שו"ת הב"ח החדשות/סג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מעשה שהיה כך היה איש יהודי עבר עלינו אור יום ב' כ"ה טבת שצ"ו לפ"ק. וטרם בא העירה עבר על הגשר ופריצים יצאו לקראתו ודחפו אותו מעל הגשר ונפל למים וצעק במר נפשו בלשון רוסיא כששט במים הושיעו והצילו סוף דבר נטבע במים והגוי שהי' עגלן שלו בא העירה וצעק במר נפשו אדוני טבע במים והביא כליו לעיר וסוף הלך לדרכו ואין איש שראה אותו כי הי' תחלת הלילה ולא ידעו מי הוא רק הגוי אמר שהוא מק"ק חאמסק שדר שם ואיש פלוני ויש לו שם אשה ובדברים האלה הלך לדרכו ולמחרתו ביקשו אותו ולא מצאוהו ונשתהה במים עד יום ב' כ"ה ניסן שצ"ו לפ"ק ובא גוי אחד ואמר שהיהודי הנטבע במים יש והוא צף על פני המים ולא רצה להוציאו מדאגה בדבר פן יעלילו עליו היהודים והלך יהודי א' אתו והוציאו והביאו לרחוב היהודים ומיד בעודו בדוגמ' הוציאוהו במעמד הרבה יהודים ובתוכם מכיריו ואח"כ הושב ב"ד ע"ז וגבו עדיות ע"פ חרם כאשר הורשם בכתב אמת בב"ד ואלו הן: במובת תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנ' כהר"ר אורי בן מוהר"ר ברוך והגיד בתורת עדות באם לא יגיד ונשא עונו וז"ל בלשון אשכנז דא מן האט גיבראכט דעם דער טרונקנן אויף דעם וואשר דען בוג אויף איין שיף אזו האט מען דעם דער טרונקנן דאש פנים אויף גידעקט דא האב איך אים מיד דער קענט אז דאש איז כמר דוד בן בצלאל פון חאמסק אונ האב אים פאר אויך גיקענט דעם כמר דוד הנ"ל דען מחמת איך האב גיקנעלט צו חאמסק הנ"ל כל הנ"ל הגיד בעונש הנ"ל הר"ר אורי הנ"ל: שוב העיד כמר שמואל בר יוסף בעונש הנ"ל דא מען האט גיבראכט דעם כמר דוד הנ"ל דעם דער טרונקנין האב איך אים דער קענט דען האב אים פאר אויך גיקענט דען דער האט חתונה גיהאט צו יינאווה אונ איז פר יאר אויך גיוועזין צו יינאווה עכ"ל: שוב העיד כמר הירש בר' משה בעונש הנ"ל. דער האט אים זעלבשט גינומין מיט נאך איין גוי להבדיל דען דער טרינקנן כמר דוד הנ"ל אויש דעם וואשיר אונ דער שיף הנ"ל אריין אזו פון דען מאל אן אז זיא האבין גלייגט אויף דעף שיף אריין ביז מען האט אים גבראכט צום בארטין. אז אים לייט דער קענט האבין האט אין גטראפין לערך חצי שעה אונ דאש פנים של כמר דוד הנ"ל איז גנץ גיוועזין עכ"ל: שוב העיד כמר יוסף בר"י בעונש הנ"ל. דש ער האט דעם כמר דוד הנ"ל גיקענט און דא מען האט אים גיבראכט צום בארטין האט ער אים אויך מיד דער קענט עכ"ל: נאום אברהם הלוי עפשטיין. ונאום שמואל המכונה זנוויל בלא"א הר"ר מענדיל שליט"א. ונאום צבי הירש לוי בן כבוד א"א הגאון מוהר"ר אליעזר זצ"ל סג"ל:
שוב העיד כמר שמואל בר' אלי' בעונש הנ"ל בל"א וז"ל בין גיפארין אויף דעם שיפכין מיט הירש בר"מ אונ דער גוי להבדיל נאך דעם דער טרונקנין אזו זענין מיר גקומין ניט ווייט דער פון אזו האבין מיר גיזעהן דאש ער גשווימן על המים מיט דעם פנים אראפ אזו האט דער גוי גשפראכין עש ווערט צו שווער זיין דאש מיר דריי זאלין זיצין אין שיף מיר מוזין דעם דער טרינקנין אויך נעמין אין שיף אריין אזו בין איך ארויש גיגנגין אונ מיד בין איך אהיים גקומין האט קיין חצי שעה גיווערט האט מען אים גבראכט עכ"ל: שוב העיד כמר ליב בר"י בעונש הנ"ל וז"ל בל"א הוט גיזעהן בימות החורף איינן דער טרינקנין אין קלייד אונ פעלץ האט שערות שחורות גיהאט גדולים אונ איצונדרט תיכף האב איך אים דער קענט בטביעת עין דאש איז יענר דער דר טרינקנין פר מיר גיווארין איז דאש פנים אונ די שערות שחורות אונ בגדים עכ"ל. הוגבה מל' הנ"ל: נאום אברהם הלוי עפשטיין. ונאום יוסף יואל ב"ר אליעזר סג"ל. ונאום צבי הירש הלוי:
במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא אליעזר בהקדוש אברהם והגיד בת"ע באליו"ע ז"ל בל"א דא דער ב"ה איז דער טרונקין גיווארין היא צו בריסק בין איך גקומין ב' שבועות קיין ינאווה האט מיך דען דער טרונקנין שווער גפרעגט אויב מען האט גיפונן האב איך צו אים גרעט ווען מען אים ווערט גפונין וואש פר איין סימן וועט עטץ אונ אים גיפונין האט זיא משיב גיוועזין איך ווייש קיין אנדרין סימן ניט נייערט דא ער האט זיך פר טאג אן גטאן צו פארין קיין בריסק האט ער דיא שטיוול אן גטאן אונ האט ניט קאנין אן טאן דאס שטיוול אויף איין פוס איבר דעם זאק איז עם צו ענג גיוועזין אונ דער פורמן האט אים גיהאלפין האט פארט נישט גיהאלפין אזו האט ער דעם זאק אין זאק אריין גווארפין האב איך גירעט נעם איין אניטשע אונ וויקל דעם פוס אונטין אזו האט ער אוך ניט קענין אן טאן דעם שטיוול דריבר אזו האט ער גנומין היי אונ האט אין איינם שטיוול אריין גיטאן אונ האט אזוי דעם שטיוול אן גיטאן אזו אז מען האט היי גפונין דען דער טרונקנין הנ"ל העט דער רבי גהיישין מן זאל דעם שטיוול אויף טרענין אונ זאלין זעהן אויב ער קיין מכה האט אויף דעם פוס אזו האב מיר גטרנט דעם שטיוול אויף אונ האבין נישט גיזעהן דהיינו איך אונ איצק מייקש אונ ליב יצקיש האבין גטרענט אונ האבין נישט נייארט ליינווטה בתי שוקיים אונ אונטין אויף דעם שטיוול איז גלעגן הא אונ קיין מכה גזעהן נייארט דיא הויט איז אפ גיווייקט גווארין אונ דיא זאק וואש ער גהאט אין איין שטיוול מיט יענה זאק וואש ער אין זאק גווארפן האט איז איין גלייך פאר זאקין גיוועזין ווילנר ארביט עכ"ל: שוב העיד כמר אליעזר הנ"ל בעונש הנ"ל בשעת דז מען האט אים אין שיפל גפירט אזו איז ער מיט דעם פנים ארפ גילעגין אונ מיט דעם רוקין ארויף האט אים דער שיפר ניט קענין דורך די לאווקש בייא דיא מנישקיש פירין איז דער גוי ארויש גישטוגין אונ האט אים דורך לאווקש גיצוגין אזו האט מען אים גיזעהן איז עם איין ריץ איבר דעם פנים גיוועזין אונ איז איין ביסל בלוט גיוועזין דרויף אז מען האט אפ גיווישט איז נישט דער אונטר גיוועזין כל הנ"ל העיד כמר אליעזר הנ"ל בעונש הנ"ל. כתבנו וחתמנו לתוקף מעשה ב"ד יום א' כ"ט ניסן שצ"ו לפ"ק נאום יהודא ליב בן כהר"ר דוד זלה"ה: ונאום אלי' לבית לוי בלא"א מהר"ר אברהם יצ"ו חוטר מגזע איטונג:
ונאום אברהם בלא"א הר"ר יקותיאל זלמן שן.
והנה נלענ"ד שאף גם זאת שעל עדות שהעיד כמר ליב בר"י אין לסמוך כלל מאחר שהוא הי' אצל הטביעה וכמ"ש מהרא"י בת"ה סי' ר"א בשם אשר"י והביא רמ"א בהגה"ה סי' כ"ח מ"מ נראה שאשה מותרת מכח עדות של כהר"ר אורי שמיד כשהביאו הנטבע לנמל האט מן אים דש פנים אויף גידעקט דא האב איך אים מיד דער קענט כו' אונ האב אים פאר אויך גיקענט מחמת האב גיקנעלט צו חאמסק ובסגנון זה העיד ג"כ הר"ר שמואל בר"י וכמר יוסף בר"י ששלשתם היו מכירים אותו מקדם גם בראותם אותו הכירוהו בט"ע כמוזכר בעדיות שלהם מצורף לזה ששנים אחרים העידו דלא אשתהי ביני וביני משע' שהוצי' אותו מן המים לתוך הדוגיא עד שהביאו אותו לנמל כי אם כמו חצי שעה וכמבואר בעדות שהעיד כמר הירש בר"מ וכמר שמואל בר"א מוזכר שלא הי' אפילו חצי שעה בלי ספק שאין לך עדות מחוור מזה להתירה אף מ"מ תורה היא וצריכין אנו לדקדק בלשון הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין סעיף כ"ב טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים אם הכירו פנים וחוטמו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה עכ"ל מלשונו זה נראה מבואר דיש חילוק בין ביאור לשון כמה ימים לביאור לשון זמן מרובה ואולי שאם נשתהה זמן כזה מכ"ה טבת עד כ"ה ניסן שהוא ד' חדשים שלמים זמן מרובה מיקרי וא"א להכירו ואף שהוא מכירו טועה הוא שכבר משתנה וסבר שהוא אותו הידוע לו ואחר הוא ובפרט מאחר שהרי"ף רבו של הרמב"ם כתב ז"ל אבל במים אפשר שישהה ד' וה' ימים ואינו משתנה והוא ע"פ לשון התלמוד בההוא דטבע בדיגלת ודברי הרמב"ם תמיד נגררים אחר הרי"ף רבו ואין לנו לעשות פלוגתא וחילוק בינהם וא"כ י"ל מ"ש הרמב"ם אפילו אחר כמה ימים היינו ד' וה' ימים הנזכרים בדברי הרי"ף להדיא ובגמרא ולשון כמה פירושו ימי מספר ויותר מזה זמן מרובה איקרי שהוא משתנה במים ובאמת תמי' גדולה על הנ"י שכתב שדברי הרמב"ם נראין שמה שמוזכר בגמרא והעלוהו לאחר ה' ימים לאו דווקא אלא מעשה כך היה. ולפענד"נ פשוט שזה אינו דא"כ לא פירש לנו הרמב"ם מה איקרי כמה ימים ומה איקרי זמן מרובה וכל כי האי הו"ל לפרושי באיסור דאורייתא חמור כי האי אבל אם מספר ה' ימים דווקא אתי שפיר דכמה ימים מיקרי ה' ימים ויותר מזה איקרי זמן מרובה. ויותר מזה יש לדקדק מדברי הנ"י דאיהו כתב ונראים הדברים דה' ימים לאו דווקא אלא ה"ה זמן מרובה וא"כ כתב בהדיא דאפילו זמן מרובה מותר וברמב"ם לא התיר רק אחר כמה ימים ולא זמן מרובה שמשתנה אפילו עודנו במים וא"כ יקשה היאך כתב נ"י בסוף דבריו וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל ונראין היפוך מזה והי' אפשר לדחוק ולחלק דל"י דעתו במ"ש אפילו זמן מרובה היינו תוך הזמן והרמב"ם לאחר הזמן וכמ"ש ז"ל אלא אחר זמן מרובה ולא פליגי מ"מ לישני' וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל לא אתי שפיר דלפום ריהטא נראין היפוך מזה וצ"ע וא"כ מאחר דלא פירש מה איקרי כמה ימים ומה איקרי זמן מרובה אין לזוז מדברי התלמוד וכדעת הרי"ף ודוקא בה' ימים מועיל הכרה דט"ע ולאח"כ מיקרי זמן מרובה וא"א להכירו כי אם בסימנים מובהקים ומה שמביא נ"י ראיה מן הירושלמי בההוא מעשה שנפל א' לירדן ועלה לאחר י"ז ימים והכירו שצורפתו צינה והשיאו את אשתו דמזה נראה בהדיא דה' ימים לאו דווקא שהרי לאחר י"ז ימים הכירוהו והשיאו את אשתו נראה דלית שום ראיה משם שהרי כתב דהכירוהו שצורפתו צינה ומדלא אמר והכירו אותו והכירוהו שהי' מוסב על הנטבע ואז מה שאמר אח"כ וצרפתו צינה הוא ניהו הטעם היאך הכירוהו לאחר ימים רבים כ"כ הטעם שצרפתו צינה והי' אפשר לומר שהכוונה שכל הנופל למים הצינה צורפתו ואינו מניח לתפוח כמו שהוא משמעות תלמודא דידן אבל עכשיו שאמר והכירוהו שצרפתו הצינה ההכרה מוסבות על שצורפתו פי' הענין שהכירוהו הרוא' שצורפתו הצינה ולפיכך היו סומכין על הכרת שהכירוהו בט"ע וא"כ כשאינו ניכר שצרפתו הצינה אין לסמוך על הכרת דט"ע לזמן מרובה כ"כ וזה היפך מכוונתו מ"מ אני אומר שיש קצת להביא ראיה דהמעשה לאחר ה' ימים לאו דווקא דאל"כ היינו צריכין לומר דגם בההוא דטבע בכרמי דאפקיהו לבתר תלתא יומי ואינסבי רב דימא לדביתהו הוי ג"כ דווקא וא"כ הוי סותרים זה את זה והך מעשה תרווייהו בגמרא אלא וודאי צריכין אנו לומר בעובדא קמא דלאו דווקא תלתא יומא אלא עובדא הכי הוי ואפילו יותר מזה א"כ ממילא נשמע דגם אידך עובדא לאו דווקא דאל"כ לא הו"ל להביא אלא המעשה האחרון שהתירו אפילו אחר ה' ימים ומכ"ש לג' אלא להורות שכמו שמעשה ראשון לאו דווקא דא"כ היה סותר למעשה האחרון גם המעשה האחרון כן. עוד מצאתי בתשובת הרב הגדול ר' אלי' מזרחי שכתב שם לדעת ר"ת דהא קתני במתניתין מעידין לאחר ג' ימים לא קאי אידוע שהי' ניכר בחייו למעידו דהא אפילו לאחר מאה ימים מהני והביא ראיה מדברי רבי יהודא גאון שכתב בטביעת עין גמור שישנו ראשו ורובו שלם מעידין עליו ואפילו לזמן מרובה וכ"כ הטור בהדיא שאפילו אם הי' ביבשה אם אינו בפניו מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים ע"כ נראה מזה בהדי' שלשון לאחר כמה שכ' הטור ולשון לזמן מרובה שכתב הר"י גאון סובלים וכוללים לפרש אפילו לאחר מאה ימים דנקט בראש התשובה ואע"פ שעיקר הדין שכתב המחבר הוא דעת ר"ת ואנן לא נקטינן כוותי' מ"מ ראיה וזכר לדבר יש שאין חילוק בלשונות הללו ותרווייהו סובלים פי' א' אפילו ק' ימים ואין להביא ראיה מהא דכתב נ"י דה' ימים לאו דווקא והביא מהירושלמי שעשה מעשה לאחר ק' ימים שטעות המדפיסים הוא וצ"ל י"ז ימים וכן איתא בנ"י ירושלמי בהדיא שבעה עשר ימים וכן מ"ש בתשובת מורי מוהר"ם לובלין סימן פ"ט בשאלות השואל שהעתיק תשובת הר"ן סימן ע"א ששאל להגוי שהסיח לפי תומו כמה יש ימים מזמן הטביעה עד שראוהו ואמר כמו ו' חדשים והשיב הר"ן מאחר דלא חזיהו בשעתו אין להתיר משמע דבלא"ה הי' מתיר אע"פ ששהא במים ו' חדשים גם שם טעות המדפיס וצ"ל ו' שבועות וכן הוא בתשובת הר"ן גופי' אבל למה שכתבנו לעיל בסמוך נראה ראי' גמורה שאין לחלק במספר הימים אלא כ"ז שהוא במים לא מיתפח רק המים מיצמת צמתי' לי' ועוד יש ראיה מר"ן גופי' שהתיר לאחר ו' חדשים. ועוד יש להביא ראיה מן הסוגיא בגמרא פ' האשה בתרא אהא דמים מיצמת צמית היכא דליכא מכה וקאמר וה"מ היכא דכי אסקי' חזיין בשעתי' אבל אישתהה מתפח תפח פי' חיישינן מספק שמא תפח כמש"ל ואם הי' חילוק במים גופייהו בזמן מה הו"ל לתלמודא ג"כ לחלק בכך והוי לי"ל הני מילי דלא אישתהה זמן ארוך במים אבל אשתהה זמן ארוך מתפח תפח אפי' במ' חיישינן דלמא תפח ואין לדחוק לתרץ דחילוק זה לא צריך תלמודא לעשות דנודע הוא מגופ' דעובדא שכבר אמר דאסקוהו לבתר ה' יומי וי"ל דדוקא ה' יומי ולא יותר לאפוקי חילוק דלא חזוהו בשעתו לא הוזכר בסיפור המעשה לכן הוכרח התלמוד לעשותו דז"א שהרי הוכחנו לעיל כבר בסיפור מעשים האלו שמשמעותם דלאו דווקא קאמר במספר הימים א"כ ה"ל לתלמודא לחלק ולהודיע לנו עד כמה מספר הימים דלא חיישינן ואח"כ חיישינן אלא וודאי צריך אתה לומר שאין שום חילוק במספר הימים אפילו בזמן ארוך. ועוד יש לדקדק קצת מלשון התלמוד בסיפור המעשה האחר שאמר ואינסב' רבא לדביתהו אפומא דשושבינ' לבתר ה' יומי שהוא לשון שיש מקום לטעות ולפרש הלשון שרבא השיאו על פי השושבינן שהעיד אחר ה' יומי וז"א דמאי נ"מ אם העיד לאחר ה' ימים או לפני זה או לאחר זה והנכון יאמר רבא לישנא מעליא ואסקוהו אגישרי דשוביסתנא לבתר ה' יומי ואינסב' וכו' כמ"ש במעשה שהביא התלמוד לפני זה ואסקוהו לבתר תלתא יומי ורש"י ז"ל הרגיש בזה והעתיק ואסקוהו אבי' הדיא כו' ואסקוהו אגישרא דשוביסתני' לאחר ה' ובוודאי שבא להוציא פי' הטעות הנזכר אלא מאחר שמספר הימים לאו דווקא לא חש לדקדק לומר שהעלהו לבתר חמשה יומין שאפילו שהעלהו לאחר ימים רבים אין בזה מידי ומעתה מאחר שכבר עלה בידינו בבירור שמספר הימים לאו דווקא צריכין אנו לדחוק ולפרש דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאין משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה שמשמע שלאחר זמן מרובה אפילו במים משתנה ולא ביאר מה זמן מרובה הכי פירושו שבוודאי לזמן מרובה הגוף נרקב וכלה ונשחת צורתו והחוש יעיד ע"ז שנמצאים הנטבעים ונשחת צורתם כלה גמור כמסוס נוסס אלא שכ"ז שאין אנו רואים בהדיא שום השחתה וצורת פנים עדיין עומדת בשלימות הנכרת לעין הרואה בט"ע אין לנו לחוש שמא נשחת ונתפח ונשתנה צורתו להתדמות לעין הרואה אותו שהוא פלוני שמכירו לשעבר והוא אחר כמו שאנו אומרים לאחר ג' ימים ביבשה דאע"פ שהוא ניכר ונראה למכיריו אין מעידין עליו דשמא מיתפח תפח ונשתנה בצורתו זה לא אמרינן במים דמיצמת צמית וכל שאין אנו רואין בהדיא שום השחתה אין לנו לחוש ולהחמיר וכן נראה דברי הש"ג שכתב ז"ל ואם היו במים מעידים עליו אפי' ה' ימים וכ"ז שצורת פניו קיימת הרי שכתב בהדיא כ"ז וכו' ותדע שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בסיפא אח"כ ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעה ונתפח אין מעידין עליו ואם הפירוש ונתפח קולא כדעת הרבה מן האחרונים שתנאי הוא ופירשו דווקא שנתפח כבר וכדעת הריטב"א יש כאן הוכחה גדולה לדברינו שאם ביבשה שרגיל ליתפח לכ"ע אפ"ה לא חיישינן אלא דווקא בנתפח כבר בוודאי וכ"ש וק"ו במים דוודאי מיצמת צמיתי שאין לנו לחוש לספיקא אפילו אם הפירוש לחומרא כדעת הר"ן בתשובה שהרמב"ם נגרר אחר לשון הגמרא שאמרו מיתפח תפח ופירשו חיישינן שמא תפח מ"מ יש לדקדק מדכתב חילוק זה בסיפא בלאחר שעלה ולא ברישא משמע בבירור דדוקא לאחר שעלה ביבשה חיישינן מספיקא כלישנא דתלמודא אבל בעוד היותו במים בחלוקה דרישא לא חיישינן כלל לספיקא ואעפ"י שבנ"ד הגידו רבים שכשהעלוהו מן הדוגיא תפשו אותו בידו להוציאו נפסק א' מן האצבעות וא"כ יש מקום לומר שכבר שלטו בו רקבון יש לחוש שנשתנה צורתו ואינו ניכר בטביעת עין דזה בכלל האמור הוא מאחר דלא הוזכר שום חילוק בגמרא רק בחזוהו בשעתו ש"מ דליכא לפלוגי בשום ענין רק כל שהוא ניכר למכיריו בפניו בט"ע סמכינין ע"ז אע"ג ששלט קצת רקבון בגופו וא"ל מאחר שהתחיל הרקבון בגופו י"ל דהוא בכלל מכה שאמרו דמתפח תפח במים ולא מצמתי ואין לעמוד עליו דז"א דאפילו היה נראה קצת רקבון בצורת פניו דהיינו שהעור נפשט כשממשמשין בו אין זה בכלל מכה כל שמכירין אותו בט"ע כמו בנ"ד דדווקא מכה ממש בחיים דמכח מכה אבל רקבון הבא מן המים כשנשרה בתוכו ימים רבים לאחר מותו אינו בכלל זה ודבר זה מוכח מדברי הטור שם שמתחלה מביא הטור שם המשנה אין מעידין עליו אא"כ ראה פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו וכתב רבינו ירוחם משם הרמ"ה ז"ל בספר חו"ה חלק שלישי נתיב כ"ג והביא הב"י וז"ל הפרצוף הלחיים עצמו ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה דמאחר שפי' התנא חוטם ופדחת ה"ל לפרש כמו כן העיניים והפה אלא ש"מ דפרצוף פנים לחוד בעינן שהם הלחיים והפדחת והחוטם שבפירוש איתמר נראה מזה בהדיא שמעידין עליו אפילו חסרו עיניו ופיו: ושוב כתב הטור ע"ז אין מעידין עליו אא"כ ראו אותו תוך ג' ימים למיתתו ואין ספק שכוונתו הן אם הוא שלם בכל הן אם חסרו העינים והפה והנזכרים לעולם אין מעידין אלא תוך ג' ימים שוב כתב בד"א ביבשה אז אין מעידים עד ג' ימים ותו לא אבל אם הי' במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידין שהמים מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה אבל אם יש בו מכה וכו' ואיכא למידק היאך כתב תנאי שני והוא שאין בו מכה והלא כל הדברים מוסבים ארישא דמילתא שהזכיר דביבשה מעידין אפילו נחסרו העינים והפה וא"כ אין לך מכה גדולה מזו ואם הכוונה שאין דין המים כדין היבשה שאינו מזיק אם נחסרו העינים והפה ובמים צריך שלא להיות שום מכה כלל ה"ל להפך הדברים להקדים החומרא והאיסור שיש במים והכי ה"ל למימר בד"א ביבשה אבל במים צריך שלא יהיה בו שום מכה כלל אלא כל הפרצוף שלם ואז אפילו שהה במים כמה ימים מעידין עליו שהמים מעמידים אותו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים אבל יש בו מכה כו'. וביותר קשה לפי דעת הרב מוהר"ר בנימין במשאת בנימין שלו סימן מ"ו שרוצה להחמיר בחומרא רחוקה שאם יש בו מכה בשום מקום בגוף אפילו ברגלו יש לחוש דמתפח בפניו ואינו ניכר ופירש דברי הטור במ"ש שאין בו מכה מוסב על האדם באופן שאין בו בכל גופו שום מכה ורוצה לפרש ג"כ דברי התרצן בגמרא כך מה שהוא רחוק מאתי ואדרבא לענ"ד דברי התרצן נראין בהיפך וכמ"ש בסמוך מ"מ אם היה כדבריו היאך כתב הטור בד"א שאין בו מכה והלא לפי דברי ר"י נחסרו העינים והפה ולפי דבריו אפילו היתה מכה זו במקום אחר בגוף הי' לנו לחוש שנתפח פניו וכ"ש בפניו ממש ואף אם נדחה סברא זו וכמו שנכתוב בסמוך מ"מ הקושיא במקומה עומדת דאם נחתך הפה או ניקרו העינים היאך נתיר לכשהפרצוף והפדחת קיים ואין בו מכה הלא המכה שבצדו דהיינו חתיכות הפה שהוא בצד הלחיים מפיחין אותו הגם שאין עיקר החיתוך בפניו וראיה מהא דאמרו בגמרא למימרא דמגויד חי והא קתני סיפא מעשה באחד ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא הרגל ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו ומשני שאני מיא דמרזו מכה והכוונה לעולם מגויד שנחתך רגלו ממנו אפילו מן הארכובה ולמעלה יכול לחיות אלא כשהוא במים מפיחים שאר הגוף הנשאר ונופח ומת וכן פירש"י ז"ל אהא דמשני תלמודא ה"מ היכא דאיכא מכה מפרש מקום המכה מרזו מכבידים הכאב ותפח נראה מזה בפשיטות שאותו צד של חתך שנשאר באדם במקום שנחתך האבר גורם נפיחה לגוף האדם עד שמת וא"כ כשהפה שהוא בצד הלחיים נחתך א"כ צד של חתך הנשאר דבוק בלחיים נופח וא"א להכירה דמיא מרזו מכה כמו לאחר ג' ימים דיבשה ופשיטא דאין מעידין עליו והאיך כתב הטור בד"א שאין בו מכה ואין לך מכה גדולה מזו שנקצץ ממנו פיו ונקרו עיניו בשלמא אי אמרינן דווקא המכה שבחיים המים מפיחים ומרזי ולא הנעשה לאחר מיתה א"ש שהגמרא והטור בההוא מתניתין דאין מעידין אא"כ פרצופו שלם איירי שמוציאי' אותו מת ומכירי' אותו בט"ע ובאים להעיד שהוא פלו' ואמרו אפי' אין בו אל' הלחיים ופדח' וחוט' יכולים להעיד תוך ג' ושם אין חילוק בין בחתך הפה או נקרו העינים מחיים או לאחר מיתה ואפילו אם נעשה בו מחיים הואיל והוא תוך ג' ימים אבל לאחר ג' ימים אין יוכל להעיד: ואמר בד"א ביבשה אבל במים אפי' נחסרו שני דברים הללו מעידין ובתנאי שצריך שגם כשאין בו מכה ר"ל שלא נעשה החסרון בידי אדם ע"י הכאה שהכהו בחרב או בחנית או עץ אעפ"י שנחסרו דברים הללו אחרי מותו ע"י אדם או כוורי חיה שכל אלו לא נקראו מכה ואז המים מצמתים אותו ויכולים להעיד אפילו לאחר כמה ימים משא"כ ביבשה אין חילוק בין שנעשה בו לאחר מיתה בין אפי' מחיים תמיד תוך ג' ימים יכול להעיד ולא לאח"כ אבל במים יש חילוק הניכר שאם נעשה מחיים אפי' תוך ג' אינו יכול להעיד ואם נעשה לאחר מיתה אפילו לאחר ימים רבים יכולים להעיד ושוב אמר ואפי' ביבשה אם אינו חבל בפניו ר"ל שום חבלה כלל אלא כל צורתו שלימה גם העינים גם הפה מעידים עליו אפי' לאחר כמה ימים ע"י ט"ע של גופו וצורתו ולזה שינה בלשונו דלעיל אמר לשון מכה וכאן לשון חבלה דלעיל איירי במכה הנעשה דרך הכאה דווקא מחיים ולא לאחר מותו כמו שקדם ולשון חבלה כולל הכל אפילו מה שנעשה אחר מיתה לפי שהוא לשון השחתה כמו וחבל לא איתא בהון ותרגום לא תשחית ולא תחבול ועוד שינה דבסמוך אמר אם אינו חבול בפניו וכאן אמר וצורתו אלא שקאי אדלעיל שפנים קרוי לחיים ופדחתו וחוטמו ואפילו יש שם חבלה והשחתה דהיינו חתיכות הפה או ניקור עינים מ"מ קרוי פנים הנותר בו וכאן אמר ואם אינו חבול והשחתה בפניו כלל אלא שגם הפה והעינים בו באופן שכל הצורה כאשר נבראת בשלימות יש כאן אז מעידים אפילו ביבשה לאחר ג' ימים ע"י ט"ע גופו וצורתו שהיא שלימה ובהכי מיושבים ומיושרים דברי הטור ומתורצים ממה שהקשו האחרונים רישא במאי קא מיירי כמוזכר בתשובות להאלקי הקדוש הרב ב"י זצ"ל בתשובותיו שאלה י"ב וכתבו שם שנויי דחוקא ולפי מ"ש הוא מיושב הכל בדברים מתקבלים על הדעת סוף דבר נ"ל בלי שום ספק דכל נזק שנעשה בגוף לאחר מיתה אין המים מרזין שום דבר ואין לפקפק ולומר ומי יעיד לנו שנעשה המכה והחסרון לאחר מיתה דלמא נעשה מחיים ויש להחמיר ולחוש לזה וראיה מהא דכתב המרדכי פרק בתרא דיבמות לפי שיטת ר"ת דהיכא דאית לי' שפתים וסנטר עם הפרצוף מעידין אפילו לאחר כמה ימים וקשה לפ"ז מאי מקשי תלמודא מההוא דאסקוהו לאחר ה' ימים ואנסבוהו לדביתהו דילמא התם הי' כל הפרצוף שלם ותירצו שהיה מקובל לבעלי התלמוד שלא העלו אלא פרצוף פנים עם החוטם כמתניתן ומקשה תו א"כ מאי משני תלמודא שוב אקושיא והאמרת מיא מרזי מכה ה"מ היכא דאיכא מכה וכו' והא בהך דעובדא דמתניתן נמי איכא מכה ומשני הא דמיא מרזי מכה היינו מקום החתוך אבל פרצוף פנים אינו מתקלקל ע"כ ויש לדקדק אמאי לא משני דהתם שמא נעשה המכה לאחר מיתה וראוי להקל דחששא שמא נתפח חששא דרבנן ומקילין בספק דידי' כמ"ש נ"י דהיכא דאיכא ספק אם הוא תוך ג' או לאחר ג' מקילינן הואיל וחששא דנפיח' הוי דרבנן אלא וודאי מכח ספק מחמירין די"ל דלעיל מקילין בספק והאי דלא תירץ הכא דאתי לאשמועינן רבותא דמקילין בהכרת פנים אפילו יש לו מכה באיזו מקום ואפילו נעשה מחיים שאין מקום המכה מזיקים להכרת פנים אם אין המכה בפניו ממש ואין להקשות מנ"ל להמרדכי האי סברא דילמא התלמוד ס"ל אידך תירץ שאמרנו די"ל דס"ל דמוכח מלשון התלמוד שאמר ה"מ היכא דאיכא מכה כו' וכמו שנז' לקמן בס"ד. ועי"ל דאפי' לדעת המחמירים ג"כ בספיקא דתפוח ולא כדעת הנ"י וסייעתי' וכמ"ש אם נראה שהמכה הוא רקבון שנעשה בוודאי לאחר מיתה ואם א"א לעמוד על הדבר אה"נ דמחמירים דומה למ"ש הטור בי"ד ס"ס נ"ה בנמצא שבור ואם אינו ידוע אם נעשה מחיים אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ואסור ואם א"א לעמוד עליו אם יש במה לתלות כשר ואם לאו טריפה מספק. איברא דיש לדקדק אדברי המרדכי הנ"ל שכתב לדעת ר"ת שאם כל הפנים שלם עם הסנטר והשפתים ופרצוף פנים מעידים אפילו לאחר כמה ימים וכן איתא בתוספת בשם ר"ח דהיכא שאינו נחבל בפניו וודאי נראה פשוט שיוכל להכירו אפילו לאחר כמה ימים וא"כ יש לדקדק האיך כתב האשרי ונמשך אחריו בנו בעל הטורים שכתב והיכא שאינו נחבל בפניו נראה דבר פשוט שיוכל להכירו בט"ע של גופו וצורתו וכ"כ ר"י חלק חו"ה נכ"ג חלק ג'. ויש לדקדק ל"ל ט"ע של גופו שהרי ר"ת ס"ל דאפילו בט"ע של פניו בלבד סגי כמ"ש המרדכי ודוחק לומר דפליגי מאחר שהכל הוא בשם ר"ת ובוודאי כתובים על הספר הישר שלו ושני הדעות אמת. גם האשר"י בעצמו כתב ריש האשה שלום כדעת התוספת ז"ל אבל אם גופו שלם מכירים אותו ואפילו לאחר כמה ימים מהני ט"ע וכן פי' ר"ת לקמן עכ"ל. ש"מ דבגוף לבד סגי בלא פנים. ואפשר לדחוק ולתרץ שהכוונה בדברי הרא"ש והטו' כמ"ש בט"ע של גופו וצורתו ר"ל גופו עם הצורה דווקא ומ"מ אפילו צורתו לבדו. ועי"ל והוא עיקר דהרא"ש ס"ל מ"ש התוספת שם בשם ר"ת והיכא שאינו נחבל בפניו מוסב על מ"ש לפני זה אבל כל גופו שלם וכו' דכתב ר"ת דניכר אפילו אחר כמה ימים אפילו אין כאן הצור' ובהא פליגי עליה ושוב כתב ע"ז אינו חבול אלא הצורה שלימה והיינו עם הגוף פשיטא שיכולים להכירו בט"ע גוף ופנים ומדברי התוספת לא קשה מידי שהתוספת כתבו סתם והיכא שאינו נחבל בפנים וודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפילו לאחר כמה ימים וכ"כ הנ"י ויש לפרש בהכרת צורתו לבד והן הנה דברי המרדכי שנמשך תמיד אחר תוספת ומן התימא על הב"י שכתב אדברי הטור כ"כ תוספת והרא"ש בשם ר"ת ולפי מ"ש אין לפרש דברי התוספת כן כנזכר אא"כ יפרש כמ"ש עתה שבנו לענינינו שכל שהמכה ניכרת שנעש' לאחר מיתה ליכא למימר כלל דמיא מרזו מכה וכמ"ש ועדיפא מיני' אמינ' אעיקרא דדינ' שאפילו ה"ל מכה ממש באיזה מקום בגוף ולא בפניו אפילו מחיים אינו מזיק להכרת פנים לומר שמא מיתפח בפניו מכח המכה וא"א להכירו ודלא כמשאת בנימין בתשובותיו סימן מ"ו שכתב דמשמע לי' מלישנא דתלמודא ע"י המכה תפח כל הגוף ואפילו אין שום מכה בפרצוף פניו מדהוי לי' לתלמודא לומר ה"מ במקום מכה וכן נראה מלשון הטור שכתב לשון שאין בו מכה עכ"ל בקיצור ואני אומר דאדרבה לשון התלמוד משמע בהיפוך מזה מדקמשני התלמודא ה"מ דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה וכו' ואם כדבריו הוי לי' למימר ה"מ במי שיש בו מכה אבל מי שאין בו מכה או באדם שיש בו מכה אבל שאין בו מכה ולא הוי לי' למימר לשון היכא דאיכא שמשמעו במקום שיש המכה אלא שהכוונה לחלוק באדם אחד בעצמו בין המקום שיש המכה ובין המקום שאין שם המכה והיינו לשון היכא דאיכא המכה אותו המקום מרזי ומתפח והיכא שאין שם המכה אינו מתפח אפילו באותו אדם עצמו וזהו שפי' רש"י ז"ל היכא דאיכא המכה מקום המכה מרזי עכ"ל נראה בהדיא שרש"י ז"ל מפרש לשון היכא שקאי על המקום ששם המכה ולאפוקי מפירש זר זה שקאי על האדם שיש בו המכה שאין לשון היכא סובלו וזה פשוט בעיני וכן מצאתי אחר שכתבתי זה ימים רבים בדברי ריבות סי' ט"ו שפי' דברי רש"י כן והתיר באיש שהי' לו מכה באחורי אזנו ודלא כחכם הנזכר ומעתה גם מדברי הטור אין לו שום הוכחה שדברי הטור נמשכים אחר לשון התלמוד ואין לומר שהטור יחלוק מלבו וביותר לפי מ"ש לעיל שדברי הטור כמ"ש יש בו מכה מוסב על ריש הענין שאין בו פה ועיין דלפי"ז מוסבת תיבת בו על הפנים הנזכרים וכמש"ל. ומאחר שבנ"ד לא הי' בו שום מכה לא בפניו ולא בגופו אעפ"י שהתחיל בו רקבון אין זה בכלל מכה לומר שמא תפח מזה וכמ"ש יש להתיר לכ"ע בהכרת ט"ע בלי שום ספק ומעתה אין לחוש ג"כ למה שהעיד העד אליעזר בהקדוש אברהם ז"ל אונ האב קיין מכה גיזעהן נייערט דיא הויט איז אפ גיוייקט גיוועזין אין לחוש ולומר אולי היתה מכה במקום ההוא אלא שנשתנה מכח שריית המים חדא דכל כי האי דאיכא ספק מקלינין לדעת מקצת רבוותא מאחר דחששא דתפוח ומרזי המים דרבנן ובספיקא מקילינין וכמ"ש לעיל בסמוך בשם נ"י. ועוד אפילו לדעת המחמירים ואפילו היתה מכה ממש כבר כתבנו לעיל בסמוך שאם המכה אינו בפנים עצמו אינו מזיק להכרת פנים ועוד דכל כי האי שאינו מכה וחבלה ממש אלא חיכוך והפשטת עור אינו קרוי מכה דאל"כ אין לך אדם על הרוב שלא יהי' בו בגופו שחין או חיכוך או שריטה בעלמא ולא תהי' אשה שנטבע בעלה ניתרת לעולם אא"כ היה נקי מכל דבר והוא מילתא דלא שכיחה ולא דברו חכמים בו גם אין לחוש לעדות שהעיד שוב כמ' אליעזר הנ"ל וז"ל איז דער גוי קשטיגין אונ האט אין דורך דיא לווקי גיצוגין אונ האט מען אים גיזעהן דער נאך איז אום איין ריץ אויף דעם פנים גיוועזין אונ איז איין ביסל בלוט דרוף גיוועזין שהרי תשובתו בצדו שהגיד שוב מיד אז מען האט אפ גיוואשין איז נישט דרונטר גיוועזין שמשמעתו שלא הי' שום דבר אפילו השריטה לא היתה אחר הקנוח ומה שנדמה לו תחלה לשריטה הי' למראה עינים בלבד ועוד שא"א לומר שהיה זה מחיים שא"כ לא היה נשאר הדם על פניו שהמים הי' מעבירים אותו בשריה ימים רבים אלא שעתה כשמשכוהו תחת הדף בדוחק נתמעך ויצא דם מגופו מנחיריו או מאזניו או מעיניו כדרך הנטבעים כשמעלין אותו יוציא דם מנקביהן ונשפך לו על פניו ונעשה רושם כאילו הוא שריטה ועל כרחינו צריכין אנו לומר כן שהרי העיד כמר הירש ב"ר משה שהוא בעצמו העלו מן המים עם הגוי העי' בפיו ז"ל אונ דאש פנים איז גנץ גיוועזין ולא העיד שום דבר מן הדם הנזכר וע"כ שלא יהיו מוכחשים העדים צריכין אנו לומר שעדותו הוא על העליי' שאז לא היה בו שום דבר ועדותו של אליעזר היא לאחר שמשכוהו תחת הדף והעלהו ליבשה שנחבש תחת הדף ובזה עדות שניהם קיים בלתי היותם מוכחשים וכל שנוכל ליישב ולתרץ דברי העדים שלא יהיו מוכחשים מיישבים ומפורשים כמבואר בא"ה סי' כ"ט מכל הדברים האלה אני אומר שהאשה מותרת להינשא לכל גבר דיתיצביין. הנלע"ד כתבתי אך אם יסכימו עמדי עוד בעלי הוראה: אחר שכתבתי את כל זה שמעתי מפי אחד מן החכמים לשדות נרגא בשרייותא דהאי איתתא מאחר שמצאוהו צף על פני המים ולא העלוהו אז מעומק מצולת המים אימור שהי' צף בפנים מגולים ואימר איתפח כאלו הוא ביבשה ממש ע"כ תוכן דבריו ואני אומר שלא דבר נכונה אבע"א סברא ואבע"א גמרא סברא דאם היינו חוששין לזה לא היתה אשה שנטבעה בעלה ניתרת לעולם שהרי בספק אישתהי פסקינן לחומרא ואפילו נשאת תצא ואם היתה חששא זו בכלל זה היינו חוששים ג"כ לחומרא בספיקא ולא היתה אשה ניתרת ומה גם זאת דמרגלא בפומי' דאינשי שכל הנטבע במים אם אינו מסתבך בבגדיו או בשערות תחת המים בעצים או באבנים או בשאר דברים הוא צף ביוף השלישי לטביעתו למעלה וא"כ הוי לן למיחש דילמא אישתהי בפנים מגולים וספיקא לחומרא ואבע"א גמרא מהא דאיתא בהאשה רבה היכא דליכא מכה מיא מצמתי ואמר תלמודא ה"מ היכא דמסקוהו חזיוהו בשעתי אבל אישתהי מיתפח תפח ופרשר"י ז"ל ונ"י מתפח תפח לאחר שמעלין אותו ליבשה וכ"כ כל הפוסקים אם שהה לאחר שהושלך מן המים ואם הי' מקום לחששא זו ה"ל לחלק במים גופי' אי חזוהו בשעתי' בטרם שנתגלה לפניו או לא וכן יש לדקדק מדברי התוספת פ' האשה שלום אהא דמשני תלמודא בעובדא דאבא יוסי בן סימאי דאמר אסקוהו וחזיוהו לאלתר ופי' התוס' פי' לאלתר מן המים אבל אם שהו במים הרבה אין לחוש ש"מ דכל עוד שהוא במים ליכא שום חששא בעולם ואפשר לומר דכל עוד שהוא במים הוא וגם פניו מכוסה במים ולא סגי בלא"ה ואפילו אם הי' קצת מגולה י"ל דקים להו לחכמים דמיא מיצמת צמיתי' ואינם מניחים ליתפח אפילו במקום שמגולה ואין זה דבר זר שהרי לדעת הרמב"ם ז"ל אפי' אישתהי ביבשה שעה אחת ולא יותר אינו מיתפח ולע"ד הדברים פשוטים ובפרט מאחר שלא מצינו בשום פוסק חששא זו:
נא' הטרוד אברהם הלוי עפשטיין:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |