שו"ת הרא"ש/פו

שו"ת הרא"ש ‏ פו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

<דף זה מרכז את כל סימני כלל פו לפונדק אחד, לעריכת הדפים יש להקליק על הקישור "עריכה" ליד אות הסימן שאותו רוצים לערוך>

כלל פו

א  [עריכה]

ומה שתובע ראובן מכח חמיו הוא פטור בלא שבועה כאשר כתבת דיורשין נשבעין שבועת יורשין להוציא מאחרים בשטר שבידם אבל לפטור אינן נשבעין ופטורין בלא שבועה.

תנן בפרק חזקת הבתים (מ"א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר ליה מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה אתה מכרת לי אתה נתת לי במתנה אביך נתן לי במתנה אביך מכר לי הרי זו חזקה הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה פירוש אינו צריך לטעון קניתיה ממך או אבי קנאה ממך אלא אי אית סהדי דאבוה דר ביה חד יומא ואיהו דר ביה תלת שנין או אית ליה סהדי דאבוה דר ביה תלת שנין אנן טענינן ליה דאבוה זבנה מיניה ומהכא ילפינן בכל דוכתא דטענינן ליורש כל מידי דאבוה מצי למטען כי קטן לא ידע במילי דאבוה וכגון זה פתח פיך לאלם ובפרק המוכר את הבית (ע’) פליגי בשטר כיס היוצא על היתומים פירוש שמוציאין שטר על היתומים שאביהם קבל עיסקא למחצית שכר וכו"ע אית להו דנהרדעי דאמרי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון איכא מאן דאמר נשבע וגובה פלגא דמלוה אבל פלגא דפקדון לא דטענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו [ואיכא מאן דאמר דגובה כולו] כדמפרש טעמא דאי איתא דפרעיה מימר הוה אמר ליה אבל נאנסו לא טענינן ליתמי אליבא דכולי עלמא משום דנאנסו מילתא דלא שכיח הויא ולא טענינן להו ליתמי אף על גב דאבוהון מצי למטען נאנסו דלא טענינן ליתמי אלא מידי דשכיח כההוא חזקה דמסתמא לא היה מניחו לירד תוך קרקעות שלו לאכול פירות ורואה ושותק אם לא שמכרן אבל מידי דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וכל שכן בדבר הניכר לדיינים שהוא שקר דלא טענינן להו אלא מצוה לדיינין לרדוף צדק צדק ולחקור ולדרוש ולהוציא הדין לאמתו שלא יהא דין מרומה כמו בדין של אדם אחר דיתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקייהו וגם האפטרופוס של היתומים אסור לטעון ליתומים דבר שנראה לו שהוא שקר משום שנאמר מדבר שקר תרחק ועוד שנראה שיש חילוק בדבר דלא שכיח כולי האי ואינו ניכר כל כך שהוא שקר שאם טען האפוטרופוס טענתיה טענה ואם לא טען האפוטרופוס לדיין אין לו לטעון בשביל היתומים וראיה מפרק בתרא דכתובות (ק"ט) ההוא שעשאה סימן לאחר שכיב ואוקי אפוטרופוס ליתמי אתא לקמיה דאביי אמר ליה עשאה לאחר אבד זכותו א"ל אי הוה אבוהון דיתמי הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו א"ל שפיר קאמרת דאמר ר' יוחנן אי טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו נאמן זיל הב ליה מההיא ארעא ונטעה עליה ריכבא דדיקלא אמר ליה אפטרופא אי הוה אבוהון הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו אמר ליה שפיר קאמרת דאמר רבי יוחנן אם טען חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אמר אביי האי דמוקי אפטרופוס נוקי כי האי דידע לאפוכי בזכותא ואביי אמאי אמר מעיקרא זיל הבו ליה ואבד את זכותו למה לא טען הוא ליתום אלא כדפרישית לעיל ודוחק לדחוק דאביי לא נזכר הני שתי מימרות דרבי יוחנן עד ששמע דברי האפוטרופוס.

ובנדון זה שראובן מסר לשמעון אלף זהובים לעסק בתוך ארבעה חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צואה ואחרי מות שמעון יצא פנקס מכתב ידו שהיה כתוב בו זכרון המשכונות שלקחתי מהאלף זהובים של ראובן למחצית שכר והמשכונות הנמצאים באותו פנקס היה כתוב בכל פתק ופתק שם ראובן נראה לי שאין דיין ואפטרופוס שיטעון שום טענה לזכות היתומים חדא שדבר זה גלוי לכל בני הבית שעסק ראובן היה ביד שמעון עד יום מותו ושקר גלוי ומפורסם כי האי לא טענינן ליתמי כדמפרשינן לעיל ועוד אם היה אביהם קיים ונמצא תחת ידו הדבר מפורסם בפנקס ופתקי המשכונות היאך מצי למימר החזרתי כיון שנמצא שם ראובן בפתקי המשכונות ואפילו אם תמצא לומר אם היה שמעון קיים מצי טעין אחר שהלויתי המעות על המשכונות תבע ממני ראובן מעותיו והוצרכתי לתתם לו משלי ולא חששתי להסיר הפתקים מאחר שהיו המשכונות תחת ידי מכל מקום מילתא דלא שכיחא היא דמי דחקו לשמעון ליתן לראובן ממעותיו יאמר ליה לעיסקא מסרת המעות לידי המתן עד שיפדו המשכונות ואתן לך מעותיך ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כדפרשינן לעיל ועוד מטעם אחר הוי מילתא דלא שכיח כלל דהמקבל מעות להלוותם למחצית שכר בשטרי חובות ועל משכונות שיפרעם בתוך ארבעה חדשים ואפילו אם היה המלוה תובעם היה הלוה יכול לעכב כמו תוך זמנו כי הדבר ידוע שאי אפשר להלוות אלף זהובים ולגבותם בתוך ארבעה חדשים הילכך הוי מילתא דלא שכיח ועוד מטעם שפירשתי חשיב בתוך זמנו ואף בלא אלו ההוכחות לא טענינן להו ליתמי פרעתי ומטעם זה לא חיישינן להתפשת צררי כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ה’) גבי הקובע זמן לחבירו דגבי אפילו מיתמי בלא שבועה דלא חיישינן לצררי בתוך זמנו והקשה רבינו יצחק מאי שנא אלמנה דחיישינן לצררי אפילו בתוך זמנו דתנן בפרק השולח (ל"ד) אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ומפרש טעמא משום דחיישינן לצררי אף על גב דלא הגיע עדיין זמן גביית כתובתה ומאי שנא מבעל חוב דלא חיישינן לצררי תוך זמנו דאין אדם עשוי להתפיס לאשתו צררי אלא בשכיב מרע סמוך למיתתו שאם ימות שלא תצטרך לחזור אחר היורשים לגבות כתובתה ובזה תירץ ג"כ קושיא שמקשין בפרק מי שמת (קנ"ח) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ומתו יורשי האשה אומרים בעל מת תחלה וזכתה בכתובתה ואנו באים לירשו ואמרי דמודים שניהם לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ולהאי תירוצא ניחא דדוקא נפל הבית עליו ומת פתאום לא חיישינן לצררי ותשובת רבי מאיר ז"ל בידי שפסק דהיכא דמת פתאום לא חיישינן לצררי וגם לא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח, וגם הכא לא שייך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו דהיינו דוקא כשאדם אומר אני חייב לפלוני ופלוני בפני העולם שהוא מכוין שלא יחזיקוהו בעשיר והלא אין אדם יודע ושומע בדבר ועוד הלא יש שטרות ועדים על כל מה שנמצא כתוב בפנקסו וידוע לכל שאותו ממון לא היה שלו והלא היה צריך להכריז על זה ויותר ידוע על ידי שטרות ועדים מעל מה שכתוב בחדרי משכבו וגם לא שייך למימר מה שכתב בפנקסו ובפתקי המשכונות של פלוני ופלוני אם לא היה הדבר אמת אלא לפנחיא בעלמא כלומר שיבדלו בני ביתו ממנו ולא יקחו כי האי דפרשינן דמעשר שני ומייתי לה ביבמות פרק האשה שלום (קט"ו) מצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן מ' מעשר ד' דימוע ת' תרומה שבשעת הסכנה היו כותבין תרומה ופריך התם אמר ליה רבינא לרב אשי ולא חיישינן שמא פנו אימא סיפא ר' יוסי אומר אפילו מצא חבית וכתב עליה תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היתה מלא תרומה ופינה ומסיק אלא דכ"ע חיישינן שמא פנו והכא בהא קא מיפלגי וכו' עד דמסיק אי נמי לפנחיא שבקיה פירוש אחר שפינה משם הטבל או התרומה לא מחק מה שכתב עליו כדי שיבדלו מהם אנשי ביתו דלא דמי דהתם אדם בכל שנה ושנה יש לו טבל או תרומה וצריך לרשום עליהם שלא יאכלו בני ביתו איסור ואפילו אחר שפנו מניח הרושם כדי שלא ירבו אנשי ביתו לאכול בפירותיו או מטעם אחר שמפרש אימור אישתלויי אשתלי פי' שכח למחקו אבל בדבר שלא ידענו באדם שרגיל לעשות דבר זה לכתוב על שלו דבר לסימן ואנו מוציאין עליו שכתב בו שם פלוני אין לנו לומר שנכתב לפנחיא דלא אמרי התם אלא לפנחיא שבקיה ועוד דלא דמי דהתם דרך הוא דבניו ובני ביתו אוכלים פירות הנמצאים בבית ואין איסור בדבר הילכך מניח הסימן עליו כדי למנעם מלאכול אבל הכא כך יש איסור לגזול ולגנוב ממון אביו או אשה ממון בעלה כמו ממון אחר ואם אינן נמנעין מליקח ממון אביהם או אשה ממון בעלה גם לא ימנעו מליקח ממון אחרים ואפשר שיש מבני ביתו של אדם אם חפצים לגנוב יותר ברצון יגנבו ממון אחרים מממון אביהם כדי להרבות הונם הילכך לא שייך הכא למימר לפנחיא שבקיה, ועוד שידוע הוא שלא היו לשמעון בני בית אלא אשתו המושלת בכל אשר לו והיא היתה מכרת ויודעת בכל עניניו ולא היה מעלים דבר ממנה ובשביל מי עשה פנחיא זו, ועוד שנמצא לו שבעה חילוקי ממון אחד שלו ואחד של אשתו ואחד של אחיו והשלשה של פלוני ופלוני הילכך ניכר שאינו כשאר בני אדם אלא כאחד המברר עסקיו שלא יבא לידי שגגה וטעות כאשר היה תמיד שהיה תורתו אומנותו ומלאכתו עראי ולכך סימן כל עניניו כדי שלא יהא צריך להיות יושב ובטל בעשיית מלאכתו וגם להתרחק מן הגזל כאשר ידוע שהיה מדקדק במעשיו ודמיא להא דאמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר (ל’) הרי שראו את אביהם שהטמין בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני השר הם של מעשר הם אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום ומכל הלין טעמי שכתבתי ניכר דדמי למוסר כי למה יערים ומפני מה מערים, ועוד הרי שטרות ועדים מוכיחים על מה שנמצא בפנקסו ואשתו וחמותו ובני ביתו יודעים שהוא אמת הילכך לא שייך הכא כלל לומר לא פנחיא ולא מערים וגם נמי לא דמי להא דאמרינן בירושלמי בפ"ד דמעשר שני רבי יונה ור' יוסי הוו שותפין בגרבא דחמרא כד דמך רבי יונה אמר רבי מני בריה דרבי מני לר' יוסי כל גרב דכתיב ביה ר' יונה דידיה הוא אמר ליה אשתקיד דידך השתא דידי אינון דהתם דרך שותפין לרשום כל אחד שלו אחר שחלקו ואחר שכבר נעשה אין מקפידין להסירן כי כל אחד מכיר בשלו אבל הכא לא ידענו שדרכו לרשום אין לנו לומר שעשה מתחלה לפנחיא כדפרישת לעיל, ועוד כי מכל הלין טעמי לעיל, ועוד יש להביא ראיה שיש ללמוד מפנקסו שאדם רגיל לעשות בתוך ביתו ולכתוב בו כל עניניו ממתניתין דפרק כל הנשבעין (מ"ה) גבי אלו נשבעין ונוטלין וחנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך אלא אמר לו תן לבני סאתים חטים ולפועלים בדינר מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעים ונוטלים ויש לדקדק בפנקס מאן דכר שמיה למה אמרה המשנה וחנוני על פנקסו ומתוך אריכות זה הוצרך להאריך עוד יותר ולומר מה שאמרתי לך וחנוני על פנקסו לא שיהא נאמן לומר לכל אדם מצאתי כתוב בפנקס כי אתה חייב לי כך וכך ויהא נאמן החנוני שנאמר החנוני רגיל להקיף לכל אדם ואינו כותב אלא דבר שהוא אמת לא יזכיר פנקס במשנה ולא יצטרך להאריך אלא יאמר וחנוני שאמר לו בעל הבית תן וכו' אלא על כרחך האי דנקט פנקס לומר שאנו סומכים על הפנקס וכגון שאמר החנוני אני מוצא כתוב בפנקסי שנתתי לבנך או לפועליך ואינו טוען שברי לו אלא שמוצא כך כתוב בפנקסו וסלקא דעתך אמינא כיון דפועלים אומרים בריא והוא אינו טוען בריא לישבעו פועלים וחנוני (לפטור) [יפסיד] קמ"ל מה שכתוב על פנקסו חשוב כטענת בריא והשתא דהוצרך להזכיר פנקס במשנה הוצרך כמו כן לומר דהא דאמרינן דפנקס הוי הוכחה לא כנגד כל אדם כגון אם יאמר לאדם כתוב בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך אלא דוקא היכא דיש רגלים לדבר כגון שצוה לו בעל הבית ליתן לבניו או לפועליו והוא כתב בפנקסו שנתן ודאי אזלינן בתר פנקסו מיהו אההיא מתני' דקאמר וחנוני על פנקסו [איתא בירושלמי] לא במקיף אמרו פירוש מאחר שהוא מאמין לחנוני בהקפתו על פנקסו יהא נאמן החנוני כי סתם חנוני נאמן ואינו כותב דבר שאינו מפני שאומנותו בכך ואם היה נתפש בשקר יפסיד אומנותו ומשני שהוא אומר לו אם כתבת בזה מחוק בזה כלומר נהי שהחנוני נאמן למי שיש לו עסק עמו אנן עבדתין (וכן) [גבך] בעה"ב ולא האמינוהו עלינו ואין אנו רוצים להאמין חנוני בשבועתו ואם כתב שקר בידו אחת ימחוק בידו השנית ומכל מקום מועיל הפנקס לעשות טענתו בודאי שלא יפסיד החנוני [אצל] בעה"ב כיון שיש רגלים לדבר כדפרשינן לעיל ובנדון זה שנכר ששמעון היה רגיל לכתוב על כל עניניו בפנקס ויש רגלים לדבר שכל מה שכתוב בו שהוא אמת שהרי שטר ועדים מעידים וכל בני ביתו יודעין יש לילך אחר הפנקס וכל בעל עסק מוחזק בעסקיו המבוררים בפנקס שלו וכן אנו מוצאין בגמרא שאנו הולכין אחר תשמיש שרגיל אדם לעשות בתוך ביתו בסוף פ"ק דב"מ (כ’) גבי הא דאמר ר' ירמיה בר אבא אמר ר"ש סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אף על פי שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול ופריך עלה (שם) מהא דתנן אם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות ומשני שנמצא בין שטרותיו קרועין ואמר מסברא אם לא היה פרוע לא היה מניח השטר בין שטרות פרועין והכי אמרינן גבי שבועה שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע אלמא חזינא היכא דמית ונולד ספק ליתומים בממון אביהם אזלינן בתר אומדנא דדעתא ואמרינן מסתמא כך היה הענין וכל שכן בנדון זה שאין לך ידים מוכיחות ורגלים לדבר יותר מזה שיש שטרות ועדים ופנקס ופיתקי המשכונות ואשתו וחמותו ואחיו וכל בית אביו יודעים שהוא אמת הרבה אומדנות מצינן בגמרא שאין להם כל כך הוכחה כמו לזו כי ההיא דפרק מי שמת (קמ"ו) מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו רבי שמעון בן מנסיא אומר [אין] מתנתו מתנה בידוע שאם היה בנו קיים לא היה נותנם לאחר וכן שטר מברחת (כתובות ע"ח) וכן מתנת שכיב מרע בכל נכסיו ואפילו בקנין אם עמד חוזר (ב"ב קמ"ו) וכן זבין ולא איצטריכו ליה זוזי דפסקינן בפ' אלמנה ניזונת (צ"ז) דהדרי זביני וכן בפרק שני דקידושין (מ"ט) ההוא גברא דזבין לנכסיו אדעתא למיסק לארעא דישראל וכן גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו (ב"ב צ"ג) אלמא האי דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות דינא ואין חילוק לענין דינא בין יתומים לאחר אלא מה שאביהם יכול לטעון ומילתא דשכיחא הוא ואין הדבר מוכיח שהוא שקר טענינן להו ליתמי מספק וכל המחזר לטעון שקר מפורסם ליתומים גורם רעה ליתומים להאכילם גזל כדאמרינן יתומים דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ואף על גב דר"ג ובית דינו אביהם של יתומים היינו להפך בזכותם בדבר שהוא ספק לדיינים ולא להאכילם גזל כדאשכחן בשמואל (ברכות י"ח) כמה טרח עד שהודיעו אביו הממון בעבור שהוציאו שם רע על אביו, הנראה בעיני כתבתי אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

ב  [עריכה]

וששאלת היכא שיש עדים שפרע מקצת או שטענו היתומים אשתבע לנו דלאו פרוע הוא אי אמרינן בזה מחויב לישבע ואינו יכול לישבע משלם הא דאמרינן בפרק כל הנשבעין (מ"ח) על ההיא מילתא וכן היתומים מן היתומים הבו דלא לוסיף עלה כי הא דאמר ר"פ הפוגם שטרו ומת יורשיו נשבעין שבועת יורשין היכא דהוא פרוע מקצת או שטענו היתומים אשתבע לנו וכו' הוי כפוגם שטרו ונשבעין היורשין שבועה שלא פקדנו אבא שהוא פרוע יותר ממה שהעדים מעידין שנפרע ממנו וגובין בשבועתן ושלום אביך אשר.

ג  [עריכה]

עוד ילמדנו רבינו ראובן שמכר קרקע לשמעון ובא לוי בעל חוב דראובן לגבות משמעון ונשבע לו כתקנת חכמים ונשאר הדבר כך תלוי ועומד והלך שמעון ומכר הקרקע ליהודה ומת לוי ובא גד בנו לגבות מיהודה וטוען שאביו כבר נשבע לשמעון ויהודה משיב אפשר שפרעו אחר כך ואם היה בא לגבות היה צריך לישבע ואין אדם מוריש שבועה לבניו.

תשובה דברי יהודה כנים אף על פי שנשבע שמא אחר כך פרעו כי בית דין משביעין אותו בשעה שמורידין לנכסים הילכך אין אדם מוריש שבועה לבניו.

ד  [עריכה]

וששאלת על עסק ראובן שמת ומינה את שמעון אפוטרופוס והאמינו ופטרו משבועה ומכל דין ודברים והיו לשמעון תביעות על ראובן ואמר לו ראובן בשעת מיתה אני מאמינך בכל מה שתאמר שיש לך אצלי ואמר שמעון איני רוצה ליטול אלא בשבועה ומת ראובן ואחר כך מת שמעון קודם שנשבע ונשארו נכסי ראובן ברשות יורשי שמעון האפוטרופוס וטוענין יורשי שמעון אבינו אמר לנו שראובן היה חייב לו כך וכך ממון והשיבו יורשי [ראובן כיון שאמר שמעון שלא היה רוצה ליטול אלא בשבועה ומת בלא שבועה אין אדם מוריש שבועה לבניו והשיבו יורשי] שמעון הא דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו היינו דוקא להוציא אבל להחזיק מה שבידם לא.

הדין עם יורשי שמעון דהכי אמרי רב ושמואל אמתניתין וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה [ובגמ' מפרש דה"ק וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה] וקאמרי רב ושמואל עלה לא שנא אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו פי' אין אדם מוריש ממון שאינו יכול להוציא אלא בשבועה לבניו דכיון שהוא ביד אחרים והאב לא היה יכול להוציא מהם אלא בשבועה והבנים אינם יכולים לישבע שבועה שהיתה מוטלת על אביהם ואין מוציאין הממון מיד המוחזק בו אבל ממון שאדם מוחזק בו וחייב עליו שבועה כדי שלא לשלם אותו הממון ומת קודם שנשבעו עליו היורשין מחזיקין מה שבידם בלא שבועה וראיה מהא דאמרינן בפרק המוכר את הבית (ע’) שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כלו ודייני ארץ ישראל אמרי נשבע וגובה מחצה ופסק רבא התם הלכה נשבע וגובה מחצה משום דעיסקא פלגא מלוה פלגא פקדון ופלגא דמלוה שקיל בשבועה אבל פלגא דפקדון לא דאלו היה אבוהון קיים הוה טעין החזרתי לך והיה נאמן בשבועה וכיון שאביהם היה נאמן בשבועה להחזיק מה שבידו היורשין מחזיקים בלא שבועה ועוד ראיה מפרק כל הנשבעין (מ"ח) דפריך על מילתייהו דרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו מהא דתניא יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה בין בשבועה בין שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה היכי דמי כגון שמת לוה בחיי מלוה וקתני שהבן גובה בין בשבועה בין שלא בשבועה בשבועה שבועת היורשין שלא בשבועה כרשב"ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הא מני ב"ש היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הילכך מוריש המלוה הממון לבניו דכגבוי דמי והוה ליה כמוחזק בממון ונוטלין בשבועה שלא פקדנו אבא או שלא בשבועה כרבן שמעון בן גמליאל אם אומר אביהם בשעת מיתה שטר זה אינו פרוע ולא אמרינן שיפסידו יורשי המלוה לפי שאביהם היה חייב שבועה והם אינם יכולים לישבע שבועה שהיתה מוטלת על אביהם.

וכן כתב רב פלטוי גאון בתשובה ששאלתם ראובן משכן שדותיו לשמעון ואחר שמשכנם עשרים וארבעה או עשרים וחמשה חדשים הלך למדינת הים ואכל שמעון אותם שדות שנים הרבה ומת שמעון ואכלם בנו יותר מעשרים שנה ומת ראובן במדינת הים ובא בנו של ראובן ומצא אותם שדות ביד בנו של שמעון אמר לו מה אתה בתוך שלי אמר לו שירשתי מאבי אמר לו בידי אביך היו ממושכנות שמשכנם לו אבי אמר לו אם משכנם לו חזר ולקחם ממנו אבל איני יודע אלא שירשתי מאבי היכי דייני רבנן להאי דינא הכי אמרינן הבא מחמת ירושה וכו' עד דאי תבע בר ראובן לשמותי ליה באנפי בר שמעון דלא שמיע ליה משמעון אבוה ולא פקדיה דהלין ארעתא דשמעון משכנתא דידהו אית ליה מן דינא דומיא דשבועה שלא פקדנו אבא אבל שבועה ודאי לית ליה לבר שמעון מאי טעמא דלא דמי לשטר הלואה דהתם קא אתי בר שמעון לאפוקי מבר ראובן מאי דכתיב בהאי שטרא אי אשתבע שבועת יורשין גבי ואי לא לא גבי הכא אלין ארעתא בחזקת בר שמעון קיימי ולית ליה לבר ראובן אלא שמתא בבית דין בעלמא וכן היה דן רבינו מאיר ז"ל וכן בנדון זה היה שמעון מחזיק הפקדון שבידו בשבועה דכך וכך היה חייב לי במגו דהחזרתיו לך או במגו דלא היו דברים מעולם הילכך יורשי שמעון נמי כל מה שאביהם אמר שהיה שלו אצל ראובן יחזיקו מה שבידם בלא שבועה אבל מחרימין בפני היורשים שיאמרו האמת מה ששמעו מפי אביהם בחוב זה.

ה  [עריכה]

דין ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון ומת ומכרו היורשין כל הנכסים שלא מצא שמעון לגבות מנה שלו גובה מן הלקוחות ואין היורשין יכולין לומר נתננו לו כיון ששטר הצואה יוצא מתחת ידו ולא חיישינן נמי לקנוניא שמא נתנו לו ומוציא מן הלקוחות כיון שכתב הצואה בידו אבל אם אין כתב הצואה בידו נאמנין לומר קנוניא.

ו  [עריכה]

וששאלת ראובן עשה צוואת בריא ונותן לשמעון כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי במתנה לאחר מיתה חוץ מחפצי הבית שהניח ליורשים מי חייב ליתן צרכי הקבורה שמעון או היורשים.

תשובה דבר ידוע הוא אם אדם נתן מממונו הרבה מתנות לאחר מיתה ושייר מעט ליורשיו אפילו הכי היורשים הקרובים לירש מן התורה חייבין בקבורתו כי מממונו הנשאר לו אחרי מותו חייבין בית דין לקברו ואם אמר אדם אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו ומה שנתן ממונו לאחרים כבר זכו בו במתנת בריא ואינו בכלל ממונו.

ז  [עריכה]

ומה ששאלת ראובן זה הפקיד ביד לוי חפצים אם נאמן לוי בדיבורו עשיתי בהם מה שצוני ראובן או לא.

תשובה נאמן לוי בשבועתו לומר כך וכך צוני לעשות וכן עשיתי מגו דאי בעי משתבע אין בידי כלום משלו או החזרתי לו.

ח  [עריכה]

ומה ששאלת שיש מהיורשים שלקחו מחפצי הבית בלא חלוקה מה שמצאו ומהם שלא לקחו דבר ויש מקרובי המת שאינם יורשים שאומרים ללוי שיתן ממונו שבידו לצרכי קבורה מפני שהוא מצוי ולוי אומר שרוצה לתתו לאותן יורשין שלא לקחו דבר והקרוב אומר לא כי אלא המזומן ינתן לצרכי קבורה והיורשים יתבעו זה לזה לדין.

תשובה הממון שביד לוי אם אין אחד מהיורשים מערער בדבר יתנוהו לקבורת המת אבל אם יש יורש מערער ואומר פלוני היורש נטל כשיעור חלקו המגיע ואני לא נטלתי אם יתנו הממון שביד לוי לצרכי קבורה נמצא שנתתי לצורך קבורה והוא לא נתן יפה הוא מערער ויבואו לחשבון וכל אחד מהיורשים יתן חלקו המגיעו.

ט  [עריכה]

ראובן ושמעון היו קרובים זה לזה ושניהם נשואין וראובן היה לו בת ומתה ולא היה לו אב ולא אח ולא יורש כי אם שמעון וראובן הנזכר היה קורא לשמעון זה בן דודי אצל כל הקהל וראובן זה רצה לילך לדור למדינה אחרת וקודם שהלך עשה שטר הרשאה לשמעון קרובו זה לתבוע כל תביעות שהיו לו באיזה ענין שיהיה והניח ראובן זה ההרשאה הנזכרת ביד סופרי בית דין שיתנוה לשמעון קרובו זה והלך שמעון לארץ אחרת וביני ביני מת ראובן הנזכר ובזמן קרוב למיתתו בא יהודי כנויו ככינוי ראובן זה המת ותבע לנפקד אחד לפני בית דין מחמת שהוא יורשו ואמרו בית דין לנפקד שלא היה לו להשיבו כי מעולם לא נודע לו קרוב אלא שמעון שהיה קוראו בן דודי וכראות התובע הזה שלא עלתה לו תביעתו הלשין את הנפקד למלך והמלך תפשו קרוב לשתי שנים והוצרך לתת למלך יותר מעשרת אלפים טורניש והמלך נתן לו כתב פיטור מכל מי שיבא לתבעו ממון ראובן הנזכר שלא ישיבנו ושלא יתן לו כלום לאחר זמן נודע שנראה ביד אנשים שלא היו אמודים בעישור מה שנראה להם עתה זמן רב ולא בא תובע הירושה התחילו לעסוק בסחורה בט"ו שנים בא שמעון הנזכר לארץ ותבע לנפקד בבית דין מחמת שטר ההרשאה שעשה לו קרובו ראובן הנזכר והנפקד השיב שלא יתן כלום מממון ראובן לשום תובע מכמה פנים האחד שיש לו פטור מן המלך ועוד אף על פי שידוע לכל שהיה קוראו בן דודי שמא יש יורש אחר לראובן במדינת הים ואם יתפשר עם [יורש] ראובן זה שמא יבואו אחרים ואין לדבר סוף ועוד טען הנפקד ראובן המפקיד האמין בי והפקיד בידי כל מה שהיה לו ואני ודאי נפקד ושמעון הבא להוציא מידי ספק יורש ואין ספק מוציא מידי ודאי ועוד אף אם ראוי ליורשו אני אומר שהמלך לקח הכל ודינא דמלכותא דינא ומרנא ורבנא שר הגולה עיני כל ישראל עליך ולפי מיעוט דעתינו חשבנו לומר כי הדין עם שמעון ויש להוציא מהנפקד כל מה שהפקיד בידו ראובן ולא מכח ההרשאה משום דשליח שוייה ומשעה שמת ראובן בטלה ההרשאה דאין שליחות לאחר מיתה אבל מכח ירושה חשבנו שיזכה שמעון בממון ראובן הואיל וידוע לכל שהיה ראובן זה קוראו בן דודי ומה שאמר שמא יש יורש אחר השתא מיהו ליתא קמן עלה בדעתינו לדמותו לההיא עובדא דאתא לקמיה דרבי חנינא ואמר ליה מוחזקני בזה שהוא בכור (ב"ב קכ"ו) גם חשבנו במה שטען הנפקד שמא יש אחר קרוב מזה דאינו טענה מההיא דאמר ליה קים ליה בגויה דלית ליה אמר ליה אביי והא איכא קלא דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית לי אחי א"ל השתא מיהא ליתנהו קמן (שם קל"ה) אלמא לא חיישינן ליורש אחר כיון דליתיה קמן ואף על גב דחשו לענין נשואין לענין ירושה לא חשו גם בטענתו מכח השובר נראה שאין בה ממש דעל כרחך לא קאמרי דינא דמלכותא אלא דוקא אם הוא תקנת המלך ונימוס מפורסם שכל מי שימות בלא זרע שיטול המלך נכסיו בענין זה אפשר שהיתה טענתו טענה אבל כיון שאין נימוס המלך ואבותיו אין זה דינא דמלכותא אלא גזלה דמלכותא דאין כח ביד הנפקד להפקיע ירושת היורש, ומורנו שיחיה הראינו נפלאות מתורתך התמימה ושלום לרבינו ולתורתו יצחק ברבי אברהם נ"ע אלבנא משה בר רבי משה נ"ע משמר.

יפה דנתם מאחר שראובן אמר על שמעון בחייו שהיה בן דודו ולא נודע לו קרוב ממנו הרי שמעון יורשו אף על פי שאין שם עדים שהיה קרובו אלא על פיהם שהחזיקו עצמן קרובין זה לזה כדאמרינן בפרק בתרא דקדושין (פ’) איש ואשה תינוק ותנוקת שגדלו בתוך הבית נסקלין זה על זה ואמר ר' שמעון בן פזי מעשה באשה שבאה לירושלים ותינוק מורכב על כתיפה וגדלתו ובא עליה וסקלום לא מפני שבנה ודאי היה אלא שכן הוחזק וצריך הנפקד ליתן לשמעון בשבועה כל מה שבידו מממון ראובן ולא חיישינן שמא יש לו יורש במדינת הים ואף אם יבא לאחר זמן יורש אחר לא יוציא מהנפקד דבר הואיל ונתן הממון לשמעון וכל מה שהוצרך הנפקד ליתן למלך בשביל מה שהיה בידו מפקדון ראובן הממון שהפסיד יקח מהפקדון והמותר יתן לשמעון אבל להוציא מיד יורשי ראובן ירושתם אין בו ממש דגזלה דמלכות היא ולאו כל כמיניה לגזול מזה, נאום הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

י  [עריכה]

ראובן ושמעון שמת אביהם ונשאר ראובן הגדול משתדל בנכסים הלך וקנה בית במעות שלו ושל אחיו שעדיין לא חלקו ואמר לפני העדים שקנה הבית ההוא במעות שהניח אביו ואמר לו לקנות מהם בית להקדש וכשגדל שמעון בא ובקש חצי הבית המוקדש כיון שנקנה במעותיו ואומר שאינו מאמין לראובן אחיו שיעקב אביהם אמר כן אם לא שיראה ראיה ברורה והגזבר על ההקדש אומר אולי אחיך קנאו ממעותיו ואף אם יאמר שקנאו ממעותיך לא נאמין אותו כיון שיצא הבית מתחת ידו ומרשותו ושמעון טוען והלא קודם הקנייה אמר כן בפני עדים ואיך לא תאמינהו יורנו רבינו מה הדין.

תשובה יקבל החכם הנכבד את תשובתו אם הממון שהניח יעקב ביד ראובן בנו לא היה ידוע בעדים ולא היה יודע בו אלא ראובן בנו נאמן הוא לומר זה הממון הניח אבי לקנות בו בית להקדש במגו דאם היה רוצה היה אומר לא הניח אבי אותו ממון כלל והיה נאמן בשבועה גם עתה ישבע שצוה אביו לקנות באותו ממון בית להקדש וזכה בו ההקדש כההיא דפרק זה בורר (ל"א) ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה קמיה דרב נחמן אמרה ידענא דשטר פרוע הוא והימנה רב נחמן ומפרש טעמא משום דאי בעיא קלתיה פירוש אם היתה רוצה היתה שורפת השטר כיון שהוא בידה ואין אדם יודע אלא היא הילכך נאמנת לומר שהוא פרוע כמו שיכולה לשורפו וכן בנדון זה נאמן לומר אבינו צוה לקנות בית להקדש מגו שיכול לומר לא הניח אבינו אותו ממון כלל וזכה בו ההקדש ואין לשמעון שום ערעור עליו אבל אם היה ידוע הממון ביד ראובן בעדים ולא היה ראובן יכול לכפור בו לא מהימן לומר אבינו צוה לקנות בו בית להקדש ומאחר שמבורר בשטר הקנייה או בעדים שנקנה הבית במעות שהניח יעקב הרי הבית חציו של שמעון כי נקנה במעות שנפלו לו בירושה מאביו וחצי האחר הוא של הקדש כי ראובן נאמן על חלקו ולא על חלק אחיו ואם ירצה שמעון ימכור חלקו להקדש או יחלוק עם ההקדש או ימכרו כל הבית ויקחו הקהל במעותיהם בית אחר להקדש, נאום הכותב אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.

יא  [עריכה]

ראובן היה לו חוב על גוי אחד וכן שמעון היה לו חוב עליו וראובן גבה מהגוי מרתף אחד וקנקניו בחובו (ס"א ונתרצה לתת לשמעון חצי המרתף ומכרו לו באחריות ושיתן שמעון כשיגבה גם הוא חובו מן הגוי חצי מה שיגבה עד שיפרע משווי חצי המרתף שמכר לו) ונתן בשלש מאות ליטרין לשמעון חצי המרתף ומכרו לו ושיתן שמעון כשיגבה גם הוא חובו מהגוי חצי החוב ההוא פרעון משווי חצי המרתף שמכר לו ומת שמעון ונתן לבתו בתורת צואה רביע נכסיו והשאר ליורשין ובת שמעון נתן לה השטר באותו [שהיה לו לאביה על הגוי מחמת אותה] רביע שהיה לה בנכסי אביה וגבתה אותו וראובן בא ותובע ממנה לתת לו חלקו כפי מה שהתנה עם אביה לפרוע לו דמי חצי המרתף (ס"א והיא טענה כי אין לה להשיב) והשיבתו כי אביה ואחיה נתנו לה השטר והוא אין לו על אביה רק דמי חצי המרתף שהוא כך וכך ושיבקש הסכום ההוא מאחיה שנתנו לה השטר יורנו רבינו עם מי הדין.

תשובה רואה אני ענין דין זה מתחילה כך היה שראובן מכר חצי המרתף והקנקנים שקנה מהגוי בחובו לשמעון בשלש מאות ליטרין שיתנם לו כשיגבה שמעון חובו מהגוי כמו שמפורש בשטר שעשו ביניהם ועוד שעבד שמעון לראובן כל נכסיו אחריות לשטר זה ואחריות זה היינו שאם לא יגבה שמעון מהגוי או אם יגבה ולא יתן השלש מאות ליטרין לראובן שיגבה אותם ראובן מנכסי שמעון ומת שמעון וצוה שיתנו יורשיו רביע ממונו לרבקה בתו ונתנו היורשים לרבקה אותו השטר שהיה לו לגבות ממנו שלש מאות ליטרין בכלל רביע הממון שצוה אביהם ליתן לה וכן הוא הצעת הדין שמעון נתחייב לראובן שלש מאות ליטרין ועשה לו אותו החוב אפותיקי לגבותה ממנו ושעבד לו לראובן כל נכסיו לאחריות ומת שמעון ונתנו יורשי שמעון לרבקה אותו שטר חוב שהוא אפותיקי לראובן בחוב שהיו חייבין לה ברביע הממון בצוואת אביהם ועתה אני אומר שאין לראובן ויורשיו על רבקה כלום וראיה מהא דאמר רבא (ב"ק י"א) עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו מאי טעמא האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא פירוש אף על גב דעבדא כמטלטלי דמי ואין בעל חוב גובה במטלטלי דלוקח גובה מן העבד משום דאית ליה קלא כי העבד מגיד לכל שעשאו רבו אפותיקי והיה להם ללקוחות ליזהר והוה כמקרקעי אבל שור לית ליה קלא אף על פי שהוא מבעלי חיים ומהלך לפני הכל כ"ש שעבוד אפותיקי של חוב דלית ליה קלא והאחים שנתנו לרבקה בחובם אותו החוב שהוא אפותיקי אין בעל חוב גובה ממנו אבל היורשים חייבים לפרוע שלש מאות ליטרין לראובן ויורשיו כי שעבד שמעון כל נכסיו לראובן בשלש מאות ליטרין והם הרחיקו מראובן החוב שהיה אפותיקי לו בחובו כי נתנוהו בחובם הילכך ראובן ויורשיו גובין ש' ליטרין מן הנכסים שהוריש שמעון ליורשיו, נאום הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

יב  [עריכה]

ומה ששאלת יתומים שהוציאו שטר חוב על ראובן וראובן מת ולא מצאו לו אלא נכסים שמכר בחיי אביהם לשמעון מהו מי אמרינן כבר נתחייב אביהם שבועה לשמעון הלוקח כיון שבחייו לקח ואין אדם מוריש שבועה לבניו או נאמר שלא נאמר זה אלא דוקא לגבי יתומים מן היתומים והבו דלא לוסיף עלה מידי דהוה אפוגם שטרו ומת דאמרינן דיורשים נשבעין שבועת יורשים ונוטלין.

תשובה לא צריכא הכא להבו דלא לוסיף עלה דאי צריכת לה לא שייך הכא הבו דלא לוסיף עלה ודמי להא דאיתמר בפרק כל הנשבעין (מ"ח) ההוא דשכיב ושבק ערבא אתו בני מלוה תבעו לערבא סבר רב פפא למימר האי נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל והכא נמי אם יטרוף מן הלוקח אחריותו על היתומים אלא ודאי לא אמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא ממון דלא איפשר כלל לגבות אלא בשבועה כגון מת לוה בחיי מלוה דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה וכן מנה לי ביד אביך ואמר לו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו דאין ממון זה יכול לגבות בלא שבועה אבל בנדון זה נהי דמכר ראובן לשמעון בחיי המלוה עדיין ממון זה עומד לגבות מראובן בלא שבועה.

יג  [עריכה]

ומה ששאלת יורש שנתחייב שבועת יורשים ומת יורשיו נשבעין שבועת יורשים כיון שהכל נוסח אחד או נאמר אפי' בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו.

[תשובה לא אמרו רב ושמואל אין אדם מוריש שבועה לבניו] אלא היכא דמית לוה בחיי מלוה שכבר נתחייב לישבע מלוה לבני לוי שלא פרעו וכשמת מלוה אח"כ אין בני מלוה יכולין לישבע שבועה ודאית שנתחייב בה אביהם הילכך מפסדי אבל יורש שנתחייב שבועת יורשים היינו היכא דמת מלוה בחיי לוה ואח"כ מת לוה דיורשי מלוה גובין מיורשי לוה בשבועה שלא פקדנו [היינו שבועת ספק גם יורשי היורש נשבעין שבועה זו מה לי שלא פקדנו] אבא מה לי שלא פקדנו אחי.

יד  [עריכה]

ומה ששאלת מה אני פוסק בדין זה דרב ושמואל שאומר [דדיינא] דעבד כרב ושמואל עבד כרבי אליעזר עבד בדין זה אני פוסק כרב ושמואל וכן פסקו התוספות דאף על גב דאיתמר בהאי לישנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד אין הדין בשניהם שוה אלא מדאמר רב נחמן הבו דלא לוסיף עלה וכן רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורמי בר חמא ורבא דאמוראי נינהו וסברי הבו דלא לוסיף עלה שמעינן דסברי דאע"ג דלית הלכתא כרב ושמואל ללמוד מדין זה הדומה לו מ"מ לא רצו לבטל דבריהם ולכתחלה עבדינן כותייהו וכרבי אלעזר לא עבדינן לכתחלה ודיינא דעבד כרבי אלעזר עבד ולא מהדרינן עובדא וכן אני דן כרב ושמואל נאום הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

טו  [עריכה]

ילמדנו רבינו דין שבא לפנינו ויורנו מה נעשה ושכרו כפול מן השמים בכאן באשביליא היה איש אחד שמו רבי שלמה הכהן בן בלאץ והיה לו בן ובת מאשה אחת ושוב נשא אחרת והיה לו ממנה בת אחת וכשחלה ונטה למות צוה לתת שני שלישי כל נכסיו לבתו מאשה שניה והשליש הנשאר מנכסיו הניחו סתם למי שראוי ליורשו ונפטר מתוך חלי זה לשלש שנים ואח"כ נכנסו בית דין לביתו וכתבו כל אשר נמצא בעזבונו ומנו אפוטרופוס עליו איש אחד שמו רבי חיון אללבו ועתה בא לבית דין רבי חיים בן פציצה נשוי עם הבת שהיה לרבי שלמה הנזכר מאשה ראשונה והראה לפני בית דין שטר חוב שנתחייב רבי שלמה הנזכר לבתו זאת אשת ר' חיים בן פציצה ולבנו מן האשה הראשונה כאלפים זהובים ממטבע של אותה מדינה בשוה ביניהם וכתוב ביני שיטי שטר החוב הנזכר שנגבה ממנו מחלק אשת רבי חיים זה מאתים ושבעים זהובים ועתה תובע רבי חיים הנזכר בהרשאת אשתו שבע מאות ושלושים זהובים באותו מטבע שנשארו לה לגבות מהשטר הנזכר ורבי חיים הנזכר מצא קרקעות של רבי שלמה הנזכר ביד בני בתו של רבי שלמה זה מאשתו שנייה ובא לתבוע לבית דין שיורידוהו לקרקעות הנזכרים בכדי החוב שיש לאשתו על אביה ובית דין ע"פ תשובתם דנו שאין לו לתבוע מה שנפל בחלק הבת מנכסי רבי שלמה הנזכר ע"פ צואתו שכיון שהיא מקבלת מתנה והבן הוא יורש [יש] לו לגבות תחלה מחלק היורש ואם לא יספיק לו אז יחזור לחלק מקבל המתנה והנה כשבא לתבוע ליורש הנזכר נראה לבית דין כתב מקויים בחותמיו שנמצא בעזבון רבי משה נ"ע בן בלאץ בעל בתו של רבי שלמה הנזכר וגם רבי משה הנזכר היה ממונה אפטרופוס על נכסי רבי שלמה הנזכר אחר שנתמנה רבי חיון אל לבו והכתב הנזכר זה נוסח הצריך ממנו ביאור מה שהודה רבי חיים בן פציצה בפני אנו עדים חתומי מטה שבא לידו מהממון מכלל מה שהניח בשעת פטירתו רבי שלמה הכהן נ"ע בן בלאץ והוא מדמי מעיל ופילוט בעורות שבעים וחמש זהובים מדמי שולחן ו' זהובים מדמי סכין ג' זהובין ומזכיר מקצת חפצים ובכללן מדמי קפיז וחצי פניקה שעורים כ' זהובים עדיפי קפ"ט זהובים וט' דינרים וג' פרוטות ומדמי ספר אלמנצורי יצא בהם רבי חיים זה בשביל אביו ו' זהובים וממה שזכר לנו רבי חיים שגבה על יד רבי חיון אללבו פ' זהובים ומדמי בגד משי שזכר לנו גם כן רבי חיים זה שגבה אותם על יד רבי יוסף אל זרואל י' זהובים סך הכל פ' זהובים ומשטר מסר פטורו זכר רבי חיים שכתבם בין שיטי שטרי החוב שיש לגמילה אשתו על רבי שלמה אביה מאתים זהובים ומשטר אחר נ' זהובים וכתבם בין שיטי השטר הנזכר ומדמי סדין י' זהובים נמצא הנכלל בכל מה שהודה בו רבי חיים זה שיש אצלה מכלל מה שעזב מן הממון בעת פטירת רבי שלמה נ"ע הנזכר ע"פ מה שנתבאר למעלה בדמי החפצים הנשארים וזולתם אחר החקירה תשצ"ו זהובים וח' דינרין ושלשה פרוטות וכתבנו כל זה אנחנו החתומים למטה וכתבנו עליו בחדש שבט שנת ס"א ליצירה וסמוך לזה חתימת העדים ועתה טוען היורש שהוא מצא הכתב בעזבון האפוטרופוס רבי משה הכהן נ"ע בן בלאץ עם שאר כתבים שהם מענין ירושת רבי שלמה הנזכר ולפי הנראה שר' חיים זה גבה כל הממון הזה מכלל האלף זהובים שהוא חלק אשתו משטר החוב הנזכר סך הממון הזה שנכלל בכתב הנזכר או שיפרע מממונו רבי חיים זה מה שהודה שיש לו מעזבון רבי שלמה הנזכר נ"ע ורבי חיים הנזכר השיב שהמאתים ושבעים זהובים גבה בשביל אשתו מכלל הממון הנכלל בכתב הנזכר וכבר הם כתובין בין שיטי שטר החוב הנזכר ושאר הממון הנכלל בשטר הנזכר שאין לו לגבותו משטר החוב של אשתו שלא גבה אותו בשבילה אלא הוא גבה הממון הזה בשביל ענין אחר שהיה לו לגבותו מעזבון ר' שלמה הנזכר ושהוא עשה חשבון עליו עם רבי משה נ"ע האפוטרופוס הנזכר ושעמד החשבון ביניהם בענין שלא נשאר אצל רבי חיים זה דבר מכל הממון הנזכר והיורש טוען כי בשטר ההורדה שנעשה ע"פ בית דין באותה שעה מזכיר כמה חובות היו עליו וכמה תביעות שהיה להם ליפרע מנכסיו ואין מזכירים שם שתבע רבי חיים שום תביעה ואם היה ליטול שום דבר מנכסים אלו היה לו לתבוע לפני בית דין והם היו דנין ליתן את שלו עתה רבינו הודיעני אם ראוי לגבות הממון הזה שהודה בו רבי חיים מכלל שטר החוב של אשתו ואם תמצא לומר שאין לגבות מה שבכלל ההודאה הנזכרת ממה שעולה בשטר החוב הנזכר הודיענו אם יש לרבי חיים ן' פציצה לפרוע הממון הנזכר ליורשים כיון שהודה או ישבע ויפטר כיון שאינו שטר הודאה גמור שלא אמר בו אתם עדי אף על פי שבזה כבר השיב לנו רבינו תשובה מספקת למבין מכל מקום מחמת שלא היתה השאלה מבוארת כל כך כאשר בארתיה עתה חזרתי ושאלתי לך לדעת האמת ע"פ המעשה כאשר הוא עוד טוען היורש שהשטר הזה עברה עליו שנת השמטה והשמיטתו שביעית ובית דין עיינו בשטר הנזכר ולא מצאו בו דבר מכל החיזוקים הרגילים לעשות בארץ הזאת בכל השטרות שאין כתוב בו שיתבע באיזה דין שירצה ושיגבה בכל צד שימצא הן בדין ושלא בדין ולא כתבו בו אחריות על כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי ורבי חיים הנזכר הראה לנו נוסח הורדת בית דין שנעשית לאחר פטירתו של רבי משה הנזכר במקצת נכסיו לאשתו השניה וזוכר בהורדה הנזכרת מה שהתחלנו לספר בתחלת שאלה זו שתכף לפטירת רבי שלמה הנזכר שנכנסו בית דין לביתו וכתבו כל מה שנמצא בעזבונו ושנכלל בו יותר מארבעים אלף זהובים ושהוצרכו לתת מהממון חוב פלוני וחוב פלוני שהיו מצד המלכות ושאח"כ הראו לפני בית דין האשה שהיתה לרבי משה הנזכר מתחלה שטר כתובה מוקדם לזמן שטר כתובת האשה השנייה ודנו בית דין אז שתגבה האשה הראשונה הזאת שטר כתובתה מתחלה ושאחר כך הראו לב"ד לבית דין שטר חוב הזה של הבן והבת שכתבנו בתחלת שאלה זו ושהיה זמנו גם הוא מוקדם לזמן כתובת האשה השנייה ודנו בית דין ג"כ באותה שעה שיגבו הבנים האלו שטר החוב הזה מהממון הנזכר אחר שתגבה אמן כתובתה ושאחר שיגבה כל מה שאמרנו האשה השנייה כתובתה ובהורדה הנזכרת אומר ראובן שבית דין הנזכרים צוו באותה שעה למכור כל המטלטלין שנמצאו בעזבונו ונמכרו בכך וכך ואחר שראו בית דין הנזכרת נראה להם שאין לחוש לטענת שמטה כיון שכבר קודם שהגיעה שנת השמטה בא ליד בית דין ודנו שיגבה והיורש אומר מתוך שטר ההורדה הזאת אני רואה שמה שגבה ר' חיים ממכירת המטלטלין שהניח רבי שלמה בעזבונו שגבאם משטר החיוב הנזכר שהרי בית דין שבאותה שעה מכרו המטלטלים לפרוע החובות וצוו שיפרע החוב הזה מכל הממון ההוא ואנו רואין הודאה מבעלה של בעלת החוב גבה מעות מהאפטרופוס וקנה מטלטלין בערך ידוע ור' חיים בן פציצה טוען שלא היו דברים מעולם שהוא לא גבה בשביל אשתו רק מה שכתוב בין שיטות השטר והשאר עשה חשבון עם האפטרופוס ממה שהיה לו לקבל מהממון הזה לערך דברים אחרים בענין שלא נשאר בידו דבר מכל זה כפי מה שאמרנו למעלה בזה.

תשובה אשר שאלת תחלה שנראה לבית דין כתב מקוים שהודה רבי חיים בן פציצה הבא בהרשאת אשתו בעלת החוב של האלף זהובים שבא לידו מעזבון המת רבי שלמה הכהן בן בלאץ אבי אשתו שנתחייב האלף זהובים לבתו אשתו של רבי חיים הנזכר סכום הממון ובכלל אותו ממון מאתים ושבעים זהובים ביני שיטי בתוך השטר של אלף זהובים ועתה טוען יורש של רבי שלמה הנזכר שמוטל עליו לפרוע השטר של האלף זהובים שאותו הממון שהודה רבי חיים שבא לידו מעזבון המת שניתן לו בפרעון שטר החוב של אשתו וגבאו בהרשאת אשתו והשיב רבי חיים שמאותו הממון שהודה רבי חיים שבא לידו לא ניתן לו בחוב אשתו אלא מאתים ושבעים זהובים הכתובים ביני שיטי השטר אבל שאר הממון ניתן לו בשביל שאר ממון שהיה לו לגבות מעזבון המת ועשה חשבון עם האפטרופוס מכל הממון שגבה שלא נשאר אצלו כלום ואין לגבות מחוב אשתו אלא המאתים ושבעים זהובים הכתובים ביני שיטי.

אמת הדבר ראובן שחייב מנה לשמעון בשטר ונתן ראובן מנה לשמעון שלא בפני עדים וחזר שמעון ותבע מראובן את שטרו וטען ראובן והלא פרעתיך מנה הכתוב בשטרך ואמר שמעון המנה שנתת לי זה היה בפרעון ממון אחר שהיה לי אצלך נאמן שמעון בשבועה במגו דלא נתת לי כלום כדאמרינן בכתובות פרק הכותב (פ"ה) אבימי בריה דרבי אבהו הוי מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבוה פרעינהו אמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה סיטראי נינהו אתי לקמיה דרבי אבהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו אמר ליה לא אמר ליה מגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכול למימר סיטראי נינהו אבל אם פרעו בעדים דתו ליכא מגו לא מהימן לומר סיטראי נינהו דלאו טענתא מעליותא היא דיותר ברצון אדם פורע מלוה בשטר ממלוה על פה ובפרעון זה יש עדים שהרי הודה בפני עדים שבא לידו וכתבו וחתמו עדים ולא שייך למימר בהודאה זו משטה הייתי בך אעפ"י שלא אמר אתם עדי דדוקא באדם התובע לחברו מנה יש לי בידך ואמר לו הן ואחר כך אמר לו משטה אני בך נאמן שכן דרך אדם כשתובעים ממנו מה שאינו חייב מתכוין לדחותו מעליו אבל בנדון זה שלא היה אדם תובעו בחשבון הזה והודה לו כל מה שקבל לא שייך למימר משטה הייתי בך ועוד שבכלל ההודאה המאתים ושבעים זהובים הכתובים ביני שיטי בשטר וכמו שבאלו לא הוה משטה גם באחריני נמי לא הוה משטה אמנם זה הדין שכתבתי לא שייך אלא היכא ששתי התביעות היו שלו מנה שבשטר ומנה שבעל פה אז לא מצי למימר סיטראי נינהו אם פרעו בעדים מטעם שכתבתי למעלה שיותר ברצון אדם פורע מלוה שבשטר ממה שפורע מלוה בעדים אבל בנדון זה שעל השטר הוא בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקבל הוא בא מכח עצמו לא שייך האי דינא משום דאי בעי מהדר הרשאה למרה ולא נשאר אצלו אלא תביעת הממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל [נאמן] בשבועתו לומר קבלתי בשביל ממון שהיה חייב לו המת אף על פי שאין כאן מגו ואעפ"י שלא החזיר ההרשאה לאשתו כיון דאי בעי מצי מהדר בכל עידן חזינא כאלו כבר החזירה כדאמרינן פרק קמא דבבא קמא (ח’) דאמר להו אי שקליתו בדיני וכו' ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ולא מצי למימר לכי תהדר ואפילו האשה שרוצה ליתן לה זיבורית ולכשיחזור שטרא דזיבורית למריה תטול זיבורית למה לא תאמר לו לכי תהדר אלא ודאי כל דבר שאדם יכול לטעון רואים אותו כבר עשוי כדאמרינן פרק בתרא דכתובות (ק"ט) מי שאבדה לו דרך שדהו בחד ארעתא הבא מכח ארבעה יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר משום דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו ולא מצי אמר ליה לכי תהדר משום דכל מה שביד האדם לעשות חזינן ליה כאלו כבר עשוי ודלא כפרש"י שפירש בכתובות אי שתקת שתקת ומוזילנא גבך דהא קתני יקח לו דרך במאה מנה וכן משמע ההיא דבבא קמא (ח’) דאפילו אי לא טעין אי שקליתו בדיני כו' אנן טענינן ליה ופוסקין להם את הדין דכולם נכנסו תחת הבעלים בלוקח אחד בזה אחר זה כמו לג' בני אדם כאחד והא דקאמר אי הכי בנזקין נמי דהוא הדין דהוה מצי למפרך מבעל חוב שיטול בזיבורית ולא מצי למימר לכי תהדר אלא דנקט נזקין דדינן בעידית לרבותא שאף הם יטלו בזיבורית הילכך בנדון זה חזינן כאלו החזיר ההרשאה לאשתו ונשאר הוא בתביעתו ונאמן הוא בשבועתו שאותן ממון שקבל יותר על המאתים ושבעים זהובים שקבלם בשביל ממון שהיה לו אצל המת הרי השבתי על השאלה הראשונה הנני חוזר להשיב על מה שטען היורש שבשטר ההודאה שנעשית על פי בית דין מזכיר כמה חובות שהיו עליו ותביעות ואין מזכיר שם שתבע רבי חיים שום תביעה ואם היה לו שום תביעה היה לו להזכירה אני אומר בזה לא הפסיד ר' חיים אם לא הזכיר תביעתו כי אדם יכול לכבוש תביעתו עד שיראה לו זמן לתבעה ולא הפסיד בשתיקתו ועל טענת פרוזבול תמהתי על יושבי הארץ הזאת מאי חיליהו יותר מהלל הזקן ובית דינו בתלמידיו בחכמה ובמנין לבטל תקנת פרוזבול ושלא תשמט שביעית אם לא כתב פרוזבול דקיימא לן דשמטת כספים נוהגת בזמן הזה ואמרו לי שיש שם יפוי לשון וכחות בשטרות המורים על דרך זה שלא תשמיטנו שביעית ואף כי לא היו מקובלים לי דבריהם שתקתי ולא רציתי לבטל מנהגם שטר זה שלא נכתב בו כחות וחיזוקים הרגילין לכתוב באלו הארצות למה לא תשמטנו שביעית ומה שאמרו בית דין אחר שראו שטר ההורדה שאין לחוש לטענת שמטה כיון שקודם שהגיעה שנת השמטה בא ליד בית דין ודנו שיגבה זו אינה טענה כל זמן שלא מסר שטרו ליד בית דין שיהא מונח בידם כדתנן (שביעית פ"י) המוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין וכן התובע את חברו לדין וכתבו לו בית דין פסק דין אין [מעשה] בית דין משמטת כדתנן (שביעית פ"י) וכל מעשה בית דין אינן משמיטין ומפרש בירושלמי גזרי בית דין התובע את חבירו ממון וכפר לו והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין אז הוי כגבוי ואינו משמט והא דאמר בירושלמי מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת אם כפר לפני שביעית ולאחר שביעית הודה לו אין משמטת כפרנית שנעשית מלוה משמטת פירוש אם כפר בה לפני שביעית ותבעו לדין והביא עדים וחייבוהו ונעשית מלוה משמטת וקשיא להא דאמרינן דגזרי בית דין אין משמיטין י"ל דמיירי שלא כתבו לו בית דין פסק דין ולהכי לא הוי כגבוי כל שכן בנדון זה שלא היה לשטר זה כי אם ראיית בית דין.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< כלל קודם · כלל הבא >מעבר לתחילת הדף