שו"ת הב"ח (הישנות)/פג

שו"ת הב"ח (הישנות) ‏ פג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נדרשתי בדבר הבתולה שנשאת בבגרות' ואינה פוסקת לראות מחמת תשמיש ימים רבים ואינה מרגשת שום צער בשעת תשמיש גם אין לה ווסת קבוע:

תשובה גם כי נמצא מזה בדברי האחרונים מ"מ ראה לבי לבאר תחלה מה שעולה מן הסוגיא ע"פ ההלכה ומתוכו יתבאר ויתלבן נ"ד בר"פ התינוקת אליבא דב"ה תנן קטנה שלא הגיע זמנה לראות בין לא ראתה בבית אביה בין ראתה בבית אביה נותנין לה לשמש עם בעלה עד שתחי' המכה ואפילו לא חיתה המכה שנה תמימה ה"ז בועל כל השנה ואינה צריכה לטבול דאין זה דם נדה אלא דם בתולים אלא שאם נעשית נערה תחת בעלה ועדיין לא חיתה המכה אז נותנים לה כימי נערותה שהוא ששה חדשים בלבד שלשה ימים ואפילו היו הג' ימים שנותנין לה בימי נערות בסירוגין ובעל בכל שני החדשים לילה אחת ה"ז מותר כדמפרש הגמרא והוא שלא חייתה המכה. הגיע זמנה לראות ולא ראתה בבית אביה וניסת ה"ז מותר לבעלה ארבעה ימים ביום ובלילה ואעפ"י שהדם שותת כרב דאמר הכי בגמרא דהילכתא כוותי' והוא שלא חיתה המכה שאם חיתה המכה אפילו בלא הגיע זמנה דם נדה היא:

ואעפ"י שלא חיתה המכה אין נותנין לה יותר מארבעה ימים דחיישינן שמא התחילה לראות דם נדה אחר הד' ימים מאחר שהגיע זמנה לראות ואם הגיע זמנה לראות בבית אביה וניסת נותנין לה כל הלילה ראשונה ולא יותר כל זה לתנא דמתניתן. ובגמ' אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון וה"מ שלא ראתה אבל ראתה אין לה אלא בעילת מצוה ותו לא. ובתר הכי בפיסקא דראתה ועודה בבית אביה קאמרינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש ומסיק אינהו דעבוד כרבותינו. דתניא רבותינו חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופרש"י הלכה בעילת מצוה בין הגיע זמנה ובין לא הגיע זמנה וכן פסק הרא"ש והאריך בטעם חומרא זו אבל הרמב"ם בפ"ה דא"ב היה מפרש דרב ושמואל ורבותינו לא חזרו ונמנו אלא אהגיע זמנה לראות וראתה כדמוכח ממה שסידר התלמוד דבריהם אלא בהך פיסקא. אכן גם הרמב"ם מודה דבזמן הזה אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם בבית אביה בועל בעילת מצוה ופורש כמו שכתב להדיא בפי"א דא"ב ונראה שטעמו משום דאי' בירושלמי שמואל אמר כל ההיא הילכתא דרישא דפירקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ר' ינאי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת כלומר פירש ממנה מביאה ראשונה ואילך בעון קומי ר' יוחנן מהו לתלות בדם המכה ולא הורו פי' אם ידוע שיש לה מכה באותו מקום שממנה דם יוצא אם רשאי לשמש עמה אעפ"י שהוא שותת ולא הורו להקל:

מהו לבעול בעילה שני' בתינוקות שלא הגיע זמנה לראות אמרין לתלות בדם המכה לא הורו לבעול בעילה שנייה הוא מורי כלומר היאך יעלה על הדעת להקל שיבעול בעילה שנייה שהרי אין מורין להקל לתלות בדם המכה כ"ש בדם הבתולים אלא אינו בועל אלא בעילה אחת היא בעילת מצוה ופורש וא"כ מאחר שר' ינאי ור"י בירושלמי סוברים להחמיר אף בתינוקות שלא הגיע זמנה לראות לכך כתב הרמב"ם בפי"א דבזמן הזה לעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש ואין חלוק ביניהם. אלא דלפי' רש"י והרא"ש ודעימיה דין גמור הוא מדרב ושמואל ורבותינו. ולהרמב"ם אינו אלא חומרא יתירא שנהגו בו מימי חכמי התלמוד ואין לסור ממנה לעולם:

וכן נראה מדברי הרי"ף שאחר שהביא ההיא דרב ושמואל ורבותינו הביא ההיא דהירושלמי ואם היה מפרש כרש"י והרא"ש דדין גמור הוא מדין התלמוד למאי הוצרך להביא הירושלמי דלא משמע מיניה אלא חומרא בעלמא שלא רצו להורות להקל למעשה אלא וודאי שהוא מפרש ג"כ כמו שפירש הרמב"ם תלמידו שהלך בשיטת רבו כדרכו. ויש להקשות דמשמע מדברי הירושלמי שיותר מסתבר לתלות במכה דעלמא מלתלות בדם מכת בתולים וזה היפך הסברא דפשיטא דאין לך מכה גדולה מזו שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. וכ"כ הרא"ש ר"פ התינוקות כשבא לתת טעם לחומרא שהחמירו רבותינו דבועל בעילת מצוה ופורש אף לקטנה שלא הגיע זמנה לראות וכ"כ עוד הרא"ש בשם הרמב"ן באותו פרק אצל דין תליה במכה ברואה מחמת תשמיש:

אכן במרדכי כתב פי' אחר על ההיא דירושלמי וז"ל מהו לתלות בדם המכה לא הורו לו לא רצה להקל לטהר מגעה. מהו לבעול בעילה שנייה אמרין לתלות במכה לא הורו לו לבעול בעילה שני' דהוא ספק כרת היה לנו להורות להתיר בתמיה עד כאן לשונו דהשתא שפיר ילפינין איסור בעילה שנייה דהוא ספק כרת מטומאת מגעה כשיוצא ממנה דם ויש לה מכה:

אכן מדברי הרמב"ם שכתב וכן דין בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש וכל זמן שתראה דם מחמת מכה ה"ה טמאה ואחר שיפסוק הדם סופר ז' ימי נקיים משמע מדבריו שהיה מפרש הירושלמי דלגבי מכה נמי קא מיבעיא להו אי תלינן בדם המכה ומותרת לבעלה אעפ"י שהדם שותת אם לאו ולכך פסק בשניהם לחומרא ונראה לומר לדעת הרמב"ם דהכי הוה פירושו של הק"ו בירושלמי דמאחר דכשתראה דם מחמת מכה אתה אוסר לו לבא עליה שמא יטעה לבא עליה אף בדם שאינו מחמת מכה א"כ כ"ש שאין לך להתיר לבעול בעילה שניה פן יבא לטעות לבעול בעילה שנייה אף בבוגרת שראתה בבית אביה דאין נותנין לה מן הדין הגמור אלא בעילת מצוה:

ועוד אין הכל בקיאין בדין שידע דדם בתולים חשיב כדם מכה ואם אתה מתיר לו לבעול בעילה שנייה כ"ש שיבא לבעול עוד כמה בעילות בכמה לילות או יבא לבעול אף כשהיא נדה גמורה דחתן יצרו תוקפו. ועוד מאחר שאתה אוסר לבא עליה כלל בדם מכה אפילו בעילה אחת אעפ"י שאין שאר מכה עשויי' כ"כ להתרפאות לאלתר א"כ ק"ו שלא נתיר בדם בתולים בעילה שנייה מאחר שכבר בעל בעילה אחת ימתין עד שתטבול שהרי עשויה מכתה להתרפאות לאלתר:

אלא דעדין יש להקשות דמשמע בירושלמי שאין תולין בדם מכתה וזה היפך מה ששנינו בברייתא דהרואה דם מחמת תשמיש כו' ואם יש לה מכה באותו מקום תלינן במכתה ומשמע שתולה במכתה ומותרת לבעלה אעפ"י שהדם שותת וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב ר"פ התינוקות וז"ל הא אמרינן דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישינן שמא יצא דם המקור עם מכתה כו' אלמא דמותר לבעלה קאמר ולכך הכריחו דלא חיישינן שמא יצא דם המקור עם מכתה דאם היינו חוששין לזה לא היתה מותרת לבעלה. אבל אם היינו מפרשין דאסורה לבעלה אלא דתלינן במכתה לענין דלא הוחזקה באצבע של בעלה דשמא המכה גורמת שיצא הדם בשעת התשמיש א"כ לא היה שם הכרח לדברי הרא"ש בדבריו האלה וק"ל:

ונראה ברור דהך ברייתא דהרואה דם מחמת תשמיש כו' הוא דין גמור דודאי מדין התלמוד תולה במכתה ומותרת לבעלה אעפ"י שהדם שותת וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ד ונאמנת האשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהי' מותרת לבעלה ואעפ"י שהדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש וכ"כ עוד בפ"ח אבל בירושלמי לא אמרו שאסורה עם בעלה מן הדין אלא חומרא בעלמא:

ולזה דקדק הרמב"ם בפי"א וכתב שני דינים אלו אצל שאר החומרות שכתב לשם שנהגו בו מימי חכמי התלמוד. ועוד נראה לומר דדוקא לבעול על דם המכה אעפ"י כשהוא שותת החמירו בירושלמי פן יבואו לידי טעות לבעול נדה גמורה. אבל גם הירושלמי מודה דתלינן במכה לענין זה שאינה מתגרשת ברואה דם ג' פעמים מחמת תשמיש. ואף בדיקת שפופרת אינה צריכה כיון שיש לה מכה תלינן בדם המכה ואחר שיפסוק הדם סופר' ז' ימי נקיים ומותרת לבעלה ואם חוזרה ורואה אפילו כמה פעמים מחמת תשמיש הרי היא טמאה ואחר שיפסוק הדם חוזרה וסופרת ז' ימי נקיים ומותרת לבעלה וזהו ששנינו ואם יש לה מכה באותו מקום תלינן במכתה כלומר ואינה מתגרשת ואינה צריכה בדיקת שפופרת:

ונראה בעיני שבזה יתיישבו דברי הרמב"ן שכתב שעכשיו אין תולין במכה שהרי אף בבועל את הבתולה חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש ואין לך מכה גדולה לתלות בה יותר ממכת בתולים וכדתנן בה ר' אומר עד שתחיה המכה ועוד אם אתה אומר כן אף עתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה כו' דדוקא לענין זה שתהא מותרת לבעלה אעפ"י שהדם שותת כפשוטה של בריית' ע"ז קאמר הרמב"ן דעכשיו אין תולין במכה וה"ה טמאה עד שיפסוק הדם ותספור ז' נקיים כמו שכתב הרמב"ם בפי"א להדיא. וע"ז מביא ראייה מבועל הבתולה שאסור לבעול בעילה שנייה לכתחילה ועוד אם הוא בא לבעול לכתחילה על דם המכה אעפ"י שהוא שותת צריך הוא לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראיית' ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו כדי להתיר לו לבעול לכתחילה על דם המכה וכל דבריו אלה הם עפ"י הירושלמי שלא הורו לתלות במכה לבעול לכתחילה אעפ"י שהדם שותת. אבל גם הרמב"ן מודה דתלינן במכה לענין רואה דם מחמת תשמיש דאינה מתגרשת ואינה צריכה בדיקה שפופרת כיון דיש לתלות במכתה וגם אין צריך לבדוק אם דם מכתה משונה דמן הסתם אנו תולין בדם מכתה עד שיודע לנו שהוא משונה הכל כמו שכתב הרא"ש גם דברי הראב"ד שכתב ועכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה ועוד שאפי' ידע שבא מן הצדדין הרי גזרו בבנות ישראל על כל רואה ט"ד כחרדל שיושבת עליו ז' נקיים היינו דווקא לענין שנתיר אותה לבעלה אעפ"י שהדם שותת על סמך הבדיקה ע"ז קאמר דאין אנו בקיאין בבדיקה לסמוך על בדיקתינו להתירה לבעלה לכתחילה ולסמוך ע"ז לומר שאינו דם נדה אלא מן הצדדין ועוד אפי' הוא ידוע שבא מן הצדדין הרי גזרו כו' אבל מודה גם הראב"ד שנסמכין על בדיקתינו לענין שאינה מתגרשת ומותרת לבעלה לאחר שתטהר ותספור ז' ימי נקיים:

ובוודאי שדעת הראב"ד דחומרא דר' זירא הוא אף בידועה שבא מן הצדדין וכדמוכח להדיא בירושלמי לפי שיטה זו שלא היה מודה ר' יוחנן לתלות בדם המכה דהיינו שלא היה מורה לבא עליה לכתחילה בעוד שהדם שותת כדפרי'. ואע"ג דבסמ"ג סוף ה' נדה כתב דחומרא דר' זירא אינה אלא בדם טמא וכדכתב הרא"ש הנה הראב"ד לא ס"ל הכי ומעתה מה שהקשה הרא"ש ע"ז לא ידעתי אנה רמיזה גזירה זו בתלמוד כו' למאי דפי' התיישבו היטב דל"ק מידי גם שאר קושיותיו על הראב"ד והרמב"ן הותרו מעיקרא והתיישבו דבריהם על נכון מיהו למעשה כבר הסכימו הרשב"א והר"ן ושאר האחרוני' כולם דאף בזמן הזה תולה במכתה ומותר לבעול על דם המכה וכדברי הרא"ש והכי מממע הסוגיא בפ' כל היד דף י"ז דאפי' באינה רואה דם מחמת תשמיש תולה במכתה והאשה טהורה לבעלה וכדכתב הרמב"ם בפ"ד ומה שכתב בפי"א וכ"ז שתראה דם מחמת המכה ה"ה טמאה לא קאי אלא אמכת בתולים שהזכיר לפני זה אבל במכה אחרת טהורה לבעלה והחלוק ביניהם מפורש בדברי הרשב"א והר"ן והרא"ש בהשגתם על הרמב"ן דמשוה מכת בתולים למכה אחרת ע"ש וכ"ז דלא כמו שפירשתי למעלה דהרמב"ם מדבר בפי"א גם במכה אחרת דליתא:

ולפע"ד מפרש הרמב"ם הך בעיא דירושלמי מהו לתלות בדם המכה אמכת בתולים אי נימא שתולין בם וא"צ לספור ז' נקיים או לא וקאמר דלא אורי אלא ה"ה טמאה עד שיפסוק הדם ותספור ז' נקיים והשתא שפיר יליף ק"ו דמכ"ש שאין לבעול בעילה שנייה לכן כתב הרמב"ם אלו שתי החלוקות ביחד בפי"א וכך הוא האמת מ"מ דברי הראב"ד והרמב"ן מתיישבים היטב דלא קשיא עלייהו ולא מידי כדפרי' ומעתה מאחר שכתב הרמב"ן והרא"ש שאין לך מכה גדולה לתלות בה יותר ממכת דם בתולים א"כ כי היכי דתלינן בשאר מכה דעלמא ברואה ג' פעמים מחמת תשמיש לענין דאינה מתגרשת ואינה צריכה בדיקת שפופרת אף במכת בתולים כך הדין דתלינן במכת בתולים ואעפ"י שאינה מרגשת שום צער בשעת תשמיש מ"מ כיון דאיכא למיתלי תלינן שהרי בשאר מכה נמי תלינן אעפ"י שאינה מרגשת שום צער וליכא למימר דשאני מכת בתולים דכיון שעשויה מכתה להתרפאות לא תלינן בדם מכת בתולים זה אינו שהרי מאחר שרואה תמיד מחמת תשמיש ולא פסקה פעם אחת מחמת תשמיש זו ראיה שלא חיתה המכה וכדאמר רב גידל משמי' דשמואל בסוף פ"ק דנדה הביאו הרי"ף והרמב"ם בפ"ה לפסק הלכה ומשמע אפילו כמה שנים היתה רואה תמיד מחמת תשמיש תלינן ליה בדם בתולים ואף על גב דעיקר מילתא דרב גידל אינה אלא בקטנה שלא הגיע זמנה לראות היינו דוקא לענין שתהא מותרת לבעלה אעפ"י שהדם שותת עד שתחיה המכה התם הוא דקאמר דדוקא בקטנה שלא הגיע זמנה לראות מותרת לבעלה כו' אבל בנערה אינו מותרת אפילו לא חיתה המכה אלא כפי השיעור שנתנו לה חכמים לראתה ולא ראתה אבל מ"מ למדינן מדרב גידל דכל היכא שרואה מחמת תשמיש תמיד בידוע שלא חייתה המכה וא"כ אפילו היא בוגרת תלינן בדם מכת בתולים לענין זה שלא תתגרש ושאינה צריכה בדיקה שפופרת ואף על גב דלכאורה משמע דלרב לא ידעינן דלא חיתה המכה אלא בנוחרת ופליג אדשמואל דאמר כ"ז שהרוק בתוך פיה בידוע שלא חיתה המכה מ"מ נראה ברור מאחר שהרי"ף ז"ל הביא ההיא דרב כ"ז שהיא נוחרת וגם הביא ההיא דרב גידל וגם כתב בסתם משמשת וראתה הדם מחמת תשמיש הוא כו' והיינו הך דשמואל כ"ז שהרוק בתוך פי' נראה שהוא ז"ל מפרש דרב מודה לדשמואל דכ"ז שרואה מחמת תשמיש תלינן בדם מכת בתולים אלא דמוסיף עליה לומר דאף באינה רואה מחמת תשמיש מכל מקום בנוחרת נמי ידעינן דלא חיתה המכה ולכך הביא דברי רב בנוחרת בפירוש וכלל דברי שמואל בתוך דברי רב לאורויי לן דרב מודה לשמואל וכאלו כולה מדברי רב נינהו אלא דשמואל לא הוה מודה לרב דקאמר נחירה זו איני יודע מה היא וכיון דהילכתא כרב באיסורי פסק כדרב דאף בנוחרת בידוע שלא חיתה המכה ולא הזכיר דברי שמואל בשם אמרם גם הרמב"ם בפ"ה נמשך אחריו ז"ל דפסק נמי לדשמואל דאם היתה רואה מחמת תשמיש הרי זה מחמת המכה:

ואם כן נ"ד דרואה תמיד מחמת תשמיש דבידוע דלא חיתה המכה אעפ"י שאינה נוחרת דאינו מרגשת שום צער בשעת תשמיש א"ה תלינן לקולא לומר דדם מכת בתולים הוא לענין שאינה מתגרשת ואינה צריכה בדיקת שפופרת ואפי' את"ל דאינו כ"כ ברור דדם מכת בתולים הוא מכל מקום כיון דאיכא למתלי בדם מכת בתולים תלינן מאחר דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש והנך דרואות מיעוטא דמיעוטא נינהו שפיר תלינן בדם מכת בתולים:

ועוד דמאחר דאיכא למיתלי בדם מכת בתולים אף על פי שאינו וודאי אם כן יש להתיר אותה מטעם ספק ספק' חדא שמא לא בא הדם אלא מדם מכת בתולים ואפילו בא שלא מחמת מכת בתולים שמא לא בא אלא מן הצדדים ולא מן המקור ואפילו אם תמצי לומר מן המקור שמא מכה יש לה במקור שממנה דם יוצא דטהורה לכ"ע לבעלה דע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג בברייתא ר"פ התינוקות אלא במקור מקומו טמא ולגבי דם עצמו לטמא את האדם טומאת ערב ולענין טהרות כדאיתא בפרק כל היד דף י"ז אבל לבעלה טהורה לדברי הכל וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפ"ח ותדע שהרי מטעם ס"ס פסק גם הסה"ת והסמ"ג להתירה לבעלה שני בלא בדיקת שפופרת אף על גב דהתם טפי יש להתיר מכח ס"ס דהוה ס"ס המתהפך משא"כ כאן מכל מקום איכא צד ס"ס וכל זה לא כתבתי אלא לרווחא דמילתא אבל העיקר כמ"ש תחילה דכיון דאיכא למתלי בדם מכת בתולים תלינן כי היכא דתלינן בשאר מכה לענין דאינה מתגרשת ואינה צריכה בדיקת שפופרת ואף על גב דאינה מרגשת שום צער דאף רב מודה דלא בעינן נוחרת כיון שרואה תמיד מחמת תשמיש וכדפרי' ודלא כמו שכתב הר"ן דמשמע מדבריו שמפרש לדעת הרי"ף דלא אמרינן דלא חיתה המכה אלא בנוחרת וברואה מחמת תשמיש דתרתי בעינן דלא משמע הכי כל עיקר אלא כדפרי' ופשוט הוא ואולי ט"ס הוא בדברי הר"ן ומעתה מה שנמצא כתב בהגהות דמהר"ם איסרלש דלא תלינן בדם בתולים אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש אלא הרי הוא ככל הנשים ונתלה בדברי מוהר"מ מפדאוה שכתב כן בתשובה בעניותי נראה שאין להחמיר כלל דמוהר"מ מפדאוה גופי' לא כתוב כן אלא מסברת עצמו בלי ראייה וכבר נתבאר העיקר שאין לך מכה גדולה כמכת בתולים וכל זמן שיש הוכחה שלא חיתה המכה תלינן בדם בתולים אף על פי שאין לה צער:

גם מהר"י קארו פסק כן והביא ראייה ברורה מן התוספות שהביאו הסמ"ג דמשמע מינה בפירוש דלא בעינן בדיקת שפופרת לגבי רואה ג' פעמים מחמת תשמיש בבתולה וכן משמע מפשט דברי רש"י שכתב בברייתא דהרואה דם מחמת תשמיש דלאו בבתולה קאמיירי אלא בדם נדות דאלמא דסבירא ליה דבבתולה אפילו רואה הרבה פעמים מחמת תשמיש תלינן דדם מכת בתולים הוא ואפילו אינם מרגשת שום צער בשעת תשמיש ואפילו אין לה ווסת כי היכא דאמרינן בשאר מכה דתולה במכתה אפילו אינה מרגשת שום צער ואפילו אין לה ווסת שהרי מדתני בסיפא ואם יש לה ווסת תולה בווסת שמעת מינה דרישא דואם יש לה מכה תולה במכת' אפילו אין לה ווסת נמי תולה במכת' וכל שכן דתולה בדם מכת בתולים כיון שיש לתלות ולומר דעדיין לא חיית' המכה כיון שלא פסקה מלראות שום פעם מחמת תשמיש כדפרי' הנראה לפי עניות דעתי כתבתי אני הקטן יואל בן לאדוני אבי כמוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף