שו"ת הרא"ש/נז/ג

שו"ת הרא"ש ‏ נז ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שו"ת הרא"ש כלל נז - סימן ג

יהודה בן יעקב שקבל עדות של חתנו יוסף בן שמעון אין דנין על פי אותה עדות מאחר שלא התנו הקהל להכשיר קרובים.

יקבל הרב הנכבד את תשובותיו על שאלותיו הראשונים ששאלת על כלב בעל רחל ויהושע בעל דינה בת לאה אחות רחל אם הם כשרים להעיד בעדות יחד הנה אכתוב לך דעת הגדולים שנחלקו בדבר ואח"כ אכתוב לך הכרעת רבותי שהכריעו ביניהם בראיות נכוחות שאין להשיב עליהם גרסינן בסנהדרין בפרק זה בורר (כ"ד) תנו רבנן חורגו לבדו רבי יוסי אומר גיסו לבדו וכ"ש חורגו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר גיסו לבדו ופרש"י ז"ל מיהו בן גיסו פסול לו משום דגם הוא פסול לבן גיסו שהוא בעל אחות אמו לפיכך גם בן גיסו פסול לו ולא מטעם קורבת גיסו להיות חתן גיסו פסול דודאי גיסו לבדו כיון דקורבת שניהם על ידי בעל כאשתו לא הוה פסלינן בן גיסו אי לאו שהוא פסול לו מחמת שהוא בעל אחות אמו הרי דעת רש"י דחתן אחות אשתו כשר לו דהיינו כלב נשוי לרחל ויהושע נשוי לדינה בת לאה וכן פסק גאון כמו שכתב רש"י [ורב אלפס סתר דברי הגאון ומפרש זה דקאמר רבי יוסי גיסו לבדו היינו בבן גיסו וחתן גיסו שיש לגיסו מאשה אחרת והכריעו ר"ת ור"י כדברי רש"י] וכדברי הגאון וכתבו על דברי רי"ף שאין נראים דבריו כלל דהאיך תיסק אדעתין למימר דרבי יוסי איירי בחתן גיסו מאשה אחרת דליכא קורבה אלא על ידי שלשה חיתונין שנשא זה אשתו ואחותה נשאת לגיסו ובת גיסו מאשה אחרת נשאת לבעל ואותו חתן יפסול לגיסת חמיו רחוק מן הדעת הוא זה דהא ראובן שנשא לאה אם שמעון כשר להעיד ללוי שנולד לראובן בעל אמו מאשה אחרת ואפי' מאן דפסיל באחי האח היינו דווקא אחר שנולד לראובן בן מלאה אם שמעון שהוא מאחה שני האחין יחד הלכך אי אפשר לומר שיפסול בשלשה חיתונין והכרעה זו מוכרחת שאין להשיב עליה הלכך על כרחין צריכין אנו לומר כדברי רש"י וכדברי הגאון ולא אמרינן תרי זימני בעל כאשתו אלא ראשון בראשון כגון גיסו אבל בן גיסו דנימא תרי בעל כאשתו בראשון בשני לא ובשלישי בראשון אפילו חד בעל כאשתו לא אמרינן דגרסינן בירושלמי משה מהו שיעיד באשת פנחס אמר רבי יוחנן מותר לכתחלה וכל שכן שני בראשון דלא נימא תרי בעל כאשתו דיותר מופלג קירוב שני חיתונין מהרחקת דור אחר שבין שני לשלישי ועיקר הקושיא שהקשה על דברי הגאון אינה כלום שהרי הקשה א"כ הא דתנן ובעל אחות אמו הוא ובנו היינו גיסו הוא ובנו ולאו קושיא היא כלל דמתניתין על כרחין ר' יהודה דהא לא קתני במתניתין אלא חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואם כן הוצרך לשנות גיסו לר"י לאסור חתן גיסו ואשמעינן דאמרינן תרי בעל כאשתו לר"י תרי זימני בשני בראשון וגמרא מסיק דהלכה כרבי יוסי דלא אמרינן תרי בעל כאשתו בשני בראשון והירושלמי שהביא רי"ף דמפליג בגיסו בין בנים שיש לו מאחות אשתו ובין בנים שיש לו מאשה אחרת אפשר דפליג אגמרא דידן ומפרש בנים וחתנים דבעל אמו וכל אותם שנאסרו בנישואין אף מאשה אחרת ובגיסו לבד הוא דמפליג משום דקורבתן ע"י שני חיתונין וגמרא דידן דמכשר באחי האח לית לה הך סברא וכן דנין כל חכמי אשכנז וצרפת דתרי בעל כאשתו לא אמרינן בשני בראשון וכלב שנשא רחל ויהושע שנשא דינה בת לאה אחות רחל כשרין להעיד.

ואמת הוא ששמעתי בשם ר"ת הא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד היינו שיכתבו העדים השטר ואינן צריכין לימלך במקנה משום דכיון שהקנה בסתם דעתו שיתנו השטר כל זמן שאינו מוחה אבל אם מיחה לא יכתבו וכן משמע בריש אף על פי דקאמר אמר לעדים כתובו וחתומו קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה משמע שיפה כח הקנין שאין צריך לאימלוכי ביה אבל אם מיחה לא יכתבו השטר והביא ראיה מההיא דהמוכר את הספינה (ע"ז) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וזכו משמע שזוכה לו בקנין סודר ואפילו הכי יכול לחזור בשטר שאין העדים רשאים לכתוב חובתו בעל כרחו אף על פי שצוה להם לכתוב כל שכן בסתם קנין שלא יכתבו כיון שמוחה בהן שלא לכתוב ותימה מה חובה יש לו בכתיבה אם שטר מתנה הוא אינו מפסיד כלום דאין עליו אחריות ומצוה לכתוב שלא יכפור הנותן והוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר ויכתבו בעל כרחו ואי נמי מכר הוא אינו מפסיד דאי משום אחריות אפילו בלא שטר נמי גבי דאמרינן בפרק חזקת הבתים (מ"א) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי טעין ליה ואמר לא ימצא בכל פעם עדים לגבות על ידם ממשעבדי ועל ידי השטר יגבה בכל עת כל שכן שאין לשמוע לו דכיון דמן הדין גבי ממשעבדי וכונת המוכר להפקיע דינו אנו מחוייבים לרדוף אחרי הצדק שלא יפיק זממו לעות הדין ויש לומר דאית ליה טענה למוכר ולנותן דאית ליה קלא לשטר יותר ממה שיש קול לקנין ולא ניחא ליה לאיניש דליפשו שטרי עילויה משום דזילי נכסי ולא יוכל למכור ולא ללות שסבורין העולם שכל נכסיו משועבדים וכיון דכתיבת השטר הוא חובתו יכול לחזור בו ולא יכתבו העדים כיון שהוא מוחה בידם ומיהו גם הלוקח יכול לחזור בו ולומר תחזיר לי מעותי דאדעתא דהכי שתכתוב לי השטר כאשר אמרת לכתבו קניתי כדי שתהיה ראייתי בידי לגבות ממשעבדי וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו או יכתוב לו השטר והא דקאמר חוזר בשטר היינו אם הלוקח רוצה לעמוד במקחו אם לא יכתוב לו השטר והוא הדין נמי אם לא הזכיר כתיבת השטר אף בשעת הקנין סתם קונה אדעתא שיכתבו לו השטר שיהיה בידו לראיה ואם מיחה המוכר מלכתבו המקח בטל ויחזיר לו המעות וכן בהלואה אם הלוה ראובן לשמעון מנה בקנין ומיחה שמעון שלא לכתוב את השטר צריך לפרוע המעות מיד דאדעתא דהכי הלוה לו שיהיה לו שטר בידו שיגבה בו ממשעבדי נמצא שאין נפקותא במה שאומר ר"ת שאין לכתוב השטר בלא רצון המקנה אלא בקנין של מתנה או במכר [ויתבטל המקח].

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< סימן קודם · סימן הבא >מעבר לתחילת הדף