שו"ת הב"ח (הישנות)/ע

שו"ת הב"ח (הישנות) ‏ ע

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתו לקדמנא האחים החבר שלמה וכמר אברהם בני כהר"ר דוד הכהן והעידו בת"ע בעונש אליו"ע וז"ל בל"א מיר האבין גיזהען דען יהודי פון ק"ק בעלזא דער דא איז קומן מתעסק מחמת דיא עגונה מר' חינא בת יוסף הלוי מק"ק בעלזא דז איר מאן הט זיך איבר גיקערט אונ הט גיהיישן מרדכי בר יעקב וכן זיין מיר קומן דער צו דאז דער יהודי האט מיט אונז דהרויז גרעט אונ האט גיזאגט וויא ער האט גידינט אין דער רואטי זעלניר מן השר פטאצקי השר של קאמניץ אונ מן האט איין קול אויף גבראכט וויא ער האט איין סוס גשטאלין האט מן אין גיהנגן:

אזו האבן מיר ברידר הנ"ל גרעט מיט דען משרת פון דען פארוטשניק בידלאוסקי האט ער גיזאגט באות ומופת לפי תומו דז דער בקורטער האט גדינט בייא איינם זעלנר אין דער ראטי דער היישט סלאוינצקי אונ האט גהיישן אלכסנדר דא האט מן גיהנגין צו עיר סמאטריטש מחמת דז ער האט גשטילין סוסים ער איז איין איש שחור גיוועזין אונ האט גראי אויגן גיהאט אונ האט גינומן איין טמאה בייא דען שר הטרזאקסקי מן עיר סמאטריטש און די טמאה איז נאך בעיר סמאטריטש לעת הזאת עכ"ל האחים אונ איז גיהנגין גיווארין בעת הקיץ איצט איין יאר עכ"ל הוגבה היום ב' כ"ד אייר שפ"ד לפ"ק פה לעטיששאב יעקב בר יצחק:

חיים בן מוהר"ר אליקום מפראג:

אפרים בהקטן שמעון ז"ל היד:

במותב תלתא בית דין כחדא הוינא ואתא לקדמנא כמר ניסן בר יוסף הלוי אח מרת חינא העגונה והעיד בפנינו בזה הלשון שהוא בכמו ה' שנים או ששה שנים בין איך גיוועזן אין דער אוקריינא אונ בין קומין צו קאפיל בק"ק חואפטאוא דא האט ער מיך גפרעגט וואש טושטו היא דא האב איך אים גיזאגט איך בין חוקר ודורש נאך דעם באקערטר דער האט גהאט מיין שוועסטר דא האט ער גישפראכין אז ער איז נויא לנג גיהאנגין גיווארדין איך האבש פר איין וודאי גיהוארט ער איז גיהאנגין גיווארדן דא האב איך אים גירעט איך ווער פארין קען דער שווארץ תפלה אונ ווער דיך מזמין זיין צו דען רב דז דוא מיר זאלשט דאש עדות זאגן דא האט קאפיל גיענטוורט וואש ווילשטו מיך מזמין זיין איך בין איין מאן דער דא זיר טרוד איז איך האבש פאר געשין פון וועמין איך האבש גיהערט:

ושוב העיד בפנינו בזה הלשון בחש"מ של סוכות ש"ע דא איז גיקומין צו אונז איין גאסט שמו ליזר מלובמלא אונ האט זיך אן גדינקט בייא אונז עשן אונ איבר דען טיש האט ער גיפרעגט אוף דיא אשה אחותו מרת חינא וואו איז איר מאן דא האבין מיר אים גיזאגט ער האט גידינט אין דער אוקריינא אונ האט זיך אובער גיקערט ער האט גיהיישין מארדוש דא האט דער ליזר גישפראכין מארדוש דער הייבאמס זון פון לאדמר איך האב מיט אים גיגעשין אונ גיטרונקין אין דער בויאדא ווא מן אש ברענט וואל ג' או ד' שביעות ער האט מיר גיזאגט ער איז דער היבאמס זון פון לאדמר ער האט אונז גיקולט ציגן אונ שעפסין אין דער בוידא דער נאך בין איך קומין קען מעזריטש דא האט מן מיר גיזאגט זאלין מיר דיר ניט זאגן דיין חבר דער מיט דיר איז אין דער בוידא גיוועזין דער האט זיך אובער גקערט דער נאך בין איך ווידר קען מעזריטש קומין מיט גוואנט צו פארין האט מען מיר גיזאגט מיר האבן אונזרין ליבן טאג דער הארט אן דען בקערטין מן האט אים גיהאנגן ע"כ העיד כמר ניסן הנ"ל מה ששמע מכמר ליזר הנ"ל נעשה היום ביום א' ט"ז חשוון שע"ב בק"ק בעלזא. נאום אלעזר בלא"א יוסף ז"ל ה"ה איש צבי ונאום יוסף בלא"א הקטן מאיר כ"ץ ז"ל ה"ה ונאום שמואל בר יואל ז"ל:

תשובה נראה לפי עניות דעתי ע"פ העדות הנ"ל דאיתתא זו שריא אלא דתחילה נדון על הענין הצליבה ואחר כך נדון על העדות הגוי המסיח לפי תומו אם העדות מספקת מכל צד. ואחר כך נדון במה שהעיד אח העגונה מפי בני ברית במה ששמעו הם מאחרים. והנה במה שנוגע בענין הצליבה נראה דאף על גב דבפרק בתרא דיבמות תנן אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו הדבר ברור דמתניתן לא מיירי אלא בצליבה שקושרין שתי ידיו זו על גב זו וצולבין אותו בידו על העץ וכההיא דתליוה וזבין זבינה זביני וטאבי תלי' לפאפא אכינרא וזבין דפרק ח"ה וכההיא דפרוזבול דקאמר בפרק השולח ותלי ליה עד דאמר הכי דבהני פרש"י דתלי ליה על עץ ואין זה אלא לומר דתלי ליה בידיו כדפרישית שאם היתה התלוי' בצואר בחבל הלא הוא מת מיד ולא מצי למימר ולא מידי ואין צריך לומר דלא מצי למזבין זביניה ופסוק מלא הוא שרים בידם נתלו והכי תנן בפרק נגמר הדין כיצד תולין אותו משקעים את הקורה בארץ והעץ יוצא ומקיף שתי ידיו זו על גב זו ותולה אותו ולא תימא דזהו דוקא דין תליה ד"ת לאחר שסקלוהו והומת אבל המלכות תולין אותו בצואר בחבל וחונקין אותו הא וודאי ליתא שהרי בברייתא בגמרא לשם איתא הכי אלו נאמר חטא ותלית הייתי אומר תולין אותו ואח"כ ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה ת"ל והומת ותלית ממיתין אותו ואח"כ תולין אותו כו' אלמא דהמלכות תולין אותו תחלה ואח"כ ממיתין אותו. ואם היתה התליי' בחבל שבצואר הלא המיתה והתליי' כאחת היא ומאי ואחר כך ממיתין אותו דקאמר. ותו מאי ממיתין אותו דמשמע דזולת שתולין אותו עוד ממיתין אותו בידים ואם בחבל שבצואר הלא משנתלה בחבל הוא מת מעצמו ושוב אין צורך להמיתו בידים אלא הדבר ברור שגם המלכות בימי חכמי התלמוד והמשנה היו תולין אותו בשתי ידיו על העץ ואחר כך ממיתין אותו בדקירת חרב וכידון או ביירות חיצים:

וה"נ מוכח מהא דתני' חזקיה מיום שחרב בית המקדש אעפ"י שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חי' דורסתו מי שנתחיי' שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחיי' הריגה או נמסר למלכות או ליסטי' באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי והשתא אי אמרת דהזקיפה שהיו נוהגים בה המלכות בזמן חכמי המשנה והתלמוד היתה נמי בחניקה כדרך שהמלכות עושה בזמנינו לאיזה צורך נקט התנא לגבי חיוב חנק שטובע בנהר או מת בסרונכי דהנהו לאו חנק ממש נינהו ואמאי לא נקט זקיפה שהוא חנק ממש ועוד מאי קאמר מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות כו' דמשמע דפשוט הוא דבנמסר למלכות אין שם אלא הריגה דומיא דנופל מן הגג כו' וכל הני דקא חשיב דנקיט מילתא דפסיקא והלא כשהמלכות צולבין אותו איננו הריגה אלא חנק אלא בע"כ דגם הזקיפה שהמלכות היתה עושה בזמניהם היתה בכלל דין הריגה דלאחר שזקפוהו בידיו היו הורגים אותו בחרב וכידון וירית חיצים דאעפ"י דתנן מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף וכן פירש"י אההיא דנמסר למלכות כו' וז"ל ליסטים באין עליו שדרכן להרוג בסייף וכן נמסר למלכות דמתיזין ראשו מכל מקום אין ספק דגם יריית חצים הוי בכלל סייף דהא בפרק נגמר הדין בסופו קאמר נופל בחרב מיאשיהו דכתיב ויורו המורים למלך יאשיהו אלמא דאף בנהרג ביריית חיצים ה"ל בכלל דין הריגה בסייף ולכן בנמסר למלכות אפי' נצלב ה"ל בכלל הריגה מאחר שמיתתו איננה אלא בחרב וכידון או ביירית חצים ואעפ"י שאינו בהתזת הראש וק"ל כך נראה ברור לפע"ד:

ואף על פי שמדברי התוספת בפרק קמא דסוטה נראה שהם מפרשים ההיא עובדא דפרק הפועלים דזקפוהו לההוא כובס דמיירי בחניקה כדרך שהמלכות עושה עכשיו שהרי כתבו וזה לשונם וזה שנתלה נחנק נראה לפע"ד דבע"כ צריך לפרש שאין כוונת התוספת כדמשמע לכאורה שהרי יש להקשות אדבריהם ממה שאמרו לשם זקפוהו קם ראב"ש חותי זקיפא וקא בכי א"ל רבי אל ירע בעינך שהוא ובנו בעלו נערה המאורסה ביום הכפורים ואי הוה ההיא זקיפא באניקה בחבל שסביב הצואר הדבר ידוע דלאחר שזקפוהו שוב לא יוכל לדבר אף דיבור אחד ואם כן מאי האי דקאמר והוה קם תותי זקיפא וקא בכי א"ל רבי אל ירע בעינך כו' דמשמע להדיא דלאחר שוקפוהו ולאחר שהיה בוכה ראב"ש א"ל רבי אל ירע וכו' וזה אי אפשר אלא בע"כ צ"ל דהתוספות גם כן ס"ל דהזקיפא איננה אלא בידים ואח"כ ממיתין אותו כדפרי' וכדמוכח טובא מכל הני ראיות שהבאתי וזה שכתבו התוספות וזה שנתלה נחנק לאו דווקא נחנק קאמרי אלא כלומר וזה שנתלה דמשמע שהמיתוהו בתליי' הדבר ברור שאיננו מת בסקילה אלא דלאחר שזקפוהו בידיו נחנק ולאו דווקא נחנק אלא נחנק או נהרג בעודו זקוף כי עיקר קושיית התוספות לשם איננה אלא ממה שאיננו מת בסקילה תהיה המיתה בחנק או בהריגה או בשריפה סוף סוף איננו נסקל וא"כ קשה דאין כאן דין ד' מיתות שהרי הבא על נערה המאורסה בר סקילה הוא ועל זה תרצו התוספות בשם י"א דבנו בעל תחילה דהוה לה בעולה ומיתתו הוא בחנק כלומר ואם כן איכא למימר שפיר דלאחר שנתלה בידיו המיתוהו אחר כך בחניקה ואפילו אם תמצא לומר דהמיתוהו אח"כ בהריגה בדקירת חרב ביריית חצים כמנהגם בכל זקיפה איכא למימר דחטא אחריתא הוה ביה שהיה מתחייב עליה הריגה ונידון בחמורה למאי דקי"ל כחכמים דהרג חמור מחנק וכדמשני בפ"א דיני ממונות אעובדא דשמעון בן שטח:

וקצת משמע הכי בתוספות דפ"א ד"מ ופ' אלו נערות שלא כתבו בקושיא זה שנתלה נחנק אלא סתמא הוקשה קושייתם אההיא דהפועלים אמאי זקפוהו הלא הנערה המאורסה היא בסקילה והיינו לפי שזה פשוט דאותו שהמיתוהו המלכות בזקיפה הוא בדקירת חרב או ביריית חצים איננו ענין לסקילה ותירצו בחד תירוצא דבנו בעל תחילה ואחר כך הוא דמיתתו בחנק כלומר השתא איכא למימר דחטא אחריתי הוה בי' ונידון בחמורה כדפרישית כך נראה בעיני ליישב דברי התוספות ואפילו אם תמצא לומר דבהך תירוצא היו תופסים התוספ' דהזקיפא היה בחבל שבצואר והוא חנק מכל מקום נראה ברור דלא כתבו התוספות כן אלא לרווחא דמילתא ולפרש ההיא עובדא דהפועלים אף אם נאמר דהזקיפא שבימיהם היתה בחניקה אבל שיטות ההלכות ודאי כולן מכיחות דהזקיפא שבימיהם איננה בחניקה אלא בידיו ואח"כ ממיתן אותו וקושית התוספות היא מתורצת באידך תירוצא שבתו' דזכות הוא תולה לו שלא נענש בסקילה ונידון בקלה וכך היא לפרש"י דפרק הפועלים ובאותו זקיפא שהיא בידיו מיירי מתני' דיבמות דאפילו ראוהו צלוב דאין מעידין עד שתצא נפשו דאעפ"י שרובן למיתה מכל מקום אפשר שלא ימות אבל בצליבה שהמלכות עושה בזמן הזה והוא שקובעין בארץ קורה מכאן וקורה מכאן בגובה וקורה על גביהן כצורת הפתח ומשימין חבל בצואר ותולין אותו בקורה שעל גביהן בחלל צורת הפתח והוא נחנק ומת מיד פשיטא דמעידין עליו:

והכי מוכח ומבואר מדברי הרמב"ם בפי"ג מה"ג שכתב וז"ל אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק כיצד ראוהו שנפל בים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא במקום אחר ואם נפל למים מקובצים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו וכן אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלה ממנה אבר שא"א שנוטל מן החי שיחיה ה"ז מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו כו' וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחי' אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אעפ"י שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת ואם ראוהו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו ה"ז מעיד עליו שמת עכ"ל הנה מפשט לשונו מבואר שכל כיוצא בזה מדברים שא"א שיחי' אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו והדבר ידועה שבתליי' שנוהגין בו המלכות כהיום ימות מיד בזמן קרוב והלכך מעידין עליו ומשיאין את אשתו:

גם ממ"ש הרב בדין הצלוב מפורש שתופס פירוש הצליבה דמתניתן כפירושינו שהרי יש לתמוה על דבריו למה הוסיף על המשנה ואמר והעוף אוכל בו שאין זה דרכו גם כתב על הצלוב שהעוף אוכל בו אף על פי שדקרוהו כו' שכל אלה אין לו רמז לא במשנה ולא בתלמוד בבלי וירושלמי אבל הדבר ברור לפי עניות דעתי שהרב ז"ל לא היה מפרש המשנה דאו או קאמר ראוהו מגויד או צלוב או חי' דורסת ואוכלת בו אלא מפרש חדא קתני ואפילו ראוהו מגויד והוא צלוב וגם חי' אוכלת בו ולפיכך כתב הרב ראוהו צלוב והעוף אוכל בו נקט עוף במקום חי' דמתניתין לפי ההרגל שהעוף אוכל מן הצלוב וחי' דנקט לאו דוקא וגם אמר אעפ"י שדקרוהו וכו' והוא מאי דתנן ראוהו מגוייד וצלוב שפירוש שהצלוב הוא מגוייד והיינו שדקרוהו או ירו בו חצים שכך המלכות עושה תולין אותו ואח"כ ממיתין אותו וזה הכריחו להרב לפרש דלאו או או קתני כיון דהצליבה דמתני' איננה אלא בידיו א"כ לאיזה צורך תנן ראוהו צלוב אין מעידין עליו הא פשיטא דהצליבה בידיו אין בה מיתה אלא בע"כ דחדא קתני והשתא שפי' איצטריך לאשמועינן דא"ה אין מעידין עליו והטעם משום דאפשר שיחי' על ידי סיבה:

וכדאי' בירושלמי לפרש משנתינו אפי' ראוהו מגוייד אומר אני בחרב מלובנת נכוה וחי' וצלוב על הצליבה אומר אני מטרונה עברה עליו ופדאהו והחי' אוכלת בו אומר אני נתרחמו עליו מן השמים כלומר נתרחמו עליו שלא יהיה אוכל ממקום שהנפש יוצאות בו כל זה פי' הירושלמי לתנא דמתני' דס"ל דאין מזכירין מעשה נסים ואפ"ה אין מעידין על מי שראוהו מגויד כו' משום דאפשר לומר כל הני אומר אני כו' דכל אלה אינם ממעשה נסים והדבר ברור כשמש שאם היה הרב מפרש צליבה דמתני' בחבל שבצואר לא היה מתיישב כלל החלוק שחילק ר' יהודא בין אוכל ממקום שהנפש יוצאה בו כו' דהלא מת מיד בחניקה והעוף אוכל בו לאחר שימות ומאי אעפ"י שדקרוהו כו' הלא הדקירה ויריית חצים לאחר שכבר מת ולמה אין מעידין עליו אעפ"י שאין העוף אוכל בו וגם לא דקרוהו ולא ירו בו חצים ומק"ו היכא שדקרוהו וגם ירו בו חצים אלא בע"כ דמיירי בצלוב בידיו וכדאמרן ובזה מתיישב גם מה שתמה ה' המגיד על דברי הרב שלא כתב מדין מגוייד כלום ומהר"י קאר"ו תמה על תמיהותו הלא כתב אעפ"י שדקרוהו או ירו בו חצים ושארי לי' מארי' דהלא מ"ש אעפ"י שדקרוהו כו' חוזר על הצלוב והה"מ נשא ונתן בדין מגוייד שאיננו צלוב על זה תמה למה לא כתב הרב מזה כלום אבל לפי דברינו אין קושיא על דברי הרב וזה שהם הבינו דמתני' או או קאמר ולכך בדין תמהו על הרב אבל למ"ש דהרב מפרש דמתני' חדא קתני לא קשיא ולא מידי דהלא דין מגוייד דבמתני' לא מיירי אלא בצלוב שהוא מגוייד וזה כתבו הרב אבל במגוייד שאיננו צלוב לא קא מיירי מתני' ואעפ"י דבגמרא קא רמינין עלה דמתני' למימר דמגוייד חי והתניא אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס טמויי' לא מטמאי הא מחיי' לא חיי וקאמר אביי לא קשיא מתניתן רשב"א וברייתא רבנן וכדתני' מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רשב"א אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות ורבא קאמר מתני' בסכין מלובנת וד"ה א"ה לא הביא הרב ההיא שקלא וטריא משום דס"ל דהנך פירוקא דאביי ורבא אינן אלא למאי דסלקא אדעתא דמאן דקא רמי מתניתן אברייתא דהוה ס"ל דכל הני מגוייד דמתניתן ודברייתא בחדא מחתא מחתינהו ובחדא גונא קא מיירי כולהו ולפום הכי קא פריק אביי הא רשב"א הא רבנן כו' ורבא אמר בסכין מלובנת וד"ה אבל לקושטא דמילתא מתניתן במגוייד שהוא צלוב דווקא קאמר שאין מעידין עליו וה"ט משום דבאותו מגוייד ליכא למיקם עליה שפיר אם אפשר שיחיה אם לאו שהרי הצלוב הוא על הצליבה בגובה והני הא קא חזו ליה תותי הצליבה הלכך לא ידעי בי' שפיר אבל במגוייד שהוא מונח לפניינו שפיר איכא למיקם עליה דמילתא אם יחי' אם לאו דברייתא דתני אפילו במגוייד אפילו גוסס טמויי לא מטמו הא מחיי לא חיי מיירי במגוייד דידעינין ביה דמיית לאלתר דומיא דגוסס דאותו גוסס דסופו למות הוא מת לאלתר וה"ה נמי דמגוייד מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס והיינו במגוייד במקום שעושה אותו טרפה כמו נחתך מן הארכובה ולמעלה והתם וודאי מעידין עליו כיון שאי אפשד שיחי' כל עיקר:

ופלוגתא דרשב"א ורבנן במגוייד במקום שאינו עושה אותו טרפה ויכול לחיות ע"י כויה אעפ"י שמגוייד הרבה ודברים הללו נזכרים בדברי התו' ואני אומר שכך תופס הרמב"ם פירש משנתינו וברייתות הללו לקושטא דמילתא ולא קשיין אהדדי דלאו כל מגוייד שוין ואביי ורבא לא אתי אלא לפרוקא ולמימר דאף למאי דקס"ד דבחדא מחתא מחתינהו להנהו מגוייד דמשנה וברייתא וכולו בחד גונא קא מיירי א"ה לא קשיין אהדדי וכו' אבל לקושטא דמילתא לאו הכי הוא וכדאמרן והשתא לפי זה ל"ק כל עיקר אמאי לא הזכיר הרב דין מגוייד שאיננו צלוב דהלא הכל נכלל בלשונו הצח והזך שכתב תחילה שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק וכו' וכתב עוד וכן כל כיוצא בזה מדברים אלו שא"א שיחי' אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו דבכלל זה גם המגוייד במקום שעושה אותו טריפה דמיית לאלתר דפשיטא דמעידין עליו לד"ה ומינה דבמגוייד במקום שאינו עושה אותו טריפה דאפשר שיחיה ע"י כויה אין מעידין עליו וכרשב"א דהכי קסתים תלמודא בר"פ האשה שלום דקאמר' זימנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעביד סמתרא וחיי אלמא דכל היכא דאפשר למימר דכד עבדין לי' סמתרא מחיי קא חיי אין מעידין עליו אבל המגוייד דסתמא דמתני' מיירי במגוייד כשהוא צלוב על הצליבה ולא ידענא אם הוא מגוייד במקום שעושה אותו טרפה אם לאו וכבר אפשר דהוי במקום שאינו עושה אותו טריפה ואפי' סמתרא לא בעינין דליעבדו לי' א"נ מיירי דידעינן בבירור דמחיי הוא דקא חיי אפילו בלא סמתרא ואפ"ה אצטריכא לאשמועינן דאין מעידין עליו דסד"א כיון שהוא צלוב וגם החיה אוכלת בו ודאי מיית קמ"ל דלא אלא חיישינן שמא עדיין הוא חי וחיי לעולם וכדאמר בירושלמי אומר אני וכו':

ולפי זה אתיא שפיר הא דקאמר ת"ק בברייתא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב דיש לדקדק אמאי לא תני נמי היכא דהחי' אוכלת בו כדקתני מתני' אלא ה"ק מעידין על המגוייד שאינו צלוב ואין מעידין על המגוייד שהוא צלוב דבצלוב כיון דאפשר לומר מחיי קא חיי אף בלא סמתרא הלכך אין מעידין עליו אבל במגוייד שהוא מונח לפנינו ואי לא קא עבדין ליה סמתרא לא קא חיי' מעידין עליו וס"ל לת"ק דלא קאמרינן דילמא קא עבדין ליה סמתרא בתר הכי או שמא יכווה ויחי' אלא כיון דלא הוה קא עבדין ליה סמתרא עד הנה ואין מזומנין לו מעידין עליו ולית הילכתא כת"ק אלא כרשב"א דקאמר אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות וכדאי' בירושלמי שהבאתי זו היא דעת הרמב"ם וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שפסקו כרשב"א וכן פסוק הרשב"א ודלא כהרמ"ה שהביא הטור משמו שפוסק להקל כרבנן:

הנה מעתה התישבו דברי הרמב"ם ועלו כהוגן ול"ק עליה אמאי לא הזכיר דין מגוייד כמו שנזכר בגמרא דהלא כבר נודע דרכו של הרב שפוסק כסתם מתני' ואיננו חושש בשקלא וטרי' דגמרא דקא דחקי לאוקמי מתני' בשינוייא דאשינוייא לא סמכינן והיינו משום דשינוייא איננו אלא לפי סברת המקשה אבל לקושטא דמילתא לא סמכינן אשינוייא וראייה אחת בלבד אני אביא שהרב עצמו פירוש דבריו בדרך זה והוא בפרק שני מה' שכנים כתב דשיעור גובה הגדר דגינה עשרה טפחים והוא ממש היפך הסוגיא דרפ"ק דב"ב דבעינן ד' אמות משום היזק ראיה והשיב עליו הרב בעצמו לחכמי לוניל דאותו השינוייא דבגמרא שינוייא בעלמא הוא ואיננו אליבא דהלכתא כו' וכוונת דבריו וביאורם הוא לומר דאה"נ דה"מ לשנוייא דהיזק ראיי' לא שמי' היזק לא בחצר ולא בגינה וחיוב דגדר בגינה איננה כי אם עשרה טפחים שלא יהא נתפס עליו כנגב אלא דקא משני ע"פ סברת המקשה דקס"ד דבגדר ד' אמות קא מיירי מתני' ומשום דהיזק ראי' שמי' היזק וקאמר דאף לפי סברתך ל"ק דגינה שאני דאיכא טפי היזק ראייה בגינה מבחצר כו' ושינויא בעלמא הוא כדי לדחות הקושיא והוא הפך האמת ובפ' יש נוחלין קאמר רבא לאביי ולאו מי לא שנינהו כאן למפרע כאן להבא והשיב לו אביי ואשינויא ניקום ונסמוך והכי הוה המסקנא:

והיינו מן הטעם שכתבנו דשינוייא איננו כי אם לדחות הקושיא ואעפ"י שאינו אמת דלפי האמת איכא למימר אמוראי נינהו דפליגי אליבא דר' יוחנן וכדפרשב"ם לשם וטובא אשכחן שיטה זו בדרכי הרמב"ם ובחיבורי שאר הגאונים דלא קא סמכינן אפירוקא בעלמא וכמ"ש הרי"ף בס"פ אין עומדין בפלוגתא דרב הונא ורב אסי בטעה באמצעות ע"ש אלא שלא ראיתי להאריך באלה אבל הדבר ברור ופשוט דכך היא דעת הרמב"ם בדין מגוייד דשינויא דאביי ורבא אינם כ"א לדחות הקושיא אבל לקושטא דמילתא סתמא דמתני' לא קא מיירי אלא במגוייד כשהוא צלוב בידיו דאותו אפשר שהוא חי והילכך אין מעידין עליו וכדפרי'. אבל בצליבה שהיא בחניקה לא קא מיירי מתני' דפשיטא דמעידין עליו שהרי אי אפשר שיחי' אלא ימות מיד בזמן קרוב וזיל בתר טעמא טעמא מאי אמר רבנן דאין מעידין עליו על הצלוב משום דאפשר שיהי' נשאר חי וצלוב שהוא בחניקה א"א שיחי' אלא ימות מיד ודכוותא אשכחן במים שאין להם סוף דקי"ל דאין מעידין עליו ומפורש בגמרא דדוקא היכא דאיכא למימר שמא יצא מן המים התם הוא דאין מעידין עליו אבל היכא דאי אפשר לומר שמא יצא המים מעידין עליו דקאמרי' התם ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי אנסיב רב שילא לדביתהו וקאמר דאגמי דסמקי מים שאין להם סוף הוא אלא דרב שילא מטעי קא טעי סבר כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמיא שהרי אין יכול לשוט על פניהם למרחוק ואי איתא דסליק הוה חזו ליה דאינו דומה להיכא דרדיפי מיא שיכול לשוט למרחוק ומלשם יצא ליבשה וקאמר דלא היא דכיון דאיכא גלי אימר גלי אשפלו למקום רחוק ומלשם יצא ליבשה אלמא דאי לאו מטעמא דאיכא גלי איתתא שרי' אפילו במים שאין להם סוף וזיל בתר טעמא מ"ט קאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה משום דאיכא למתלי בגל טורד מאחד לחבירו והיכא דליכא גלי דליכא למימר הכי אשתו מותרת ולא אמרינן לא פלוג רבנן במים שאין להם סוף דבכל גונא אשתו אסורה דליתא אלא זיל בתר טעמא וה"נ דכוותא לגבי צליבה ולהכי מייתי תלמודא הנהו עובדא דר"ע ור"מ דניצולי מטביעת מים שאין להם סוף דנזדמן לזה דף של ספינה שעבר בה ונשברה ולזה גל טורדו לחבירו לאורויי דכל היכא דליכא למיתלי במידי אשתו מותרת. וכך מפורש עוד בדברי התוס' בשינויא קמא בד"ה אין מזכירין מעשה ניסים דההוא דנפל לגוב אריות דאין מעידין עליו וכן מים שאין להם סוף איננו ממש מעשה ניסים אלא דיש לתלות שאינם רעבים ובמים שאין להם סוף יש לתלות בדף של ספינה וגל טורד וא"כ ממילא ההוא דצלוב דאין מעידין עליו היינו נמי דוקא היכא שיש לתלות דלא קא מיית כגון שצלבוהו בידיו אבל בצלוב בחבל שבצואר שהוא בחניקה אין ספק דמעידין עליו שאין כאן דבר לתלות בו ולומר דילמא אינו מת. ואעפ"י שהתוספות הביאו הירושלמי דקאמר דגוב של אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כדניאל ונפל לכבשן האש נמי אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כחנניא מישאל ועזרי' י"ל שנפל באש וברח לו מן האש בשום ענין ולפי זה רבנן ס"ל מים שיש להם סוף אשתו מותרת חולקת אברייתא דלעיל בגמרא דנפל לגוב אריות אין מעידין עליו דלרבנן אף בגוב אריות מעידין עליו דאין מזכירין מעשה ניסים. מ"מ אף לפי תירץ זה לא קי"ל כהני תנאי דחוששין לנס אלא כרבנן דפליגי אר"מ וקא אמרי דאין מזכירין מעשה ניסים. והלכך בצליבה שהיא בחניקה אין חוששין לנס שמא ניצול מן המיתה שהרי אי אפשר שלא ימות בצליבה זו אם לא בדרך נס ולא חיישינן לנס כי היכי דלא חיישינן לנס במים שיש להם סוף:

וליכא למימר נמי אימא מטרונא עברה עליו ופדאתו דהא וודאי אי איתא דמטרונא עברה עליו ופדאתו ודאי שהיה צריך לומר דמיד בהרף עין שהיה נצלב עברה עליו מטרונא ופדאתו וזה א"א דא"כ שהיה ניצול מן המיתה מיד לאחר הצליבה לא היו מספרין עליו אותן שהיו אצל הצליבה מסיפור צליבתו בסתמא שהוא נצלב דמשמע מלשון זה שהו' מת אדרב' היו מספרין הפלא גדול שנעשה לו שניצול מן הצליבה ומן המיתה מיד לאחר שנצלב ודוקא באותו צליבה דמתני' שהיא צליבה בידיו התם ודאי כיון שאפשר שיהיה בחיותו זמן הרבה בעודו צלוב על הצליבה קאמר בירושלמי דה"ט דאין מעידין עליו משום דאימר מטרונא עברה עליו ופדאתו כלומר אימר דאותן שראוהו צלוב מקודם על הצליבה לא ידעו מזה שפדאתו המטרונא לאחר שעברו משם דלאחר זמן מה עברה מטרונא ופדאתו אבל בצליבה שבחניקה אי איתא שפדאתו המטרונא א"א בעולם שלא יהיו יודעין אותן שהיו אצל הצליבה שפדאתו המטרונא ואם כן לא היו מספרים סיפור הצליבה בסתמא דמשמעו שהוא מת בצליבתו אלא אדרבה היו מספרין ההצלה מן הצליבה ולא סיפור הצליבה שהוא מורה על המיתה וראיי' ברורה מן התוספתא אמר רשב"ג מעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטיוכיא בחזירתן אמרו נהרג ממנו איש פלוני יהודי ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו אלמא אעפ"י שלא אמרו בפירוש נהרג ומת אלא נהרג סתם לא חיישינן דילמא לא ראוהו אלא מגוייד אלא מדאמר נהרג בסתמא ולשון נהרג משמעו שמת לא חיישינן למידי וה"נ באומר נצלב כיון דלשון נצלב אין לו משמעות אחר כי אם שנצלב ומת לא חיישינן למידי ולקמן נאריך בזה בס"ד מתשובות הרמב"ם בהריגת היהודי שבעכו:

ומתשובות רבינו משולם הגאון דבעובדי כוכבים ומזלות מסיח לפ"ת שהרגוהו ליהודי אפילו לא סיפר העובדי כוכבים ומזלות אני ראיתיו הרוג או הייתי עם הרוגים א"ה במה שאומר הרגוהו דיו דמסתמא רצונו לומר שנהרג וראהו הרוג הרי לך דאעפ"י דהדברים נודעים ומפורסים ובעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כשלסטים באים להרוג שמכים ופוצעים ומשליכים אותם לחושבם שכבר נהרגו ומתו ואפ"ה נמלטו מן המיתה ואעפ"כ בעובדי כוכבים ומזלות מל"ת נהרג פלוני לא חיישינן דילמא שמע כך שנהרג פלוני לפי שההורגים השליכוהו לחושבם שמת ואיננו מת אלא אין לנו אלא משמעות הלשון שאומר העובדי כוכבים ומזלות נהרג דמשמע נהרג ומת ובצירוף הטעם שכתב הגאון מהר"ר משולם כיון שלא שמעו עליו שהוא קיים סומכים על דברי עובדי כוכבים ומזלות כו' נראה שטעמו לומר שאלו היה ניצל מן המיתה אין ספק שהיה נודע ונשמע הפלא הגדול שניצל מן המיתה אעפ"י שהשליכוהו מנגד מאחר שלא שמעו עליו שהוא קיים והעכומ"ז מל"ת בלשון שמשמעותו שהוא מת דלשון נהרג אין לו משמעות אחר אלא שנהרג ומת תו לא חיישינן למידי אף אנחנו נאמר בעובדי כוכבים ומזלות מל"ת פלוני נצלב בדיניהם על הגניבה דכיון שלשון נצלב עתה בזמן הזה שהמלכות נוהגים בחניקה אין לו משמעות אחר אלא שנצלב ומת לא חיישינן לחומרא שמא לא מת בצליבה לפי שהצולב צלבו באותו ענין שהיה אפשר שיהי' חי' שעה או שתים ולאחר שהלכו משם חתכו את החבל וניצל מן המיתה להא לא חיישינן דאין לנו אלא משמעות הלשון שהמבין עתה בלשון נצלב שהוא נצלב ומת בחניקה ובצירוף שלא שמעו עליו שהוא קיים שאלו היה ניצול מן הצליבה א"א שלא היה נודע הפלא הגדול שניצל מן הצליבה ושהוא קיים וכדמוכח מתשובות רבינו משולם הגאון והביאה גם מהר"מ מ"ץ בתשובתו ובנה עליה יסודו:

הכלל עולה מדברינו אלה דראהו צלוב דמתני' שאין מעידין עליו לא מיירי אלא בצליבה שאיננה מיתה שהמיתה היא בחרב וכידון וביריית חיצים אבל הצליבה היא בידיו בלבד והילכך אין מעידין עליו אבל הצליב' שהיא בחניק' שהצליבה היא המית' עצמ' הלכך דין האומ' נצלב פלוני כדין האומר נהרג פלו' דאין לנו אלא משמעות הלשון כפי הבנתו הפשוטה והמורגל בפי העולם:

ומעתה נדון בעדות העובדי כוכבים ומזלות שמסיח לפי תומו וקודם שאכניס עצמי בלשון עדותו נעתיק תחילה לשון הרמב"ם בפי"ג מה"ג וז"ל כבר אמרנו שהעובדי כוכבים ומזלות שהל"ת משיאין על פיו כיצד היה העובדי כוכבים ומזלות מל"ת ואומר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פ' שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים האלו שהן מראין שאין כוונתו להעיד ה"ז נאמן וישראל ששמע מעובדי כוכבים ומזלות הל"ת מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו בד"א שלא היתה שם אמתלא אבל אם היתה שם אמתלא בשיחת העובדי כוכבים ומזלות שמא לא יתכוין אלא לדבר אחר כמו שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי פ' אין זה מל"ת שכוונתו להטיל אימה על זה וכן כו' ואחר כך כתב יצא העובדי כוכבים ומזלות וישראל מעמנו למקום אחד ובא עובדי כוכבים ומזלות מל"ת ואמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו. ואעפ"י שאין העובדי כוכבים ומזלות יודע אותו האיש והוא שיאמר וקברתיו. וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והן אסורין בקולר או נושאין גמלים וכיוצא בדברים אלו ומסיח העובדי כוכבים ומזלות לפ"ת ואמר שעשרה אנשים שהלכו ממקום פ' למקום פ' והם נושאים כך וכך ומתו כולן וקברנום משיאין את נשותיהין והנה כבר תמהו על הרב מ"ש דבהנך בעינן שיאמרו וקברתיו ובראשונות לא מזכיר קבורה ומה שפרשו ע"ז אינו מתיישב כאשר נבאר בסוף דברינו זה:

ועוד יש להקשות דמאין למד הרמב"ם לכתוב דברים הללו דבמשנה וגמרא לא הוזכר שום דבר שצריך שיאמר העובדי כוכבים ומזלות כמה היה נאה וכמה טובה כו' ואצ"ל במ"ש ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום דעל דא וודאי יש לתמוה מאין ראה לכתוב כך. ועוד יש להקשות דמדבריו אלה משמע דבאומר העובדי כוכבים ומזלות מת פ' או נהרג פ' אין זה מל"ת בקשר דבריו לפניו או לאחריו וכ"כ הר"ן בתשובה וכך פסק מהר"ר דוד הכהן ומסוף דברי הרב שכתב איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו כו' משמע דבאומר מת פ' בלבד סגי וכן משמע בתלתא עובדי דאבא יודין ודאנטוכיא ודכרכום ביתר דבמת פ' בלבד סגי וכך משמע בההיא עובדא דפונדקית עובדי כוכבים ומזלות דכיון דחזיתינהו בכי' היינו לפי תומה והבכיי' לא עדיפא טפי מאלו אמרה מת פ' ובפ' כל הגט נמי מפורש דדוקא בשמע מקומטרסן מת פ' או נהרג פ' אינו נאמן אבל מגוים דעלמא הוה מל"ת וכמו שפסקו גאוני סלוניקא ובראש' מהר"י טיטצאק וחלקו על כמהר"ר דוד הכהן וקושיא זו יש להקשות גם בדברי הטור דתחילה כתב כמה נאה או כמה טובה כו' כלשון הרמב"ם ואחר כך כתב דבמת איש פ' שיצא עמי מכאן סגי ומשיאין את אשתו:

ואני אשית עצות בנפשי לאחוז דרך המיצוע שיש מקום דבמת פ' בלבד נאמן ויש מקום שאינו נאמן והכי מוכחא סוגיא דתלמודא דלאחר שאמרו דבעובדי כוכבים ומזלות בין שנתכוין להתיר בין שנתכוין להעיד אין עדותו עדות קאמר תלמודא אלא בעובדי כוכבים ומזלות היכא משכחת לה דנאמן במל"ת כי ההוא דקאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי כו' ואי אמרת דבכל גונא אי אמר מת פ' נאמן אמאי אצטריך למימר כי ההוא דקאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי כו' הלא בכל גונא נאמן במל"ת אם לא שמתכוין להתיר או להעיד אלא בע"כ דבעובדי כוכבים ומזלות שבא ואמר מת פ' בלבד אינו נאמן עד שיהא מראין הדברים שלא נתכוין להעיד ולהכי קאמר תלמודא היכא משכחת לה במל"ת כי ההיא דקאמר ואזיל וכו' כלומר דכיוצא בדברים הללו שמראין הדברין שאין כוונתו להעיד ה"ז נאמן אבל אם אין מראי' הדברים כך יש לחוש שמא נתכוין להעיד ואינו נאמן ולפי זה ודאי בההוא תוגר שאמר לר' שמואל מן משה סוסי לא שמעתם כלום א"ל שמואל לא א"ל התוגר דעו איך פלוני התוגר הרגו אין ספק שצדקו דברי מהר"ר דוד כהן שזה לא הוה מל"ת דאין הדברים מוכיחין שהיתה שיחתו לפי תומו אלא אדרבה מדהתחיל התוגר להסיח בלי טעם מן משה סוסי לא שמעתם כלום כו' נראה כאלו נתכוין להעיד או כדי ליקח נקמתו מההוא תוגר שהיה שונאו אבל מה שסיפרה היונית כששאלה ליהודית מה לך כי נשתנו פניך השיבהו לה כי חנמאל בעלה א"ל כי נהרג אברהם רוזין והגוי' א"ל ככה נעשה לאותו יהודי כו' בהא וודאי מראין הדברים שהסיחה ל"ת ולא נתכונה להעיד אלא השיבה על שיחת האשה וכדרך המספרים וכ"כ הריב"ש בסי' שע"ז וז"ל ואם שמע הגוי שהיו מספרים בפ' ויספר גם הוא בתוכם זה נקרא מל"ת כו' ואני רואה שאין מל"ת עדיף מזה שמראין הדברים שלא נתכוין להעיד אבל אם לא הי' באותו מעמד שום סיחה אחרת כי אם שהגוי כו' הסיח לפני היהודי פ' היהודי מת אין ספק שיש לחוש בזה שמא נתכוין להעיד ועל כיוצא בזה כתב הר"ן וז"ל אין ספק בזה שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו לפי שאין כוונתו בדרך סיפור דברים ומי שהוא אומר מל"ת אינו אומר אותו דבר בעצמו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר לבדו ואינו נאמן וכולהו עובדי דגמרא הכי איתנהו והכי מוכחי עכ"ל ואין ספק שקשר ענין לפניו לאו דוקא שהוא מקושר עם דברי עצמו אלא גם כשהוא מקושר עם דברי אחרים שהיו מספרים לפניו ואעפ"י שהגוי לא אמר רק מת פ' בלבד הוה מל"ת כיון שהדברים מראין שלא היתה כוונתו כי אם בדרך סיפור דברים ולא בא להוציא כי אם כשאין לו קשר כל עיקר דאותו אינו מל"ת ולאפוקי ממה שנראה מתשובת הריב"ש בס' שע"ז עד סוף סי' שפ' דאף באין לו קשר כל עיקר נקרא מל"ת וכמו שנראה מראיה שהביא מהגמרא דפריך ודילמא צרה הואי ולא פריך ודילמא גוי היה ותימה גדולה האיך נשא לבו לחלק על רבו הר"ן להקל בערוה החמורה ועוד שאותה ראייה אינה מוכרחת סברתו דמאחר דתלמודא משני אקושיות ודילמא צרה הואי תנא בשעת הסכנה כותבין כו' שוב לא קשיא ודילמא גוי הוה דהא וודאי כיון דבשעת הסכנה כותבין כו' לא חיישינן למידי לא לצרה ולא לגוי וכן מצאתי בתשובות הרב מהר"ר לוי חביב והוא דבר פשוט. ומעתה נבא לבאר דברי הרמב"ם נראה דס"ל שכל גוי המל"ת אינו נאמן אא"כ דליכ' לספוקי במידי. וראשונה בעינן דמסיחתו שהוא מל"ת שיהא הדבר נודע ומפורסם על איזה יהודי הוא מסיח שמת או שנהרג שנית בעינן למידע ומוכח מדברי הגוי דלא קאמר בדדמי. שלישית צריך להבין מדבריו ושיהיו מראין שאיננו מתכוין לא להתיר ולא להעיד וכשיצאנו משלש ספיקות הללו נאמן במל"ת אפילו לא הזכיר שם היהודי ולא היה מכירו מעולם וגם לא צריך שיאמר דברים אחרים בקשר מלפניו או מלאחריו אלא אומר מת או נהרג וג"כ אצ"ל וקברתיו בדוקא דמאחר שהדברים מראין שאין סיחתו אחר הנדמה אשתו מותרת וסובר הרב ז"ל דתלתא עובדא קמיית' בכה"ג קא מיירי דבההוא גוי דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי ויי שכיב חיואי ואנסיב רב יוסף לדביתהו והכי איתא בעובדא דחסא אין ספק דטובא חיואי וטובא חסא איכא בשוקא אלא שהיו יודעים על איזה חיואי ועל איזה חסא היה מסיח דקא שכיב שהרי הי' שואל אחר בני ביתו וה"ה אם לא הי' מזכיר שמו אלא מל"ת בלא ששאלוהו גם לא בא לב"ד וגם לא הזכיר אשה והיה מסיח ויי ליהודי שהלך עמי שמת ואנחנו יודעים מי הלך עמו ואפי' לו הי' מכירו ולא יודע שמו אלא שאומר אוי ליהודי שהלך עמי שמת כמה היה נאה כמה טובה עשה עמי והיינו עובדא דההיא דהוה קאמר ואזיל ויי לי' לפרשא זריזא דהוה בפומבדיתא דשכיב ואנסיב רב יוסף כו' ואעפ"י שלא הזכיר שמו אלא שם עירו דהוה בפומבדיתא וכבר וודאי טובא זריזא פרשא איכא בפומבדיתא אלא בע"כ שהיה נודע מדברי הגוי על איזה פרשא זריזא קא מסיח:

וס"ל להרב דבאינך תרי ספיקא בעינן נמי דיאמר הגוי דברים שמראין שלא נתכוין להעיד וגם דלא אמר בדדמי ומפרש הרב דהנהו עובדא קא מיירי שהיה הגוי מתאונן על מיתתו כמה היה נאה כלומר כמה הי' גבור חיל או כמה טובה עשה עמי והיינו דקאמר הגוי ויי שכיב חיואי דקאמר ויי על עצמו אוי לו בשביל פלוני שמת דדבריו אלו נראין שלא נתכוין להעיד אלא בא לתתאונן על מיתתו וגם מוכח דלא קאמר בדדמי שאם לא הי' ברור לגוי שמת היהודי לא הי' מתאונן על מיתתו דהאנינות מורה על הודאות שברור לו שמת וכההיא דתוספתא אפי' שמע קול מקוננות שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו וזה שכתב הרב כמה היה נאה הוא פירוש לעובדא דפרשא זריזא שהיה מתאונן הוי ואבוי על האבידה גבור חיל וה"ה במתאונן על מה שהי' נאה כדרך הגוים שהן מתאוננין על אבידות איש נאה או גבור חיל. ומ"ש וכמה טובה עשה עמי הוא פי' לעובדא דבי חיואי וחסא שלא על חנם היה הולך ושואל אחר בני ביתו להודיעם שמת אלא לפי שעשה לו טובה:

ומה שכתוב עוד או שהי' מסיח ואומר כו' נראה בעיני שלקחו מן התוס' דלאחר מעשה דאבא יודין שהוזכר ביה וקברתיו אמרו ארשב"ג מעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא בחזירתן אמרו נהרג ממנו איש פלוני יהודי ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו ולא הזכירו בזה וקברתיו ואח"כ תני עובדא דס' בני אדם כו' ומדלא תני בעובדא דאנטוכיא וקברתיו ואפי' הכי השיאו את אשתו מפרש הרב דהיינו טעמא שלא חששו לבדדמי משום דשיחתו הי' באופן זה שיהיו תמיהין על שהלך עמהם ביחד ופתאום נהרג וזה שדקדק בלשון שאמר בחזירתן אמרו נהרג ממנו איש פ' יהודי דודאי קשה מאי ממנו אלא כלומר ממנו מאיתנו ומתחת ידינו ממש נהרג פתאום זה דבר פלא ותמהון גדול ולכך התירו את אשתו ולא חששו בדדמי דאין אדם מספר איזה תמהון אא"כ ברור לו שכך הי' וגם הדברים מראין שלא נתכוין להעיד אלא לספר התמהון והפלא. וזה שכתב הרב וכיוצא בזה בדברים האלו שהן מראין כו' לאו למימרא דבעינן בדוקא שיאמר בדבר בקשר לפניו כו' כי לא היתה כוונת הרב לזה אלא להביא הנך עובדא דבגמ' ותוס' ולבארן דה"ט דלא בעינן וקברתיו דמאחר שהיה מתאונן ואומר אוי כו' א"נ היה מספר התמהון הלכך לא חיישינן לבדדמי וגם לא חיישינן לשמא נתכווין להעיד שהרי הדברים מראין שלא בא הגוי כי אם להתאונן על אבידת היהודי א"נ לספר התמהון הלכך ה"ל מל"ת ואה"נ אפי' לא הי' מתאונן וגם לא היה מספר איזה תמהון אלא שהי' הדברים מראין מצד אחר שלא נתכוין להעיד כעובדא דאבא יודין דלפי שיצא היהודי עמו לפנינו רגילות הוא שיבא ויספר המקרה שהגיע ליהודי שיצא עמו ולכך נאמן במל"ת שגם בזה הדברים מראין שלא נתכווין להעיד כי אם לספר מה שקרה ליהודי שיצא עמו לפנינו אלא לפי שעדיין יש לחוש לבדדמי בעינן שיאמר וקברתיו וכן בעובדא דעשרה בני אדם נמי הדבר מראה שלא בא הגוי כי אם לספר הפלא והתמהון שכל העשרה מתו ולא נתכוין להעיד הלכך באלה אעפ"י שלא יצאו עמו מכאן וגם לא אמר כמה נאה וכמה טובה כו' אלא מספר מיתתן בלבד מ"מ כיון שהדברים מראין שלא נתכוין להעיד ה"ל מל"ת:

אלא לפי שעדיין יש לחוש לבדדמי ואעפ"י דבמספר תמהון ופלא לא חיישינן לבדדמי היינו דוקא כשמספר על איש פרטי אבל במספר על עשרה ביחד יש לחוש שמא אחד מהם לא מת אלא לפי שראה תשעה מהן מתו והאחד היו חולה או גוסס או מגוייד הסיח ל"ת אחר הנדמה ואמר שכולן מתו דאין הגוי חושש בשיחתו אם הוא לפי הנדמה אם לאו הלכך בעינן שיאמר וקברנום. וה"ה בששמע הגוי שהיו מספרים מפ' יהודי ומספר גם הוא בתוכם מת פלוני היהודי הנזכר או נהרג מל"ת נקרא שהרי הדברים מראים שלא נתכוין להעיד אלא להשיב או להוסיף על הסיפורים שסיפרו לפניו אלא מאחר דעדיין יש לחוש דילמא קאמר בדדמי בעינן שיאמר וקברתיו לדעת הרב. ואם הי' מתאונן עליו או מספר תמהון ופלא על איש פרטי שוב לא בעינן וקברתיו והיינו דקאמר בעובדא דחיואי ויי שכיב חיואי דקאמר הגוי ויי על עצמו אעפ"י שלא נמצא כך בספרים שלנו בספרי הרמב"ם הי' כתוב כך וכך מצאתי הועתק בתשובות הריב"ש סי' שע"ז ויי שכיב חיואי וכן ויי לפרשא זריזא וכן פונדקית דקא בכי' דכיון שהיתה בוכה ומתאוננות הדבר מראה שלא נתכוונה להעיד אלא לאנינות וההיא דפרק כל הגט נמי בכה"ג מיירי דהדברים היו מראין שלא נתכווין להעיד וא"ה כיון דאיכא אמתלא כו' אינו נאמן אא"כ דליכא אמתלא וז"ש הרב בד"א שלא היתה אמתלא כו' אבל מה שהזכיר לשון חבל בעובדא דאבא יודין ואנטוכיא ודכרכום ביתר ס"ל להרב דלשון חבל דבהני עובדא אין פירושו אוי על עצמו דא"כ דהוה העובדי כוכבים ומזלות מתאונן על אבידת היהודי לא הוה צריך תו למימר וקברתיו אלא פי' חבל אוי ליהודי ומאחר דלא נפקא לן מידי באותו חבל שהזכיר העובדי כוכבים ומזלות על היהודי ולכך לא הזכירו הרב א"נ לשון חבל איננו אנינות אלא פירושו הפסד כלומר הפסד בא לעולם וכן פירש"י פ"ד מיתות חבל על שמש גדול שאבד מן העולם וז"ל חבל הפסד לשון אהה כל חבל לשון צער וקובל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש כו' ואין כוונתו לומר שהאומר חבל הוא מצטער ומתאונן אלא כלומר הפסד בא לעולם ויש צער למי שמצטער ואעפ"י שהאומר חבל איננו מצטער וזה עיקר:

ובזה מתישבים דברי הרמב"ם ועלו כהוגן ובטוב טעם בלי שום דוחק לא מדברי עצמו ולא משיטות התלמוד. אבל מה שנמצא בדברי הקודמים שפי' דעתן לא ימלט מדוחקים רבים ועצומים כי הלא מה שפי' בנ"י בשם הריטב"א דכל היכא דעובדי כוכבים ומזלות מכריז ואמר מאן איכא בי חיואי כו' קשיא טובא דא"כ דעיקר הטעם דלא בעינן וקברתיו הוה משום דהעובדי כוכבים ומזלות מעייל נפשיה לאכרוזי הוי ליה להרמב"ם להזכיר תנאי זה בפירוש בדבריו ומאחר שלא כתב הרב כ"א שאמר העובדי כוכבים ומזלות אוי לפ' שמת כמה נאה כו' משמע דאפילו לא מעייל נפשיה לאכרוזי נאמן ועוד דממ"ש או שהיה מסיח כו' עד כיצד מת פתאום דמשמע דהנאמנות תלוי בתמהון אין לה גמרא ובע"כ דמן התוספתא למדה כדפרי' ולשם לא תני כל עיקר דמעייל נפשי' לאכרוזי וא"ה השיאו את אשתו ובלא פירושינו קשיא מן התו' הילכך אין ספק אעפ"י דבגמרא יש מקום לפירוש הריטב"א מ"מ דברי הרמב"ם א"א ליישב בכך ואצ"ל דהתוספתא אין לה יישוב לפי פי' זה:

גם מ"ש ה' המגיד משנה דהחלוק הוא בין שאינו מזכיר שם היהודי דצ"ל וקברתיו וכשמזכירו אצ"ל וקברתיו אין ספק שיש להשיב על זה וכמ"ש גם המ"מ גופי' והוא דמה טעם וסברא יש בחלוק זה אי משום דמאחר שלא הזכיר שמו חיישינן דילמא נתחלף לו יהודי ביהודי וזה שהלך עמו מכאן חלף הלך לו ויהודי אחר נזדווג עמו בהחזיקו בדרך ומת א"כ גם כי יאמר וקברתיו לא יצאנו מידי ספק שמא ליהודי אחר שנזדווג עמו ומת קבר אותו ולא יעלה על דעת הישרה לומר דביהודי אחר לא הי' מטפל עמו לקברו דהלא הקבורה היא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול ומה לו יהודי זה ומה לו יהודי אחר משניהם לא קיבל טובה ולא יקבל עוד. ועוד דהלא בעובדא דפרשא זריזא דפומבדיתא לא הזכיר שמו אלא שהמה היו יודעין על איזה פרשא זריזא הי' מסיח לפי שהיו יודעין שהלך עמו מן העיר וכיוצא בזה וא"ה השיאו את אשתו אעפ"י שלא אמר וקברתיו וכ"ש קשה לפירוש הר"ן בתשובה סי' ג' והריב"ש בסי' שע"ח ומהרא"י בכתביו סי' רכ"ב שפירשו דברי הרמב"ם דכשהעובדי כוכבים ומזלות מכירו אצ"ל וקברתיו דיותר אדם בקי במכירו מבשאינו מכירו והלכך לא חיישינן בדדמי במכירו אבל אין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר וקברתיו ומלבד שהרבה רחוקה סברא זו מדעת הענייה כמוני עוד יש קושיא ע"ז דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרש תנאי זה דמכירו בתחילת דבריו אבל מדלא כתב כ"א כיצד הי' העובדי כוכבים ומזלות מל"ת ואומר אוי לפ' שמת כמה נאה הי' כו' משמע דמיירי בכל פלוני אעפ"י שלא היה מכירו רק שמקרוב נזדווג אליו היהודי שהיה נאה והודיעו את שמו וכ"ש דקשה במה שכתב אחר כך או שהיה מסיח ואמר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו כו' דאין ללשון זה יד ורגל להבין ממנו דמיירי במכירו אדרבה הלשון משמע שנזדווג אליהם יהודי פ' והלך עמהם והודיע אותם מה שמו ונפל ומת:

אבל הדעת ודאי מכרעת דאין הבדל בין כשהגוי מכירו בשמו לאיננו מכירו ואיננו מזכירו בשמו בכל גוונא מאחר שאנחנו יודעים מי היה היהודי שהלך עם העובדי כוכבים ומזלות מכאן והגוי מספר ואומר היהודי שהלך עמי מכאן מת ה"ל כאלו הזכירו בשמו אלא דאפי' הזכירו בשמו חיישינן לכל עובדי כוכבים ומזלות מל"ת דילמא קאמר בדדמי דכל העובדי כוכבים ומזלות אינן מדקדקים בסיחתם ואינו חושש כל עיקר אם הוא אחר הנדמה אם לאו ולכן לא התירו רז"ל במל"ת אא"כ היכא דמוכח דלא קאמר בדדמי ואין זה אא"כ אמר נמי וקברתיו א"נ לא אמר וקברתיו אלא מתאונן ומקונן על מיתתו או תמה על מיתתו שהיה פתאום וכיוצא בזה זו היא דעת הרמב"ם והוא עיקר ודלא כסברת שאר גאוני עולם שבמרדכי והג"ה מיימוני' דסברת הכל הוא דלא חיישינן לבדדמי בעובדי כוכבים ומזלות מל"ת דליתא כאשר הוכחתי בפסק ארוך דהתוספות והרא"ש בשם רבינו חננאל ושאר גדולי ראשוני' ואחרוני' חולקים על סברא זו וס"ל דכיון דבעד אחד חיישינן לבדדמי כ"ש בעובדי כוכבים ומזלות מל"ת ותו דגם במרדכי עצמו חזר וכתב בסוף יבמות תשובה אחת היפך זה וז"ל ועוד מאן לימא לן העובד כוכבים ומזלות מל"ת שאמר מת לא יהא צריך לומר וקברתיו דאי לא אמר הכי אמר בדדמי. ואם ראהו מגוייד אומר נהרג אעפ"י שלא נהרג ואין להאריך בזה יותר בכאן. ובמה שכתבנו מתיישב ג"כ מה שהקשה מהר"י קארו ז"ל על תשובת הרמב"ם בהריגת יהודי מעכו שהתירה ע"פ הגויה שהיתה מל"ת באזהרתה ליהודי' אחרי' שלא ילכו לכפר פלוני שלא יארע להם כמו שאירע ליהודי אחר שהי' מעכו כו' עד ויצאו אחריו והרגוהו דהקשה מהר"י קארו ז"ל דאפי' את"ל שהיו יודעים איזה יהודי היה עושה מלאכתה מ"מ מאחר שלא הזכירה שם היהודי בעינן שתאמר וקברתיו וכתב תירץ ע"ז ע"ש הר"י שגוש ע"ש אבל לפי דברינו לא קשה כל עיקר דס"ל להרמב"ם דמאחר שהעובדי כוכבים ומזלות הזהירה אותם שלא ילכו כו' אין האזהרה נופלת אלא בשביל שידעה באין ספק שהרגוהו לאותו יהודי וכדרך הרופא הבקי שמזהיר לחולה שלא ימות כדרך שמת פלוני ועדיף טפי מאלו היה מתאונן או מתמיה על מיתת פ' דחשבינן ליה ודאי מת ואצ"ל היכא שמזהירו שלא יארע להם כו' והלכך משיאין את אשתו אעפ"י שלא אמר וקברתיו זו היא דעת הרמב"ם דעת ישרה זכה וברורה וטהורה. ועוד נראה עיקר וכך קבעתי הלכה למעשה בפסק א' בעגונה דאשת דוד טעמוש שהועד עליו שמוטל שרוף בירעסלב בשריפה הגדולה והוא דכל היכא דאפשר לידע עוד ע"פ עדות אחרים אין מתירין את האשה ע"פ עדות ע"א או עובדי כוכבים ומזלות מסיח לפי תומו אלא אם כן דמוכח להדיא מדבריו דלא קאמר בדדמי אבל היכא דאי אפשר בעולם שיעיד עוד אחר על אשה זו ואם לא תאמין לזה לא תמצא עדות ותשב עגונה כל ימיה התם סמכינן על מה שאמר פ' מת בלחוד או עובד כוכבים ומזלות מל"ת בלחוד ולא חיישינן דילמא קאמר בדדמי כיון דלא מוכח מדבריו דקאמר בדדמי והיינו דקאמר אמתני' דמשיאין ע"פ בת קול ודילמא צרה הוי כו' תנא דר"י בשעת הסכנה כותבין כו' וכמו שפירש"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה וה"נ בנ"ד דאשה זו יושבת עגונה י"א שנה כשעת הסכנה דמיא דידוע דלא תמצא עדות אחר ולפ"ז ניחא ההוא דפ' כל הגט דמיירי נמי בכה"ג שא"א להשתדל אחר עדות אחרת והילכך בעובדי כוכבים ומזלות מל"ת עדות עובדי כוכבים ומזלות בלחוד משיאין את אשתו ולא חיישינן למידי ואולי שבזה החלוק יש ליישב דעת הרמב"ם והוא דלא בעינן וקברתיו אלא היכא דאפשר בעדות אחרת:

אבל היכא דידוע דליכא עדות אחרת לא חיישינן בדדמי כיון דלא מוכח מדבריו דקאמר בדדמי והילכך לא בעינן וקברתיו. ומעתה נבא לנ"ד ואומר הנה מלשון עדות האחים מפורש ומבואר שזה היה ברור ליהודי מק"ק בעלזא שהיה מתעסק בעסק העגונה מרת חינא מק"ק בעלזא שאותו מרדכי בר יעקב בעל חינא הנזכרת נעשה בקערטיר והיה משרת בין אנשי המלחמה של שר פטאצקי אין ספק ששמע כן מפי רבים אנשי אמת או ראהו שם משרת לאחר שנעשה בקערטיר. אלא שלא היה לו דבר ברור בקול שיצא אח"כ שגנב סוסים ותלאוהו האמת הוא אם לאו. בכן היו האחים מדברים עם הגוי המשרת לאחד מגדולי אנשי המלחמה היה מספר אותו המשרת באות ובמופת ל"ת שאותו איבר גקערטר היה משרת לאחד מאנשי המלחמה והיה נקרא אלכסנדר ונתלה בעיר סמאטריטש בעבור שגנב סוסים והיה איש שחור ועיניו כעין החתול והגיד באיזה זמן תלאוהו וגם הגיד שהיה נשוי גויה והיה עדיין בעיר סמאטריטש ע"כ תורף עדות האחים. הנה מבואר ג"כ שהבינו האחים מן הגוי שעל אותו איבר גקערטן מרדכי בר יעקב בעל חינא הנזכרת מק"ק בעלזא שעליו ולא על אחר היתה סיחתו שהיה נקרא בשם אלכסנדר ונתלה בעבור שגנב סוסים כו' ואין ספק דכשהזכיר הגוי אבקערטר הנזכר היה מסיח בפירוש שהיה מעיר בעלזא דאל"כ דמניין להם שעל אותו איבר גקערטין היתה סיחתו שהרי העידו בזה הלשון האט ער גזאגט באות ובמופת לפ"ת דז דער איבר גקערטר האט גדינט כו' אלא בע"כ שהם הבינו ממנו בטוב שעל איבר גקערטן היתה סיחתו ולא על אחר. וגם העידו שהיתה סיחתו ל"ת אפילו את"ל שדעת האחים במה שאמרו שהיה מל"ת לא היתה דעתם אלא לומר שלא שאלוהו עליו אלא מעצמו היה מסיח מה שהסיח מ"מ הדברים מראין שלא נתכווין לשום עדות אלא לספר שנעשה דין בגנב איבר גקערטן וקרוב לומר שהאחים התחכמו להסיח עם הגוי מרחוק והיתה סיחתו מעסק הגנבים אז סיפר הגוי גם הוא מה שנעשה באיבר גקערטן שגנב סוסים שכן דרך במספרים זה אומר בכה וזה אומר כך נעשה ג"כ בפלוני במקום פ' וכיוצא בזה. וכבר כתבתי שאין לך מל"ת גדול מזה. ואף הר"ן מודה בזה שלא אמר הרב דבמת פ' אינו נאמן אא"כ שאין כוונתו בסיפור דברים שאין אומר אותן הדברים בשום קשר ענין לא עם דברי עצמו ולא עם דברי אחרים:

אבל נ"ד שהגידו האחים וז"ל אזו האבן מיר ברידר הנ"ל גרעט מיט דעם משרת כו' האט ער גזאגט באות ובמופת ל"ת כו':

מבואר ומפורש שדיברו האחים הנ"ל תחילה איזה סיפור דברים באופן שאח"כ סיפר המשרת לפ"ת מה שהיה איבר גקערטר הנ"ל משרת כו' כי לפי זה הלא מראין הדברים שאין כוונתו להעיד רק כמשיב או מוסיף על דברי האחים שסיפרו תחילה מה שסיפרו. ולא יפה עשה הב"ד ששמעו דברי האחים שקצרו דבריהם במקום שאמרו להאריך כדי לברר הדברים כשמלה שהיתה הסיחה לכוונת סיפור הדברים אבל מכל מקום מאחר שמפורש ומבואר בעדות האחים שהגוי הסיח ל"ת אין אנו צריכים לחקור על הדיינים ועל העדים מי הגיד להם שהסיחה היתה ל"ת דילמא מטעי קא טעי אלא אדרבה אנו מחזיקים אותם ביודעים וכל כך היה ברור להם שהסיחה היתה ל"ת שלא היו צריכין לבאר גוף הסיחה ולכך סתמו וכתבו האט ער גזאגט באות ובמופת ל"ת כו' וכיוצא בזה כתב מהרא"י בת"ה בגוי מל"ת מפי גוי דאע"פ שלא הזכיר הגוי השני שהגוי הראשון היה מל"ת לא חיישינן לחומרא על הספק דילמא הגוי הראשון סיפר דבריו על ידי שאלה אלא תלינן להקל ולומר דהיה מל"ת והביא ראייה מתשובת מהר"מ:

ואם כן כ"ש נ"ד שהגידו העדים בפי' שהיה הגוי מל"ת לא חיישינן לדילמא מטעי קא טעי ואצ"ל דהדברין מראין שהיו האחים מספרי' עם הגוי איזה סיפור דברים באופן שבא הגוי לספר מה שנעש' בגנב איבר גקערטן הוא דבר פשוט וברור. ועוד דאין ספק דכשהגידו האחים את עדותן לפני הבית דין חקרו אותם בית דין האיך ידעו שהסיח ל"ת דבי דינא בתר עידים דייקא כדאיתא פ' יש נוחלין ופשיטא דהגידו לפניהם תוכן הסיפור והבינו הדיינים שלא היה שם אלא מל"ת ולכך כתבו הדיינים בסתמא איך שהאחים הגידו שהגוי הסיח באות ובמופת ל"ת כו' ואנן בי דיני בתר בי דינא לא דייקינא דלא חיישינן לבית דין טועין ואין צריך לומר דלא חיישינן בכי האי גוונא שיכתבו עדות האחים ששמעו מגוי שהסיח לפני תומו ולא ישאלו אותם האיך היתה אותה הסיחה והכי הוה המסקנא בפ' מצות חליצה בתו' ובאשר"י:

ועוד נראה דגם אם נאמר שהגוי שהל"ת לא הזכיר שם מקומו בעלזא כ"א שהבקערטיר היה משרת וכו' והיה נקרא אלכסנדר אפ"ה לא חיישינן שמא אין זה בעלה של מרת חינא העגונה ולא מיבעי' להרא"ש בתשובה במכלוף בן מלול דכיון דלא הוחזקו תרתי מכלוף בן מלול איתתא שריא להינשא דפשיטא דה"נ שריא דאעפ"י שלא הזכיר הגוי לא שמו דיהדות ולא שם אביו אלא אמר בקרטר שהיה נקרא אלכסנדר כו' דהא שם זה שהזכירו בו הגוי הוא יותר מפורסמים מאלו הזכירו בשם יהדות וכן כתב מהרי טייטאצק ז"ל על מה שהגוי היה מל"ת בהריגת משה סוסי דכינויו מהני יותר מבשם אביו כי הוא מפורסם יותר שיותר ניכר כשיאמרן משה סוסי מן שיאמר משה בן אברהם או משה בן יצחק וכיוצא וזה פשוט כו' ואף כאן מאחר שנודע מפורסם שאותו הבקערטר בעלה של חינא העגונה הנזכרת היה נקרא בשמו דגוית אלכסנדר והיה איש שחור ועיניו כעין החתול יותר ניכר בזה משאלו היה אומר בסתם מרדכי בן יעקב. אלא אפילו לדעת כל שאר הגאונים החולקים על הרא"ש והוא העיקר וס"ל דלא שרינן אא"כ הוזכר השם עירו כמבואר בתשובות מהרי"ק שורש קפ"ד א"ה בנ"ד כיון דאיכא אומדנות מוכיחות דעל אותו בקרטר מעיר בעלזא היתה סיחתו אף מהרי"ק מודה דאיתתא שריא דהלא כבר היה ברור ליהודי שהיה מתעסק בעסק העגונה הנזכרת שאותה מרדכי בן יעקב בעל חינא הנזכרת בקרטר והיה משרת לאנשי המלחמה דהשר פטאצקי וגם נודע ומפורסם אותו מרדכי הנזכר בשמו דגוית אלכסנדר ואם באנו לחוש שהגוי שהל"ת שנתלה הבקרטר אלכסנדר כו' הוא בקרטר אחר תצטרך לומר שב' בקרטירים היו ושניהם פניהם שחורים ועיניהם כעין החתול וב' היו משרתים לאנשי החיל דהשר פטאצקי ושניהם היו נקראים בשם אכלסנדר ולכולי האי לא חיישינן וכמ"ש מהרי"ק עצמו בתשובה הנזכרת:

ואף על פי דבנדון שדן עליו מהרי"ק היה הרבה אמתלאות ואומדנות מוכיחת טפי מבנדון דידן מכל מקום מהראייה שהביא הרב משמע דלא בעינן אלא תרתי מילי דלכולי האי ליכא למיחש דאיתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וכ"ש נ"ד דאיכא טפי מתלת מילי שמא כשמא ושניהם איבר גקערטי ושניהם משרתים לאנשי החיל דהשר פטאצקי ושניהם פניהם שחורים ושניהם עיניהם כעין החתול. ועוד מצאתי בדברי הר"ן בתשובה מפורש דבכיוצא דנ"ד לא חיישינן טפי שכתב וזה לשונו עוד אמרתי אגלה אזניך שאפילו היה כאן גוי מל"ת בכל דיניו שאומר איש פלוני אומר שהיה שמו כך שהיה דר במקום פ' מת במקום פ' אין מתירין את אשתו עד שנודע שבעלה של זאת היה דר באותו מקום הא לאו הכי כיון דשיירות מצויית חיישינן דילמא איכא גברא אחרינא דשמי' הכי כו' אלמא דכל היכא דידעינן שבעלה של זאת היה דר באותו מקום תו לא חיישינן טפי ואם כן נדון דידן שהסיח הגוי ל"ת שהבקרטר דהוא נקרא אלכסנדר והיה משרת לאנשי חיל דהשר פטאצקי נתלה בעיר סמאטריטש ואנחנו יודעים שבעלה של זאת היה משרת לאנשי חיל דהשר פטאצקי תו לא חיישינן לאחר שהרי מה שהיה משרת לאנשי חיל דהשר פטאצקי הלא היא דירתו ומקומו שתקע אהלו בין אנשי החיל דהשר פטאצקי והרי הסיח הגוי שהבקרטר שנקרא אלכסנסדר והיה משרת לאנשי חיל דהשר פטאצקי נתלה כו' ואף על פי שלא אמר הגוי וקברתיו א"ה איתתא שריא לדברי הכל דלא מיבעיא לפי' מגיד משנה והר"ן ודעימי' שפי' דברי הרמב"ם דבהזכיר שמו ומכירו לא בעינן וקברתיו:

דהא בנדון דידן נמי הזכיר שמו ומכירו נמי שהרי שניהם היו משרתים לאנשי חיל דהשר פטאצקי אלא גם לפירושינו דאפי' הזכיר שמו ומכירו בעינן וקברתיו כי היכי דלא להוי שום ספק דילמא קאמר בדדמי כאן וודאי שהיה הגוי מספר ענין מיתתו שהיתה בתליי' לפי שגנב סוסים ליכא למיחש לבדדמי דכל מי שנתלה אנן ידעינן שהוא מת וודאי בחניקה ואין בזה ספק ועדיף טפי מאלו הי' מתאונן או מתמי' על מיתתו דלא היינו חוששין לבדדמי ומכ"ש היכא שמספר ענין המיתה שהיתה בתליי' דפשיטא שהוא מת מיד כמו שכתבנו למעלה ואין להחמיר כאן כיון שהעובדי כוכבים ומזלות הסיח שהבקרטר נתלה בדיניהם על הגניבה ועבודי לאחזוקי לשיקרייהו כדאיתא בפ' כל הגט הא ליתא דהלא אף להרא"ש דמחמיר באלה כמ"ש הטור משמו אפ"ה כתב מהרא"י בכתביו סי' ל"ד דדוקא בשמע מקומטרסין גופייהו אבל שאר עובדי כוכבים מל"ת ואומרים שנדון בערכאות של עובדי כוכבים ומזלות נאמנים וכן פסק מהר"מ איסרלש ז"ל בהגהותיו וג"כ אין לחוש לומר דמאחר שהעובדי כוכבים ומזלות לא הסיח שהיה לשם וראה שתלאוהו דילמא לא שמע העובדי כוכבים ומזלות אלא שיצא דינו לתלות והעובדי כוכבים ומזלות מספר אחר הנדמה דסובר ודאי תלאוהו מאחר שגנב הא נמי ליתא שכבר כתב הר"ן בתשובה הנזכרת דאין צריך שיאמר ראיתיו מת אלא כל שאומר מת די וכהנהו עובדא דבי חיואי ובי חסא ע"כ וכך מצאתי הועתק מתשובה מהר"מ מ"ץ וז"ל הגאון רבינו משולם כתב וז"ל אומר אני אעפ"י שלא בא עובדי כוכבים ומזלות ואמר אני ראיתיו הרוג או אני הייתי עם הרוגיו כיון ששמעו מפי גוים שנהרג מכיון שלא שמעו עליו שהוא קיים סומכין על דברי העובדי כוכבים ומזלות ומשיאין את אשתו שהקילו חכמים בעדות אשה משום תקנות עגונות עכ"ל משמע דר"ל דבמה ששמע מן העובדי כוכבים ומזלות שאמרו שנהרג סגי דמסתמא שרצונם לומר שנהרג וראוהו הרוג עכ"ל מהר"מ מ"ץ וכן מבואר מתשובות הרמב"ם בהריגת דיהודי מעכו שהבאתי למעלה וכן מוכחת הסוגיא דפ' כל הגט דבעובדי כוכבים ומזלות מל"ת פלוני נהרג דיו ומתירין את אשתו ואע"פ שכתבנו דמיירי במראין הדברי' דלא נתכוין להעיד גם מראין הדברים דלא קאמר בדדמי כגון שהיה מתאונן כו' מ"מ פשטא מיניה חדא דלא בעינן שיאמר בפירוש ראיתי אותו הרוג או הייתי עם הרוגיו אלא באומר נהרג סגי וה"ה בנ"ד נמי באומר נצלב סגי ולא בעינן שיאמר ראיתיו צלוב דמסתמא ר"ל שנצלב וראוהו צלוב על הצליבה ומת דלשון נצלב משמעו עתה בזמן הזה נצלב ומת בחניקה ותלינן שהיה לשם כשהצולב צלבו בענין שהוא מת מיד בחניקה כדרך כל הגנבים שצולבים אותן בדיניהם על הגניבה שהן מתים מיד בחניקה:

ותו דלמאי שכתבנו בסמוך דהיכא דלא אפשר להשתדל עדות אחרת לא חיישינן כלל לבדדמי ולא לשום חששא בעולם כיון דלא מוכחא מסיחת העובדי כוכבים ומזלות הך חששא וכך הוא עיקר וכנראה להדיא מסוף תשובות מוהר"ר משולם שכתב שהקילו חכמים בעדות אשה משום תקנות עגונות עכ"ל אלמא להדיא דלא היתיר בזו אלא מטעם שאם לא תאמין לזה תשב עגונה כל ימי' וה"ה בנ"ד דאשה זו א"א בעולם להשתדל לה עדות אחרת שע"כ ישבה י"א שנה הילכך לא חיישינן לשום חששא כיון דלא מוכחה הך חששא מסיחת הגוי:

ובענין מה שהעיד כמר ניסן אח העגונה במה ששמע מכמר קאפיל מחוסטאווי ג"כ נראה דמספיק עדותו להתיר אשה זו שהרי מבואר ומפורש ממה שאמר כמר קאפיל איך שהבקעטיר הוא נתלה בודאי ולא על בקערטר אחר השיבו כמר קאפיל כי אם על אותו שחקר ודרש אחריו כמר ניסן כמפורש בדבריו ואעפ"י שכמר קאפיל לא ראוהו שנתלה כי אם אמר ששמע כך בודאות שהוא נתלה ואיננו זוכר ממי ששמע אפ"ה מהני עדותו דאפי' את"ל דשמע כך דרך שמועה מהני כדתנן אפי' שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו ופירש"י אפילו שמע מן הנשים שלא היו מתכונת להעיד ומל"ת ויכול לילך ולהעיד להשיא את אשתו ומתשובת רבינו משולם דלעיל והביאה גם מהר"י קארו ז"ל התבאר ג"כ דבשמעו מפי עובדי כוכבים ומזלות לחוד שנהרג פ' דיו ומשמע ודאי שאין יודעין מי הם העובדי כוכבים ומזלות שהרי כתב בסתם כיון ששמעו מפי עובדי כוכבים ומזלות שנהרג וכו' משמע שהעובדי כוכבים ומזלות חלפו הלכו להם ואינן מכירין וא"ה סומכים עליהם ובתוספתא דתני אפילו שמע קול מקוננות כו' משמע ודאי דאעפ"י שאין יודעין מי הם הנשים מקוננות ומזכירתו בין המתים א"ה אין עדות גדולה מזו וכ"כ כתב ה' המגיד על כתו' בשטר איש פלוני מת דמשיאין את אשתו לדעת הרמב"ם אעפ"י שלא חתם בו עד ולא ידעינן מי כתבו ואבוהן דכולהו מתני' ומשיאין על פי בת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פ' ממקום פ' מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו וה"ה ודאי בעד מפי עד ואיננו זוכר מי היה העד ראשון ששמע ממנו א"ה מאחר שלא היה קול הברה בעלמא אלא אומר ששמע כך בודאות אלא שאיננו זוכר מי היה המשמיע משיאין את אשתו. ועוד כ"ש הוא דהלא החמיר הרמב"ם בעד הראשון דשואלין אותו האיך ראית ובמה ידעת שמת כו' אבל בעד מפי עד אין שואלין אותו כל עיקר אלא באומר שמעתי שמת פלוני כו' משיאין את אשתו על פיו כדכתב להדיא בפי"ג מה"ג וז"ל מהרמ"א ואפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם שמע כשר ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול היה עכ"ל:

גם במה ששמע כמר ניסן מפי ליזר מלובמלא מספיק עדותו להתירה דאעפ"י שלא ידע את שמו כי אם עפ"י עצמו כבר כתבו הרא"ש ומה"ריק בתשובות דהוה כאלו ידעו את שמו על פי עדים וראייתם ברורה מההיא עובדא דיוחנן בר יונתן אריה מכפר שיחייא דפ' בתרא דיבמות ואני מוסיף עוד ראייה מבוררת ממתני' ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פ' בן איש פ' נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו ואעפ"י דמלשון ושוב מעשה כו' משמע דטעם מעשה בצלמון הוה כטעם מעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' דבשניהם השיאו את אשתו משום דכשע' הסכנ' דמיא שאם לא תאמין לזו לא תמצא אחר ותשב עגונה נראה בעיני דנ"ד הוה נמי כשעת הסכנה שהרי אם לא נאמין לעדות הללו לא נמצא עדות אחרת ותשב עגונא כל ימיה דהעיר סמאטריטש שנפלה בה הבקערטר היא עיר שכולה גוים והרי היא עגונה זה י"א שנה ולא מצאה עדות אחרת ואף הראייה מההיא עובדא דיוחנן כו' אין לה מקום אלא היכא דכשעת הסכנה דמיא שהרי בההיא עובדא דיוחנן כו' נמי משמע שלא היה נמצא שום עד אחד שהיה יודע מההיא דיוחנן שמת זולת אותו עד שהעיד שכשהיו שניהם בדרך ואין איש עמהם והגיד לו שמו ע"י מעשה אח"כ חלה ומת ולכך התיר הרא"ש ז"ל אשת התלמיד ר' אשר משום דהוה נמי כשעת הסכנה כמו שכתב להדיא בסוף תשובתו:

וגם מה שהתיר מהרי"ק אשת הבקערטר נמי צריך לומר דמיירי בכה"ג דהוה בשעת הסכנה דאם לא כן לא היה לו שום ראיה מתשובות הרא"ש שהרי הרב לא התיר אשת התלמיד ר' אשר אלא משום דכשעת הסכנה דמיא אלא בע"כ דמיירי דהוה בשעת הסכנה. ואף נ"ד כשעת הסכנה דמיא ועוד אפשר לומר דדוקא בעובדא דיוחנן משמע שלא התירו חכמים אלא משום דכשעת הסכנה דמיא שהרי לא ידע העד ששמו כך כי אם הסיפור בעלמא באקראי וגם זה רק פעם אחת שהרי א"ל יפה כוונת שכך קורין אותו בעירי כו' אבל בנ"ד שהי' שרוי עמו במקום שעושין דשן בבית אחד זמן רב. כמו שאמר בלשון העדות ג' ד' שבועות ואם נאמר שדקדק בלשונו כלשון התנא פשיטא דמשמע ג' וד' ואפילו טובא כמו שפירש"י בפ' במה אשה דכל היכא דפשיטא לי' דבעי למימר אפילו טובא לא פריך תלמודא השתא חמשא שרי ד' מיבעיא ע"ש בתו' בדין סנדל המסומר ואפילו את"ל דספוקי מספקי ליה לההוא עד אם היה שרוי עמו ג' שבועות או ד' מ"מ בג' שבועות פשיטא דלא חיישינן דאחר היה ששינה שמו כך דלמה ישנה שמו דדוקא היכא שרוצה ליתן גט בעינן שהוחזק שמו בעיר שלשים יום משום דחיישינן שיחזיק שמו לפנינו יוסף בן שמעון כדי לגרש אשת יוסף בן שמעון ממקום אחר אבל לשנות שמו בכדי ודאי לא חיישינן כל עיקר. ועוד דאף בגט קאמר בפ' גט פשוט לא הוחזק מאי אמר אביי דקרו ליה ועני ואע"פ דרב זביד פליג ואמר רמאי ברמאותיה זהיר והלכה כמותו דבעינן הוחזק שמו בעיר שלשים יום היינו דוקא לגבי גט משום דחיישינן שנתכוין לרמאות לגרש אשת יב"ש ממקום אחר:

אבל נדון דידן דלא יש חשש רמאות למה נאמר דשינה שמו בכדי והלכך אפילו את"ל דהיכא דלא ידע שמו כי אם ע"פ עצמו רק פעם אחת באקראי ע"י מעשה אין משיאין את אשתו אא"כ היכא דכשעת הסכנה דמיא כנ"ד דידע את שמו שלשה שבועות סמכינן בידיעות שמו ע"פ עצמו אעפ"י דלא הוה בשעת הסכנה ואפילו רב זביד מודה הכא דסמכינן אמאי דקרו ליה וענה:

וא"כ לפי זה אם יהיה נתברר דההוא בקרטר בעל חינא הנזכרת היה שמו מחרדוש בן המילדות מלאדמר תו ליכא למיחש למידי שהרי הגיד ליזר הנ"ל ששמע אח"כ שנעשה חבירו בקרטר שהיה עמו במקום שעושין הדשן ולא היה לו חבר זולתו ואח"כ הגידו לו שלקח ה' נקמתו ממנו מאותו בקרטר שתלאוהו הנה מבואר שכל כך היה ברור להמגידים שתלאוהו עד שנשא לבם לבשרו שנאבד מן העולם ואין לנו לחקור אחר המגידים מי היו או מי הגיד להם שתלאוהו בוודאי כמו שנתבאר בדברינו למעלה דבעד מפי עד אפילו עבד או שפחה אם רק אומר נהרג פלוני או מת פלוני משיאין את אשתו ואין חוששין לשום דבר להחמיר עליה הנראה לפע"ד כתבתי להתיר אשה זו לאחר שיחליץ לה יבמה לפי הזמן שנתנו רז"ל והוא צ' יום מהיום יום ו' ה' ימים לחדש כסליו שע"ב נאום הקטן והצעיר טרוד בילדי הזמן יואל בלא"א מוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה:

וז"ל הב"ד ששלח אלי הרב מהר"ל מלאדמר. במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא כמר אברהם בר יוסף הלוי אחי' של העגונה והעיד בת"ע ע"פ החרם וז"ל איך האב דען בקרטר גיזוכט האב אין גיזוכט צו קארץ האט מן מיר גזאגט ער ווער צו קארטשיץ האב אין גזוכט דארטן איז ער ניט דא גיוועזן האט מן מיר גיזאגט ער ווער צו סודילקאווי האבן דיא לייט גירעט דארטן אין לנד מיר קענן דען בקרטר וואל ער האט גיהיישן מארדוש:

איצונדרט היישט ער אלכסנדר ער איז בן המילדות מלאדמר האט איין ווייב צו בעלז היישט חינא אביה היישט מן יוסמן בין קומן קען סודילאקווי איז ער דא גיוועזין האט מיר כמר חיים פון סודילקאווי גיווערט איך זאל ניט צו אים גין דען ער דריט אונ שפריכט ווא איך איין ברודר אין דער וויש וויל איך אים הרגין דען זיא הבן מיך צו דער המרה גבראכט סוף איך האב וואל ג' ימים גיהארט בין צו אים גנגן מיט איין יהודי האב מיט אים גרעט האב אים גבראכט צו גט געבין נייארט איך האב דיא הוצאות ניט גיהאט האב קיינן בריב גיהאט פון נימצן דז מן מיר ווערט בהילפיג גיוועזין דו זעלביג מאל איז זיין פלגש מיט אים גיוועזן בין איך ווידר איין היים גיצוגן לאחר שנתים או שלוש שנים בין איך ווידר אין דיא פאדליא גיפארן האב אין וועלן זוכן האבן מיר דיא לייט גזאגט מן האט אים גהנגן צו סמאטריטש בין איך אהין גיפארן איז קיין יהודי דא גיוועזן האט מיך גזעהן זיין פלגש אונ זיין חבר האבן זיא גישפראכן מיר ווישין וואל נאך וואש דוא קומין בישט עש איז אבר בחנם דען מן האט אין גהנגן קום מיר וועלן דיר וויישן ווא ער ליגט האבן מיך גפירט אין איין וולד איז איין תליי' גישטנדן האבן זיא מיר גווישן אויף איין קבר דא ליגט ער:

עכ"ל נעשה היום יום ה' י"ח כסליו שע"ב לפ"ק פה ק"ק לאדמר:

שמואל נקרא זנוויל אשכנזי ונאום צבי הירש בלא"א מוהרר"ש מרגליות יצ"ו ונאום הצעיר מאיר בלא"א נתן שליטא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף