שו"ת הרא"ש/כב/ח

שו"ת הרא"ש ‏ כב ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שו"ת הרא"ש כלל כב - סימן ח

בענין המוקצה יש ארבעה דינין המין הראשון דבר המוקצה מחמת גופו כאבנים ועצים ומעות וכיוצא בהם שאין להם תורת כלי.

המין השני דבר המוקצה מחמת איסורו כגון נר שהדליקו בה באותה שבת וכגון תרומה טמאה וטבל וכל דבר שמחובר בין השמשות ונתלש ומחוסר צידה וניצוד וכן כיס שיש בה מעות וכן כלי שנעשה בסיס לדבר המוקצה מחמת גופו כגון חבית שיש עליה אבן ומטה וכר שהניח עליו מעות.

המין השלישי דבר המוקצה מחמת מצותו כעצי סוכה ונוייה

המין הרביעי דבר המוקצה מחמת מלאכתו כלומר שיש עליו מלאכת איסור כקורנס הנפחים וכיוצא בהם.

שני המוקצים הראשונים שהם מוקצין מחמת גופם כאבנים וכיוצא בהם ודבר המוקצה מחמת איסורו דין אחד להם ושוה דיניהם כנר שהדליקו בו באותו שבת אף על פי שכבה וכן עצי סוכה שנפלו ביום טוב אפילו היתה רעועה מערב יום טוב אף על פי שאדם מצפה לכך אימתי תכבה ולסוכה אימתי תפול אסורין הואיל והוקצו לבין השמשות או שנתלש או שנצוד בשבת או ביום טוב אסורים הואיל והוקצו לבין השמשות וכן כל כלי שנעשה בסיס לדבר האסור והיה עליו בין השמשות אסורים לטלטל אפי' נסתלק האסור מעליהן אלא שיצא מכללם טבל שאע"פ שהוקצה בין השמשות מחמת איסורו אם נתקן מותר כדאמרינן (שבת מ"ג) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן לפי שכל אדם יכול לתקנו ולא דמי לבכור בעל מום אף על פי שניכר בו מבעוד יום לפי שאין התרתו אלא על ידי חכם ומי יימר דמתרמי באלו השני דינין דינן שוה לאיסור שאינן ראוים לטלטלן אפילו ע"י ככר שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד.

המין השלישי שהוא דבר המוקצה מחמת מצותו כגון עצי סוכה ונוייה אסורין והוא ששנינו (ביצה ל’) אין נוטלין עצים מן הסוכה ומנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ותניא (ביצה ל’) סככה כהלכתה ועטרה וכו' אלא שלנויה מועיל תנאי כדקתני סיפא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אבל עצי סוכה אפילו רעועה לא מהני תנאה דלכל שבעה אתקצאי ואי נפלה הדר בני לה זהו דעת הרב אלפסי ז"ל בפ' המביא והשלישי התם (ביצה ל’) אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ופריך ומי לא מהני בה תנאה והתניא סככה כהלכתה ועטרה וכו' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ופריק אביי ורבא באומר איני בודל מהם כל בין השמשות אבל עצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה איתקצאי לשבעה והרב אלפסי ז"ל לא חשש לפסוק פירוקא דרב נחמן בר יצחק לתרץ למתני' בסוכה רעועה משום דאותו תירוץ אליבא דר' שמעון דשרי במותר שמן שבנר ולא קיי"ל בהא כרבא גם לא הזכיר תירוצו של שמואל לתרץ לסיפא בסוכה דעלמא וזה היה דעתו לסמוך על תירוץ אביי ורבא דאמרי איני בודל מהן כל בין השמשות אלמא איכא לאיפלוגי עליה בין עצי סוכה לנויה הילכך לא צריכא לתרוצי בסוכה דעלמא אלא בסוכה דמצוה דסיפא אתאן לנויה ואף ע"פ שלא הוזכרו נוייה בברייתא כיון שהזכיר ברישא מן הסמוך לה אסורייתא כדפריש רב מנשיא (ביצה ל’) גבי מתני' וקאמר דבסוכת החג שאסורה כלומר הסמוך לה ונוייהן הדומין לה וקאמר דאם התנה עליהן אף על גב דלעצי סוכה לא מהני תנאה לנוייהן מהני תנאה וכל שכן לאסורייתא וזה הדרך נוטה למה שאמר בירושלמי על זו המשנה אמרינן בשם שמואל בשלא נתכוון לעבותה אבל נתכוון לעבותה אסור בשלא התנה אבל התנה מותר (כי) רב נחמן ברבי יעקב בעי וכי אדם מתנה לסתור אהלים אמרינן בשם שמואל בטפלי פירוש מה שטפל לה לסוכה דהיינו אסורייתא דלהכי מהני תנאה ובלא תנאה אסור במכוין לעבותה הרי נתברר דלנוייה מהני תנאה אבל לעצי סוכה לא מהני תנאה ואפילו בסוכה רעועה משום דדמי למותר שמן שבנר ושבקערה (שבת מ"ד) שאף ע"פ שאדם מצפה אימתי תכבה נרו אסור.

המין הרביעי דבר המוקצה מחמת מלאכתו שהיא מלאכת איסור כקורנס הנפחים וכיוצא בהן מותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו אבל מחמה לצל על ידו לא אבל יש לו היתר אפילו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק וזהו ששנינו (שבת קכ"ג) מדוכה אם יש עליה שום מטלטלין ואף על גב דלא אמרו (שבת קמ"ב) ככר או תינוק אלא במת התם במוקצה מחמת מלאכה אבל במדוכה כיון שיש עליה תורת כלי שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה כך נראה לרבינו אב"ן הא דמטלטלין לשמואל (שבת קמ"ג) גרעיני תמרי פרסייתא אגב ריפתא באתריה דשמואל לא היו הבהמות אוכלין אותן אבל אם היו אוכלין אותן לא היו צריכין לכך דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה דלית ליה מוקצה אבל יש לתמוה אם אינן ראויין אפילו אגב ריפתא היכי מטלטלין ורבינו יעקב אומר דמחמיר על עצמו היה כדאמרינן בפרק נוטל (שבת קמ"ב) אי לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי או סכינא אבר יונה דעל כרחך הני גרעינין חזו לבהמה ואכלי דאי לא חזו כאבן חשבי וכי מטלטלין אבן אגב פת זולתי אם היה בכלי כהנהו דנוטל ועוד דההיא דמגביהין מן השלחן מוכח בפרק נוטל (שבת קמ"ג) שהם מאכל בהמה ומוקי לה בגמרא כרבי שמעון וזה טעם להגבהת עצמות וקליפין דחזו למאכל בהמה והתירוץ הזה דגרעינין בטלין כמו עץ אבל כל מילי לא בטלי לגבי פת וכל היכא דליכא עליה תורת כלי לא שרי ליה אגב ריפתא ויש מי שמתרץ מדוכה היינו טעמא דשרי לטלטולה אגב שום (דבר) שעליה מפני שהמדוכה לשום כקדירה לתבשיל שהוא תשמיש לשום מבעוד יום הילכך שרי לטלטולה אפילו מחמה לצל.

אלו דיני המוקצה מחמת מלאכתן שהוא מותר לצורך גופו ולצורך מקומו כיון שיש עליו תורת כלי ויש דבר מוקצה מחמת מלאכתו והוא כמוקצה מחמת גופו והוא מחמת חסרון כיס כקורנס הזהבים ובשמים (שם קכ"ג) שאסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומסר הגדול ויתד של מחרישה וסיכי זיירי ומזורי וכן ארזי ואשוחי שאסור להסיקן בי"ט ואחרי שביארנו דיני המוקצה הוצרכנו לפרש דיני הטלטול שיש כמה דברים שמותר בהם לטלטל אפילו דבר המוקצה מחמת גופו או מחמת איסורו יש מהם שמותר לטלטלן בעצמם ויש מהם על ידי דבר אחר ומצאתי בהם עשרה דרכים.

הדרך הא' מצינו שהתירו לטלטל האיסור מצד ההתר כחררה שהטמינה בגחלים שהתירו לתחוב בכוש או בכרכר ולנערה ודוקא בשוכח אבל במניח נעשית החררה בסיס לדבר האסור א"נ אפילו במניח ושאני הכא דלא נעשה החררה בסיס אלא לצורך האפייה לסלקה.

הדרך הב' שאין צריך לטלטל האיסור מן הצד לנערו אלא מותר לטלטל ההיתר בעוד שהאיסור עליו הוא ששנינו (שבת קמ"א) נוטל אדם את בנו והאבן בידו ואוקימנא בתינוק שיש לו געגועין על אביו והטעם משום צערא דינוקא שרו ליה והני מילי ברשות היחיד ודוקא אבן אבל דינר לא דילמא נפיל ואתי לאתוייה.

הדרך הג' שמותר לטלטל ההיתר בעוד שהאיסור עליו ואפילו במניח שנעשה בסיס לו והוא שיהיה בסיס כמו כן לדבר ההיתר והוא ששנינו מטלטלים תרומה טמאה עם תרומה טהורה ודוקא כשהטהורה למטה דלא מצי שקיל להטהורה ודוקא בפירות המיטנפין דאי אפשר למשדינהו ולמינקט תרומה טהורה הילכך מטלטל להו בתוך הכלכלה עד דזריק לכולהו לפתורא ושקיל ליה לטהורה ואכיל לה לפי שכל דבר המוקצה מחמת גופו כתרומה טמאה וכאבן ודבר המוקצה מחמת איסור כנר שהדליקו בו בשבת דאתקצאי לבין השמשות אינו מותר לטלטלו אפילו עם ההיתר כל היכא דמצינו לנעוריה ולמשדיה ולמנקטיה והני מילי לצורך גופו כלומר שאין צריך אלא לתרומה טהורה ואם צריך לכלכלה נמי הרי יכול לנער הכל וליטול הכלכלה כדאמרינן (שבת קמ"ב) לינערינהו נעורי אבל אם צריך למקום הכלכלה דאי נמי מנער למה שבתוכה צריך למקומה מטלטלה עם הכל כיון שנעשית בסיס אף לדבר המותר מותר לטלטל הכל לצרכו וכנונא אגב קטמיה שהתירו (שבת מ"ז) אף על גב דאיכא עליה שברי עצים משום דנעשית הכנונא בסיס לדבר האסור דהיינו שברי עצים ולדבר המותר דהיינו האפר שמותר לכפות בו צואה משום דלא איפשר למינקט קיטמא לחודה אפילו אי שדי ליה מכנונא.

הדרך הד' שהתירו לטלטל ההיתר אפילו שהאיסור עליו ואפילו במניח והוא ששנינו (שבת קכ"ה) האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאים בה וכדמפרש טעמא דכיון דהדקה שוויה דופן לקירויה וכן כלכלה פחותה ונסתם דופן באבן מותר לטלטלה שהרי נעשית כדופן לכלכלה.

הדרך הה' הוא שהתירו לטלטל האיסור על ידי היתר שעליו וזה הותר במת בלבד ע"י ככר או תינוק אף על פי שהתירו עצמות או קליפין או גרעינין של תמרה אגב ריפתא משום דלא חשיבי ובטלי לגבי פת כדפרישנא לעיל (בזה הסימן).

הדרך הו' הוא שהתירו גבי מת אפילו טלטול כאורחיה בלא ככר או תינוק אי לא מצי למעבד וזה לא הותר אלא להצילו מן הדליקה דמתוך שהוא בהול על מתו וכו' אבל במוטל בחמה לא מיבעי כאורחיה דאסור אלא אפי' טלטול מן הצד אסור ואף על גב דבעלמא שרי טלטול מן הצד הני מילי לצורך היתר אבל לצורך איסור כי האי אסור.

הדרך הז' הוא שהתירו שברי כלים לטלטלן בעצמן אף על גב דדמו לצרורות ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בהן החבית אף על גב דליכא עלייהו תורת כלי כיון דהוו שברי כלי שרו.

הדרך הח' הוא שהתירו לטלטל גרף של רעי בעצמו בלא שום דבר כדאמרינן פרק משילין (ל"ו) גבי עכברא דאשתכח באספרמקי דרב אשי אמר להו נקטוה בצוציתיה ואפקוה והני מילי בבית אבל בחצר או במקום שאין אדם מקפיד עליו לא ואסור לעשות גרף של רעי לכתחלה אבל אם הוא במקום שאדם מקפיד מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרום להיותו גרף להוציאו והכי מוכח בפרק משילין (ל"ו) בי רחיא דאביי דלוף אמר ליה רבא דלייה לפורייך התם וכו' אדהכי נפל אמר ליה תיתי לי דעברי אדמר אלמא כי האי גוונא לא עשוי גרף לכתחלה הוא הואיל וממילא מתעביד.

הדרך הט' הוא שהתירו אבנים מקורזלות לטלטולי לבית הכסא ומשום כבוד הבריות הוא דשרו.

הדרך היה הוא שהתירו לטלטל המוקצה מחמת גופו יש מהם בהכנסה לבדה ויש מהם בישיבה לבדה ויש מהם בשפשוף או בלמוד בהכנסה כגון עפר לכסות בו צואה כדאמרינן (שבת נ’) מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו והוא שיחד לו קרן זוית ויש מהם בישיבה כגון חריות של דקל (שבת קכ"ה) שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה דלא סגי בהכנסה אלא בעינן שישב שם מבעוד יום ויש מהם בשפשוף או בלמוד כגון נדבך של אבנים (שבת קכ"ה) בפלוגתא דרבי אמי ורבי אסי ויש מי שקבע כרבי אמי ויש מי שקבע כרבי אסי ולבני דאשתייר מבנינא דחזו למזגא עלייהו סגי בנמלך עלייהו לזה משום דלהני עבידי נמי אבל אי שרגינהו או אקצינהו אסיר כל אלו והדומין להם לאו בני מעבד מעשה לשויי עלייהו תורת כלי ומשום הכי שרו בהני אורחי דכתבינן ותשמישי כלים ותשמישי קרקעות הוא דבעינן תורת כלי כלומר למעבד בהו מעשה דמתחזי למאי דמתקני וזה תואר כלי שלהן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< סימן קודם · סימן הבא >מעבר לתחילת הדף