שו"ת דברי חיים/א/אבן העזר/צא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אבן העזר צא

סימן צא

א' בגמ' גיטין דף כ"א ע"א ואמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהי ומתגרשת בו וצריכא דאי אשמעינן עבד ה"א דוקא עבד אבל חצר ליגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן ואי אשמעינן חצר ה"א דוקא חצר אבל עבד ליגזר כפות אטו שאינו כפות קמ"ל עכ"ל הגמ' הנה לכאורה קשה מה מהני מה שמקנה לה החצר הא לא הוי נתינה מיד הבעל והוי כטלי גיטך מעג"ק ובאמת הכא יש לומר דמה שנותן לה שטר מתנה על החצר הוי כנותן לה הגט שמונח בתוך החצר אבל לקמן בהזורק [דף ע"ז ע"ב] דקאמר הגמ' תיזול ותפתח דליקני בחזקה שפיר קשה למאד דהוי ממש טלי גיטך מעג"ק והתוס' ז"ל כתבו שם בד"ה ותיזול וז"ל (ע"ז ע"ב) ולא הוי כמו טלי גיטך מעג"ק דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאלו נתנו לה עכ"ל ולפע"ד עדיין לא מיסתבר דהא הבעל אינו עושה שום מעשה רק האשה נוטלתו משם והוי ממש כטלי גיטך מעג"ק יעויין בפ"י בהזורק שהניח כ"ז בצ"ע והנה הרמ"ה ז"ל מובא בטור אה"ע כתב וז"ל בסי' קל"ט כ' הרמ"ה אם נתן הגט (בחצרו) [בחצרה] ואח"כ בא שם ואמר לה ה"ז גיטך אעפ"י שעדיין הגט שם אינה מגורשת עד שתטלנו משם או עד שיטלנו משם ויתננו לה להתגרש בו דבעינן שתהא סמוכה לחצר בשעת נתינת הגט לתוכו וכן בגיטה וחצרה באין כאחד בעינן שעומדת בצד החצר בשעת נתינה ואע"ג דאזלא בתר הכי והדר אתיא ואקני' [לה] החצר בתר דאתי' וא"ל הרי זה גיטך מגורשת כיון שהיא סמוכה לחצר תחלה וסוף וה"ה בחצר דידה בעינן דתהוי סמוכה לה בעידן דלימא לה הז"ג ואי לא סמוכה לה מתחלה ועד סוף מספקא לן לחומרא עבדינן בה עכ"ל והנה הנראה שדעתו לתרץ כדי שלא יהא כטלי גיטך מעג"ק אך קשה מאד מה הועיל בזה שהיתה סמוכה בתחלת נתינת הבעל לחצרו טרם שגירשה בה ואז הוי הגט ברשותי' דהבעל ולאח"כ לאחר שעה שקנתה החצר אז אין הבעל עושה מעשה ומה מהני מה שעמדה בפעם הראשון שנתן הגט אצל חצר שלו וצ"ע מאד והרבה כתבו בזה לפרש דבר [זה] ועדיין צ"ע. והנ"ל לומר כך דהנה הפ"י [בחדושיו] הקשה ע"ד התוס' [דף כ"א ד"ה אטו] שכתבו דהחצר יקנה בתורת שליחות גם לאביי והקשה הפ"י ז"ל הא מסתמא לא ניחא לאשה בגט כדקיי"ל דחוב הוא לה ורק שהיא רוצה במתנה בחצר אבל הגט לעולם אינו לטובתה ולרצונה והנה בזה צדקו דבריו דקונה רק מטעם יד אולם עכ"פ אלו שוב שפיר מהני מה שקנתה היא ולא נימא דהוי כטלי גיטך מעג"ק דהנה החצר הי' עד הנה שליח הבעל ומקנהו לאשתו שיהי' שליחה והוי כמו שליחו נותן ליד שליחה ורק שמתורת שליחות אינו מהני כסברת הפ"י דהוי בע"כ ועכ"פ כיון שמצד הבעל הוא נותן וקרינן בי' ונתן דהא חצרו שהוא שליחו נותן לשליחה שנעשה עתה שליחה ורק שהוא בעל כרחה ואינה מתרצית שיהא חצר שליחה קנתה מטעם יד דמה תאמר שהבעל אינו עושה מעשה ז"א דהא שפיר עושה מעשה במה שנותן לשליחו שיתן לשליחה ואם היא אינה מרוצה מטעם שליחות תהי' מטעם יד ושפיר הוי נתינה מכח הבעל וקרינן בי' ונתן דהא נתן לה ודו"ק:

אך לכאורה קשה האיך יוכל כלל החצר להיות מטעם שליחה הא עד הנה נעשה שליח הבעל להולכה ולא יוכל שוב להיות שליח קבלה דלא חזרה שליחות אצל המשלח דמטעם זה אמרינן בהתקבל [דף ס"ג ע"ב] דאין שליח להולכה נעשה שליח קבלה אך י"ל דחצר שאני דבשלמא התם בגברא דבן דעת הוא והואיל ונעשה שליח להולכה כל זמן שאינו [יוכל להיות] חוזר למשלחו לומר עשיתי שליחותך אינו יכול להיות שליח לקבלה כמבואר שם בדברי רש"י ז"ל אולם בחצר דהחצר נעשה שלה ממילא היא כשליחה ואפילו אינו בגדר להשיב לשולחו עשיתי שליחותך נעשה שליח ממילא לקבלה אך לפ"ז הדק"ל הא הוי כטלי גיטך מעג"ק ומה שתירצנו דהוי כמו שנותן שליחו לשליחה דז"א דהא כתב בחי' הרשב"א [שם בפ' התקבל] דאם מתחלה עשתה האשה לשליח קבלה בודאי א"י להיות שליח להולכה מהבעל שתתגרש בקבלתה ובזה האופן אין ספק כלל שלא התחיל שליחות הבעל כגון שאינו ראוי להיות הדר לומר עשיתי שליחותך יעו"ש בח"ר וא"כ לפ"ז האיך נוכל לומר שהחצר נעשה שליח הבעל ליתנו להאשה בתורת שליחות קבלה שיעשה החצר שליחה בשעת זכותה בה הא בכה"ג לא יוכל הבעל לעשות שליח ולזה י"ל דכוונת הרמ"ה שצריכה להיות סמוכה לחצירה דאז תוכל לזכות בה מכח ידה דהבעל יכול לזכות לה החצר בשעת נתינת הגט לתוכו ושתזכה בה מטעם יד וכיון דתחלה הי' החצר [ראוי] להיות עכ"פ שליח של הבעל לא שתהי' שליחה שוב מהני לאח"כ מה שזכתה בה מטעם שליחות ולהכי פסק הרמ"ה ז"ל דצריכה מתחלה לזכות בה מתורת יד ולכן יוכל החצר להיות כידה ואז גם אם לאח"כ קנתה החצר וזכתה בו מגורשת מטעם חצירה בתורת שליחות שנעשה שליח קבלה דידה ועפ"ז יבואר החילוק שהקשה הר"נ בהזורק על הרשב"א וז"ל ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדיין אלא שאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכה לי חצרי משמע לי דמגורשת דהא חצר לא גרע משליחות כדאי' בפ"ג דמציעא ובשליח דכוותי' מגורשת בממנה שליח לקבלה ע"כ ולי משמע דירושלמי דקאמר נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה בכה"ג בתרא עדיף היא שאמרה היא מתחלה זרוק לי גיטי ותזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה שם דאלו בהאי גוונא קמא שהרב ז"ל מחשב יותר דהיינו שנתנו כבר (בחצרו) [בחצרה] ואח"כ אמרה תזכה לי חצרי שבעכו לא ידעתי האיך היא מתגרשת דהא בשעה שזרקו שם חצר לא הוי לא שליח דידה ולא שליח דידי' ואין לך לומר שיהא אלא כאלו נתנו בידה לפקדון ובתר הכי כי אמרה תזכה לי חצרי שבעכו היכי מתגרשת והא בעינן שיאמר לה הז"ג ואם בשאמר לה כן לאחר שאמרה תזכה לי חצרי הרי היא כאומרת מתחלה תזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה דהיינו הא גוונא בתרא שבדברי הרב ז"ל וכתב עוד דהיכא דנתנו בחצרה שלא מדעתה ואינה עומדת בצד ביתה מסתברא דבמקום יבם הוי' לה ספק מגורשת דהא מספקא לן בפ' האשה שלום המזכה גט לאשתו במקום יבם אי מהני דדלמא זכות היא לה הלכך בחצרה נמי חולצת ולא מתיבמת והיכי דקיימא בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה ושלא מדעתה אפשר לומר דמגורשת אי זרקו לה בפני עדים ואמר לה ראו גט שאני נותן לאשתי דומי' (דידע) [דידה] מעדותו של ר"י בן גודגדא שהעיד על חרשת שהשיאה אבי' שהיא יוצאה בגט ול"ד לישינה דהכא אית לה יד לזכות וכיון דאית לה יד אף חצרה קונה לה כידה מה ידה אלו נתנו לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי מגורשת דלא אמרינן אינה מגורשת אלא בישינה דלא בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת וה"ה חצרה ועוד כתב וכן נמי צ"ע אם זרקו לה בחצרה שהיא עומדת בה והיא ישינה אם היא מגורשת דאיכא למימר דלא עדיפא מידה ומסתברא דהואיל ואין לה יד אין לה חצר ע"כ עכ"ל הר"ן ולפמ"ש א"ש דאתי הרשב"א לאשמעינן דל"מ אם עשה הבעל מקודם להגט כמו שליח הולכה דהא החצר שלו לפירות וממילא כשמזכה להאשה מהני שתזכה גם בתורת גיטה וחצרה באים כאחד ולא הוי כטלי גיטך מעג"ק דהוי כמו שליחו מוסר לשליחה וכנ"ל ולא קשה האיך יוכל שליח הולכה להיות ש"ק הא לא חזרה שליחות אצל הבעל זה ליתא די"ל דבחצר שע"כ מותיב בגווה וע"כ נעשה שליח דידה לקבלה גם שאין שהות להשיב אולם באם אמרה מקודם תזכה לי חצרי דנעשה שליח קבלה שלה מקודם ואז לא יוכל להתחיל שליחות הולכה של הבעל כי מתחלת השליחות לא מתחיל כלל כיון שאינו ראוי להשיב ובכה"ג לכאורה אפי' בחצר אינו ראוי לעשות שליח והוי כמו דדבר שאיהו לא יכול למעבד לא מצי חצרו לעשות שליח והכא אין בידו לעשות שליח שלה שליח קבלה וכנ"ל בשם הרשב"א וא"כ לא מהני מה שאמרה תזכה לי חצרי קודם שמסר הבעל הגט בחצר אשמעינן הרשב"א שאעפ"כ מגורשת כי ס"ל להרשב"א ז"ל שבחצר בכל גווני זוכה בשבילה והוה מה שנותן לחצירה כאלו נותן לידה ממש וזה שפיר רבותא דסד"א דנהי דהוי גיטה וחצרה באים כאחד היא שתזכה מטעם יד אבל מתורת שליחות הא החצר הוי עד הנה שליח הבעל והאיך יבואו כאחד שליח הולכה שלו יעשה שליחה וכנ"ל ואשמעינן הרשב"א ז"ל דבחצר שפיר אמרינן (שם) [כן]:

ב' שם גבי טבלא (כ' ב') בתו' ד"ה אשה לא ידעה לאקנויי כ' דטבלא דידה לא אקנוהו רבנן לדידי' וכ"כ רוב הפוסקים ולכאורה קשה מ"ש משכר סופר שנתנה לסופר שאקנוהו רבנן (להאשה) [להבעל] וי"ל דהא הטעם מטעם הפקר ב"ד שהפקירו ממונה וזכה בהם הבעל [כמבואר ברש"י דף כ' ע"א] והנה התוס' כתבו ביבמות [דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר] שבהפקר ב"ד אם גם לאחר ההפקר נשתייר לו זכות אין הפקר דלא הפקירו רק במקום שהפקירו ממנו לגמרי והנה במעות של האשה דיש לבעל חלק בו לפירות וא"כ האיך יוכלו להפקיר הא הזכות שהי' לבעל בו ישאר לו ג"כ לאח"כ דהא יהי' כולו שלו וא"כ כיון דלא נפקע כל המעות כי לא הפקירו חז"ל רק אם הבעל נתן גט זה שנתנה האשה שכר סופר בעדו וא"כ לא הפקיעו כח הממון לגמרי מבעליו ובאופן זה אין כח לחכמים לעקור כדברי תוס' יבמות הנ"ל אך באמת י"ל כיון שכבר נתנה השכר להסופר שוב אין להבעל זכי' כיון שכבר נתנתה להסופר וממילא הפקיעו חז"ל והפקירו לגמרי משא"כ בטבלא שלה שלקח הבעל לכתוב עליו גט בודאי לא הוסר כח הבעל ממנו לפירות ולא שייך בו הפקר א"כ מש"ה לא אקנוהו לי' רבנן הטבלא כן נלפע"ד:

ג' דף (ס"ו ב') בתו' ד"ה כתב ידן הוא וז"ל וכשאמר לשנים כתבו ותנו הוי כאלו אמר להם בפירוש שישתתפו אחד עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו הם ולקמן דאמר אי סבירא לך דכתבו כתב ידן הוא הא כתב הגט כו' ה"ה דהוי מצי למימר איפכא אי סבירא לן דכתב הגט הוא כתב יד כשר כו' עכ"ל התוס' והקשו כולם דא"כ מאי קא פשיט הגמ' מהאומר לשלשה דהתם ע"כ כתבו וחתמו קאמר ונ"ל לתרץ דהנה התוס' כתבו זאת להבי רב דהם ס"ל הטעם משום קפידא וכתבו התו' דבחתימה הוא קפידא אבל בכתיבה י"ל דאינו מקפיד כ"כ והטעם הוא משום דבכתיבה לא ידע רק הסופר אבל בעדים קפיד טפי שלא להגלות הדבר ברבים כן כתבו המפרשים הטעם והנה לפ"ז באומר אמרו לפ' שיכתוב דהנה בכה"ג ודאי צריך שליחות כדכתבו התוס' לקמן וא"כ למאן דל"ל ברירה האיך יכול לכתוב הסופר דלמא א"ב ולא ע"ז כיוון בתחלה אך כבר מבואר תירוץ ע"ז ברשב"א ומביאו בקצה"ח דעושה שליח לכל שיכתבו ומי שיכתוב הוי שליחו וא"כ לפ"ז גם בכתיבה הוי קפידא ע"כ כיוון שהמה בעצמם יכתבו דאם כוונתו לאחר צ"ל דעושה שליח לכל העולם והוי קפידא ע"ז כתבו התוס' דע"כ כוונתו או לכתיבה או לחתימה דחס"ו פסול ומבעי' לי' מה כוונתו אך כ"ז לרב אבל לשמואל דלא ס"ל טעמא דקפידא אין חילוק בין שלשה או שנים בכולם הוי הספק אם דעתם אכתיבה וחתימתם או שיוכלו לעשות שליח ומש"ה שפיר פשוט ממתניתין ודו"ק:

ד' דף (כ"א ב') ברש"י ד"ה על נייר מחוק פי' דהוא ועידיו על המחק והקשו הראשונים ז"ל עליו דהא מבואר בב"ב בפ' ג"פ [דף קס"ג] דעדיו ושטר על המחק כשר יעוין בדבריהם ובדברי התוס' [דף כ"ב א' ד"ה ולא] והנלע"ד דהנה התוס' ב"ב [שם ד"ה גופא] הקשו דלמה תקנו חכמים דשטר על הנייר ועדיו על המחק פסול אם לא שיהא כתוב בין עד לעד אנחנו סהדי חתמנו על המחק ושטר על הנייר ובהוא ועדיו על המחק כש ולא ניחוש דלמא הוי השטר על הנייר משום. דאם הי' השטר על הנייר הי' העדים כותבים אנחנו סהדי וכו' הא יותר טוב לתקן שהשטר על הנייר שאין רואים בו שום פסול יהא כשר ובהוא ועדיו על המחק לא יהא כשר אא"כ שכתוב בין עד לעד אנחנו סהדי חתמנו על המחק ושטר ג"כ על המחק ואם יכתבו כן ליכא שום חשש ותירוץ התו' קצת דחוק יעו"ש. והנלע"ד לתרץ דהנה הקשו דלמה מהני בין עד לעד הא ליכא רק עד אחד ותירצו דבאמת אין כאן זיוף ורק להסיר חשש זיוף סגי אפילו ע"א כיון שאין כאן עוד חשש שימחוק הנייר דא"כ יהי' פסול דהא כתוב בין עד לעד שהשטר הי' על הנייר וא"כ לפ"ז לק"מ מה שהקשו התוס' ז"ל דהי' להם לתקן שהשטר על הנייר יהא כשר ושטר על המחק יהא כתוב בין עד לעד דזה ליתא דבשטר ועדיו על המחק ניחוש דלמא הי' על הנייר דקשה לפי הס"ד התו' בקושייתם ואי דהא כתוב בין עד לעד שהשטר הי' על המחק (וי"א) על זה לא מהימן ע"א דהא השתא הוא לעדות ממש ולא סי' וז"ב ומש"ה פסלו שטר על הנייר רק בכותב בין עד לעד דאינו רק לסימן והוא ועדיו [על המחק] כשר סתמא דליכא למיחש למידי אמנם כ"ז בשטר אבל בגיטין דאין עדים חותמים זה בלא זה [א"כ ה"ל כשני עדים דהא ביחד חתמו וע"כ כבר הי' כתוב בו זה דנחתמו על המחק עכ"ה] שפיר י"ל דהתקנה היא דגט על הנייר ועדיו על המחק כשר ובהוא ועדיו על המחק פסול אם לא שכתב בין עד לעד ודו"ק:

ה' דף י"ז ע"א בתוס' ד"ה מ"מ תקנו זמן בגיטין וז"ל וא"ת וגט שיחרור למה תקנו בו זמן דאי משום מעשה ידיו בלא זמן נמי יוכל לבא לב"ד ויכתבו לו שמאותו יום נשתחרר ואפי' למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו דאינו זוכה במ"י מיום הכתיבה כיון שאין בו זמן ואין מוכיח מתוכו מתי נכתב כמו בב' שטרות היוצאין ביום אחד דאפי' לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לי' זה שמסר לו תחלה קנה דבפ' ז"ב ד' כ"ח משמע דאביי סבר כר"א דאמר ע"מ כרתי ולר"א ע"כ זה שמסר לו תחלה קנה כדמוכח בפ' מי שהי' נשוי והיינו משום דלא אמרי' עב"ח זכין לו אלא היכי דמוכח מתוכו וה"ה הכא באין בו זמן כלל ואור"י דתקנו זמן דאי לא הוי בי' זמן פעמים שהי' אדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו גט שיחרור בלא זמן והי' אומר העבד לרבו שני אייתי ראי' ששטר מכר שלך קדם לשיחרור שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד אבל הכא הבעל מוחזק ולא האשה עכ"ל והנה בחי' הראשונים מתרצים דשייך חשש שמא יחפה על בניו שיוליד כשהי' עבד ורבו ירצה לחוס על בניו יעוין בדבריהם ונ"ל דהתו' ז"ל לא ניחא להו בהך תירוצא דהנה בלח"מ [פ"א מה' גירושין הל' כ"ה] הקשה דלמא צריך בעדי מסירה זמן [לדעת הרמב"ם כפי מה שהוכיח הב"י בסי' קכ"ז] הלא בב"ב אמרינן בש"ס דף קע"ב וזל"ה דתני' גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר אם כתוב בו גרשתי' היום כשר אלמא היום ההוא יומא דנפיק בי' משמע ה"נ ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידי' משמע א"ל אביי ודלמא א"ש כר"א ס"ל דאמ' עמ"ס כרתי אבל הכא ליחוש לנפילה א"ל לנפילה ל"ח עכל"ה אלמא דלמ"ד עמ"ס כרתי א"צ זמן [עיי"ש ודו"ק] והנה לכאורה י"ל דהסוגי' שם אזלא למ"ד דהטעם משום פרי ויש לבעל פירי [רק] עד שעת כתיבה וכר"ל ואז בעמ"ס ל"צ זמן דאז לא שייך כיון שנתן עיניו לגרשה דאינו מוכח מתוכו וכמ"ש התוס' כאן וא"כ אין לה הפסד פרי דבשעת נתינה תוכל לילך לב"ד ליקח כתב שנתגרשה וכמ"ש התוס' ז"ל כאן [ור"ל דאמר דתקנו זמן משום פירות היינו אליבא דר"מ דע"ח כרתי ודו"ק עכ"ה] אך דעדיין קשה להרמב"ם ז"ל דהוא ס"ל [שם הל' כ"ד] דהטעם משום ב"א ואפ"ה פסק [שם הל' כ"ו] בגט שכתב בו היום גרשתיך כשר דהא זה הוי רק כמו בעמ"ס וא"כ למה בעמ"ס בלא זמן פסול ובהיום גרשתיך כשר אך באמת לפי המסקנא שם בב"ב דהיום יומא דאפיק לפנינו משמע וא"כ באמת אינה מגורשת רק מיום שיצא לפנינו וא"כ אם תזנה תיהרג דהגירושין לא התחילו רק מיום שיצא לפני הב"ד כמבואר שם בש"ס אך לפ"ז קשה למ"ל זמן בעבד הא אם ירצה האדון לעשות איזה ערמה יכתוב לו גט שיחרור שיהא כתוב בו מהיום תהי' ב"ח ואין לומר דהשיחרור אינו מתחיל רק מהיום דהיום יומא דאפיק משמע מ"מ יובל העבד לטעון אני נשתחררתי מכמה ימים ונהי דהגט לא נפק מתותי ידי' מ"מ אי בעיתו (השכי) [הייתי] יכול להוציא קודם וא"כ הוי כעבד שאין רשות רבו עליו שיוצא לחורין אפילו בלא שטר אך באמת ז"א דהנה בלא"ה קשה מאי מתרצים התוס' ז"ל דהזמן הוא בשביל שמא ימכרנו לאחרים הא לזה א"צ זמן דגם באין בו זמן מספק נעמידנו בחזקת עבד והיינו דהמכירה היתה קודם שטר השיחרור וכמו שהקשו התוס' ז"ל גופי' גבי אשה [שם ד"ה משום] וכאן לא שייך התירוץ הרי גרושה לפניך דאדרבה אם נמכר קודם השיחרור ע"ע בעבדותו הוא והשיחרור חספא בעלמא אך באמת י"ל דלענין להוציא מיד המוחזק לא מהני חזקה קמייתא כידוע בב"מ [דף ק"א וע"ש בתו'] בסוגיא דהמחליף ובכמה מקומות והעבד מוחזק בעצמו מש"ה בשיחרור שאין בו זמן לא נוכל להוציא העבד מחזקתו שמוחזק בעצמו וא"כ לפ"ז לק"מ מה שהקשינו שיכול האדון לעשות ערמה במה שיכתוב לו שיחרור בהיום אני משחררך דבאמת היום יום דאפיק משמע וא"כ אינו משוחרר רק מעתה מיום דאפקינהו לשטר שיחרור לפני ב"ד דכן משמע יום דאפיק וכנ"ל ואי משום שיאמר שנתגרש מאז וא"כ הוי לי' עבד שאין רשות רבו עליו ז"א דאוקמי בחזקת עבד והשטר לאחר מכירתו נכתב והוי כחספא ואם תאמר דהעבד מוחזק בעצמו וחזקתו בעצמו עדיף מחמ"ק ז"א דהא קיי"ל דעכ"פ צריך גט שיחרור דעבד שאין רשות רבו עליו יוצא לחירות אבל צריך גט שיחרור כמבואר בפ' השולח [דף ל"ח] וא"כ אינו מוחזק כלל בעצמו וא"כ נעמידנו על חזקה קמייתא דלא שייך כאן לומר הרי משוחרר לפניך דדלמא אינו משוחרר כלל והשיחרור נכתב לאחר המכירה אך כ"ז בהחשש שכתבו התוס' ז"ל בתירוצם שהזמן הוא שלא יוכלו להוציא מיד הלוקח אבל לענין הבנים כמו שתירצו הראשונים בחי' ע"ז לא הועילו כלל בזמן דעדיין יוכל לכתוב ג"ש היום [אני] משחררך ואז העבד יטעון דבאמת קודם כן ניתן בידו והי' עבד שאין רשות רבו עליו דהוי כמו ב"ח ואי דצריך ג"ש הרי השחרור מהיום ודאי כשר כיון שלא נמכר לאדם וא"כ כיון שמעתה ודאי משוחרר אין לאוקמי על חזקת עבד דהרי משוחרר לפנינו ומש"ה הוצרך התוס' ז"ל להמציא דהחשש הוא פן ימכרנו לאחר ואז לא שייך הרי משוחרר לפנינו ודו"ק:

ו' תוס' שם [ע"ב] בד"ה גזייה לזמן ויהבי' ניהלה והא דאמר כו' דהא הכא משמע דאי גזיי' לזמן לא קטלינן לה דקאמר מה הועילו חכמים בתקנתם ודוחק לומר דלא פריך הכא אלא למ"ד משום פרי עכ"ל ונלע"ד ליישב עפ"י מה שנקדים ליישב קו' התוס' שהקשו בריש הסוגיא [בד"ה משום] דנוקמה בחזקת א"א ונ"ל דהנה לכאורה קשה לפ"ד הנימוקי יוסף בסנהדרין [בר"פ אד"מ] שגט שאין בו זמן פסול מדאורייתא [משום דה"ל עשאאי"ל] ואינו כשר רק משום אפקעינהו רבנן לקידושין ולדידי' הא דאמר הגמ' למה תקנו זמן בגיטין היינו כיון דרבנן עקרינהו לדו"ח גבי דיני אישות דכד"מ דמיא למה להו לתקן זמן ואך עדיין קשה למה אמר ר"י משום ב"א הא נהי דזנתה קודם הגירושין [הא] אפקעינהו רבנן לקדושין ופטורה ממיתה [וא"כ כדין מחפה עלי' וע' בתו' דל"ג ד"ה ואפקעינהו] אך דלזה י"ל דמבואר ברשב"א [סוף] יבמות [דקאמר שם הגמ'] דמשום דיש נמי כתובה ליטול כד"מ דמיא [והקשה הרשב"א] הא יש בו ד"נ נמי ותהא צריכה דו"ח כד"נ ומתרץ משום לע"ע עדיין לא זינתה ואין כאן רק ד"מ ומש"ה א"צ דו"ח יעו"ש ברשב"א ז"ל וא"כ לפ"ז הכא [שפיר] באשה שזינתה אם ניתן לה הגט לאחר שזינתה דאז הד"נ לפנינו לא דמי' לד"מ ולא אפקעינהו רבנן הקדושין דאדרבה הוא ד"נ ממש והגט פסול משום דלית בי' [זמן ול"ש בו] דו"ח אך עכ"ז עדיין ספק דלמא ניתן לה הגט מאז טרם שזינתה וכבר נפקעו הקידושין דאז לא הי' [צריך] דו"ח ומש"ה תקנו זמן כי אם לא הי' זמן היינו מסופקים דדלמא ניתן לה הגט כבר ונפקעו הקדושין וא"כ [מיושב קו' התו' ד"ה משום הנ"ל דלפי הנ"ל] שוב ממילא לא שייך חזקת א"א דאם נתגרשה מקודם הזנות נפקעו הקדושין ולא הי' לה חזקת א"א מעולם וא"כ כיון דע"ז אנו דנים אם היתה בחזקת א"א או לא לא שייך לאוקמי אחזקה וא"כ לפ"ז לק"מ על רש"י מה שהקשו התוס' (שם) שרש"י פירש ביבמות דאם תטמין לזמן תיהרג דאמרינן אוקמי אחזקת א"א והקשו התוס' ז"ל דהא הכא אמרינן גזייה לזמן ומתרץ לרמאי לא חיישינן משמע דאם יעשה רמאות כזה לא קטלינן לה מספיקא דלא אוקמי לה אחזקת א"א ולא כרש"י ז"ל אך לפמ"ש א"ש דהנה כשהתקינו הזמן והי' כתוב בגט הזמן רק שהיא מחקתו א"כ אמרינן דלא מהני עתה העדות שנתגרשה דהא הוי עדות שאאי"ל וכמ"ש הנ"י ז"ל ולא אמרי' אפקעינהו רבנן לקדושין וכדיני ממונות דמיא זה ליתא דהא השתא ד"נ לפנינו ובכה"ג כתב הרשב"א ז"ל ביבמות [הנ"ל] דכד"נ דמיא ובעי דו"ח כנ"ל וא"כ לא מהני הגט מידי עתה בלא הזמן ואין לומר מ"מ אנחנו מסופקים אימת נתגרשה ודלמא נתן לה קודם הזנות דאז לא היי ד"נ ואפקעינהו לקדושין מינה ז"א דהא לא אפקעינהו לעולם דהא הי' בו זמן והי' שייך בו דו"ח דגט מאוחר פסול ולא שייך לומר אחרנוהו וא"כ ממילא שייך בו הזמה ודו"ח וכשר מה"ת ולא אפקעינהו כלל וא"כ ממילא אדרבה מוקמי בחזקת א"א דלאחר זנות נתגרשה ומש"ה שפיר כתב רש"י ז"ל דקטלינן לה אם מחקה לאחר התקנה אבל הכא פריך הגמרא גזייה לזמן ופירשו מפרשים ז"ל שגזי' קודם דיהיב לה וא"כ כיון שידעינן שבא לידה בלא זמן כמ"ש המפרשים ורק שלא ידעינן אימת בא לידה שוב ממילא אפקעינהו רבנן להקדושין דהא גט שאין בו זמן הוא מגיטין שכשרים בדיעבד וא"כ אפקעינהו רבנן ושפיר לא שייך לאוקמי אחזקת א"א כנ"ל משא"כ כשתמחק דאז ידעינן שהי' בו זמן ומחקתו א"כ שוב אוקמא אחזקת א"א כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף