שו"ת הב"ח (הישנות)/נה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בעסק אשה עגונה מרת ציפורה שהעידו על בעלה כמר יעקב אשכנזי מפוזנא שביריד יערסלב שפ"ה בשריפה הגדולה שהי' בבית שנתאכסן בו יעקב הנזכר נגעה השריפה בבית פנים ואחור וכל סביביו עד שנפלו הגחלים על ראש משה אביו אשכנזי וגערו בו העומדים מחוץ לבית עד שנמלט וברח וגם הוא צעק במר נפש ביציאתו וקרא לבנו כמר יעקב הנ"ל שיצא לחוץ גם הוא מיד ולא יצא ונשאר בבית להציל מטלטליו. למחרת אחר השריפה הגידה עובדת כוכבים ומזלות פונדקית איך שלאחר שכבר יצא משה אשכנז הנזכר קראה גם היא לכמר יעקב הנ"ל שיצא מן הבית והנה אז בלילה מיד אחר השריפה חקרו ודרשו במכיריו גם למחרתו חקרו ודרשו אחר כמר יעקב הנז' ולא נמצא שום אדם שראהו או ידע ושמע ממנו גם אז למחרת אחר השריפה חפשו בקרקע בבית אושפיזו שהיו יודעים במקום שהיה יוצא מחדריו להוליך הסחורה והמטלטלין שלו ושל משה אביו להצילן ולהוליכן למרתף שבבית והנה מצאו לשם עצמות אדם ידים ורגלים שרופים בדרך הליכתו גם מצאו חתיכות בשר אדם ובגד פשתן דבוק על הבשר מקצתו קיים גם מצאו אצל העצמות הנז' מטבע שקורין קווערטנר של פוזנא שאינן יוצאי' בהוצאה ומיד כשמצאו הקווערטנר צעק אביו במר נפשו כי אמר כי היתה ביד בנו יעקב אשכנזי הנז' קודם השריפה ואין ספק אליו שאלו העצמות הם מבנו הנזכר והתאבל עליו והוליך עצמותיו לק"ק פרעמסלא לקברם בקבר ישראל:
ועוד העידו שבמרתף הנ"ל מצאו בגדיו שהצילן לשם גם מטלטליו ובגדים שקנה לבניו וסחורתו וסחורת אביו ושיערו שעכ"פ היה מציל מן החדר למרתף לאחר שכבר נגעה השריפה פנים ואחור שתי פעמים ואין ספק לעדים שכבר גברה השריפה ביתר שאת. עוד העידו שמכל בני הבית הן בני ביתו של העובדי כוכבים ומזלות הן מהאכסנאים שנתאכסו בפונדק בבית העובדי כוכבים ומזלות לא נפקד מהם איש זולתו כמר יעקב הנזכר ועתה יורינו מורינו ע"פ התורה מה משפט האשה העלובה מרת ציפורה אשת כמר יעקב הנזכר אי שריא לאינסובי ע"פ עדות הנ"ל אם לא ושכרך כפול מן השמים ועיניך יראו בנחמות ציון וירושלים א"ס:
תשובה בר"פ האשה שלם איתה ההוא גברא דבשלהי הלולי' איתלי נורא ביה גנניה א"ל דביתהו חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישנו עלינו הבית עישנו עלינו המערה. אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי חזו גבראי ועוד גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא. ור' חייא בר אבין גברא חרוכא דשד' אימא אינשי אחרינא אתא לאצוליה ואכילתי' נורא ופיסתא דידא דשדיא נורא איתליא ביה ואתיליד בי' מומא ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא:
והנה לכאורה הי' נראה מכאן דאפילו את"ל הלכה כרבא כמ"ש באגודה וז"ל יש פוסקים כרבא גם בנימוקי יוסף כתב וז"ל כתבו המפרשים היה נראה למפסק בהא הלכה כרבא מדאמרי' סבר רחב"א למימר דמשמע שהיה עולה כן בדעתו אבל לא שיהיה כן הדין עכ"ל מ"מ רבא גופי' לא התיר אלא בעובדא דהתם שהאשה אמרה בפירוש ומעידה בבירור שזה האיש החרוך שמת הוא בעלה וכך הוא לשון האגודה חזו גבראי דמית חזו גבראי דמית ולשון הר"ר ירוחם ראו פלוני בעלי מת ובנ"י כתוב חזו גבראי שהאש אוכלתו וא"כ בנדון דידן שאין מי שמעיד על כמר יעקב אשכנזי הנז' שהאש אוכלתו ומת אלא אומדנא בעלמא ע"פ עדיות הנז' אין לנו להתיר האשה ע"פ אומדנא אלא יש לנו לחוש לחומרא בתחילת עדות דילמא כמר יעקב הנזכר אזל וערק לעלמא והני עצמות ומטבע קווערטנר שאצלו אינשי אחרינא הוה שהיה לו ג"כ מטבע זו:
אכן לפי האמת יראה איפכא דגם למאי דמשמע מדברי האלפסי והרא"ש דתופסין לחומרא כרחב"א מדלא הביא לישנא דתלמודא סבר רחב"א וכו' אלא כתבו בסתם דברי רבא ודפליג עליה רחב"א מהשמטה זו נראה שבאו להורות דניתפס לחומרא וכך הבין בנ"י וכתב דכך פסקו רוב גאוני הראשונים א"ה בנ"ד מודו דאזלינין לקולא וזה יתבאר בס"ד כשנעיין תחלה בהך עובדא אליבא דהני אמוראי דפליגי בה והוא דלכאורה משמע דהשתא לבתר דאשכחת ליה חרוכא ומית קאמרה חזו גבראי וכנראה מלשון האגודה ויש לתמוה דא"כ מאי חזו גבראי דקאמרה הלא השתא לבתר דחריך ומית לא הי' אז ניכר לשום אדם אי גבראה הוא אי אינש אחרינא הוא וכדקאמר תלמודא אתו חזו גבראי חרוכה אלמא לא היה ניכר לשום אדם וא"כ מאי חזו גבראי דקאמרה להו ותו יש להקשות אליבא דרבא אמאי אזיל לקולא בהך עובדא בתחילת עדות ולא חשש להא דחייש רחב"א אימא אינש אחרינא אתא לאצולי' וכו' דאין ליישב אליבא דרבא דס"ל דהאי פיסתא דידא מהאי גברא חרוכה הוא דהוה וניחא לן טפי למתלי האי גברא חרוכא ופיסתא דידא בבעל גננא דהוה בגנני ולא בגברא דאתי מעלמא ורחב"א חייש לחומרא אימא אינש אחרינא אתא לאצולי' וכו' הא ליתא דא"כ מאי דוחקא דרחב"א למימר דההיא גברא אתיליד בי' מומא ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא הל"ל אימא דגברא חרוכא ופיסתא דידא כולה דאינש אחרינא הוא דאתא לאצולי' ואכלתי' נורא וההוא גברא דבי גננא ערק ואזיל לעלמא ולית בי' מומא. ותו לרבא נמי קשיא מאי קאמר ועוד דגברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא דלא אצטרך לי' לאדכורא פיסתא דידא כיון דהוה ס"ל דפיסתא דידא מההיא גברא חרוכא הוה וליכא ראיי' כל עיקר להיתירא מהך פיסתא דידא דשדיא דמה לי שדיא פיסתא או לא שדיא הא ליכא הכא אלא גברא חרוכא גרידא כיון דפיסתא דידא מהאי חרוכא היא דנפלה אלא וודאי בע"כ דגברא חרוכא לא נמצא בו חסרון יד ורגל וא"כ האי פיסתא דידא דאינש אחרינא הוא ובע"כ דתרי גברי הוו דאתלי בהו נורא ובהאי פליגי דרחב"א סבר דחיישינן דקאמרה בדדמי כדחיישינן עישנו עלינו הבית:
ורבא קאמר דלא דמי התם לא קאמרה חזו גבראי ועוד הא קא חזינן הכא גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא ובע"כ דתרי גברי אתלי בהו נורא ומסתמא ודאי חד מינייהו הוי בעל גננא דהוה בבי גנניה ורחב"א קסבר גברא חרוכא אימא אינש אחרינא כו' והשתא הדרא קושיא לדוכתא מאי דעתו דרבא דתלי לקולא בתחילת עדות ולא חייש להא דחייש רחב"א הלא בפ' יש בכור קאמרינין כי אקילו רבנן בעדות אשה בסופו אבל בתחלתו פירוש בגוף העדות לא הקילו וכדכתב המרדכי בסוף יבמות והגהות מיימוני' בפי"ג מה' גירושין ואם נתרץ דרבא לא ס"ל הך סברא דנימא דאתיליד מומא בבעל גננא ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא דאי איתא דאתיליד מומא בבעל גננא לא הוה אזיל לעלמא אלא הוה יתיב באתרי' ולמיזל לבי אסיא אלא תלינין אי איתא דאתיליד מומא בחד מהנך תרי גברא דאתלי בהו נורא מסתמא האי גברא דאתי' מעלמא לאצולי' איתלי בי' נורא ואתיליד ביה מומא וערק ויתיב בביתא פי' מקום שדר שם ואזיל לב' אסיא והך גברא חרוכא דבעל גננא הוא א"נ תלינן דהני תרי גברא בעל גננא ואינש אחרינא דאתי לאצולי' תרווייהו אכלתינהו נורא אלא דחד מינייהו אשתייר בי' פיסתא דידא ולפי זה ס"ל לרבא נמי בע"כ דאינש אחרינא אתא לאצולי' כדרחב"א אלא דלא ס"ל דאיתיילד מומא בבעל גננא ומחמת כיסופא ערק וכו' וכדפרישי' הנה עכ"ז קשה דהא וודאי אכתי איכא למייחש בתחלת עדות דלמא הנך תרתי גברא דאתלי בהו נורא תרווייהו דאתו לאצולי' הוי וההוא גברא דבעל גננא לא אכלי' נורא כל עיקר ולא אתייליד ביה מומא אלא דאזל לעלמא:
ותו קשה תלמודא נמי אמאי לא קאמר דטעמא דרחב"א דאזל לחומרא משום דאימא דהני תרתי אינשי אחרינא הוו דאתו לאצולי' וכו' מיהו בהך קשיא אפשר ליישב ולומר דתלמודא קמהדר למיהב טעמא לרחב"א דאזיל לחומרא אפי' היכי דהוה סי' מובהק בפיסתא דידא דהוי דבעל גננא דא"ה חיישינן דילמה אתייליד בי' מומא ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא אבל וודאי קושטא דמילתא לא הוי הכי בהך עובדא מדקאמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידא דשדיא דאלמא דרצונו לומר דתלינין דחד מהנהו הוי בעל גננא א"כ בע"כ לא הוי שם שום סימן מובהק בהך פיסתא דידא דהוה מבעל גננא אלא דתלמודא משני לרחב"א לרווחא דמילתא אפילו הוה לי' סי' מובהק נמי חייש לחומרא ואכתי לרבא ודאי קשיא ניחוש דילמא הני תרוייהו תרתי גברא דאתי' לאצולי' ננהו ובעל גננא אזיל לעלמא בלי מומא:
והיה נראה ליישב אליבא דרבא ולומר דס"ל בע"כ דחד מהנך תרתי גברא דאכלתינהו נורא הוו בעל גננא מדקאמר להו דביתהו חזו גברא שהאש אוכלתו דוודאי קושטא קאמרה דהשתא ס"ל לרבא כיון דא"א לומר דאתייליד בי' מומא דא"כ לא הוה אזיל לעלמא אלא הוה יתיב בביתי' ולמיזל לבי' אסיא בע"כ דאוכלתי' נורא לגמרי אלא דלפי יישוב זה יש לתמוה לרבא דכיון דא"א להתיר אשה זו אלא מטעמא דאמרה חזו גבראי ח"ג שהאש אוכלתו א"כ מאי האי דקאמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדיא ופיסתא ידא דשדיא דמשמע דבא לומר אידך טעמא אפילו לא אמרה האשה חזו גבראי והא ליתא לפי יישוב זה דבלא אמרה חזו גבראי אף על פי דאיכא הכא גברא חרוכא דשדיא ופיסתא ידא דשדיא אימא דהני תרי אינשי אחרינא נינהו דאתו לאצולי' ואכלתינהו נורא וההוא דבעל גננא אזל לעלמא בלא מומא וכיון דבאמרה חזו גבראי שהאש אוכלתי' איתתא זו שריא דודאי קושטא קאמרה א"כ אפילו ליכא הכא גברא חרוכא כל עיקר נמי שרי' דתלינן דנשרף כולה ונעשה אפר וכיון דלא נפקא לן מידי בדאמרה גברא חרוכה או ליתי א"כ מאי האי דקאמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדיא וכו' ולפיכך נראה לפע"ד באין ספק דחזו גבראי אין פירושו דהשתא קאמרה הכי לבתר דאשכחת לי' חרוכא ומית אלא מעיקרא בעודו חי כאשר ראתה שאכלה האש כל סביביו לא אפשר לו להנצל קראה וא"ל חזו גבראי חזו גבראי והיה דעתה שיבואו מיד ויראוהו בעודנו חי ושלם ויכירוהו ויעידו עליו בב"ד והכי משמע מלישנא דנ"י שכתב חזו גבראי שהאש אוכלתו דמדלא כתב שהאש אוכלה אותו אלא שהאש אוכלתו משמע דבעודו חי קאמרה ראו שהאש אוכלתו עכשיו אלא דלפי ששהו ולא באו מיד או לא הי' אפשר לראותו מיד בעודו חי כי גדול האש סביביו מצאו גברא חרוכא והיינו דקאמר אתו חזו גברא חרוכא וכו' והשתא האשה מתחלה בעודו חי קראה ואמר חזו גבראי שהאש אוחזה בו ואוכלתו וגם אחר כך העידה על האי גברא חרוכא דבעלה הוא ומית והכי משמע מדברי הרמ"ה שהביא הר"י שכך הוא הפי' כמו שיתבאר בדברינו בסמוך בס"ד:
ומסתמא כך הוא דעת כל המפרשים והשתא קאמר רבא תרתי טעמי ונ"מ טובא בין הני תרתי טעמי דלטעמא קמא כיון דקראה לאינשי שיבואו ויראה את בעלה איך שהאש אוכלתו ולא אפשר לו להנצל השתא וודאי כיון דמעיילה נפשה לאכרוזי חזו גבראי בוודאי קושטא קאמרה שלא היה אפשר לבעלה להנצל מן האש בשום ענין וכההיא דכתב בנ"י פ' בתרא דיבמות ע"ש הריטב"א דבההיא דמאן איכא בי חיואי שכיב חיואי כו' דכיון דמעייל נפשה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים לי' דשכב לא הוה אמר וה"נ דכוותא דמדמעיילה נפשה לאכרוזי חזו גבראי חזו גבראי שהאש אוכלתו ולא אפשר לו להנצל בודאי קושטא קאמרה וה"ל כהך דת"ר במי שנפל לכבשן האש או ליורה מליאה יין ושמן דמעידין עליו כיון שלא אפשר לו להנצל משם ולפי הטעם הזה ודאי אפילו לא מצאו כל עיקר גברא חרוכא אי נמי מצאו הרבה חרוכים ואפי' נפקדו מהנך גננא הרבה אנשים יותר ממה שנמצאו חרוכים מ"מ ליכא ספיקא בהך איתתא דפשיטא דשריא דליכא למיחש הכא דקאמרה בדדמי מדקא מעייל' נפשה לאכרוזי וכדפרי' דהא פשיטא דלא חיישינן הכא דקאמרה בדדמי כיון דקאמרה בעודו חי ושלם ראתה אותו שהאש אוכלתו מסביב ושע"כ הכריזה וקראה חזו גבראי ח"ג שהאש אוכלתו א"כ עמדה עליו עד שיצאה נפשו באש האוכלת בו ופשיטא דנאמנת:
אבל לטעמא בתרא קאמר רבא דאפילו לא הות מעיילא נפשה לאכרוזי מתחילה בעודו חי ח"ג ח"ג אלא השתא קאמרה דמכרת גוף זה דהאי גברא חרוכא בעלה הוא דמית וא"כ היה נראה דחיישינין דקאמרה בדדמי כההיא דעישנו עלינו את הבית א"ה אתתא זו שריא ולא מטעם עדות האשה בלחוד אלא דאנן ס"ל נמי דהאי גברא חרוכה בעלה ודאי הוא דלא דמי לעישנו עלינו הבית דהתם כיון דליכא גברא חרוכא דמת לפנינו איכא למימר דלא נשרף אדם בעולם בהאי ביתא ובעלה נמי ברח וניצול והלך לו כדאי' בגמרא כי היכא דלדידך אתרחיש ניסא ה"נ לדידי' אתרחיש ניסא אבל הכא דאיכא גברא חרוכא דשדיא ופיסתא דידא דשדיא השתא וודאי כיון דחזינן דנשרף בהאי ביתא גברא אית לן למימר דההוא בעל גננא דהוה בביה גנני' שאיננו איהו הוא דנשרף דאי איתא דאזל לעלמא האי גברא חרוכא מאן נינהו דלית לן למימר דאינש אחרינא הוא דמאי בעי הכא בהאי גננא דאיתלי בי' נורא ולא ס"ל לרבא להחמיר אימא אינש אחרינא אתא לאצולי' וכו' וכדרחב"א אלא תלינן טפי בבעל גננא דהוה בגנני' ולא באינש דעלמא והאי פס ידא דשדיא אפי' את"ל דבע"כ דאינש אחרינא אתא מעלמא לאצול' ואכלתיה נמי נורא ולא נשאר ממנו אלא פס יד א"ה לא תלינן לחומרא דילמא תרוייהו אינשי אחרינא נינהו דאתא לאצוליה ואכלתינהו נורא ובעל גננא אזל לעלמא בלא מומא דטפי ניחא לן למתלי חד מהני תרי בבעל גננא שהיה וודאי שם בגנני' והשני בע"כ באינש אחרינא דאתא לאצולי' דכל מה דאפשר לן למתלי בבעל גננא דהוה בגנניה תלינן ולא ס"ל לרבא לחוש דלמא הך פס ידא דבעל גננא הוא דאתייליד בי' מומא ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא דא"כ ה"ל למיתב באתרי' ובביתי' ולמיזל בי' אסיא אלא אי איתא דאתייליד בי' מומא בחד מהני תרתי בע"כ דבאינש אחרינא דאתא לאצולי' אתייליד בי' מומא ואזיל לביתי' ואזיל לבי' אסיא והך גברא חרוכא בעל גננא הוא דמית וכדפרי'. וכל זה לפי שהאשה אמרה עכשיו דהאי גברא חרוכא בעלה הוא דמית דאע"ג דאיכא למיחש דקאמרה בדדמי מ"מ כיון דאיכ' גברא חרוכא דשדי' ופיסתא ידא דשדיא לא חיישינן דקאמרה בדדמי אלא קושטא קאמרה והיינו דקאמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ופיסתא וכו' דהפס יד לחודא מראה לנו דאפי' את"ל דלא נשרף מהאי גברא אלא פס יד לחוד' מ"מ בע"כ לאו מבעל גננא הות דא"כ למה ערק ולא אזיל לביתי' ולבי' אסיא אלא וודאי האי פס יד בע"כ דאינש אחרינא הוא דנשאר חי ואזיל לביתי' והאי גברא חרוכא בעל גננא הוא דמית א"נ האי גברא חרוכא אינש אחרינא הוא והאי פס יד דבעל גננא הוא דמית ולא נשאר ממנו אלא פס יד וכיון דמסתברא לן דהכי הוא לא חיישינן דילמא קאמרה עכשיו בדדמי והיינו דקאמר רבא ועוד וכו' פירוש ועוד אפילו לא היה מעיילא נפשה מעיקרא לאכרוזי בעודו חי ח"ג ח"ג אלא עכשיו אומר' דהאי גברא חרוכא בעלה הוא דמית נאמנת ולא חיישינן דקאמרה בדדמי כיון דאיכא הכא גברא חרוכא דשדי ופיסת' ידא דשדיא והשתא לפי טעם בתרא מן הדין לא הוה שרינין הך איתתא בהך עובדא דגננא אע"ג דלא נפקד מהאי גננא אלא בעלה לחוד ואין צ"ל אם היו נפקדים שני אנשים דפשיטא דשריא דלא היינו צריכן לתלות כלל באינש אחרינא דאתא לאצולי' אבל אם היו נפקדים יותר משנים לא הוה שום היתר להך איתתא אפילו לרבא אבל רחב"א פליג עליה דחייש לחומרא דילמא בעל גננא נשאר חי ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא ואע"ג דקא מעיילה נפשיה לאכרוזי ח"ג ח"ג חיישינן דילמא קאמרה בדדמי ובתר הכי ניצול דלא נשרף ממנו אלא פס יד לחודי':
והשתא נבא לנ"ד דהא חזינין דע"כ לא פליג רחב"א עליה דרבא אלא לפי דאשכחן נמי פס יד דלא ס"ל למתלי לקולא כדרבא וכדפרי' אלא ס"ל כיון דבע"כ תרי גבראי הוה הכי דאיתלי בהו נורא בעל גננא ואינש אחרינ' דאתא לאצולי' חיישינן לחומרא דילמא האי גברא חירוכא אינש אחרינא הוא דאתא לאצולי' וכו' אבל אם לא הוה אשכחן אלא גברא חרוכא לחודי' לא הוה חיישינן לאיניש אחרינא אלא תלינן טפי בההוא גברא דהוה בגננא ואיתתא שריא וכדקאמר רבא בטעמא בתרא דאפי' לא אמרה האשה ח"ג ח"ג דבהא מודה רחב"א לרבא כיון דליכא הכא אלא גברא חרוכא בלחודי' ואפילו לא אמרה האשה עכשיו כל עיקר דהאי גברא חרוכא הוא דבעלה דמית דכללא הוא דלא תלינן באינש אחרינא אלא היכא דמוכרחין אנו לתלות בו כגון דאיכא נמי פס יד אבל כל היכא דליכא הכרח לא חיישינן כלל להחמיר לומר דילמא אינש אחרינא הוא דאתא לאצולי' שזו חששא רחוקה הוא שיכניס איש את עצמו לתוך האש להסתכן כדי להציל את חבירו וחבירו יהא ניצול והמציל יהא נשרף:
והכי איתא להדיא בספר הר"ר ירוחם שכתב על שם הרמ"ח דדוקא דאותו פס יד אינו מהאיש החרוך כאן אבל אם לא היה שם פס יד אלא האיש החרוך או שיש פס ידא ואינו אלא מהאיש החרוך ולא מצאו לו כי אם יד אחד אמרינן וודאי האי פס יד מהאיש החרוך הוא וכיון שאומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל וא"כ בנ"ד ע"פ העדיות הנזכר שלא נפקד איש מאותו בית לא בני ביתו של הגוי ולא שום אכסנאי שהוא בביתו זולתו אותו כמר יעקב וגם מצאו בדרך הליכתו מהחדר למרתף להציל את שלו גברא חרוכא עצמות ידים ורגלים ובשר אדם שרוף ובגד פשתן דבוק עליו איתתא זו שריא אף לרחב"א דלא תלינן לחומרא באינש אחרינא אא"כ מוכרחין לומר דאיכא הכא תרי גברא חרוכא כהך עובדא דאשכחו גברא חרוכא ופסתא דידא אבל כל היכא שאין הכרח לאיש אחר לא חיישינן לאיש אחר כל עיקר דמאי בעי הכא איש אחר בבית שהאש אחז בו פנים ואחור וכל סביביו ואע"ג דליכא למשרי' הכא מטעמא קמא כיון דליכא הכא מאן דהוה קאמר חזו גבראי יעקב אשכנז חזו האי גברא יעקב אשכנז שהאש אוכלתו מ"מ יש להתירה מטעמא בתרא היכא דלא נפקד איש מהבית זולתו אותו כמר יעקב אשכנז הנזכר ואשכחן נמי עצמות אדם נשרפים וכל היכא דאין לשם הוכחה דתרי גברי הוו איתלי בהו נורא אמרי' דליכא הכא אלא חד גברא דלא אמר רחב"א דחיישינן לחומרא אא"כ דאיכא הוכחה דפיסתא דידא דתרי גברא אתלי בהו נורא הא לאו הכי לא חיישינן לחומרא לאינש אחרינא כדפרי':
ואף ע"ג דמסוף דברי הרמ"ה דכתב וכיון שהי' אומרת וכו' משמע פשט לשונו דאפילו בדלא אשכחן אלא גברי לחודי' לא שרינן אלא דווקא באומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה נמי מתחלה ראו בעלי נראה דאי אפשר לפרש כך דברי הרמ"ה דא"כ באמרה מתחילה ראו בעלי ודאי הוה סגי אפילו ליכא הכא גברא חרוכא כל עיקר כדפרי' דאל"כ אלא בחזו גבראי ח"ג לחודי' לא שרינן לה משום דחיישינן דקאמרה בדדמי א"כ כי איכא נמי גברא חרוכא נמי לא מהני דסוף סוף איכא למיחש דאינש אחרינ' הוא וחזו גבראי דקאמר לאו קושטא קאמרה אלא בדדמי אלא בע"כ בחזו גבראי לא חיישינן דקאמרה בדדמי וא"כ אמאי מצריך נמי שתאמר השתא ג"כ שזה האיש החרוך הוא בעלה אלא וודאי או קאמר והאי ואומרה הוי כמו או אמרה ורצונו לומר דבלא אמרה מתחלה ראו בעלי שהאש אוכלתו נאמנת בדאיכא גברי חרוכא ואומרת השתא שזה בעלה אע"ג דאיכא למיחוש דילמא קאמרה בדדמי מ"מ אנן בי דינא לא חיישינן לאינש אחרינא א"נ אפילו ליכא גברא חרוכא לפנינו כל עיקר א"ה כיון שאומרת מתחלה ראו בעלי שהאש אוכלתו ולא אפשר לו להנצל דבר זה היא הוכחא ברורה שבעלה הוא שנשרף באין ספק דאל"כ לא הות מעיילא נפשה לאכרוזי כדלעיל וכ"כ בתוס' פ' כל הגט אהא דתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו פירושו או מכירו ודכוותא בדוכתא טובא בתלמוד' ובפסקי הגאונים ואין זה דוחק כלל וה"נ דכוותיה ואע"ג דקושטא דמלתא בדליכא אלא גברא חרוכא לחודה לא חיישינן לאינש אחרינא אפילו לא אמרה עכשיו שזה בעלה כדפרי' מ"מ נקט הרמ"ה וכיון שאומר וכו' כיון דהכי הוה עובדא דגמ' כלומר בהא פשיטא לן דנאמנת אבל מדינא אפילו לא אמרה כלום נמי שרינן לה כדפרי' והשתא זכינו לשריותא דהך איתתא כיון דאשכחו גברא חרוכא בהך ביתא דלא נפקד ממנו איש זולתי כמר יעקב הנז' לא חיישינן כלל לאינש אחרינא ואיתתא שרי':
ואי לא מסתפינא מחברייא הוה אמינא דאפילו היו נמצאים בהאי ביתא גברי חרוכא טובא נמי שרי' הך איתתא דנראה לפע"ד עיקר דהלכה כרבא חדא דרבא הוא מרא דתלמודא טפי מרחב"א ותו דנראה דרחב"א הוא תלמידו של רבא ואין הלכה כתלמוד במקום הרב ואע"ג דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי מ"מ גם אביי ורבא בכלל הני דאין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי כתב האלפסי להדיא ספ"ק דמציעא בדין עדיו בחתומיו זכין לו איברא דהאשר"י לא ס"ל הכי ע"ש בדף קל"א ע"ד מ"מ במה שנוגע בקבלה לאלפסי אנו שומעין דאיהו הוה בקי בקבלת הגאונים טפי ותו דבפ' אלו מציאות בדין מקום הוה סימן כתב האשר"י גופה הא דהוצרך האלפסי להביא ראייה דהלכה כרבא דמקום הוה סי' מסוגיא דתלמודא ואע"ג דרבא גופי' פסיק הכי משום דרבא כשמעתתא דנפשי' פסיק עכ"ל ויש לתמוה ומה בכך דפסיק כשמעתתא דנפשי' הלא קי"ל דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אלא וודאי בע"כ כיון דרבה פליג עליה וס"ל דמקום לא הוה סי' ורב נחמן נמי קפשיט ליה לרב ביבי דמקום לא הוה סימן היה נראה דלי' הלכתא כרבא במקום רבותיו ולפיכך הוצרך אלפסי להביא ראייה דהלכתא כרבא מסוגיא דתלמודא כך נראה פי' דברי האשר"י ולא כתב דבר כנגדו ע"ש בדף קל"ג תחלת ע"ג א"כ נראה וודאי דהכא קי"ל דאביי' ורבא גופיה הוי בכלל דאין הלכה כתלמיד במקום רבו כדפרישת:
ולפי זה נמי אין הלכה כרחב"א במקום רבא דמסוגי' דתלמודא בדוכתא טובא מוכח דרבא הוה רביה דרחב"א ולהכי מזכיר רבא קמי רחב"א ואפשר דאהא קא סמכי האלפסי והאשר"י דכתבו בסתמא להך פלוגתא משום דמסתמא ודאי אין הלכה כרחב"א כנגד רבא והכי מוכח מפ' אין בין המודר דבעי מינה ר' חב"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה כו' דאלמא דתלמידו הוה מדקבעי מיניה ופסקו הפוסקים הלכתא כרבא ע"ש בדף ל"ד והכי משמע מדברי האשר"י ר"פ הגוזל עצים דאהא דקמשני אביי דהך ברייתא דלבון הוה שנוי ר' שמעון והך בריית' דלבון לא הוה שינוי רבנן ורבא קאמר הא ר"ש ול"ק הא דנפצי' נפוצי הא דסרקי' סרוקי ורחב"א קאמר הא דחוורי' חוורי הא דכברי' כברויי וכתבו התוס' דיש ספרים שכתב בהו במלתי' דרחב"א הא והא רבנן וקסבר דבנפוצי נמי פליגי כתב עליה האשר"י וז"ל והא דנקט צמר ולבון דהוי שינוי מוקי לי' כר"ש ולית הלכתה כוותיה ופליגי בנפצי נפוצי וסרקי סרוקי וחוורי' חוורי אבל בכברי כברויי מודה רבנן דהוה שינוי עכ"ל דמדכתב דבנפצי נפוצי נמי פליגי אלמא דס"ל כגרסת יש ספרים ואי הוה ס"ל כרחב"א לא איצטרך לי' לאקומי הך ברייתא כר"ש אלא כרבנן ובכברי כברויי אלא וודאי ס"ל כרבא דמוקי ליה כר"ש דליכא למימר דס"ל כאביי דהא לדידי' פשיטא דאף בכברי' כברויי פליגי דאביי לא מפליג מידי ותו דבכולי תלמודא הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם והשתא כיון דס"ל כרבא לגבי רחב"א אלמא דס"ל להאשר"י דסלמידיו דרבא הוה ולית הלכתא כתלמיד במקום הרב מאביי' ורבא ואילך ולא אביי ורבא בכלל והכי פסוק הטור בח"מ סוף סי' ש"ס:
גם מדברי הרמב"ם פי' עשירי מה' בכורים מבואר דפסק כרבא ואעפ"י שאיננו מפרש כפירוש התו' והאשר"י מ"מ בהא מלתא שוין דהלכה כרבא לגבי רחב"א שהרי כתב הרמב"ם לשם וז"ל גזז הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר חראשית הגז הלבינו קודם שיתן חייב להפריש אחר שלבנו עכ"ל מדלא חילק אלמא דאפילו בכבריה כברויי נמי פוסק דחיי' להפריש אלמא דלא ס"ל כרחב"א דמפרש דלרבנן נמי בכבריה כברוי' הוי שינוי ופטור אלא ס"ל כרבא דמוקי הא והא כר"ש אבל לרבנן אפי' סרקי' סרוקי' נמי לא הוי שינוי וס"ל להרמב"ם דבלישנא דסרקיה סרוקי משמע בין חוורי חוורייה בין כברי כברוייה לעולם הוה שינוי ודוקא לר"ש אבל לרבנן תרוייהו לא הוי שינוי וכ"ש נפצי נפוצי ולא פליג רבא אדאביי אליבא דרבנן אלא אליבא דר"ש דאלו לאביי אפי' נפצי נפוצי הוי שינוי לר"ש ולרבא לא הוה שינוי לר"ש ואדרחב"א נמי פליג דס"ל דרבנן מודו בכברי כברויי' דהוה שינוי ולרבא לרבנן אפילו כברי כברויי' נמי לא הוה שינוי אלמא דפוסק כרבא לגבי רחב"א ואין זה אלא שגדול ממנו וה"ל רחב"א תלמיד לגבי רבא וכדפי':
והשתא לפי זה דהלכה כרבא ולפי העדיות שהבית אכלה בו האש פנים ואחור ומכל סביביו ועדיין הי' אותו יעקב בר משה אשכנזי בבית ולא יצא משם כשקרא אותו אביו שיברח וימלט על נפשו וגם הגויה אח"ז ג"כ קראה איליו שילך משם דמי ממש כאלו היה כאן מי שהיה קורא ומכריז חזו האי גבראי יעקב שהאש אוכלתו ולא אפשר לו להנצל דלא חיישינן לרבא שמא אחר זה ניצול ע"י שום ענין ודיינינן ליה כאלו נפל לכבשן האש או ליורה מלאה יין ושמן דמעידן עליו ואשתו שריא לאינסובי אפילו לא אשכחן בתר הכי גברא חרוכא כל עיקר וכן אפי' נמצאי' חרוכי' טובא וכטעמא קמא דרבא דליכא הכא כלל ספיקא דפשיטא לן דהאי גברא אכלתיהו נורא ולא היה שום אפשרות להנצל מן האש בשום ענין אלא מיהו כיון דכתב נ"י דרוב הראשונים פסקו דלא כרבא ושכן נראה מדברי האלפסי והאשר"י לא עבדינין בה עובדא לכתחילה היכא דליכא הכא גברא חרוכא או איכא טפי חרוכא טובא אבל בנ"ד דליכא הכא הוכחה דאיכא גברי חרוכא טפי מחד אבל חרוכא חד איכא הכא בוודאי וידעינן דלא נפקד איש מבית זה זולתו אותו יעקב אשכנז וגם הוכחה דמטבע שלא היתה יוצא בהוצאה ביערסלב שהיה אצלו קודם השריפה ונמצאה אצל העצמות בדרך הליכתו להציל את שלו אף ע"ג שאיננו סימן מובהק מצטרף לכל הני טעמא דאמרן ופשיטא לן דאיתתא זו שריא אף להני גאונים דפוסקים הילכתא כרחב"א הנראה לפע"ד כתבתי וחתמתי אנכי הקטן והצעיר יואל בלא"א מוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה ביומא דחנוכה שפ"ו לפ"ק פה ק"ק קראקא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |