שו"ת דברי חיים/ב/יורה דעה/מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים ב יורה דעה מט

סימן מט

שוי"ר לחתני הרב הגדול החריף ובקי בו"ק חו"פ בנש"ק המפורסם כקש"ת מו"ה מרדכי דוב נ"י:

שאלה כבד שנכבש יום שלם מה דינו:

תשובה אם כי כבר רבו האחרונים למאד וראשון המדברים בזה הוא כבוד אא"ז מהר"א ז"ל בשער אפרים [סי' פ"ח] והאחרונים השיגו עליו כמבואר בשו"ת צ"ץ ז"ל [סי' קכ"א] ואחריהם גדולי האחרונים הללו אוסרים והללו מתירים והנה אם שנלענ"ד שדברי זקני הגאון ז"ל המה נכונים מאוד לא אמנע מלהרחיב קצת הדיבור ואם כי דברי בטלים נגד גדולי עולם הנ"ל אשר ידעתי כי אינני ראוי לדון ולדבר בפניהם אך להלכה ולא למעשה אמרתי ותורה היא ומונחת בקרן זויות ולפעמים באפקרסיתא דעניא נמצא מרגניתא וזה החלי בעזהי"ת הנה בש"ס חולין (ק"י ע"ב) אמרי' א"ל אביי לר' ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון בי' כי סליק אשכחי' לר' זריקא א"ל אנא שלקי לי' לר' אמי ואכל כי אתא לגבי' א"ל למיסר נפשי' לא קמבעי לי כי קמבעי לי למיסר חברתה מ"ש למיסר נפשי' דלא קמבעי' לך דתנן אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת א"ל דלמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית משום דמא מאי עכ"ל ובתו' שם ד"ה כבדא וז"ל אר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח דאי בתר מליחה ושהיי' במלח פשיטא דשרי לבשלה בהדי בשר שע"י מליחה יצא כל הדם שכך נוהגין העולם לבשל אחר צליי' וה"ה דשרי אחר מליחה דשיעור מליחה פי' בה"ג דהוי כשיעור צליי' משום דמליח ה"ה כרותח דצלי ופלט ע"י מליחה כמו שפולט ע"י צליי' אבל בלא מליחה מבעי' לי' אי שרי לבשל עם בשר דשמא דם הכבד אעפ"י שפירש מותר אע"פ שדם האברים אחרים שפירש אסור כו' דם הכבד שמא שרי דהא כל הכבד דם הוא ושרי רחמנא כדאמר לעיל שרא לן כבדא עכ"ל ושם ועוד י"ל בע"א דבלא מליחה פשיטא דאסור וע"י מליחה הוא דמבע"ל כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו ע"י מליחה או שמא יוצא עכ"ל והנה מדברי רש"י ז"ל נראה לכאורה שס"ל כדברי ר"ת דז"ל שם בד"ה ומשום שמנוניתא אבל דמא דנפיק מינה דכשירה מבעי לי אי אסיר אחרינא אי לא דאיכא למימר דמא דהיתרא הוא שהרי עיקרה דם וכ"ז שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מבעי' לי מאי עכ"ל אלמא דמסופק לי' אם הוא דם היתר והראש (אפרים) [יוסף] ז"ל מאריך בזה אך הלא הרא"ש ז"ל (שם] כתב בשם רש"י דס"ל כשיטת הועי"ל שבתו' דהאבעי' הוא לאחר מליחה והפר"ח ז"ל בסי' ע"ג] דחה דבריו ובאמת לא נקל לדחות קדמון כהרא"ש ז"ל בדברים בעלמא ובלבי אמרתי מסתמא הי' לי' להרא"ש ז"ל איזה קונטרס בשם רש"י שכתב כן בשמו אולם גם מהרש"ל ביש"ש כתב ג"כ בשם רש"י ז"ל דס"ל כהועי"ל וידוע לכל אשר לרש"ל הי' אותן הקונטריסין של רש"י אשר לפנינו היום. ולכן נ"ל דהנה זאת ידוע מכל הראשונים שהכבד כולו דם ומבואר דהוי דם שפירש רק התורה התירתו ובלבוש ז"ל כתב וז"ל בריש סי' ע"ג הכבד הוא כולו דם והתורה התירתו דלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים שנאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והכבד קרוש ועומד הוא בגופה של בהמה ואינה נשפכת כמים עכ"ל הרי דהכבד מותר מטעם שאינו נשפך והתורה אסרה דם שנשפך והנה בודאי לאח"כ אפילו המחהו הכבד ונעשה דם צלול (היינו לאחר צליי') בודאי בהיתרה עומד' דאין נעשה מחדש מדבר היתר איסור וזה ברור לכל מבין וגם ידוע לכל מבין שיש בכבד מלבד בשרה מה שנקרש מן הדם ונעשה כבשר מ"מ נבלע בתוכה דם כמו בכל האברים דם לח ממש והנה בזה הסברא נותן דהדם הלח שמובלע בתוכה אם נימא שאסור עכ"פ יוצא ע"י מליחה כמו שאר בשר שיוצא מידי דם אבריו בשיעור מליחה ולזה סברת ר"ת ז"ל דע"ז לא נסתפק הגמ' שיוצא וכמו שאר בשר דהרי חזינן דמתירין הכבד ע"י צליי' והגם שיש לחלק דע"י צליי' הדם נתקשה מ"מ כיון דחזינן בשאר בשר ילפינן שיעור מליחה מצליי' כמ"כ גם בכבד כן הוא ולמה נחלק בחילוקים שאינם מוכרחים לחלק ולכן כ' דהאבעי' הוא רק על הכבד אם מותרת בלא מליחה משום דדם שבשר הכבד שנקרש בודאי מותר גם הדם הלח שבתוכה מותר שנגרר בתר הבשר שכולה דם ומותר וכל האיבעי' הוא רק דרבנן ולזה ל"ק על ר"ת ז"ל מה שהקשה עליו דהא חזינן שפולט הכבד [יותר מבשר] הרבה עד שאינה בולעת אפי' שמנונית דז"א דנהי שפולט דם הוא מגופה כמו שכל בשר שבעולם פולט ציר מגוף אבריו כן הכבד פולטת מגוף בשרה והציר הזה הוא דם רק שהוא דם דהתירא אבל דם הלח בודאי יוצא בשיעור מליחה כן הוא דעת ר"ת ז"ל ואולם רש"י ז"ל ס"ל הואיל והכבד בעצמותה דם ופולטת הרבה גם (קודם) (אחר] מליחה לכן יש להסתפק שלא יצא כל דם הלח שבאברי' ע"י מליחה בשיעור מליחה כי דם עצמה ההיתרא מנעה מלפלוט כולה שטרודה לפלוט שאר הדם שבבשרה ול"ד לשאר בשר שיוצא דמו ע"י מליחה משום שפולטת דם יותר מציר השמנונית כמבואר ובשיעור מליחה יצא כל דמו אבל בהכבד שהציר הוא ג"כ דם אינה מניחה לפלוט כ"כ מהר בשיעור מליחה הדם הלח שבאברים כן הוא סברת רש"י ז"ל וזה שמדקדק בלשונו דאי"ל דמא דהיתרא היא היינו מה שנפק השתא אינו דם הלח שבאברים רק הציר שבבשרה הנקרש והוא היתרא שהרי עיקרה דם וכ"ז שלא פירש פשיטא דמותר ור"ל דהדם שבבשרה ודאי מותר ועתה שמסופקין על הדם דלאחר מליחה וכפי' הרא"ש ז"ל בדבריו מספקינן אי הוא דם ההיתר שמבשרה הקרוש או הדם הלח שבאברים מספ' מותר דכ"ז שלא פירש הוי ודאי היתר א"כ אוקי אחזקת היתר והנה אביי שפשיט לו ממשנה שאינה נאסרת ולרש"י ולר"ת ז"ל ולכל המפורשים מבואר בהדי' שאינה נאסרת הכבד וכל טעם האיסור הכבד הוא חומרא בעלמא כמבואר לכל שיטות הנ"ל וא"כ בכבוש ודאי דאינה נאסרת וא"ל דאדרבא בכבוש אינה פולטת כ"כ ולכן תבלע ז"א דחדא דמבואר בראב"ן ורשב"א ז"ל דמחמת שיעתו לא בלעה וכ"מ מרש"י ז"ל שכתב גבי שלוק שנרכך ובולע משמע דקודם שלוקה הטעם שאינה בולעת הוא מחמת שיעותה הגם שהפר"ח ז"ל משיג אהרשב"א ז"ל נעלם ממנו שהראב"ן שהוא מגדולי הראשונים כ"כ בהדי' וקו' הפר"ח [א"ה ר"ל דל"ל להגמ' הטעם משום שפולטת ואינה בולעת דהא הטעם הוא משום דשיע ולא בלעה וע"ז תי' דפולטת היא הטעם שאוסרת לחברתה בפליטתה ואינה בולעת מחמת שיעתה ולכן אינה נאסרת אמנם בפר"ח לא מצאתי קו' זו וע"כ ט"ס יש כאן וכוונתו לאיזה מפורש אחר] לק"מ שפולטת אינו קאי רק לזה שאוסרת וק"ל וא"כ בכבוש ודאי שאינו מתרכך אפילו כמו בבישול בלא שליקה ודאי מותרת מטעם דשיע ואפילו לטעם שכתבו שארי ראשונים משום שפולטת אינה בולעת מכל מקום אין שיעור לדבר כיון שפולטת אינה בולעת ומנ"ל לחדש דבר שפליטת הכבוש אינה מונעת מלפלוט ולכן בודאי לשיטות הר"ן והרא"ש והרשב"א ור"ת ורש"י מותר בכבוש ע"י צליי' עכ"פ וגם לדעת הרמב"ם ז"ל [פ"ו מהמ"א] שנראה שאוסר מדינא בבישול כמבואר בר"ן ז"ל י"ל דבכבוש בודאי מותר כאשר נבאר בעזהי"ת דהנה עיקר טעם הרמב"ם ז"ל האוסרו מדינא מכח הירושלמי דתרומות כמבואר בכו"פ] והנה דברי הירושלמי תמוהים למאוד וז"ל בפ"י דתרומות במשנה כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסיות חסיות של חולין עם חסיות של תרומה ירק של חולין עם חסיות של תרומה אסור אבל חסיות של חולין עם ירק של תרומה מותר ר"י אומר כל הנשלקים כו' ר"ע אומר כל המתבשלים זע"ז מותרים אלא עם הבשר ר"י בן נורי אומר כבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת כו' ובגמ' א"ר יוחנן לית כאן נכבשים אלא נשלקין כבוש כרותח הוא ר"ח תורתא בשם ר' הושעי' חסיות בחסיות מב"מ ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרים ר' ייסא בשם ר"י מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא מותר א"ר זעירא לר' ייסא ואלו לא אית אמרת הדא לא הוינן ידעין דהוא כן ודלמא לא אית אמרת אלא מודה ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור אתא ר' אבהו בשם ר"י מודה ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור ר' חיננא שמע לה מן דבתרא ר"ע אומר כל המתבשלין זע"ז מותרים חוץ מן הבשר הא בשר בבשר אסור דלמא איתאמרת אלא מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא אסור ר"ח ר' אבהו בשם ר"י מודים חכמים לר"ע בבשר שהוא אסור עכ"ל. והנה קשה על ר"ח בן תורתא מה מחדש בפלוגתת רבנן ור"ע גבי חסיות הלא משנה שלימה היא ותו קשה מה שאמר שם אי לא אמרת לא ידענא וזה דבר שאין לו פירוש אדרבא הלא דחה דבריו דאיפכא משמע מדברי ר"ע והמפרש פירש בדוחק והנ"ל דהנה ר"י מקשה שם הא כבוש הוי כמבושל ובמבושל ס"ל לת"ק דאוסר המתבשלים עמו דרק ר"ע התיר דאל"כ מה הוסיף ופליג ר"ע ולכן אמר לית כאן נכבשין דהוי כמו] מבושל ורק שלוק דגרע ממבושל וכפי' הר"ש ז"ל שם ובא ר"ח ב"ת לתרץ דלעולם יש כאן כבוש ואי דהוי כמבושל באמת גם הך תנא ס"ל דמבושל מותר בכל הנכבשין זולת בחסיות אסור ור"ע שפליג בחסיות פליג ולכן בא ר' ייסא מודים חכמים לר"ע בבשר ולכן א"ל ר' זעירא דבלתי דבריו ידענו זה הואיל דס"ל דהנכבשין להס"ד השתא דכמבושל דמי ואפ"ה לא אסרי רק בחסית ש"מ דבכל המבושלין מותרים אלא דמודה ר"ע לחכמים בבשר אסור וזה הוא דבר חדש כמו שהם אסרו בחסית כמ"כ הוא אוסר בבשר וזה רבותא דהא לכאורה משמע דבזולת חסית הכל מותר ולזה פריך לי' הא מדר"ע שמעי' שס"ל בבשר שאסור מדאמר וז"ל ואמר אלא מודים חכמים לר"ע בבשר דאסור דה"א דכיון דרבנן מתירין במבושל דכבוש כמבושל וכיון שמתירין כל הנכבשין מלבד חסית ש"מ דבשר נמי לדידהו מותר ולזה בא לומר דבבשר כ"ע מודים דאסור משום דר"ע להוסיף בא אבל במה שאסר ר"ע גם לת"ק אסור כנ"ל לפרש דברי הירושלמי ובזה ל"ק מה שהקשה הריש ז"ל וכל המפורשים מחולין דקיי"ל כבוש כמבושל די"ל דשם איירי בבשר דלהאי לכ"ע כבוש כמבושל. ובאמת שנ"ל לומר בזה דהנה כ' ברמב"ם ז"ל בפיה"מ פ"י דתרומות משנה י"א וז"ל ואינו מותר אלא המכובשין בלבד אבל זולתם בודקין אותם בנ"ט עכ"ל ולכאורה קשה כיון דאיירי בנ"ט א"כ גם בכבושים אם נ"ט למה יהא מותר ואם אינו נ"ט אפי' בבישול מותר ונלענ"ד דהוא כמ"ש התו' ז"ל ב"ב (צ"ז ע"א) בד"ה ה"ה אפי' כו' וז"ל מקשה ר"י היכי פטרי רבנן כו' כיון דאית בי' בנ"ט וקיי"ל דמבשא"מ בנ"ט וי"ל דאינו אלא קיוהא בעלמא ואין כאן נ"ט וכעפרא בעלמא דמי עכ"ל הרי דהוי רק טעם קלוש וה"נ ס"ל לתנאי דהכא דנהי דנ"ט בירק מ"מ הוא טעם קלוש וא"כ י"ל דוקא גבי תרומה דמצינו גבי הרכינה ומיצה גבי המדות פי"א מתרומות מ"ח] דמקלינן וגם ניצלי תרומה מותר מש"ה אין אסור נ"ט קלוש כזה אבל באיסורין אסור אפי' טעם קלוש כמבואר בפגה"נ ברש"י ותוס' ז"ל שם כבוש נמי אסור אולם הרמב"ם ז"ל לפמ"ש בפיה"מ שם וז"ל במשנה י"א אלו התנאים כולם חולקים על סתם משנה שקדם והוא כי המאמר הנקדם התיר הכבושה בלבד ואמר ר"י כי אפי' השלקים כו' שאינו נאסר הירק של חולין כו' ור"ש נוטה לדעתו כו' והוסיף ר"ע כו' ודבריהם דחויין ואינו מותר אלא המוכבשים בלבד אבל זולתם בודקים אותם בנ"ט אבל הכבד כשנתבשל אסור לאכלו הוא וכל מה שנתבשל עמו לפי שהוא מלא דם אלא בא' משלשה דרכים א' שיחליט אותו בחומץ קודם בישולו עד שיתלבן או במים רותחין או להבהבו ואח"כ יבשל אותו כו' עכ"ל פליג על הירוש' על ר"י ועל רחב"ת דהוא מפרש דכבוש ממש מותר אליבא דת"ק ובישול אסור. והנלענ"ד דזה הוא סברתו דהנה בכבוש ידוע שאינו מבלבל הטעם בחתיכה וכמבואר בת"ח ז"ל וכבר כתבו האחרונים דהטעם הולך לאט לאט בכל רגע ורגע עד ברגע האחרון נכנס הטעם עד שנרגש ומקודם מעל"ע הי' בטל ורק בעת מלאת המעל"ע נכנס הטעם האחרון המורגש דניעור ונצטרף עם הטעם שנכנס בראשונה כ"כ האחרונים ויעוין בס' ברוך טעם מאדמ"ו מו"ח ז"ל ולכאורה קשה דיבוטל ראשון ראשון אך מבואר בתו' חולין בטיפה שעתיד להבלע בתוכו כל דרך הילוכו לא שייך ביטול יעו"ש וא"כ מש"ה בחתיכה נאסרה ול"א ראשון ראשון בטל אך כ"ז בנתבשל דטיפה רותחת עתיד להתבלע ממילא הוי כנבלע תיכף כולו אך בכבוש דאינו עומד להתבלע כמו חתיכה דברותח ודאי נתכוויץ ורק שהולך לאט בכבוש] אבל ג"כ יוכל להיות שלא יתבלע כמבואר באו"ה ז"ל דל"א דהוי כנבלע כיון שיכולין להוציא ולא יתבלע בה עוד יעו"ש בשער כבוש (ואך) וא"כ] ק' למה לא נאמר בכבוש דראשון ראשון בטל. ונ"ל דהטעם הוא כפי דברי הר"ן ז"ל בהשוכר דכיון דהטעם עוד נרגש הוי כהוכר האיסור יעו"ש היטב והנה לפי"ז בתרומה דקיי"ל תרומה שהותרה פ"א נתחללה ומותרת לאח"כ ויעוין תוס' [ישנים] כתובות למ"ד ע"ב וז"ל בד"ה ומתחייב וא"ת כיון דלעס לי' נתקלקל והיכי חייב תו עלה כדאמר פ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש וי"ל דהתם ודאי נתקלקל שכבר נגמרה כל הנאתו אבל הכא לא נגמרה כל הנאתו בלעיסה לחודא עכ"ל אלמא דאם כבר נבלע והותרה שוב אינה נאסרת רק מחמת שלא נגמר שם הלעיסה אבל לולא זאת היתה מתחללה ומותרת לזרים וכמו שמבואר שם בכריתות וא"כ ה"נ בכבוש דהוי כל בליעה בפ"ע וכנ"ל בשם או"ה בשעת בליעתה ולא נתנה טעם הותרה ונתחללה שוב אינה חוזרת ומצטרפת לאסור בניעור הטעם האחרון דכבר הותרה ולכן מותר בכבוש בתרומה ומה שפריך ר"י הא כבוש כמבושל והוא לשיטתו בירושלמי דמע"ש פ"ב וז"ל מה הקילו בתרומה כהדא דתני סך הוא כהן שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו על מעיו ואינו חושש א"ר יוחנן כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה עכ"ל אלמא דעכ"פ מד"ס אסור תרומה שנתחללה אבל לדידן דקיי"ל שמותר לגמרי אפי' מדרבנן ל"ק כלל מכבוש והמשנה כפשוטה ור"ע בא להוסיף על ת"ק וי"ל להרמב"ם ז"ל הפירוש בדברי רחב"ת הנ"ל דהוא אמר פליגי ר"פ וחכמים בחסית היינו בנכבש דהא דר"ע מודה בחסית מפני חורפי' ואמר שם בסופו מודים חכמים לר"ע בבשר היינו בכבוש שכמו שר"ע אוסר בבישול ככה המה אוסרים בכבוש כנלענ"ד נכון. היוצא לנו מכ"ד הרמב"ם ז"ל דת"ק פליג אר"י ב"נ ור"ע בבישול אבל במה שהם מתירים בבישול הוא מתיר בכבוש כנראה להדיא מדברי הירושלמי וא"כ נהי שחולקין חכמים אריב"ן בבישול אבל בכבוש גם לדידהו מותר וז"ב לפענ"ד. ועתה אבוא להשתעשע באמרתך ראשון מה שכתבת להשיב על המתירין מטעם דכבוש אינו כמבושל ממש וכתבת דאדרבא א"כ אינו פולט בשפע לא ידעתי בזה שום השגה חדא דכבר הודעתיך דברי הרשב"א והראב"ן ז"ל דמטעם שיע לא בלע ויעוין לעיל ותו לא ידעתי מי הגיד לך זה דאם אינו פולט בשפע בולע הגם שבאחרונים כ"כ ובפרט הראש יוסף ז"ל לא ידעתי מי הגיד להם זה אדרבה רש"י והר"ן ותו' וכל הראשונים כתבו הטעם שפולט תמיד לא מפני הטעם שפולט בשפע והר"ן ז"ל השתמש בסברא זו לקמן לענין אחר אבל לעולם כ"ז שפולטת אינה בולעת ושאני בשר שפולט תיכף כל דמה ולכן חיישינן שבלעה לאחר פליטתה כל דמה או שהפסיק לפלוט והתחיל לבלוע אבל כבד פולט תמיד ומש"ה אינו בולע כמ"ש המפורשים לענין שאינו בולע אפי' שמנוניתא דאיסור ומה שרצית להביא מגמ' חולין דאמר שם וז"ל וסבר ר"פ קמי' דרבא למימר (כו' עד] א"ל אי חלא אסור איהו נמי אסור כי היכי דפלט הדר בלע עכ"ל לא ידעתי לדבריך דר"פ איירי בדאשתהה וא"כ אינו מצמית הדם דאדרבא פולט א"כ נהי דלדבריך ס"ד דר"פ דלא בלע מ"מ קשה האיך יבשלו ר"נ לאח"כ הא הוי כלא נחלט כלל אם אשתהי דהרי בשר כה"ג אינו מותר רק לצלי וא"כ מאי תועלת בחליטה זו לר"נ שחלטו לי' כדי שלא תאסור הכבד הא חליטה זו באשתהי ופולט מעט מעט בחליטתה א"כ לא נצמת הדם כלל והאיך יבשלו ר"נ א"ו איירי דלא אשתהי כלל ור"פ הוי ס"ל כמו (ר') [רבינא] בפסחים [דע"ד ע"ב ע"ש בתו' ד"ה אסמיק] דאפי' לא אשתהי חלא אסור דפלט פורתא עכ"פ ורק הכבד הוי ס"ל דאינו נאסר כאביי דכבד אינה נאסרת וכריב"נ ורק החליטה הי' לענין לבשלו עם בשר כפשט הגמ' ובזה שפיר מיושב הגמ' דקאמר שם וז"ל כי הדר סליק אשכחי' לר"ז א"ל האי נמי לא ת"ל דאנא וינאי כו' לבי יהודא ברי' דר"ש ב"פ וקריבו לן קני' בקופי' ואכלנו מתקיף לה ר"א ודלמא פי קנה חוץ לקדירה הוי א"נ מיחלט הוי חלט לי' מעיקרא כי הא דר"ה חלטי לה בחלא ור"נ חלטי' לי' ברותחין וסבר ר"פ כו' עכ"ל ולכאורה ק' להך דחיי' שבא הגמ' להדחות סיוע דר"א דאכיל קני' בקופי' סגי בהא לחוד דחלטי לי' כדר"נ ולמ"ל הך סברא דסבר ר"פ וא"ל רבא זה הוא למותר ולהמדקדק ובקי כהלכה יודע שאין דרך הש"ס להביא ואמר ר"פ או וסבר ר"פ בתוך ענין פלפול אחר אך לפמ"ש א"ש דהגמ' בא לדחות הראי' מהא דאכיל קני' בקופי' די"ל דלעולם כבד נאסרת ורק התם חלטו לי' כדר"נ ועוד יותר דר"פ הוי ס"ל דחלא אסור משום דפולט פורתא (וכר"נ) [וכרבינא] בפסחים ורק הכבד מותרת משום דנהי דלא פלטה עוד משום החליטה מ"מ הכבד לעולם אינה נאסרת דשיע וכרשב"א הנ"ל ולכן חידש לו רבא דאם חלא אסור בלעה גם הכבד ונאסרת וזה דלא כמאן דרצה לפשוט דהכבד אינה אוסרת ומרבא שמעי' שאפי' הכבד גופא נאסרת אם אינה פולטת וזה נכון. ב' מה שרצית לומר הפירוש בהסוגי' דשליקה גרע ממבושלת ורק שנאסרה משום שאינה פולטת בשפע ומש"ה אפי' בשלה ל"מ שכבר נאסרה בשליקה קודם הבישול גמור וטעית בזה חדא דלא דקדקת דברי הר"ן והרשב"א וכל גדולי המפורשים מה שדקדקו בלשון זה דחלקוהו לתרי אופני לומר דכמו דמתובלת אסורה מחמת רכותה כמ"כ שליק ועיין בדבריהם ולדידך שליק הוי מטעם אחר שפולטת מועט ואינו דומה כלל לתבלין אך ידעתי שיש לדחוק בזה ולא כתבתי רק להודיעך שאין לסור מדברי גדולי הראשונים בפשט הגמ' אך בל"ז הוא דבר שא"א כלל דא"כ מתובלת ל"ל כלל אי לצלי ודאי מותר דלא אישתמיט חד מהפוסקים לומר דאסור לצלי מתובלת א"ו לקדירה ולקדירה בלא"ה אסורה לסברתך ולכן ידידי חתני נטית מדרך הישר ומה שהבאת דברי הפלתי דבריו נעלמו ממני ולא זכיתי להבין דהרי הירושלמי אמר בפירוש לית כאן כבוש דכבוש כרותח הבין ומה שהפלאת בירושלמי הרבה פירושים בדברי ובפרט לפי פשוטו אינו קאי על המשנה רק על רחב"ת אך פירושי לעיל לפ"ד אמת ומה שכתבתי מעניני ציר הנה פרשתי בדברי היטב ומה שתרצת דברי התו' עפ"י הגהות ש"ד קצרת במובן בכתב ואולי נחסרה איזה חיבות ואשר השגת על הספר מ"צ לא ידעתי מי הוא זה המחבר כי אין דרכי לעיין באחרונים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף