שו"ת הב"ח (הישנות)/קכז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
טבח ששחט ויש לו חלב ממנה אם יכול לכתחילה לומר לגוי שיטול הריאה ממנה ולהשליכה לכלבים והבשר ימכור לגוים ולסמוך על החזקה דכשירה היא ולאכול החלב ממנה. נראה דאם יש לו חלב שנחלב תוך ג' ימים אסור אפילו בדיעבד דחיישינן לסירכ' אבל אם אין לו רק מה שנחלב קודם ג' ימים מותר לעשות כן דהא אף אם היה בה סירכא לא אסרינן אלא למפרע ג' ימים. וליכא למימר דלמא איכא בריאה יתיר או חסיר מן הבטן דלהא לא חיישינן דסמכינן ארובה דאין בודקין הריאה אלא משום סירכות ובועות דשכיחי ואגב בודקין אם יש בה יתיר או לא תדע דהא בעל התרומת אוסר אם אין הריאה לפנינו. ומתיר בגדיי' ובטלאי' והא ביתר לא שייך לחלק בין גדיי' ושאר בהמות ואין להתיר של תוך ג' ימים ע"י השלכת הריאה ולסמוך על החזקה מידי דהוי אחלב שאוכל בחיים ולא חיישינן לסירכ'. דשאני התם דא"א למבדקי' בחייה:
וכן בפרה אדומה סמכינן ארובה מהאי טעמא. ולא קשיא מנטל הזאב הבני מעיים דתלינן להקל הא אפשר לבדיקה ע"י הקפה וא"ה אזלינן בתר רובה. י"ל דהתם אם לא היה נוטל הזאב לא היה צריך בדיקה. משא"כ כאן וליכא להקשות א"כ למה תלינן בריאה כשניקבה היכי דמשמשא ידא דטבחה היינו משום דשכיח' טובה דמנקב' בשימוש דאי לא הוי תלינן לא הוי כשרה כי אם אחד ממאה:
הלכך כיון שאין לבדוק בחיי' סמכינן אחזקה כמ"ש הר"ן בפ"ק דחולין והמרדכי בפ' א"ט וז"ל בהמה בחזקת היתר עומדת לחלב כו' וברוקח סי' ש"ן כתב דמברכין על השחיטה קודם השחיטה דכן איתא בירושלמי חזקה בני מעיים כשרין הם וכל זה שלא כדברי מהר"ש לורי' בתשובה לענין כבוד שבת דבהמה בחזקת איסור עומדת ולא כיון נכונה שלא מצינו מי שחולק על הגאונים אבל כשהיא שחוטה לפנינו לא סמכינן אחזקה דאפשר למבדקה וזה טעם האוסרין הבהמה אם אין הריאה לפנינו אפילו בדיעבד משום חומרא זאת דמן הדין ודאי שרי כרש"י ורוב הגאונים בפ"ק דחולין ובפ' אין צדין. אלא משום כיון דנשחטה היה אפשר למבדקה מחמרינן ולא דמי להא דפ' אין צדין דאיכא התם הפסד ממון טובא אבל הכא יכול ליתן החלב לגוים והרא"ש לא כתב בפ' א"צ אלא באם נאבדה הריאה שכ"כ והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממון כו' אלמא דלכתחילה מודה דצריך לבדיקה אכן אפילו כדי להתיר החלב שקודם ג' ימים אינו אא"כ לא נמצא שום ריעותא בצלעות אבל אם אחר שזרקו הריאה נמצא בצלעות מכה רבה שנסרכה הריאה בצלעות בכה"ג אסור דהא ודאי מכה ישינה היא וגרע מהוגלד פי המכה דאפי' למכשירי' בהוגלד פי המכה כל שהוא קודם ג' ימים היינו דוקא התם דאפשר שנגלד תוך ג' ימים אבל ריעותא גדולה בצלעות בודאי מכה ישינה היא וכן הורתי הלכה אכן הכלים שנשתמשו בה קודם א"נ לאסור כל שאינן בן יומי מאחר שאיסור נ"ט לפגם דרבנן אין לאסור אלא באיסור שהוא ברור כמו בטריפות מן הבטן בכה"ג:
ועל דבר האווזות שבחצר גדול ונכנס ביניהם שועל ופצע לאחר מהם נראה דאותה שפצע אסורים ואחרים מותרים ואע"פ שהרשב"א כתב אחד מהדורסין כו' והביאו הטור ע"ש דמשמע דדווקא במקום שהם רועות שאינו מוקף מחיצות התם הוא דאין חוששין. אבל בחצר לא לאו מילתא היא דאדרבא דווקא מתחילת דבריו שכתב כשנכנס בכלוב כו' דמשמע דווקא מקום צר בכלוב שהוא מקום צר לעופות כמו דיר לבהמה אבל חצר לא. ואי לא מסתפינא הייתי מתיר אפילו בחצר קטן מאחר שאפשר לו לעוף דרך מעלה יש לו מקום לברוח קרינן ביה וראי' דמסכת שבת פרק האורג ובפרק א"צ מתרץ תלמוד עופות אעופות לא קשה הא בביבר מקורה בו הא בביבר שאינו מקורה. והיה אפשר לתרץ הא בביבר גדול, הא בביבר קטן. אלא דמלשון ס"ת סימן כ"ה וסמ"ג בעשה סימן ס"ד משמע להדיא דאפילו בעופות אין להתיר אלא אם כן במקום רחב וכדי שלא להשוות חולק עליהם נראה לפרש שאף הרשב"א שנקט בלשונו באתר' שבהמות רועות לא כתב כן אלא דווקא לענין בהמות דסברא לומר בבהמות שיש לחוש שהשיגום אפילו בחצר גדול מאחר שמוקף מחיצות מה שאין כן בעופות. סמ"ג וס"ת נקטו בלשונם תרנגולים דווקא עיין שם ואיכא למימר דלענין בהמות מודים הם להרשב"א דחוששין אפילו בחצר גדול וכן משמע מלשון או"ה דלא פליגי דלענין תרנגולים כולם מתירים בחצר רחב אבל בבהמות נ"ל דאין להקל ולא כב"י דכתב על הרשב"א לאו דווקא נקט כו' ולא אסרינן כיון דפצע אחד מהם ובדברי הרשב"א לא נזכר פצע משום דהסמ"ג וסה"ת ובאו"ה מבואר בהדיא אפילו פצע אחד מהם מותר האחרים. ולענין אם הלב דבוק בחתיכת עוף נהגינן לשער בס' נגד כל החתיכה אם יש לשער נגד הבשר לבד או אף נגד העצמות. נראה לי לענין מעשה כדברי הר"ן שמחלק בין העצמות הרכים ליבישים. וידוע שעצמות תרנגולים רכים וע"כ יש לשער אף נגד העצמות יותר דאפילו להרא"ש דאינו מחלק בין רכים ליבישי' היינו טעמא דעצמות גופייהו אין להם טעם מעצמן לאסור אלא אדרבה הם מקבלים טעם מבשר האיסור וע"כ מצטרפין להיתר אבל כאן בחתיכה עצמה אין איסור אלא מפני דם הלב אם כן גם העצמות קיבלו תחילה טעם הדם ונעשה נבילה:
מה שמכריזי' חרם בלובלין מתוך הכתב ולא חיישינן משום מונה אדם את אורחיו כו' אבל לא מתוך הכתב. נ"ל דאימת ציבור עליו ולא חיישינן לשמא ימחוק כמו שמותר בי"כ להתפלל נגד נירות. ועוד דהפסד מרובה הוא לצורך שעה לנדות המסרבים. ומהאי טעמא שרי למכור בהמה גסה וחיטים ושעורי' כדאיתא בפ"ק דע"ז בתוספ'. ותו נראה דלפי פירש"י בההיא דרב ביבי וז"ל שמא ימחוק מן האורחים כו' משמע דאין קפיד' אלא לבעל בית אבל לשמש אין איסור לקרות מתוך הכתב מאחר שאין בכוחו למחוק וכן דייק לשון המשנה דנקט אורחיו פרפרותיו ולא נקט אורחי פרפראות. וה"נ אין לחזן הכנסת כח למחוק ממנין בני האדם שציוו אותו הדייני' להכריז עליהם ואעפ"י דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור כתבו כאביי החולק על רב ביבי וס"ל דאסור משום שטרי הדיוטות:
ולפ"ז לאו דווקא נקט אורחים מ"מ רש"י ובעל המאור וסמ"ג וסמ"ק והרא"ם בספר יריאים בדין הכותב. ובעל הרוקח בסי' פ"ו ורבינו ירוחם נתיב י"ג חלק ז' כולם פירשו סוגי' דתלמודא דהלכתא כרב ביבי ואין לדקדק דאפילו לרב ביבי איך מותר היכא דליכא למיחוש לשמא ימחוק ניחוש לשמא יקרא כדפריך בסה"ג מרב ביבי די"ל דאף דתלמודא לא פריך אלא לענין אורחיו ופרפרותיו דמאחר דאיסור קריאות הודעות אורחותיו מתוך הכתב הוא משום גזירה שלא ימחוק א"נ הא וודאי הא דקי"ל בעלמא דלא יקרא בשטרי הדיוטת הוה נמי משום שלא יהא בהול ויבא למחוק כמו שכתב הסמ"ג וסמ"ק ולפיכך פריך לענין אורחיו אף על גב דהם כתובים בענין שלא יבא למחוק מכל מקום ניחוש שמא יקרא כו' דלשם שייך שמא ימחוק אבל לשמש דלא שייך שמא ימחוק איכא למימר דלא קשה ניחוש שמא יקרא דחששה רחוקה היא ואהא לא פריך תלמודא אבל ודאי לאביי דלא סובר שמא ימחוק איסורי' דשטרי הדיוטת הוא משום ממצוא חפציך. וכה"ג פירש"י ותוס' בפ' משילין דמקח וממכר אסור מן המקר' דמצוא חפציך א"נ דאתי לידי כתיבה כו' וא"כ לפי טעם הראשון ודאי קריאות שטרי הדיוטת שהם של מקח וממכר לפי דעת רוב הפוסקים איסורי' נמי משום ממצוא חפציך. וא"כ הרי"ף ודעימי' דפסקו כאביי איכא למימר דאף לשמש אסור משו' ממצוא כו' אלא מ"מ כיון דסמ"ג ודעימי' הסכימו לפירש"י דהלכה כרב ביבי אין לנו לבטל המנהג ועוד אפי' לדעת הרי"ף משמע שאיסור קריאות שטרי הדיוטת הוא משום שמא ימחוק שהרי הרמב"ם פוסק כאביי ואפ"ה כתב בפ' כ"ג מהלכת שבת שאסור לקרות בשטרי הדיוטות משום שמא ימחוק וא"כ אף לדידהו איכא למימר דלא אסרו לקרות בשטרי הדיוטת אלא היכא דאינה צד לגזירה שמא ימחוק בדידי' ואין לומר לכרזו בחול דבשבת נאספין כל כמו שכתב הריב"ש בהכרזה שעל הקרקעות בשבת:
[השמטה:
מה שמזמרי' בבתי כנסיות בניגוני' שמזמרי' בהם בבית תפלתם. נראה שאין אוסר אלא דווקא באותן ניגונים שהם מיוחדי' להעכ"ם מאחר שהוא חוק לע"ז כמו מצבה שאסורה בכל מקום מפני שעשאוה כנעני' חוק לע"ז. ואין ראי' להתיר גם את זה מהא דתנן בפ' ד' מיתות מצות הנהרגי' היו מתיזי' כו' ע"ש ובגמר' תנינא א"ל ר' יהודא לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא ע"ש וא"כ איכא למימר ה"נ בניגוני' דלאו מינייהו קא גמרי אלא ע"י חכמת המוסקי' דאין לומר להחמיר כר' יודא דלית ליה סברא זו דהא כבר פסקו הפוסקים הלכה כרבנן מ"מ נראה דאין ראי' מכאן לפי מ"ש התוספות וז"ל תימא דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב ק' כו' ע"ש אלמא דאפילו כתוב באורייתא לא מהני כשנעשה חוק לע"ז. כ"ש באותן ניגוני' אבל אם אינם מיוחדי' נראה דאין בזה איסור דבהא ודאי איכא למימר דלא מינייהו גמרינן:]
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |