שו"ת דברי חיים/א/חושן משפט/מו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א חושן משפט מו

סימן מו

עוד להנ"ל בענין הנ"ל גי"ק הגיעני ומ"ש רומכ"ת דבנ"ד גם מהר"א מטולא מודה דהוי מסור כיון שמסר שלא יבנה ממילא נכלל המסירה על כל הבנין בין על מה שיש לו טענה שהוא שלו ובין על מה שאין לו טענה כלל וא"כ בכה"ג לכ"ע הוי מסור והביא מעכ"ת ראי' מתשו' מהרי"ט [ח"א] סי' מ"ה ולאשר אנכי לא כן עמדי ואדרבה משם ראי' להיפוך לזה מוכרח אני להעתיק דברי מהרי"ט וז"ל שם ומה שכתב בהגהת מיימון סי' ר"א והיכא דתקפו לעצמו ביד עכו"ם לא דיינינן לי' דין מסור אעפ"י שהפסיד אותו שתקפו הרבה כגון שהעליל עליו ולקחו יותר או הענישוהו אין על התוקף דין מסור דלא מצינו בתלמוד דין מסור אלא במתכוין להזיק את חבירו אבל זה נתכוין להציל את שלו ודמי הא מלתא לנסכא דר' אבא דאמר אין חטפי ודידי חטפי אין זה סותר מה שכתב דהכא מיירי שהדבר עצמו שמסר מצי למימר דידי הוא כמו ההוא דנסכא דר"א ואין לחייבו עליו כלל ואם נתגלגל שהפסיד יותר מזה שהעלילו עליו זה ודאי הוא גרמא בנזקין ולא דינא דגרמי דלא מצינו בתלמוד דין מסור בכה"ג אלא במתכוין או שהראה הדבר עצמו ולקחוהו שאעפ"י שלא הי' ברור לו שיקחהו חייב ופושע הוא דהא מדמי' בגמ' הראה מעצמו כנשא ונתן ביד ובנשא ונתן ביד פשיטא שאפילו אם לא הי' ברור לו הנזק הי' חייב לשלם דפושע אף כאן חייב וכן מוכח בדברי התוס' לא צריכא דאחוויי אחווי דאפילו בענין זה מחייבינן לי' אעפ"י שאינו ברור שיטלוה אלא כדפי' רש"י ששמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדותיו והראה להם ואמר זה קרקע של פלוני ולא הי' ברור שיקחוהו דשמא אינם רוצים ליקח אלא את שלו וכאן הדבר ידוע בבירור דבשעה שהזכירה את הנכסים לפני המלכות והוא הי' בורח מפני המלכות מחמת מה שהי' חייב הו"ל כמאן דאוקמינהו עלייהו דכמאן דקלינהו דמיא כדדרשינן [ב"ק קי"ז א'] כתא מכמר מה תא זה כיון שנפל אין מרחמין אף ממונם של ישראל כיון שנפל [בידן] אין מרחמין עליו כ' הרא"ש נוטלין היום מקצתו ולמחר את כולו ולבסוף מייסרים את נפשו והורגין אותו שיודה אם יש לו יותר ואין לה התנצלות לומר שחשבה שלא יקחום לפי שבדין המלכות אינם נפרעים מנדוניית האשה דכתא מכמר כתיב וחזקה מבקשים עלילות להתנכל בם כ"ש במקום שיש להם אחיזה עכ"ל. והנה במרדכי כ' וז"ל (ב"ק [סוף] פ' הגוזל [בתרא]) פסק הר' אליעזר מטולא דתקנת חכמים היא שלא יהא אדם רגיל בכך אבל אינו נקרא בכך מסור ולהכי קאמר משמתינא לי' ולא קאמר מחייבי' לי' והיכא דתקפה לעצמה בידי עכו"ם אף שאין לו לעשות כך דהא דקיי"ל בהמניח עביד אינש דינא לנפשי' ה"מ בחפץ המבורר לו וידוע שהוא שלו אבל לא בדבר אחר מ"מ אי תקף בידי אדם לא דיינינן לי' דין מסור ואעפ"י שהפסיד אותו שתקפו הרבה מידו כגון שהעלילו בעליו ולקחו ממנו יותר או הענישוהו אפ"ה אין על התוקף דין מסור דלא מצינו בתלמוד דין מסור אלא במתכוין להזיק את חבירו אבל זה נתכוין להוציא את שלו ודומה לההוא דנסכא דר"א אין חטפי ודידי חטפי ואם יש עדים שתקף ע"י עכו"ם לאו כל כמיני' אבל אם אין עדים נאמן במיגו עכ"ל. והנה כפי הבנת מעכ"ת במהרי"ט דעיקר החילוק דאם אינו מוסר רק מה שהוא שלו יכול לומר אין שקלי ודידי הוא אבל באם מוסר בכלל הכל הוי מוסר ממש ולא יוכל לומר להציל את שלי נתכוונתי כן תורף כוונת מעכ"ת וקשה דא"כ למה האריך מהרי"ט ז"ל ולומר דהוי פושע וכיוצא ולמ"ל כל האריכות לחלק כפשוטו דכיון דמסר גם מה שאינו שלו שם מסור עליו וטעמא דמסור חייב ידוע לכל משום דהוי כקלי' בדיבורי' או משום קנסא כמבואר במרדכי ובש"ך [סי' שפ"ח] ובכל הפוסקי' ואם טעמא דמסור בעי מהרי"ט ז"ל להשמיענו הכא הו"ל לחלק דהכא בנ"ד מסרה הכל ומש"ה דין מסור לה אבל בנידון דמהר"א מטולא לא מסר הכל וגם קשה על גוף דברי מהר"א מטולא שכ' הטעם דלא נתכוין להזיק וקשה דאם הוא מסור חייב מדינא דגרמי להרמב"ן מה"ת ולהחולקים משום קנסא וחייב אפי' בשוגג ומה לי בנתכוין להזיק או לא אך דבאמת הנה דבדד"ג הוא בעושה מעשה בגוף הדבר אבל במה שנמשך ממנו הוי רק גרמא בעלמא להרא"ש ז"ל ורוב ראשונים שקמו בשיטתי' והנה מסור חייב בכל מה שנגרר מכח היזקו גם שלא מסר זה בפירוש וקשה הלא לא הוי דד"ג. אך בזה הוא לכ"ע משום קנס וכמבואר במרדכי אבל במה שמסר בפירוש הוי גרמי ממש וכמ"ש מהריט דהוי כמו מזיק ממש וא"כ זה כוונת המרדכי ומהרי"ט ז"ל דהיכי דלא מסר דבר זה רק שנמשך מכח מסירותי' היזק בזה אין לחייב דיכול לומר דנתכוין להציל שלו אבל במה שמסר גוף הדבר הוי מזיק ממש וכמו שהוכיח מהרי"ט ז"ל שפיר חייב אפי' באין כוונתו להזיק וזה ברור למעיין בלשון מהרי"ט ז"ל ולהכי הוכרח מהרי"ט ז"ל לפרש טעם הדבר שחייבת האשה הגם כי כוונתה להציל שלה מ"מ היא הזיקה ממש דחייב אפי' בלא כוונה ומש"ה אם הי' לה אמתלא שלא הי' ההיזק בבירור פטורה ומש"ה צידד מהרי"ט ז"ל לומר שלא תוכל לומר שלא הי' ההיזק בבירור כי הי' ההיזק ידוע ונשמע עכ"פ מדבריו בנידון שאין מזיקו כלל כנ"ד ורק שגורם שאין מניחין אותו לבנות והעצים והאבנים לא נתקלקלו רק שלא יצטרכו אליו אכל לא הוי ודאי רק גרם בעלמא כידוע הדבר בחוש ובהדי' כתב המהרי"ט דאם לא הי' ההיזק בבירור שפטורה הגם שנגרם היזק על ידה וכאן בנ"ד בודאי לא הי' בבירור שיגנבו העצים ושלא יוכל למוכרם וגם אפילו אם הי' זה ברור מ"מ לא הוי רק כמסלק כרים וכסתות וכדומה שלא מקרי היזק ממש וא"כ אם הי' מסור ממש מחייב מחמת שכוון להזיק קנסינן לי' אפילו במה דבעלמא פטור וכמבואר במרדכי בהגוזל קמא אבל כיון שכוונתו להציל שלו ודאי פטור אגרמא בעלמא וז"ב:

ולפענ"ד דבנ"ד לכ"ע פטור לפי מה דמבואר בש"ך ובסמ"ע גבי מקח ביי"ש [א"ה אולי הוא בסי' שפ"ו בסמ"ע ס"ק יו"ד ובש"ך ס"ק כ"ה] וגבי חגורה דהיכי דלא חסר לי' אין לו דין מסור א"כ הכא לא חסרו לו מידי במסירתו ומה שנגנב ממנו אח"כ מה לנו בזה ולכ"ע בזה פטור אך ממה דחייב מהר"ם ז"ל בהגוזל קמא לראובן לשלם החובות שקלקלו ע"י משמע לכאורה שגם בכה"ג חייב אבל ודאי אין לומר שוב דמהני תפיסה דהוי ס"ס ובמקום איסור דודאי זה הספק הוא לתופס גופא אם עשאו תקנת נגזל במסור בכה"ג ולא מהני בזה טענתו בברי שהפסיד כי אם אינו נאמן ודאי לא מהני התפיסה בעדים ורק טענתו קים לי' כהנך דעשו תקנת נגזל וא"כ בכה"ג דאיכא ס"ס לחומרא ודאי הוי עבריין אם עובר על התקנה משום ס"ס ויעוין בתומים ס"ק ט"ז בדיני תפיסה שכ' כעין זה לתרץ קושית התקפו כהן על הרמ"א ויותר נ"ל דכה"ג גם מהר"ם מודה דאין עליו שם מסור כיון שלא חיסר לו כלום ובשלמא התם בנידון דמהר"ם ז"ל נתקלקלו החובות אבל הכא ה"ל להשגיח שלא יגנובו וגם מה שלא נצרכו לו הוזלו מדמיהן זה אינו היזק כלל כיון שלא נתקלקל גוף הדבר. סוף דבר שלפע"ד התופס הזה הוא עובר על חרם הקדמונים אם לא יחזיר החזקה. ומ"ש כ"ת שנית שלאיש כזה אנן נהגינן עמו כדין בתקנה האמת אגיד כי מעודי אני מצטער אשר בעוה"ר אנשי בליעל פורקי עול ועושים עוולות ולא רצו לקבל עליהם עול תורה וכשיש להם דבר אשר להם זכות בדתה"ק ואין בידם להוציא באלמות בוא יבואו ברינה לדתה"ק ומעולם נצטערתי ע"ז אך אין בידינו לעשות להם כגמול ידם דא"כ נתת תורת כ"א בידו וכ"א יבנה במה לעצמו ויאמר שחבירו הוא פושע וח"ו יפלו התקנות בכללם ולזה אין בידינו רק לפסוק הדין שוה בשוה כטוב כחוטא לכן יראה כ"ת שישיב התופס את החזקה כי ח"ו עי"ז יוכלו לבוא להרוס בתקנת העיר בכמה דברים ולא יהי' זאת למעכ"ת לפוקה פן יתמוטטו עי"ז תקנות העיר. ומ"ש כ"ת בספק אם נמכר הבית שבו החזקה ליהודי מה דינו הנה לפום פשיטא דמילתא כיון דמה מכר זה לישראל כל מה שבידו וביד הנכרי הי' להשכירו לאיזה שירצה או להחזיק לעצמו וא"כ גם היהודי יש לו זכות זה כי אין התקנה רק על השוכר שלא ישכרו אבל ודאי אין התקנה על גוף הבית וא"כ ממילא נגד הישראל אין תקנה שלא לשכור ממנו ובשלמא אם התקנה הי' על הבית שלא ישתנה מכמות שהי' יכול לומר דתקנה כוללת גם למוכר אבל כיון שאין התקנה רק שישראל לא יבא לשוכרו אם כן אם אחד קנה שוב זכה בהבית ממילא והשעבוד של הישראל נפקע ממילא ול"ד למשכונו של גר ביד ישראל דהתם השעבוד על גוף המשכון מה שאין כן כאן שהתקנה רק שלא לשוכרו ודו"ק:

ובאמת בכנסת הגדולה סי' ק"מ מבואר דנפקע החזקה במכירת הבית ורק שכתב שם דצריך לפרוע דמי שווי' להמחזיק ולפי ע"ד דגם זה רק מטעם תקנה או אפשר דדמי למשכונו של גר ביד ישראל ונקל לברר הדבר מתשובת הרשד"ם המובא בכה"ג אך אין כעת עסקינו בזה:

כ"ז כתבתי לאשר נלפע"ד נכון לדינא ואם כי מעכ"ת אהוב לי האמת אהוב מהכל והי' שלום אך במה שידוע שהפסיד יש לקנסו שישלם וכמו שכתבתי אז וז"ב והי' שלום:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף