותנין אותם לשמעון שהרי אם היה ראובן חי והיה תובע פקדונו והלה היה אומר נתת לי במתנה לא מהימן כיון שיש עדים שבתורת פקדון בא לידו וגם ראו עתה אותו כדאמרינן גבי אומן בפרק חזקת הבתים (מ"ה) והוא הדין נמי בפקדון כדפרש"י ואם לא היו עדים שבאו לידו בתורת פקדון נאמן לומר נתנם לי קודם המתנה במגו דמצי למימר החזרתים אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

ג  [עריכה]

עוד ילמדנו ראובן ששכר בית משמעון והלך לו ראובן השוכר ובא שמעון לבית למשכן באשר ימצא עבור השכירות ומצא בו חבית בא לוי אבי ראובן וטען שהחבית היא שלו והוא השכירה לראובן בנו ועתה אם יביא לוי עדים שהחבית היתה שלו יראה שראובן עצמו לא היה נאמן לומר לקוחה היא בידי כי הוא דרכו להשאיל ולהשכיר אם כן גם שמעון אינו נאמן ואם אין ללוי עדים שהיא שלו אלא עידי שכירות יראה כל שכן הואיל ובתורת שכירות באת לידו ואם אין כאן אלא עד אחד של שכירות מה הוא הדין.

תשובה יפה כתבת על החבית בין אם יש לו עדים שהיא שלו ובין יש לו עידי שכירות ועד אחד כמאן דליתיה וכיון שנמצאת ביד ראובן היא בחזקת שלו ועד אחד לא מפיק לה מחזקתיה ואף שבועה לא שייכא הכא דאין כאן כפירה.

ד  [עריכה]

שאלה ראובן סגר ביתו ומסר המפתח לשמעון והלך לכפר ונתפס שם אז שלח מפתח תיבתו ללוי לשמור לו את שלו לקח לוי בעדים מה שלקח והוליכו לביתו כאשר בא ראובן הראהו לוי חפציו אמר לו ראובן חפץ פלוני ופלוני והמעות איה הם אמר לו לא מצאתי יותר והנה עדים אמר ראובן ללאה שדרה עמו בבית אחת מהחצר את היית בחצר והיית שומרת החצר אמרי לי מי נכנס בביתי השיבה לו אתה אמרת כשיצאת מכאן אם הייתי שומע שום דבר עליך שאשמור את שלך וכן עשיתי כאשר שמענו שנתפסת הוצאתי חפציך מביתך שלא יפסדו והנם בבית פלוני השיב הוא מעולם לא צויתיך על זה גם לא מסרתי לך המפתח אלא פתחת הבית בעין ונכנסת שלא ברשות וגנבת אותם והיא כופרת שלא לקחה אלא מה ששמה בבית פלוני הורני אם נאמנת בשבועה שלא לקחה יותר במגו דלא היו דברים מעולם או נימא הואיל והודת בעדים שהכמין לה קודם שבאו לדין על החפצים אלו אין כאן מגו וגם הואיל ושמה החפצים בבית אחד אין כאן מגו.

תשובה האשה נשבעת שלא לקחה יותר אלא כמו שאמרה דאין זה נגזל שתקנו חכמים (פ' בתרא דשבועות מ"ד) שנשבע ונוטל דהתם דוקא כשהעדים מעידים שנכנס בביתו של נגזל ולא היה תחת כנפיו כלום וכשיצא היו לו כלים טמונים תחת כנפיו ולא ידעו מה היו דלא מצי הנכנס לישבע שהרי העדים מעידים אותו שגזל והוי כמו גזלן ועוד שאי איפשר לו לישבע להכחיש העדים הילכך שכנגדו נשבע ונוטל אבל הכא שאין עדים בדבר היא נשבעת שלא נטלה יותר ואינה צריכה מגו אלא נאמנת בשבועתה כמה נטלה כיון דאין עדים מעידים שנטלה כלום וגם היא אומרת שברשותו נטלה.

ה  [עריכה]

שאלה ילמדנו רבינו ראובן שנכנס לבית שמעון עם אנשי אלוזיר ושליח בית דין עמהם ושמעון היה חולה ולקח מביתו יורה וגיגית ומת שמעון מאותו חולי ועתה תובעת אלמנת שמעון הגיגית והיורה וטוענת שלקחם מביתו בכח בעבור שהיה לו כתב מהמלכה שיהיה דיין ובעלה שמעון לא היה יכול לדבר שנשתתק מחמת חולי והשיב ראובן שבעלה היה חייב לו מאה ושלשים זהובים בעל פה מסחורה שנתן לו ותבע אותם לו ואמר לו שיקח היורה והגיגית בפרעון אותם המאה ושלשים זהובים וכך נתפשר עמו וצוה לו להביא אנשי אלוזיר ושליח בית דין לקחת לו החפצים בפרעון החוב הנזכר ובצוואתו עשה מה שעשה ובמאמר הדיינין ואין ראיה לטענותיהן אלא בזה שבית דין אמרו [לו לשליח ב"ד] שיעיד מה שידע בענין והעיד שראובן אמר לו ליכנס ולקחת החפצים הנזכרים.

תשובה דין זה הוא לגמרי כמו נסכא דרבי אבא (ב"ב ל"ג) שהרי נכנס לביתו עם גוים וגזלו וכן הוא מודה והעד מעידו דלאו כל כמיניה לומר דידי חטפי ולא שום טענה שיזכה בה אלא היה צריך לישבע להכחיש העד וכיון שאינו יכול לישבע משלם ושכתבת דשמא עדיף הכא משום דמת שמעון ואם היה חי שמא היה מודה לגזלן וכי נהיה אנו סניגור לגזלן ולטעון בשבילו שמא היה שמעון מודה לו אדרבה נטעון ליורש כל מה דהוה אבוה מצי למטען ואם היה חי נאמר שהיה טוען שלא היה חייב לו מאה ושלשים זהובים ובגזל נטלת את ממוני ועוד שדברי ראובן נראין שקר מתוכם שאמר שנתפשר עמו שיקח היורה והגיגית בפרעון מאה ושלשים זהובים וצוה לו להביא אנשי אלוזיר ושליח בית דין שיקחו אלו החפצים בפרעון הנזכר ואם הוא כדבריו שנתפשר עמו [ונתנו לו בפרעון מה היה צריך לאנשי אלוזיר ולשליח בית דין יצוה להוליכם בעצמו כיון שנתפשר עמו] והעד שנסתפקת לומר שהוא גזלן כיון שהוא לקח החפצים אינו לא גזלן ולא שליח גזלן וכשר להעיד דכיון דראובן היה דיין בכתב המלכה הרי נראה לשליח בית דין כל מה שיצוה לו הדיין שיש לו לעשות ולא היה נראה לו גזל ומה שכתבת שהיה לראובן שטר על שמעון מאי נפקא מיניה הלא הוא אומר [שלוקחם] במלוה על פה שעליו והשטר שבידו הוא רוצה לגבותו משאר נכסיו א"כ לדבריו גזלן הוא והיאך תאמינהו בשבועה ומה שכתבת שאנו מסופקים אם נכנס ברשות אם לאו איני רואה בכאן שום ספיקא כיון שנכנס עם אנשי אלוזיר שלא במאמר בית דין דודאי שלא ברשות נכנס וגזלן הוא.

ו  [עריכה]

על אודות דברי ריבות שנתעצמו בהם רבי שלמה בן אלבגל ורבי ישראל בן אלחדאד זה ימים ושנים והוחלפו כמה מונים מדין ישראל לדין אומות העולם ומדין אומות העולם לדיני ישראל ועתה נתגלגל הדבר שבאו הלום בציר גבירתנו המלכה מב"ת והביאו לי כתבה שהיא צותה עלי שאקח כל שטרי הטענות שנעשו בזאת התביעה בפני המוקדמים של וילייאריאל ובלדוליר לפני הרב רבי משה ן' חביב ושאדון על פי טענותיהם הללו ממה שיראה לי מקו היושר והאמת גם כי קשה לי במאד מאד להשתדל בדין קשה כזה שנתגלגל זה כמה ימים לפני אנשים יקרים ונכבדים חכמי ישראל וחכמי האומות וגם כי המה בעלי דינים קשים ולא נתקררה ולא נתישבה דעתם בכל דברי חכמים אשר השתדלו לדון ביניהם עד היום הזה ואיך אכנס אני ללקט עוללות בצירי האדירים מכל מקום אני את פי גבירתנו המלכה מב"ת אשמור ואת מאמרה אני צריך לקיים ומבקש אני מהאל שופט צדק שיהא בעזרי לזרות ולהבר תבן מהבר ויערה רוח קדשו ממרום עלי לדון דין אמת לאמתו.

והנה התחלתי בטענותיהם שטענו בולדוליר שר' שלמה הנזכר טען שרבי ישראל עבר בחרמות שהוטלו בוילייאריאל ובאלמעדין שהעידו כל מי שיודע באבדה שאבד ר' שלמה הנזכר ובכלל האבדה היה שטר של י"ב אלף זהובים שהיה לרבי שלמה הנזכר על רבי ישראל הנזכר ואמר רבי שלמה שרבי ישראל עבר על החרם ולא הודה על האבדה ועל השטר מה שהודה אחר כך ואף כשהודה לא היתה ההודאה כתקנה כי לא הודה בפני האנשים אשר ייחדו המוקדמין שיעידו ונמצא שעבר על החרם והוא פסול לעדות ולשבועה כדין עבריינין ור' ישראל השיב על כל דבריו ואמר שבכל החרמות שהוטלו על האבדה ועל השטר בחרמות שידע ושהיה לו להשיב עליהן מן הדין על כלן השיב כהוגן ולא עבר משום חרם מכל החרמות שהוטלו ובדבר הזה האריכו הרבה מאד ושנו ושלשו וגם כי מצאו מגלות עפות אני העברתי על כל דבריהם פעמים שלש ודקדקתי בהם ומצאתי לרבי שלמה טענה וראיה לפסול בה את רבי ישראל כי בדיני ישראל אין להוציא אדם מחזקת כשרותו ולפסלו אם לא בעדות ברורה [ואף אם היה אדם מודה שעבר על החרם לא היה נפסל בכך דאדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע גם כי יש קצת אמתלאות מתוך הכתבים שביד רבי שלמה שמקצת חרמות שהיה לו לר' ישראל לפסול את האדם ולהוציאו מחזקת כשרות אינו נפסל אם לא] שיעידו בפירוש ידענו בבירור שהיה פלוני שם כשהטילו החרם בעבור הגניבה והשטר ושידענו ממנו שכבש עדותו ולא אמר כלום ועדות כזו לא מצאתי בכל דבהו רבי שלמה על כן נראה שאין לפסול לרבי ישראל ולהחזיקו בחזקת עבריינין אלא הוא בחזקת כשרות כאשר היה עד הנה ועתה אני חוזר לעיקר הטענות שטענו בפני המוקדמין וגם כי האריכו הרבה בטענותיהם ושנו ושלשו וכללו בתוכם דברי חירופין וגידופים דברים שאין נוגעין בעיקר הדין אני לקטתי מתוכם וסדרתי וחברתי יחד כל הדברים הצריכים לעיקר הדין ואלו הן וגם כי יש בנוסח הטענות המקויימות טשטושין ומחקין הרבה אני מצאתי עיקר הטענות והתשובות שהדין תלוי בהם בלא טשטוש ומחק.

רבי שלמה בן אלבגל טען לפני המוקדמין בויליאריאל על רבי ישראל בן אלחדאד שיש לו שנים עשר אלף זהובים מהמטבע היוצא עתה עליו ועל אשתו מרת קלארה בשטר מקויים בענין שותפות להתעסק בממון הנזכר בחובות על גוים ובענינים אחרים כדי להרויח בהם ואחר שנתקלקלו החובות בכתבי האפפיור ובכתבי המלך שלא יוכלו היהודים לגבות שטרי חובותיהם עשה עמי חשבון רבי ישראל הנזכר בסכום [כמה נשאר מן הממון הנזכר בחובות על גוים ונתן לפנקס בשמות מפורשים] כמה היה חייב כל אחד מהם וחתם שמו בידו על הפנקס הנזכר גם אני חתמתי שמי ורבי שאול ן' שעיב שכתב לנו הפנקס חתם שמו עליו ועל כל דף ודף חתימת רבי ישראל כדי שיהא הפנקס והחשבון מקוים ונשאר הפנקס בידי והשטרות בידו וסכום החובות הנזכרים בפנקס המקויים עלה עשרת אלפים ומאה וארבעים זהובים ונתקיים כל זה בפנקס הנזכר בחתימת רבי ישראל הנזכר ובחתימת ידי ובחתימת רבי שאול הסופר הנזכר ובשביל אונס כתבי האפפיור שהיו דוחקין את היהודים להביא שטרותיהם לפני שופטי הגוים נמלכנו שיהיה יוצא רבי ישראל מן העיר לדור באלמעדן כדי שלא יהא מצוי בעיר בשביל האונסין הנזכרים עד שנראה מה יהיה אחרית השטרות בארץ וכן עשה הלך לאלמעדן לבקש מחיתו משם עד אשר נראה איך יפול דבר בענין החובות ואחר כך תפסוני גוים ושהיתי בתפיסה ימים רבים וכשיצאתי מהתפיסה וחזרתי לביתי לא מצאתי כל חפצי שהנחתי בביתי ובכלל אבדתי היה זה השטר של י"ב אלף זהובים שעל ר' ישראל וזוגתו הנזכרת למעלה ונתברר לי באמת שהגיע השטר ליד רבי ישראל הנזכר ובקשתי מקהל ויליאריאל ומקהל אלמעדן שיטילו חרם אם שום אדם יודע מהאבדה שאבדתי ואמר רבי ישראל אחר שהטילו כל החרמות שפרע לי השטר והחזרתיו לו וקרעו ואמרתי לו מתי פרעת לי זה הממון הנזכר או היאך היית יכול לפרוע סכום גדול כמותו ובפני מי פרעת ובאיזה מטבע פרעת בכסף או בזהב או בענין אחר ועל כל זה אמר איני רוצה להשיב על דברים הללו ולא היו לי דיינים חזקים להכריחו להשיב והוצרכתי לילך לחצר המלך והפקעתי משם כתב שהחכם ר' יעקב בן קרשף ידון בינינו ואחר כך שלח ה"ר יוסף בן סמרון כתב אחר ובטל כתב ראשון ולא יכולתי להשיג ממנו דין עד עתה וכיום שיש לנו מוקדמים הגונים בכח גבירתנו המלכה ובכח הרבנים יצ"ו אני מבקש מכבודכם רבי משה ור' יהודה שתשמעו טענותי ושתשלימו לי דין עם ה"ר ישראל הנזכר ויתחייב לפרוע לי כל הממון שנתן לי בחשבון הנזכר בפנקס וכל מה שגבה מהחובות הכתובים בפנקס וכל ההוצאות שעשיתי על זה בשביל שהיה מסרב ומורד מלעשות לי דין והוצאתי כל אשר לי ונתרוששתי והוא נתעשר בממוני כי הוא ידוע שהוא ואחיו גבו ממון גדול מאלו השטרות ועוד גובים בכל יום אחר שטען שפרעני ואם תרצו לעמוד על האמת צוו להטיל חרמות שיאמר כל אדם מה שידע מענין זה ותחקרו ותדרשו היטיב כראוי לעשות בדין מרומה כזה ותמצאוהו בודאי שהאמת אתי והשיב רבי ישראל הנזכר לפני הדיינין הנזכרים מה שתבעני בפניכם רבי שלמה הנזכר שהיה לו שטר של י"ב אלף זהובים עלי ועל אשתי אני אומר כי שטרות רבות נתחייבתי לו מחובות ומקרן ומחכירות ופרעתי הכל ולא נשאר שום דבר בעולם אצלי וזה השטר שאומר שאבד אינו אמת אלא שמבקש להתגולל ולהתנפל עלי כי אדרבה אני אומר שפרעתיו ונתנו לי וקרעתיו ומה שאומר שיש בידו פנקס בחשבון שהיה ביני לבינו בענין זה השטר הנזכר מקויים בחתימת ידי אני אומר פנקסים רבים היו בינו לביני בענין חשבון זה השטר ואחר כל זה פרעתי שטרי וקרעתיו ואתם הדיינים תכריחוהו להביא לפניכם זה הפנקס הנולד משטר זה ותקרעוהו כיון שפרעתי לו גוף השטר דין הוא שתכפוהו לקרוע גם הפנקס הנולד מן השטר כדי שלא יתבעני בו פעם אחרת ותביעה זו תבע ממני פעם אחרת כבר בפני רבי שאול בן אלבגאל ובפני רבי יהודה בן אלזוק והוטלו בענין זה חרמות פעמים רבות באלמעדן ובוילייאריאל ואמרתי אז בהטלת החרמות שפרעתי לו השטר והחזירו לי וקרעתיו ואחר טענות הללו התחילו הדיינים לדרוש ולחקור כדי לעמוד על אמתת הדבר ובקש ר' שלמה לדיינים שישאלו לר' ישראל באותה שעה אחר שיצא ר' שלמה מבית האסורין ושלח שליח להתרות ברבי ישראל שיבא ויגבה החובות של העסק כדי שלא יפסדו בעבור עליהם שש שנים למה לא השיב על התביעה זו כמו שהשיב אחר כך שלא היה בידו כלום או שפרעו ואם הוא אומר שכן השיב יראה קיום בזה ויתברר האמת השיב רבי ישראל שאין לו להשיב על תביעה זו כי כבר השיב עליה ועל התביעות הבטלות שתבע לו אין לו מה להשיבו יותר.

עוד שאלוהו הדיינים לרבי ישראל שיאמר בפני מי פרע המעות אלו הנזכרים והשיב רבי ישראל שאינו חייב להשיב על זה שאין רגילות למי שפורע שטרו שיפרענו בפני בני אדם עוד שאלוהו שיאמר להם אם פרע לר' שלמה זה המעות הנזכרים בסתר בינו לבינו או בפני שום אדם או באיזה ענין והשיב רבי ישראל ואמר שאינו חייב להשיב על זה עוד שאלוהו שיאמר להם אם פרעו בעצמו או ע"י שליח והשיב שפרעו הוא בעצמו במעות או בשטרות עד שנתפרע מהכל עוד שאלוהו אם אותן שטרות שהוא אומר שנתן לרבי שלמה בפרעון השטר אם היו על שמו או על שם רבי שלמה והשיב כי היו על שמו ועל שם רבי שלמה עוד שאלוהו אם עשה מסירה או הרשאה מאלו השטרות שמסר לו והשיב כי לא הוצרך לעשות לו מסירה כי הוא סייעו בגבייתם עוד שאלוהו כמה היה סכום השטרות שנתן לו והשיב שאינו זוכרו אמרו לו שיאמר באומד אף אם יאמר אלף יותר או אלף פחות אין קפידא בדבר ואמר שאינו זוכר עוד שאלוהו אם פרעו לרבי שלמה בזאת העיר או חוץ לעיר והשיב שאינו זקוק שיאמר זה אלא שפרעו והחזיר לו שטרו וקרעו עוד שאלוהו אותו פרעון שאומר שפרע אם פרע בפעם אחת או בכמה פעמים והשיב שאין לו להשיב יותר ממה שהשיב עוד שאלוהו שיאמר להם אם הודיע לשום אדם הפרעון שאמר שעשה לרבי שלמה באותו הזמן שאמר שפרע כדרך שעושין כל העולם שמפרסמין כשפורעין חובות שעליהם וכל שכן חוב גדול כזה שהיה לו לפרסמו בכל העולם ויותר בעבור שהיה הפנקס חתום ביד רבי שלמה בחתימת ידו של ר' ישראל הנזכר והשיב שאין לו להשיב על זה עוד שאלוהו שיאמר להם אם מכר או משכן שום מטלטלין או קרקעות לפרוע חוב גדול כזה או אם משכן אותם רבי שלמה הנזכר או דחקו בשום דחק לגבות ממנו זה הממון הגדול והשיב שהוא פרע לו שטרו ולא הוצרך למכור ולמשכן ואין להשיב יותר עוד שאלוהו שיאמר אם הוא מכיר כולן או מקצתן או שום אחד מהם אותן שהיו חייבים באותן שטרות שאמר שנתן בפרעון לרבי שלמה זה ושסייע הוא בגבייתם ואמר כי אין לו להשיב על זה עוד שאלוהו שיאמר אם פרע קודם שנתפס רבי שלמה או אחר תפיסתו ואמר כי אין לו להשיב על זה עוד שאלוהו מאחר שאתה אומר שפרעת לרבי שלמה זה השטר הנזכר שנולד זה הפנקס ממנו למה לא תבעת ממנו הפנקס כיון שהיה חתום בכתב ידך ועד אחר עמך והשיב כי הרבה פנקסים נעשו בינו ובין ר' שלמה זה ממשא ומתן שהיה ביניהם ושפרעו הכל ואין לו על מה שיחפש על הפנקס שהיה בינו לבינו עוד שאלוהו שיאמר ברשות מי נשארו השטרות הכתובים בפנקס רבי שלמה וחתום בכתב ידך ובכתב יד ר' שאול ן' שעיב והשיב כי אין לו להשיב על כל אלו השאלות עוד שאלוהו הרבה שאלות והשאלות הם מטושטשות במקצת ועל כולם השיב שאין לו להשיב על שאלותם עוד שאלוהו שיאמר להם באותה גבייה שאמר שסייע לר' שלמה בגבייה זו מה גביתם אם גביתם חטים או שעורים או בהמות או מטלטלין או קרקעות או בפני איזה שופט היה הולך עם רבי שלמה זה כשהיה הולך לעשות אינטריגא והשיב כי אותן שטרות שנתן לרבי שלמה על שם רבי ישראל זה כי כולן גבה אותן רבי שלמה זה ואין לו להשיב יותר.

עוד שאלוהו הרבה שאלות כי היה נראה להם כי רבי ישראל זה מסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות ורצו לחקור ולדרוש ולהוציא הדבר לאמתו ויפה כוונו ונלאיתי לכתוב כולן. שלמו כל הטענות שעיקר הדין תלוי בהן וקצת חקירות ודרישות הנה אני רואה שהדיינים חקרו ודרשו היטב כדי שיברר רבי ישראל תשובותיו כי היה תימא בעיניהם איך פרעון גדול כזה יעשה במסתרים בקוצר זמן וכוונו שיברר ר' ישראל דבריו ודרשו ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב רבי ישראל על כל שאלה ושאלה כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו ולא רצה להשיב על שאלותם פן יתפס בדבריו ויתברר השקר ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות שעשו כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (ז’) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל ואמרינן לאמתו זהו דין מרומה כשבא לפניו דין מרומה יש לו לדיין לחקור ולדרוש בכל מיני חקירות ודרישות עד שיצא הדין לאמתו והא דאמרינן בפרק שבועת העדות (ל’) מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידין בפני אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק אלמא שיש לו לדיין להסתלק מדין מרומה שלא לדונו ובפרק קמא דסנהדרין משמע שזכות תחשב לו שהוא משרה שכינה בישראל אם הוא דן דין מרומה ודורש וחוקר כדי להוציאו לאמתו ותירץ רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל דההיא דשבועות העדות מיירי כשהתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ויפסיד הרמאי ברמאותו שלא ימצא מי שישתדל בדינו לפסקו והא דפרקא קמא דסנהדרין (ז’) מיירי שהנתבע טוען ברמאות ואם יסתלק הדיין מפני שהוא טוען ברמאות נמצא שהוא משתכר ברמאותו שלא ימצא מי שישתדל בדין וישאר הגזל בידו אלא מה יעשו הדיינים יחקרו וידרשו בכל מיני חקירות ודרישות להוציא הדין לאמתו כדאמרינן בריש סנהדרין (ב’) אמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין נמצא כשהנתבע טוען ברמאות לא שייך האי טעמא ובעי דרישה וחקירה וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין מה יעשה הדיין לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה כדאיתא בפרק שבועות העדות ואם יסתלק מן הדין היינו זכות כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות ונמצא חוטא נשכר ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי' מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו אומדנא דמוכח הוא ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה ואין זה נקרא דברים שבלב מאחר שהיא סברא מוכחת כההיא דפרק חזקת הבתים (נ"ח) ההוא גברא דשמע לדביתהו דקא אמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך אתתא עשרה בני אית לי ולית לי מאבוך אלא חד כי קא שכיב אמר כל נכסי לחד ברא לא ידעי להי מיניהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו וחבוטו ליה לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכון כולהו אזיל ההוא דבריה הוא לא אזל אמר להו כולהו נכסי דדא הוא בריה הוא אלמא כל דינא דלא איפשר לברורי לא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו אלא ידון הדיין לפי מה שעיניו רואות אומד דעתו בסברא מועטת שנראה לו שאותו שהיה בנו היתה יראתו תקועה בלבו וחלק כבוד לאביו ונתן לו כל הנכסים כל שכן בנדון זה שיש כמה ידים מוכיחות שלא פרע זה כאשר אבאר ועוד דדין זה היה יכול להתברר אלו היה רוצה להשיב על שאלות הדיין ומאחר שאינו רוצה להשיב כדי שלא יתברר הדבר הרי הוא כמודה במקצת שקרו וראוי לדונו באומדנא דמוכח כיון דחזינא דדבר שאין יכול להתברר כלל דן אותו ר' בנאה באומדנא דמוכח כל שכן בנדון זה שהרמאי מונע ההתבררות והעדרת האמת שראוי לדונו לפי אומד דעתו והחכם רבי בנאה למד דין זה מאב החכמים במעשה שבא לפניו על שתים נשים זונות שדן אותן באומד הדעת שנראה לו שרחמי האם נכמרו על בנה ונתן לה הילד החי והופיעה רוח הקדש בבית דינו של שלמה ע"ה ואמרה כי היא אמו וכן חכמי הגמרא בכמה מקומות פסקו דבריהם באומד דעתם (ב"ב ק"נ) גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים בקנין גמור בלא שום תנאי אמרו שאם עמד מחליו המתנה בטלה לפי שאמדו דעת הנותן שלא היה נותן כל נכסיו לאחרים אלא מפני שהיה סבור שימות ולא היתה כונתו שימות ברעב אם יעמוד מחליו וכן אמרו (ב"ב קל"א) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא לפי שאמדו דעתו שאין אדם מניח בניו ונותן ממונו לאשתו ולא היתה כונתו אלא מפני שיכבדוה בניו וכן אמרו (ב"ב קל"ב) הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא דאזלינן בתר אומדנא דדעתיה שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבם לאחרים וכן (כתובות ע"ח) אשה שרצתה לינשא וכתבה כל נכסיה לאחר אמרו חכמים שלא קנה משום דאמדינן דעתה שלא כוונה אלא להבריח נכסיה מבעלה שלא יזכה בהם הבעל וכן יש דינין בגמרא דאמרינן שודא דדייני בפ' הכותב (פ"ה) ההוא דאמר נכסי לטוביה אתו תרי טוביה וכן יש (כתובות צ"ד) שני שטרות היוצאים ביום אחד כדאמר שמואל שודא דדייני ופרש"י שיעשה הדיין לפי אומד דעתו [היינו כשאין הדין יכול להתברר בראיות ובעדים] ור"ת ור"ח יפו כח הדיין לעשות בדין זה כל מה שירצה לעשות בלא טעם אומד הדעת והכי נמי איתא בירושלמי לאיזה שירצו בית דין מחליטין לו ובלבד שיהיה בית דין מומחה והיינו טעמא דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה וכתיב אמת ומשפט שלום וכו' כי על ידי המשפט יש שלום בעולם ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם.

וכן מצינו בגמרא שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה בפ' המפקיד (מ"ב) ההוא אפטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי לידייני דייני להאי דינא נימא ליה לאפטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימא ליה לבקרא שלים אמר אנא בהדי תורי אוקימתיה אוכלא שדאי ליה לא הוה ידענא דלא אכיל ופריך מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי אין הכי נמי הכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא תבע לבקרא מרי דתורא מאי טעין מאריה דתורא דאמר איבעי ליה לאודוען מידע ידע דמקח טעות היה בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא הילכך משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ופרש"י דין זה מפיק ממתניתין (ב"מ ל"ה) דהשוכר את הפרה מחברו והשאילה לאחר כו' ומיהו אי הוו מפסדי יתמי לא היה עושה פשרה בממון של יתומים לשלם בזול דיתמי לאו בני מחילה נינהו אבל השתא דמריה דתורא משלם לבעלים אין כאן פשיעה כל כך דאמר בהדי תוראי אוקימתיה וכו' הטיל פשרה ביניהם ולא משלם כל דמי השור שמת אלא העור לבעלים יחזיר והבשר ישלם לו שני שלישים דהיכא דקאמר בגמרא משלם בזול כל זוזא שהוא שש מאה כסף חשבינן בד' דנקא בפרק מי שמת (קמ"ו) זה לשון רש"י.

כל זה סברתי והארכתי להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות פעמים באומד הדעת ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת ופעמים על דרך פשרה ובדין זה שהדבר ידוע שהנתבע טוען ברמאות כמו שאבאר לזכותו אי אפשר כמו שאמר רז"ל מדבר שקר תרחק להסתלק אי אפשר כמו שכתבתי אם כן על כרחו זקוק הדיין לדונו לפי אומד דעתו ועתה אכתוב למה אראה לי שטענות הנתבע רמאות ותשובות גנובות בקטן אחל תחלת תשובותיו שאמר שטרות רבות נתחייבתי לך מחובות ומקרן ומחכירות ופרעתי לך הכל מה לו לכלול שטרי חובות בתשובה זו היה לו להשיב למה אתה תובעני תביעה זו והלא פרעתיך בכך וכך ממון שנתתי לך בזמן פלוני בכך וכך חובות שסייעתי לגבות והילך השטר קרוע שהחזרת לי אחר שגמרתי כל הפרעון וכך ראוי על תביעה כזאת להשיב לכל מי שבא לצאת ידי שמים והבריות לא להוסיף חוב זה עם שאר החובות לומר פרעתי בסתם כל מה שנתחייבתי לך לעולם אלא שהשקר צריך קיצור כי אין לו מעמד רגלים ואם היה גדול וארוך בקל יפול.

ועל השאלה הראשונה שאלוהו למה לא השיב לשליח ששלח לו רבי שלמה אחר שיצא מתפיסה להתרות בו שיבא ויגבה חובות העסק שלא יפסדו בעבור עליהם שש שנים והיה לו להשיב אז כמו שהשיב אחר כך שלא היה בידו כלום או שפרע והשיב רבי ישראל כי אין לו להשיב על תביעה זו כי כבר השיב עליה ועל התביעות הבטלות שתבע לו ואין לו מה להשיב יותר ואני אומר כי היה לו להשיב וליתן טעם וראיה למה לא השיב לשלוחו ששלח להתרות בו ראוי היה כשהתרה בו שלוחו של רבי שלמה ההתראה הנזכרת שהיה לו לרבי ישראל לקרוע בגדיו ולזעוק זעקה גדולה ומרה להרעיש כל העולם על ממון כזה שפרע ותבע ממנו פעם אחרת והיה לו להשיב לשליח היאך אתה אומר לי דברים הללו והלא הוא יודע כי פרעתי לו כל זה הממון והחזיר לי שטרי וקרעתיו והרי הוא לפניך קרוע ולא היה לו להפרד מהשליח בשתיקה שהיא כהודאה ואם יאמר ר' ישראל שכך השיב לשליח היה לו לומר לפני הדיינין כששאלוהו למה לא השיב כך וכך השבתי ואף אם היו שואלין לו אלף פעמים על כל פעם ופעם היה ראוי שישיב ויוסיף צעקות ותלונות על תמהון כזה שיפרע אדם ממון גדול ויחזרו ויתבעוהו ממנו אלא שניכרין דברי אמת ששתק בשביל שהתחלת השקר ועזות הפנים קשה לו לאדם והעלים והסתיר שקרו עד שהטילו החרם ואז לא היה יכול לטעון [כלום ליתן אחר כי אם היה אז שותק לא היה יכול לטעון וגם כך] כלום ועוד שאלוהו הדיינים שיאמר בפני מי פרע אלו המעות הנזכרים והשיב שאין לו להשיב על זה אין זו תשובה הוגנת דודאי חוב שאדם לוה מחברו עביד דיזיף בצינעא ופרע בצינעא אבל שטר עסק שהיה כולו שטרי חובות על גוים אית ליה קלא בפריעתם ובנגישתם באותו זמן שנתקלקלו החובות והיו הגוים מזמינים את היהודים לערכאות הגוים להוציא מידם שטרי חובותיהם והיו מצויים כל היום יהודים בערכאות של גוים יש מהם בדוחק הגוים שהזמינום לבא שם ויש מהם לגבות חובותיהם מן הגוים על ידי נכוי (ס"א שנתנו לשופט שוחד) במאמר המלך אי איפשר שיפרע שטרי חובות רבים כאלו הכתובין בפנקס בלא כפייה ונגישה גדולה ובפומבי גדול שיהא ידוע ליהודים ולגוים וכל דבר שאי אפשר להיות בצינעא אלא בידיעת העולם לא האמינה התורה את האדם להיות נאמן עליה בשבועתו עד שיביא ראיה לדבריו כדאיתא בסוף פרק השוכר את האומנין (פ"ג) ההוא גברא דהוה מעבר חביתא דחבריה בריסתקא דמחוזא תברה בזיזא דמחוזא אתא לקמיה דרבא אמר ליה ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי אייתי ראיה ואיפטר א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר אמר ליה אין כאיסי וסבירא לן כותיה.

ועוד אמרינן התם ההוא גברא דא"ל לחבריה זבין לי ארבע מאה דני דחמרא לסוף א"ל זבני לך ד' מאה דני חמרא ותקיפו פירוש החמיצו אתו לקמיה דרבא א"ל ד' מאה דני חמרא כד תקיפי קלא אית למילתא זיל ואייתי ראיה דמעיקרא כי מזבנת חמרא מעליא הוה ואיפטר אמר ליה רב יוסף כמאן כאיסי בן יהודה אמר ליה אין כאיסי בן יהודה וסבירא לן כותיה מהני תרי עובדי שמעינן דכל דבר שיש לו פרסום וקול ואי אפשר שלא יודע לשכנים אין אדם נאמן עליו בשבועה וגביית החובות אחר שנתקלקלו יש להם פרסום גדול כי אין הגוים פורעין אלא בכפייה ונגישה גדולה ובכל יום מצוין יהודים בפני השופטים והנוגשים בגביות חובותיהם ואי אפשר שיגבה יהודי אחד ממון גדול כזה בלתי שידעו שאר היהודים הנמצאים בערכאות הגוים גם יוכל להתברר ע"י הנוגש והבעלי חובין ואעפ"י שאין מועלת עדות גוי לישראל מכל מקום ידים מוכיחות וראוי הוא שיברר כל זה ואין תשובתו כלום מה שאמר שאין צריך לברר פרעונו בעדים ואם הפרעון שהוא אומר שפרע שטרו ר"ל שפרע מעותיו ועכב שטרי חובות שעל הגוים לעצמו ולמזלו זאת הטענה נראית ודאי שקר כי אין דרך המתעסקים בכך ליתן מעותיהם בשביל שטרות שאין גופן ממון וכל שכן בזמן הזה שנתקלקלו החובות והטורח שהוא לגבותן יתרה על השבח וחזקה שאין אדם [בטל ואין] מניח מעותיו בקרן הצבי ואף אם תאמר שר' שלמה היה דחוק למעות ומכר השטרות לרבי ישראל בדבר מועט זו אינה טענה שמקח גדול כזה אין דרכו להעשות בסתר אלא בפומבי ובפני סופר בית דין ובעדים ועוד אם נעשה דבר זה בפשרה שקנה ממנו השטרות כשם שהחזיר לו השטר וקרעו כך היה לרבי ישראל לומר לרבי שלמה לא אתן לך המעות עד שתחזיר לי גם הפנקס דמאחר שרבי ישראל חתום עליו וגם עד אחד לא היה לו להניח הפנקס בידו אחרי הפרעון הרי הוא כשטר מאמר שחתמו שניהם עליו וגם שהחתימו עד עמהם לראיה ולברר על עסקיהם נעשה הפנקס ועדיף משטר כי השטר הוא כללי שנעשה על עיקר תחלת העסק והפנקס הוא פרטי לברר על ענין העסק דבר יום ביומו ולא היה ראוי להניחו בידו אם קנה ממנו השטרות הרי הוכחתי בין שהיה הפרעון בגבוי השטרות בין שיהיה במעות היה ראוי שיהיה בגלוי וידוע לעולם ולא שיעשה במסתרים כמו שהוא אומר שפרעו בינו לבינו ועוד שאלוהו במה פרעו והשיב שפרע במעות ושטרות ושאלוהו כמה היה סכום השטרות שנתן לו והשיב שאינו זכור ואמרו לו שיאמר באומד הדעת אם אלף פחות או יותר אין קפידא אז השיב שאינו זכור וזו היתה ודאי טענת שקר דמי שהוא מתעסק בממון אחרים הוא כותב כל עסקיו בפנקס ואיך לא יזכור כמה שטרי חובות נתן לו בפרעון אלא ודאי היה ירא אם יזכור השטרות שנתן לו בפרעון יתברר הדבר ויתפרסם שקרו והדיינים חקרו ודרשו להוציא הדין לאמתו והיה צריך להשיב על כל חקירות ודרישות שלהם כי היה נראה להם שהיה טוען ברמאות וכיון שלא השיב היה להם לדיינים לחייבו לאלתר כי היכי דעדים שלא השיבו על חקירות ודרישות עדותן בטלה בין בדיני ממונות היכא שהנתבע טוען ברמאות ובעינן דרישה וחקירה לברר הדבר והוא אינו רוצה להשיב כדי שלא יתברר הדברים כל דבריו בטלים וחשובין כאין וחשיב כטענות התובע והדיין יש לו לחייבו.

ועוד שאלוהו דבר קל אם פרעו בזה העיר או חוץ לעיר ואמר שאין זקוק לומר זה ומן הדין היה זקוק וזקוק להשיב שלא ימצא מוכחש או מוזם בתשובה זו עוד שאלוהו אם פרע בפעם אחת או בכמה פעמים ואומר שאין לו להשיב על זה וזהו תימה למה לא השיב על זה כי היה לו לומר בכך וכך בזמן פלוני כדי לברר דבריו כי הפורע עסקיו שתחת ידו הוא כותב סכום הפרעון ואיפשר אלו נתנו לו זמן להשיב היה עושה חשבון בינו לבין עצמו וכותב פרעונות כמו שהתחיל עתה לעשות בפני כששאלתי לו חקירות ודרישות של הדיינים עשה חשבון מקצת פרעונות ועוד שאלוהו שיאמר להם אם הוא מכיר כלן או מקצתן או שום אחד מהם מאותן שהיו חייבים באותן שטרות שאמר שנתן בפרעון לרבי שלמה ושסייעו בגבייתן ואמר שאין לו להשיב על זה זה מוכיח על שקרו שאפילו אחד מהם לא היה רשאי להזכיר ועוד שאלוהו שיאמר ואם פרעו קודם תפיסת רבי שלמה או אחר תפיסתו ועוד שאלוהו שאלות רבות שהיה ראוי שישיב על כולן כדי לברר הדבר ולא רצה להשיב כלום.

[ועוד דאמתלאות וחומר רבותינו בעונש והחרם שהטילו לא הודה רבי ישראל לפני אנשים המיוחדים להודות בפניהם על האבידה שאבד ר' שלמה אלא הלך ולקח אנשים אחרים והודה בפניהם ואומר שהשטר הוא בידו ופרעו וקרעו ואם הוא כדבריו למה לא הודה בפני האנשים המיוחדים לכך ובפני הקהל ועוד קודם שהטילו החרם היה לו לומר לר' שלמה בפני כל הקהל אם אתה רוצה להטיל חרם על חפצים שאתה אומר שאבדת זה תוכל לעשות אבל מה לך להזכיר שטר בתוך אבידה שלך כדי להוציא עלי שם רע ולביישני והלא פרעתיך והרי השטר פרוע בידי ולא היה לו להעלים פריעות השטר ולהודות אח"כ במסתרים בפני אנשים שלא נתיחדו לכך שיודה בפניהם אלא ניכר מתחילה ועד סוף שכל דבריו ומעשיו של רבי ישראל במחשך ובסתר ועוד על הכתב ששלחו זקני ויליאריאל וזקני אלמעדן וצוו להטיל חרם וכתוב בכתב פנים ואחור ואמר ר' ישראל עליו שהוא מזויף כי החרמות שהיו קצת מטושטשות נתקיימו בבית דין באותו הכתב מוכיח שלא השיב ר' ישראל ולא הודה שהשטר היה בידו פרוע בחרם הא' שהטילו גם כי השיב ר' ישראל על זה בויליריאל בפני הרב ר' משה בן חביב ש"ץ תשובות חבילות חבילות שאין בהן ממש מ"מ ניכרים דברי אמת וזו היא הוכחה גדולה כיון שהיה שם בשעת הטלת החרם ולא אמר כלום ואפי' אם לא היה בבית הכנסת כשהטילו החרם ואח"כ נודע לו היה לו לומר מיד השטר פרוע בידי וקרוע ומדלא אמר כך באותה שעה בודאי לא פרעו דלמה שתק על החרם ולא אמר הדבר ודמיא הך מילתא להא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (ל"א) והיכא דהוה קאי בבי דינא ולא טען ונפק ואזל לאבראי והדר אתי לבית דין וטעין דאין טוען וחוזר וטוען מ"ט דאמרינן טענתא אגמרוהו כלומר למדוהו לטעון שקר שאם הוא אמת מה שטוען עתה למה לא טען אותה מתחילה אלא גמרוהו עתה לטעון שקר גם בנדון זה כי היכי דאמרינן בההיא דחזקת הבתים מסתמא כשאדם עומד בפני בית דין טוען כל הטענות שזכותו תלוי בהם ואם היתה הטענה שהוא טוען אחר שיצא לפני בית דין אמת היה טוען אותה מתחילה כשעמד בפני בית דין ולא תלינן שמא אח"כ נזכר לאותה טענה מעצמו אלא ודאי אמרינן מדלא טען אותה מתחלה שקר היה ואחר שיצא מפני בית דין למדוהו לטעון שקר ואין טוען וחוזר וטוען כ"ש בנדון זה שהחרם כופה אותו לומר האמת שהוא יודע ואם הוא אמת שפרעו לו לא היה עובר על החרם ולא מחזקינן ליה ברשע שעבר על החרם במזיד ועוד למה יעלים את זכותו לומר שהוא פרוע וקרוע ואף קודם שהטילו החרם כששמע שהיו רוצים להטיל את החרם היה לו לומר למה תטילו חרם על שטר זה הלא בידי הוא ופרעתיו והחזירו לי אלא ודאי באותה שעה לא היה בידו ואח"כ למדוהו לטעון שקרים] ועוד כדי לברר הדבר דקדקתי עם הבעלי הדינין לפני סופרי העיר לפי הזמן הכתוב בפנקס וכפי הזמן שהיה רבי שלמה זה שרוי בתפיסה ולפי זמן הטלת החרמות שכל זמן הפרעון שאמר רבי ישראל שפרע לרבי שלמה כל החובות הנזכרים בפנקסו ואמר שפרע מקצתן קודם תפיסת ר' שלמה ומקצתן אחר שיצא מהתפיסה ושערנו אני והסופרים לפי הזמנים שכל אותו הפרעון בין לפני התפיסה ובין לאחר התפיסה נעשה הכל בט' חדשים ואיך יתכן שחובות מרובין כאלו בזמן קלקול החובות יגבו כולן בזמן קצר כזה בלי קול ועוד רגלים לדבר וידים מוכיחות שזה כמה שנים היה רבי שלמה זה מרדף אחר רבי ישראל שיעשה לו דין פעמים בטולטילה לפני החכם רבי יעקב בן קרשף ופעמים לפני ופעמים לפני דייני עירו ותמיד היה נשמט רבי ישראל מלעשות לו דין עד שדחקו לבא לפני המלכה תבורך מנשים והיא צותה עליהם לבא לכאן ואלו היה אמת כדבריו למה נשמט וברח מן הדין אדרבה כיון שפרע ונשאר הפנקס שהוא חתום עליו ועוד עד אחר היה לו לרדוף אחריו לתבעו לדין ולהוציא הפנקס מתחת ידו כי הפנקס הזה היה נעשה לראיה ולברר העסק ביניהם ולכך חתמו שמותיהן עליו והחתימו עד אחר עמהם כדי שלא יוכל שום אחד מהם לכפור ולשנות מכל מה שכתבו בפנקס והפנקס הוא פוגם את השטר כי הוא י"ב אלף זהובים והפנקס הוא י' אלפים זהובים ומעט יותר והוא עיקר וחשיב טפי מהוציא עליו כתב ידו דאיפלוג ביה רבוותא אי נאמן לומר פרעתי אי לאו וטעמייהו דהני רבוותא דאמרי דמהימן לומר פרעתי משום דכיון דאין עליו אלא חתימת ידו ואינו שטר ממש לא חשש ליקח ממנו כתב ידו כשפרעו ולא מצי אידך למימר שטרך בידי מאי בעי אבל פנקס זה [שחתמו] שני בעלי הדבר עליו והחתימו עד אחד עמהם ודאי לברר כל העסק נעשה ושלא יהא שום אחד מהם נאמן לשנות מכל מה שנכתב בפנקס אם לא שיחתמו שניהם על כל מה שישתנה ויתחדש ביניהם ובהא מודו כולהו רבוותא דלא מהימן לומר פרעתי כל זמן שהפנקס בידו ואעפ"י שהפנקס הוא יוצא מגוף השטר אין לומר מאחר שהשטר יוצא מתחת יד הלוה קרוע והוא אומר שפרע ואם כן הפנקס הנשרש ויונק מן השטר כמאן דליתיה דמי האי טעמא ליתא דאדרבה אית לן למימר משום דחדשו הדברים שביניהם וכתבו כל עיסקא בפרט וכל שטרי החובות וגרעו ופגמו השטר וחתמו שניהם על הפנקס ועד א' עמהם והיה הפנקס הזה עיקר בעיני המלוה ולא נזהר לשמור שטרו ובא ליד הלוה וקרעו ולא מהימן לומר פרעתי עד שיהיו בידו שני השטרות שנכתבו על עסק זה וכיוצא בזה מצינו בפ' בתרא דבתרא (קס"ח) מי שבא ואמר אבד שטר חובי אעפ"י שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבים במה דברים אמורים בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבים חוץ מן האחריות שבו רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכמים אומרים מתנתו קיימת וקא מיפלגי באותיות נקנות במסירה רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה פי' רשב"ג סבר דאותיות נקנות במסירה ויש לחוש שמא החזיר לו השטר וחזר המכר ואם נכתוב שטר אחר ללוקח אפילו יוציא המוכר שטר שהחזיר לו לא יועיל לו כי יאמר הלוקח ב' שטרות היו לי ממך ולא החזרתי לך כי אם אחד וכל זמן שהאחד בידו לא חזר המקח אלמא חזינן דמי שיש בידו שני שטרות של מכר או מתנה ועשה מסירה מא' מהם אינו מועיל עד שימסור לו שניהם ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרשב"ג אלא משום דסברי דאין אותיות נקנות במסירה וצריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודיה וכיון דכתב ליה הכי קני אבל לא פליגי על סברת רשב"ג ואי הוו סברי אותיות נקנות במסירה הוו מודו ליה דצריך למסור לו שני השטרות וכל שכן במלוה שיש עליה שני שטרות דלא מצי למימר לוה פרעתי עד שיהיו בידו שני השטרות דמצי למימר ליה מלוה שטרך בידי מאי בעי אם איתא דפרעיה כי לא היה לו לפרוע עד שיתן לו שני השטרות ומה חשש המלוה לשמור שני השטרות כיון שאחד מספיק לו הילכך כל זמן שהפנקס ביד המלוה לא מצי לוה למימר פרעתי ומיהו אם היה שטר הלואה היה הדין כך אבל כיון ששטר עיסקא הוא וקיי"ל כל שטר עסקא פלגא מלוה פלגא פקדון בחלק הפקדון נאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו כדאמרינן פרק המוכר את הבית (ע') גבי שטר כיס היוצא על היתומים אבל בחלק המלוה לא מצי למימר פרעתי אבל מאינך טעמי אומדנות ואמתלאות שהחזקתי דבריו שקר לא מצי למימר כלל פרעתי. ועוד לפנים משורת הדין התחלתי לשאול לו מה ישיב על מקצת דרישות וחקירות ששאלוהו ואמר שלא היה לו להשיב והוא נמלך מה ישיב והאח לפניו בעצה נבערת למען כחש לבשו אדרת ובעצו ישאל ודבריו הם מלומדים והחדש אשר מלבם בודים בטבעות הגרון יהיו הבדים ואיך לא יזועו ובאשר יפגעו ורוח נבות אליו הגיעו ובדבריהם אותו הוגיעו המה לריק יגעו ובדברי שקר ישעו וטחי תפל שעו נצו גם נעו וכל דבריהם לעו ואני חצני נערתי ויד השם היתה אתי וחיל וכח אזרתי והתבן מתוך הבר הברתי והאמת על רגליו העמדתי ונכה רגלים שוקיו קפדתי ובמים אדירים צללתי נפך וספיר העליתי ומתלעות עול שברתי ומשיניו טרף השלכתי ודין אמת לאמתו הוצאתי ובשלש עשרה נפה נפיתי עד כי יצא סלת נקי ומלובן כלו הפך לבן וחייבתי את רבי ישראל בן אלחדיד שיפרע לרבי שלמה בן אלבגיל כל הנמצא כתוב בפנקס שביד ר' שלמה בן אלבגיל בלתי את אשר יברר בעדים שכבר בא לידו מסכום אותו ממון הכתוב בפנקס שחתם עליו רבי שלמה בן אלבגיל ורבי ישראל בן אלחדיד ורבי שאול ן' שעיב.

ועתה אני צריך לברר דין הפרעון שיעשה ר' ישראל בן אלחדיד לרבי שלמה בן אלבגיל ואיך יהיה הפרעון כי הדבר ידוע שכל החובות הכתובים בפנקס הם מממון שנתן רבי שלמה לרבי ישראל להתעסק בהן ואחריות העיסקא הוא על כל אחד מהן כפי אשר נוטל חלק בריוח אם פלגא באגר פלגא בהפסד אם שליש שליש אם רביע רביע וקוצב עמו דבר לשכר עמלו והנה חייבתי לרבי ישראל לפרוע לרבי שלמה כל החובות הכתובים בפנקס ודין הפרעון הוא כך כמו שהיו שוות החובות באותה שעה ואין חייב ליתן לו יותר אלא כאדם ששורף שטרותיו של חברו שאומדין בית דין כמה היה אדם נותן באותן שטרות לגבותן הכל לפי אחריות שיש ללוה ולפי טורח הגבייה ולפי מה שהוא הלוה אי גבר אלם הוא או שהוא נוח וטוב כן יהיה פרעון חובות הללו ואם ישיב לי אדם הלא רבי ישראל השיב על טענת רבי שלמה שפרע לו כל השטרות במעות ושטרות שסייע לר' שלמה בגבייתם ונמצא שהודה שגבה כל השטרות של העיסקא כי המעות שהוא אומר שנתן מסתמא לא נתן אותן המעות מממונו כי אין זה דרך המתעסקין שיפרעו מממונן ולואי שיפרע דמי העיסקא כשתבא לידו ונמצא כשאמר שפרע כל השטר הרי הודה שגבה כל השטרות וגם כי אין מאמינין אותו לפרעון זה ומחייבין אנו לפרוע אותו פעם אחרת מ"מ מהניא אמירתו שאמר מה שגבה כל החובות לענין זה שיצטרך לפרוע דמי כל החובות ודמיא הך מילתא להא דאמרינן בפ' שבועת הדיינין (מ"א) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה לא היו דברים מעולם אתו סהדי דיזיף ופרע אמר אביי הא קאמרו סהדי דפרע אנן אמאן נסמוך רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי פי' הא דאמר לא היו דברים מעולם הרי הוא מוכחש שהעדים מעידים שלוה ומה שמעידין שפרע אין עדותן מועלת לו שהרי הוא מכחישן שכיון שאמר להד"מ כאומר שלא פרע וחייב לשלם אלמא חזינן דבמקום דאין דבריו מועילין לו לפטרו אנו מחייבין אותו על פי דבריו ואף על גב דבין לפי דבריו בין לפי העדים פטור דאנו מצרפין יחד דבריו ודברי העדים ומחייבין אותו כי דבריו שאמר שלא לוה כנגד עדות העדים אינה כלום שהם מעידין אותו שלוה ועדות העדים שמעידין שפרע כנגד הודאתו שמודה שלא פרע אינה עדות דפיו בהכחשה והודאתו עדיפא מעדים וכן בנדון זה אף על פי שאין אנו מאמינין לדבריו שאמר שגבו כל החובות ופרע לרבי שלמה מן הטעמים והראיות שכתבתי מכל מקום מהני אמירתו לחייב את עצמו שיפרע כל דמי החובות לרבי שלמה יש להשיב על זה דיד בעל השטר על התחתונה ונפרש פרעון זה שאמר רבי ישראל שפרע לר' שלמה במעות ושטרות וסייע בגבייתן שכך היה הפרעון שדחק את בעלי חוביו לפרוע והוציא מהן כל מה שהיה יכול לפי הזמן שנתקלקלו כל החובות וכל מה שהגיע לידו מכל שטרי החובות הכתובין בפנקס הכל נתן לר' שלמה ובפרעון זה נפטר מרבי שלמה שהרי האמינו תחלה ומסר העסקין לידו שישא ויתן בממונו ויעשה כל מה שהיה יכול לעשות [ואם גבה מה שהיה יכול לגבות ונתנו לרבי שלמה הרי עשה כל מה שהיה יכול לעשות] ונפטר מרבי שלמה בפרעון כזה וכיון שנוכל לפרש שכך היה הפרעון שאומר שפרע לו נמצא שלא נוכל לדקדק שהודה שגבה כל החובות וחזר הדין למה שאמרתי בתחלה שצריך לפרוע שטרי החובות הכתובים בפנקס לפי אומד שווים באומד בית דין.

אמנם לפי מה שהיה נוטל חלק בריוח כל אחריות החובות עליו ושמעתי מפי בעלי הדבר לפי מה שאני זכור עתה שהיה נוטל רביע הריוח ונמצא כל סכום החובות הכתוב בפנקס הרביע של אותו סכום יפרע רבי ישראל בן אלחדאד לרבי שלמה בן אלבגי"ל דבין גבה אותם בין נאבדו חייב לפרוע רביע כל החובות ושאר שלשה הרביעיות צריך לפרוע בשומת בית דין לכן אני בורר את החכם רבי יששכר הלוי והחכם רבי שאול בן אלבגיל יצ"ו שהם יבררו שלשה אנשים הגונים מטובי הארץ שיהיו בקיאין באותו הזמן בטיב משא ומתן כל החובות והם יראו הפנקס וישומו כל חוב מהחובות הכתובים בפנקס כמה היה שוה כל חוב וחוב באותו זמן ויכתבו ויחתמו ערך כל חוב וחוב בשתי פתקות ויתנו אחת לר' ישראל ואחרת לרבי שלמה ולפי אותו השומא יפרע רבי ישראל לרבי שלמה ואחר אותה השומא אם ירצה רבי שלמה יוכל להשביע לר' ישראל שלא גבה יותר מן השומא על כל חוב וחוב ואם גבה יותר חייב לתתו לרבי שלמה ואם יברר רבי ישראל בעדים שפרע לרבי שלמה מקצת מהחובות הכתובים בפנקס כל מה שפרע ינכה לו מגוף הממון והמותר יחלקו בארבעה חלקים חלק א' יפרע רבי ישראל מיד וג' חלקים יפרע בשומת בית דין כמפורש למעלה ואם יאמר שפרע מקצת ישבע רבי שלמה שלא פרע לו אם הוא כופר.

ומה שתבע ר' שלמה שיפרע לו רבי ישראל ההוצאה שהוציא על זה [כדי לכוף את ר' ישראל שיעשה לו דין אם יש לו לר' שלמה לברר שתבע את ר' ישראל לבא עמו לדין על תביעת שטר י"ב אלף זהובים וסירב ר' ישראל לבא עמו לדין והוצרך ר' שלמה להוציא על זה הוצאות עד שכפוהו לבא עמו לדין חייב ר' ישראל לפרוע לו כל הוצאות שהוציא על זה] כי כן כתב ר' מאיר מרוטנבורג ז"ל והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קי"ב) אמר רבא שליח דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזי דפתיחא פי' אם שלחו בית דין שליח להזמין את ראובן לבא לדין עם שמעון ולא בא ראובן שליח נאמן כשני עדים ואין צריך להעמיד עליו עדים כשמזמינו לבא לדין והני מילי לשמתא כלומר מנדין את ראובן על שלא בא לבית דין על נאמנות השליח שאומר שהזמינו אבל לפתיחא לא כלומר אבל לכתוב נדוי על ראובן אין סומכין על השליח אלא אם כן יש אחר עמו שמעיד שהזמינו לבית דין לפי שיש לראובן חסרון ממון בעדות השליח שהרי כשיבא ראובן לבית דין להתיר לו נדויו לא יתירו לו עד שיפרע ראובן שכר הסופר שנתן שמעון לסופר לכתוב נדוי על ראובן ומכאן דקדק רבינו מאיר ז"ל אף על גב דמוכח בסנהדרין בריש זה בורר (כ"ג) שאין הנתבע חייב לשלם לתובע ההוצאה שהוציא כדי לתבעו לדין מדקאמר התם שכופין את הלוה לדון בעירו שלא יצטרך המלוה להוציא מנה על מנה הני מילי כשאינו מסרב לבא לבית דין אבל אם תבעו לדין ולא רצה לבא עמו לדין וצריך התובע להוציא הוצאות לכופו שירד עמו לדין חייב הנתבע לשלם כל אותן ההוצאות מדחזינן הכא שחייב ראובן ליתן לסופר שכר הכותב שכתב הנדוי על ראובן שסרב לבא לדין וההוצאה שחייבתי את רבי ישראל שיפרע לר' שלמה אחר שיברר רבי שלמה בעדים שתבע את ר' ישראל שיבא עמו לדין על התביעה הזאת וסרב לבא עמו לדין לא תהיה פרעון הוצאתו בשבועת רבי שלמה שישבע כמה הוציא ויטול אלא יברר רבי שלמה כל הדרך שהוצרך לילך לכוף את רבי ישראל שיעשה לו דין והשלוחים ששלח וכיוצא בזה ושכר הסופר ובית דין ישומו כמה היה ראוי שיוציא רבי שלמה בדרכים הללו ובהוצאות השלוחים והסופרים ועל פי שומת בית דין יפרע ר' ישראל לר' שלמה כל ההוצאות שהוציא עד שהביאו לבית דין ונפסק הדין ועל כתב החרם שהיו עדיו קצת מטושטשין ואמר ר' ישראל שהיה מזויף עמדתי עליו ונראה לי שאינו מזוייף ודנתיו בחזקת כשר ומקויים כשבאו לפני לדין ר' שלמה בן אלבגיל ורבי ישראל אלחדיד בצווי גבירתנו המלכה מב"ת והביאו לפני כל הטענות שטענו בויליאריאל לפני הדיינים ובואלדוליר לפני הרב רבי משה ן' חביב יצ"ו ודקדקתי בטענות שטען רבי שלמה שאמר שנתן לרבי ישראל י"ב אלף זהובים בעיסקא ושאבד ממנו השטר ושבא ליד רבי ישראל ור' ישראל השיב שפרעו והחזירו לו וקרע ומתוך טענותיהם חייבתי את רבי ישראל כי נראה לי שאין להאמין לרבי ישראל בדבריו מטעמים וראיות שכתבתי בפסק דין למעלה ולאחר שחייבתי את רבי ישראל היה ראוי שיפרע לר' שלמה י"ב אלף זהובים של העסקים כי הוא לא כפר בתחלת העיסקא ובשטר אלא שטען שפרע כל השטר ואני לא האמנתיו על הפרעון נמצא שהשטר עדיין בחזקתו וכאלו הוא ביד רבי שלמה שלם ומקויים כי ר' ישראל הודה שנכתב עליו שטר של י"ב אלף זהובים אלא שטען שפרעו ואני לא האמנתיו על הפרעון אלא שרבי שלמה אמר שנפרע במקצת השטר ושעשו פנקס והביא לפני נוסח הפנקס מקויים וחייבתיו לפרוע סכום הממון הנזכר בפנקס ואלמלא הפנקס (לא) היה צריך לפרוע כל הי"ב אלף זהובים שהיו כתובים בשטר ואף על פי שהיה בידי נוסח הפנקס מקויים לא רציתי לפסוק הדין עד שיביא רבי שלמה גוף הפנקס לפני וזה עשיתי לפנים משורת דין כיון שהביא רבי שלמה נוסח הפנקס מקויים וגם בלא פנקס היה חייב לפרוע כמו שכתבתי אלא כדי לברר הדבר עשיתי וגם רבי שלמה לא ערער בדבר כי היה בטוח שיביא הפנקס והלך רבי שלמה להביא הפנקס וחזר ואמר שלא היה יכול להביא הפנקס ושלחתי אחרי שלשה עדים החתומים על הפנקס ובאו עד הלום ודרשתי וחקרתי אותם כל אחד לבדו ונמצאת עדותם מכוונת שהעתיקו אותו הנוסח מגוף הפנקס שהיו חתומים עליו ר' שלמה בן אלבגיל ור' ישראל בן אלחדיד בלי זיוף ובלי שום טעות אלא בדקדוק ובכיון ונראה לי שהפסק כמו שפסקתי אותו הוא קיים אף על פי שלא הביא גוף הפנקס כי הנוסח מקויים הוא כמו הפנקס ואף אם לא היה בידו פנקס ולא נוסח פנקס היה צריך לפרוע לו יותר ממה שחייבתי על כן פסקתי שחייב רבי ישראל לפרוע לרבי שלמה זה כל הנזכר בפסק דין כאלו היה גוף הפנקס.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< כלל קודם · כלל הבא >מעבר לתחילת הדף