שו"ת דברי חיים/א/אבן העזר/פג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אבן העזר פג

סימן פג

נשאלתי באחד ששמו אלי' נתן שנשא אשה רכה בשנים והבטיח הרבה מהר ומתן והתהלל בעשרו ולבסוף כאשר נגלה שהוא בע"ח והנושים אצים עליו כתב כל אשר לו לאשתו כדי להבריח מבעלי חובות ואח"כ נתחרט בזה והעליל על אשתו ורצה לקחת ממנה את כל אשר לה ולהציגה ערומה וברחה לבית אבי' וישבה שם כמה שבועות והתחילו לפשר ביניהם והאשה רצתה לדור עמו כדת רק שיקבעו דירתו בעירה והבעל לא רצה רק לגרשה בג"פ והמשיך הדבר עד זמן מה עד כי לבסוף נעשה פשר ביניהם שתקבל ג"פ והיא תחזיר לבעלה מה שת"י משלו והוא יחזיר הבגדים והכסף שלה אשר ת"י. והנה כן נעשה שנכתב ג"פ במקום הבעל והרב הגאון אב"ד דשם בראותו כי מתעולל עלילות על אשתו וירא פן יבטל הגט או השליח ציוה לסדר שני גיטין אחד ע"י שליח להולכה והשני אח"כ ע"י שליח לקבלה והנה הבעל לאחר נתינת הגט ליד שליח לקבלה הוציא קול שמסר מודעא וביטל את הגט והוציא כתב גב"ע בחתימת יד העדים וז"ל:

אנחנו העדים הח"מ מיר זאגין בתורת עדות וויא אזוי דיא גאנצי זאך איז געוועזין בעת שנתן רא"נ הגט ע"י שליח לקבלה ושמו וואלף בן ארי' לזוגתו יוטא בת יצחק ביום ד' ט"ו אדר ראשון תר"ג איידער ער איז גיגאנגין להדיינים לכתיבת הגט האט ער פר אונז עדות מוסר מודעא גיוועזין אז מחמת אונס כידוע לכם איז ער איין מוכרח צו געבין דעם גט אין האט מבטל גיוועזין כל החרמות ושבועות וואס מעהן וועט איהם פאהר זאגין הב"ד מסדרי הגט כפי המנהג אז עהר גיט דעם גט ברצונו הטוב. וגם ער איז מבטל כל המודעות שעשה מקודם אין פסילט העדים אשר מסר מודעא בפניהם אין איז איין מוכרח להסכים ע"ז אין צו זאגין יאה דאס אללעס האט ער מקודם שהלך לכתיבת הגט פר אונז מבטל גיוועזין ואמר בזה"ל איך מוז אללעס אזוי טאהן אף עס איז נישט מרצוני רק מחמת אונס אין וועהל ג"כ כמה דברים בכיוון מבליע זיין גם האט ער מיט אונז איין סימן אפף גירעד אז ער וועט אונז שיקען איזה צייכען זאהלען. מיר וויסען לסימן אז דר סופר האט שוין אהן גיהובין צו שרייבין דעם גט בכדי מיר זאלען קימען באמצע הכתיבה וכן עשה ער האט גישיקט ע"י שמש שמו ר' משה נטע דעם שליסעל פין דעם גיוועלב אין דר שמש הנ"ל האט אפף גיגעבין ליד ר' שלמה בן דוד ווייל ער איז גישטאנין אצל הבית אשר כתב הסופר הגט והעד השני ושמו לייזיר איז ג"כ גישטאנין מיט ר' שלמה הנ"ל ותיכף אח"ז זענין מיר אריין גיגאנגין אין שטוב אריין וויא מען האט דעם גט גישריבין האבין מיר גיזעה"ן אז דער סופר שרייבט דעם גט שוין כמה שורות אפף גישרובין האבין מיר גיפרעגט לרא"נ כפי הסימן שהי' בינינו וואס טוט מען מיט דעם לעמברגער טוך האט ער אונז גיזאגט אז סע גיפעהלט אים נישט דאס לעמבירגר טוך דאס הייסט לסימן אז עהר וויל נישט דעם גט ותיכף אח"ז זענין מיר לחזרה נאך אמאהל צו איהם אריין גיגאנגין מיט איין אנדערן אויס רייד גיט אונז דעם שליסעל פין דעם שאפקילע וואס דיא ביכער ליגען איז ער אונז אקייגען גיקומען צו דער טיהר אין האט אינז גיזאגט בפה מלא בפירוש איך בין בפניכם אצונד באמצע הכתיבה מבטל דעם גט זענין מיר תיכף אוועק גיגאנגין אין דעם חרם וואס מען איז מטיל אחר הגט האבין מיר גאר נישט גיהערט מיר זענין מקודם אוועק גיגאנגין אוף דעם אללעם זאגין מיר אמת עדות ובאנו עה"ח בח"י ממש היום יום ד' ט"ו אדר ראשון תר"ג לפ"ק. נאום שלמה בן דוד עד. נאום לייזיר שווארץ עד:

תשובה בדין ביטול הגט יש חילוקים שונים אם ביטל קודם הכתיבה או באמצע הכתיבה או לאחר הכתיבה והחתימה כמבואר בפוסקים וגדולי הראשונים נחלקים בזה וכדי לברר הדבר נציע דברי הגמ' בגיטין בפרק [ד'] השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל ואמרינן בגמ' [שם] חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו ר"נ אמר חוזר ומגרש בו ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו והלכתא כוותי' דר"נ איני והא קי"ל הלכתא כוותי' דר"י דאמר חוזרת ומשני הכי השתא התם דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור והכא נהי דבטלו לשליחות דשליח גיטא גופא מי קא בטיל ע"כ ופסק הרמב"ם [בפ"ו מה' גירושין הל' כ"א] דגופא דגט [ג"כ אם בטלו בפירוש] הוא בטל והתוס' ז"ל במס' גיטין [שם] מסופקים בזה ובקדושין [דף נ"ט ע"ב] נראה דמסתבר להו לומר דהגט אינו בטל. והרמב"ן והרשב"א והר"ן ורוב הראשונים פוסקים דגט גופא אינו בטל ורק להחמיר כהרמב"ם [וכמבואר שם בהה"מ] ובאמת תמהו על הרמב"ם תמי' מפורסמת דלאחר שנכשר במאי יפסול וכי יוכל אדם לפסול ס"ת שכתב. וגם דא"א דגופא דגיטא בטל ורק דכוונת המתרץ גיטא מי קא בטל היינו דאינו מבטלו רק לשליח. אבל אם הי' מבטל בפירוש גוף הגט בטל א"כ קשה למה נימא באמר יהא חרס דנתכוין לשליחות הלא יותר מסתבר הלשון דעל הגט גופא קאמר מדנימא דעל השליח כוון א"ו דגט גופא א"א ליבטל ומש"ה אמרינן דכוונתו על. השליחות גם הקשו עליו מלישנא דגמ' דאמר מי דמי וכו' ולדברי הרמב"ם דעיקר כוונת המתרץ דאין כוונת הבעל לבטל הגט רק לשליחות הוי להגמ' למימר שאני הכא דאינו מבטלו לגט והא דמאריך בלישנא התם דיבור ודיבור הוא שפת יתר ואינו שייך לכאן כלל יעויין דבריהם. והנלע"ד די"ל דיש להרמב"ם ראי' נכונה מהש"ס גופא שמביאו הרמב"ן והרשב"א וכל קושיות הנ"ל יתישבו. דהנה הרמב"ן והרשב"א בעצמם הביאם פר"ח גבי שמא פייס [בגיטין דף י"ח ע"ב] היינו [דהחשש הוא שמא] ביטל ואי דאמרינן לר"נ דחוזר ומגרש בו חילקו דקודם החתימה יכול לבטל ובאמת לכאורה מה חילוק בין קודם החתימה או לאחריו דקשה ג"כ וכי יוכל לבטל מה שכבר כתב וא"ל דכוונת דבריהם דהוי כמו שביטל שליחות הסופר והעדים וכמו שכתב הרמב"ן בפ' חזקת [דף מ' ע"ב] מביאו ב"י ז"ל [בר"ם קל"ד] דז"א דהתם בשביטל קודם הכתיבה אבל לאחר הכתיבה מה מהני הביטול מה שנכתב כבר וא"ל דכוונתם הוא מטעם מודעה זה ליתא כמבואר מתוך לשון הרמב"ן אשר הביא בסמוך וגם דא"כ מאי פריך לי' [שם] לריב"ל הא אמר ר"ל [לא הכשיר ר"ש וכו'] חיישינן שמא פייס דילמא ציוה לבטל מודעות ומשמעות לשון הגמ' שם דליפסלו לגט גופא. ולכן נ"ל דזה כוונתם דז"ל הרמב"ן ז"ל [שם בגיטין ור"ח ז"ל כתב שמא פייס וביטל הגט וא"ת והא קיי"ל חוזר ומגרש בו בשלמא התם אינו חוזר ומגרש אבל כאן שהוא נותנו לה למאי ניחוש (א"ו) [א"ל] כי אמרינן חוזר ומגרש בו ה"מ כשנחתם משום דלא אתי דבורא ומבטל מעשה אבל כל זמן שלא נחתם לא מעשה הוא ואתי' דבורא ומבטלי דבורא ומסתבר דאי אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד יום פ' בטל הוא בטלין ואינו כשר עד שיבטל דבריו הילכך חיישינן שמא פייס ובטל הגט שהיא חתימת העדים שיחתמו בה בטלה שכן דרך המתפייסין לומר גט שכתבתי בטל הוא ולא יהא ראוי ליחתום וליגרש בו לעולם. והנה לכאורה מובן מפשטא דכיון דלא חתמו בו עדים הוא רק דיבור. אך אאל"כ דא"כ מאי ומסתבר וכו' דקאמר הא סגי לי' בזה דכתב דעד שלא חתמו העדים הוי דיבור ויתר דבריו הוו מיותרים לגמרי כמבואר למעיין. וגם קשה דר"ל [שם בפ' האומר הנ"ל מבואר דרק דיבור בלבד] הא דיבור עם קצת מעשה הוי כמעשה ואינו יכול לבטל והכא אליבא דר"ל קיימין [א"כ אף בלא החתימה עכ"פ כמעשה דמי] ולכן נ"ל דזה כוונתו דהנה מבואר בב"י ז"ל [בסי' קכ"ט בשם הרשב"ץ] (דאם) דקודם שנחתמו העדים עדיין לא עשו שליחותן ויכולים לכתוב אחר. ובאמת הב"ש [שם ס"ק וא"ו] כתב דזה דווקא למאן דס"ל ע"ח כרתי. אבל למ"ד עמ"ס כרתי נגמר שליחותן משעת כתיבה ובאמת נלפע"ד כיון דעכ"פ צריכין עדים מפני תיקון העולם ופסול לכתחלה כ"ז שלא עשו כראוי לא עשו שליחותן וכעין שמבואר בר"ן [גיטין דף ס"ג ע"ב] גבי נפאוותא וכתב תפאתה דיכולין לכתוב שטר אחר הגם שאינו רק פסול דרבנן מ"מ מקרי לא עשו שליחותן וכמבואר בג"פ באותו סי' כן ה"נ גם למ"ד ע"מ כרתי כיון דמפני תיקון העולם צריכים עדים כ"ז שלא עשו שליחותן כהוגן יכולין לכתיב גט אחר ולא עשו שליחותן. וא"כ כל כי האי גוונא לא הוי מעשה כלל רק דיבור כיון דעשייתן עדיין אינו כלום והא ראי' שיכולין לכתוב אחר אם ירצו ואפי' לשיטת הפוסקים דא"צ שליחות בכתיבת הגט מ"מ לענין זה מקרי עשו שליחותן לענין לכתוב גט אחר כמבואר זה בפוסקים וגם לענין שטרות כן כמבואר באו"ת סי' מ"א ומ"ג א"כ ש"מ אם גמרו הגט הוי עשייתן עשוי' ואין יכולין לכתוב אחר וכיון דבלא חתמו יכולין לכתוב אחר א"כ לא הוי עשייתן כלום וודאי לא מקרי רק דיבור אך דמ"מ אכתי קשה לר"ל דהוי דיבור עם קצת מעשה וס"ל לר"ל [בפ' האומר הנ"ל] בכה"ג דא"י לחזור לזה מפרש הרמב"ן ז"ל דכיון וודאי הא מסתבר שיכול לבטל קודם (הכתיבה ו)החתימה שלא יחתמו והא וודאי אם מפייס עם אשתו מבטל שלא יחתמו העדים כלל וכיון שלא ניתן לחתום בוודאי לא הוי מעשה כלל בשלמא קודם שביטל חתימת העדים הגם שלא עשו שליחותן דתלי' עדיין בחתימת העדים מ"מ הוי קצת מעשה אבל כיון שדיבור של [חתימת] העדים כבר בטלה לא הוי רק דיבור לחוד דהמעשה כליתא דמי דהא אינו עומד להחתם כלל וזה היטב מפורש בדברי הרמב"ן ז"ל ומסתבר דאי אמר וכו' כל גט שאכתוב יהא בטל אינו כשר עד שיבטל דבריו הילכך חיישינן שמא פייס וביטל כדרך המתפייסין וכו' ולא יהא ראוי ליחתם ולגרש בו א"כ וודאי לא הוי אפי' קצת מעשה רק דיבור בעלמא וזה לפענ"ד ברור כוונתו. וזה נמי כוונת הרשב"א בגיטין וז"ל עוד יש לי לפרש ללישנא קמא דבפרק האומר דאמר ר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה הא בדיבור גרידא מודה הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור ה"נ כל שבטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי דהא מיתלא תלי עד דחתמי לי' סהדי וחתימת סהדי דיבור הוא יעד שלא חתמוהו מודה ר"ל דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי ובהא לכ"פ אינו חוזר ומגרש בו ודר"נ בחתום לפיכך אעפ"י שבטלו אינו מבוטל לכ"ע ואפי' לר"י דמתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם בפרק האומר עכ"ל עיי"ש הרי שכוונתו משום דיכול לבטל חתימת סהדי דהוי דיבור גרידא ממילא מבוטל לגמרי אפי' הכתיבה דהכתיבה כ"ז שלא חתמוהו אינו מעשה כלל ואם יבטל החתימה לא הוי אפי' קצת מעשה כיון דאינו עומד לחתום וכדברי הרמב"ן ז"ל:

והנה לפי"ז נ"ל דע"כ לא אמרינן דמשחתמו סהדי הוי מעשה רק למ"ד ע"ח כרתי או לשיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דגם לר"א נמי ע"ח כרתי כמבואר בחידושיו ובר"ן ז"ל [בפ' המגרש בסוגי' דג' גיטין פסולין] בארוכה שיטתם. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל לפי מה דמפרש הר"ן ז"ל כוונתו שם דעידי חתימה לא כלום הוא רק כשנותנו להאשה הוי כעידי מסירה וא"כ שפיר גם לאחר חתימתם לא מקרי מעשה דהא עד שלא חתמו לא הוי מעשה ומה שחתמו לא הם עשו המעשה רק בשעה שנמסר הם במקום עמ"ס וא"כ מעולם ליכא מעשה עד שיתנהו ליד האשה ונהי דלענין אם יכולין לכתוב גט אחר מקרי עשו שליחותן כיון דכבר עשו מה שציוה להם מ"מ לענין דמקרי מעשה דנימא בי' לא אתי דיבור ומבטל מעשה זה וודאי לא מקרי מעשה דלאו כלום עבדי דקודם שחתמו העדים לא עשו ולא כלום וחתימת העדים למ"ד עמ"ס כרתי לאו כלום הוא רק בשעת מסירתו וא"כ שוב לא הוי רק דיבור ואתי דיבור אחר ומבטלו לפיכך שפיר דברי הרמב"ם ז"ל כיון דבגמ' גבי שמא פייס מוכח דגט לאחר כתיבה יכול לבטלו כשיטת הר"ח ז"ל ממילא לאחר חתימה [נמי] כן הוא דהחתימה לא מעשה היא לשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק. ועפ"י דברינו אלה יתישבו כל הקושיות על הרמב"ם ז"ל דהנה צריך להבין מ"ש דלענין עשי שליחותן לכתוב גט אחר אמרינן לאחר החתימות העדים אינם יכולים עוד לעשות גט אחר ומ"ש לענין ביטול אמרינן דלאו מעשה הוא הא אם אינה מעשה יוכלו העדים לחזור ולכתוב אחר כרצונם דלא עבדו עדיין מעשה דלשיטת הסוברים דאין צריכין שליחות בגט אינו רק מטעם כיון שכבר עשאו מה ששמעו מפי הבעל ואין יכולים לעשות מעשה אחר ואם נימא דלאו מעשה עבדו בכתיבה וחתימה רק דיבור למה לא יכולין לעשות גט אחר אולם לפי מה שמבואר בג"פ [סי' קכ"ה ס"ק ד'] לתרץ על הא דאין העדים רשאים לעשות גט אחר מחמת חומרות והלא אם נאבד רשאים לכתוב גט אחר משום דלאו למינקט בכיסתא צוה לכותבו ה"נ אם אינם רוצים ליתן להאשה מחמת חומרות יהיו רשאים לכתוב גט אחר מטעם הנ"ל דבכי למינקט בכיסתא כתבינהו ומתרץ דבאמת אם העדים רוצים להחזיק הגט לעצמם ולצור עפ"י צלוחית יכולים לכתוב גט אחר ורק אם נפסול משום חומרות יתירות. באמת לפי דעתם אין זה פסול וכשר ליתן להאשה ורק שהם רוצים לצאת ידי המחמיר מש"ה כבר עבדו שליחותייהו ויע"ש כוונתו מבוארת דהיכי דבאמת אינו רוצה ליתן גט זה להאשה יכולין לכתוב אחר אבל היכי דגם גט זה כשר לדעתם ויכולין לגרש בו אין רשאים לכתוב אחר דכבר עבדו שליחותייהו וא"כ א"ש נמי מה דיכול לבטל הגט לאחר החתימה ולא הוי מעשה משום כיון דמבטלו מבטל הנתינה וכיון דאין דעתו ליתן להאשה לאו מעשה איכא כמו גבי עדים אם רוצים שלא ליתנם יכולין לכתוב אחר כנ"ל ומש"ה א"ש מה דאמרינן דגיטא גופא מי קא בטל דאינו מכוון רק לבטל הנתינה משום דאם לאו דביטל הנתינה גוף הגט מקרי מעשה ואינו בטל בדיבור רק דכיון דבטל הנתינה ממילא ליכא מעשה ויכול לבטל גם גוף הגט וא"כ שפיר אמרינן [שוב באמת] דאין כוונתו בסתמא רק לבטל הנתינה של השליח כיון דקי"ל דגילוי דעתא בגיטא לא מהני א"כ כיון דהנתינה של השליח לבדו [ע"כ מתכוין להיות] בטל ועל גוף הגט י"ל שלא ביטל שפיר אמרינן דאין כוונתו על הגט ולא קשה קושית הר"ן ז"ל דיותר משתמע לישנא דבטיל על גוף הגט מעל ביטול השליח דזה ליתא דהא אינו יכול להיות ביטול גוף הגט בלתי אם נימא דביטל השליחות ומש"ה א"ש נמי מה דקאמר הש"ס התם דיבור ודיבור הוא וכו' דהכי קאמר כיון דהכא הוי מעשה כתיבת הגט ואינו יכול לבטל רק אם נימא דביטל הנתינה מלתתו לאשה והדר הוי כתיבת הגט רק דיבור כיון דכן גיטא גופא מי קא בטיל דילמא באמת לא נתכוון רק [על] נתינת השליח ואי דהלשון משתמע יותר על ביטול הגט זה לא הוי רק גילוי דעת דלא מהני בגט ודו"ק. אך כ"ז אחר הכתיבה והחתימה אבל אם ביטלו קודם הכתיבה לא מהני לשיטת הרשב"ם בפרק חזקת [דף מ' ע"ב] והרמב"ן ז"ל בפרק הנ"ל השיא גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעתו דלא מהני הביטול קודם הכתיבה רק מטעם מודעא והסכים ג"כ לזה בתירוץ הראשון ורק שכתב שיש להחמיר ולומר דביטל כתיבת הסופר וכו'. אך זה אינו אלא מטעם חומרא דאל"ה לא יתיישב דברי הגמ' לדעתו [וכנ"ל] וכן נראה מהריב"ש שדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלא מהני הביטול בין קודם הכתיבה ובין אחריו וסברא זו דביטל כתיבת הסופר הביא לדעת שארי הפוסקים ולא לדעתם יעויין בסי' תפ"ב וא"כ לפי"ז [לא] מהני הביטול ולפי הנראה לדעתם דגם באמצע הכתיבה אינו יכול לבטל והנה לפי הנראה מהריב"ש הנ"ל הא דלא מהני ביטול קודם הכתיבה משום דהוי דשלב"ל ורק דלדעת הרמב"ם מהני משום דהוי כמבטלו לאחר שיגמר אבל (שיטת) [לשיטת] הרמב"ן והרשב"א ז"ל גם באמצע הכתיבה אינו יכול לבטלו רק בין הכתיבה והחתימה שכבר נגמר ובא לעולם מהני הביטול והא דמבואר בחי' הרשב"א ז"ל בפרק המגרש [דף פ"ח ע"א] בשם הרמב"ן ז"ל דיכול לבטל באמצע (החתימה) [הכתיבה] גבי הא דאמרינן הי' כתב חצי בדף זה וכו' ליחוש דלמא נמלך וכו' ופירש"י ז"ל שמא ביטלו והקשו התוס' [שם דף פ"ח ד"ה ודלמא] הא לר"נ לא מהני הביטול ומתרץ הרמב"ן ז"ל דיפה כתב רש"י דלא נעשה שליח רק לחצי הגט ע"כ ומשמע מדבריו דחצי הראשון כבר בטל ולפעד"נ אין זה כוונתו רק כוונתו דביטל השליחות על להבא והגם שחזר ועשהו שליח לגמרי לא מהני דצריך שליחות לכתוב כל הגט ולא לכתוב חציו והיינו למאן דבעי שליחות בכתיבה והרשב"א ז"ל כתב דזה לא מגרע מידי מה שנמלך בנתים סוף סוף צווהו לגומרו אבל למ"ד דלא בעינן שליחות בכתיבה כשר לכ"ע ואינו יכול לבטל באמצע הכתיבה ואפי' לטעם שכתב הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת [הנ"ל] דמבטל כתיבת הסופר לשמה כנ"ל מ"מ נלפע"ד דבאמצע הכתיבה לא שייך זה דכבר נתקשו הרבה למאן דלא בעי שליחות בכתיבה ולא צריך צוואות הבעל רק שיהי' לשמה מה מהני (הביטול) [המסי' מודעא] שלא בפניהם ועיין בבית אפרים [בתשו' סי' קכ"ה] אולם הדבר פשוט כאן דבעינן ע"פ חוקי התורה לשמוע דווקא מפי הבעל ומבטל מקודם לא מהני שוב הצוואה וכמו שמסביר הרמב"ן ז"ל בפרק הנ"ל דהוי כאומר להם כתבו מדעתיכם דכבר ביטל דיבורו אך לפי"ז במצווה לכתוב ואח"כ מבטל שלא בפניהם דאז העדים כותבין עפ"י צווי הראשון ומהראוי שלא יהני בטולו שלא בפניהם אך שאמת [זה] ליתא דאתי דיבור ומבטל דיבור (זולת לסברת סה"ת ומטעם אחר לא כבית אפרים ז"ל) אך באמצע הכתיבה דלא מהני לבטל גוף הכתב שכתב כבר דכיון דלא נגמר הוי כדשלב"ל ואי משום שיבטל שליחות הסופר הא לא בעינן שליחות וכשגומר הסופר על כוונתו הראשונה עושה עפ"י צווי הראשון כיון דלא נתבטל עדיין מה שכבר כתב כן הי' נראה. אבל באמת התוס' בפרק המגרש [שם] כתבו בהדי' דיכול לבטל באמצע הכתיבה וגם לשיטת הריב"ש שמפרש דמהני ביטול קודם הכתיבה דהוי כאומר שיבוטל לאחר שיגמר מהני כמו כן הביטול באמצע הכתיבה ויש"ש כתב בהדיא דבאמצע הכתיבה לכ"ע יכול לבטלו וא"כ לפי"ז בנ"ד שביטל באמצע הכתיבה לכ"ע הוי ביטול ולא מהני ביטול מודעא אך מ"מ י"ל דדעתו הי' על נתינה ומכ"ת האריך בזה הרבה ובספר בית אפרים האריך גם הוא למאד לומר כן אך מי יערב לבו להקל בספק עצום כזה לכן נ"ל דיש מקום להקל עפ"י סה"ת שהביא מכ"ת שכתב דאם ציוה לכתוב גט ביטלו שלא בפניהם דלא מהני והרמ"א ז"ל בתשובה [סי' ק"ה] הגי' את דבריו וכתב דג' דינים יש אם ביטל קודם הצוואה להסופר יוכל לבטל הנתינה. אבל לא גוף הגט מאחר שעדיין אינו בעולם ב' לאחר הצוואה אינו יכול לבטלו שלא בפניהם לא הגט ולא הנתינה. לאחר החתימה יכול לבטל הנתינה אבל לא גוף הגט ובספר בית אפרים תמה עליו דלמה לא יוכל לבטל הנתינה גם קודם הכתיבה ואם נרצה לבאר בפרטות ולדקדק בדברי המרדכי [ר"פ השולח] תקצר היריעה מהכיל ואולם לפענ"ד דברי הרמ"א ז"ל שפיר ודברי בית אפרים ז"ל נפלאים ממני הן לטעם שרצה ליתן לסה"ת והן הפירוש והראי' שהביא סה"ת מדברי הש"ס כי הרואה יראה שדבריו אינם מיושבים על לשון סה"ת דז"ל סה"ת [שם במרדכי] והשתא לפי גרסות אחרות שיכול לבטל הגט א"כ לדידן מה מועיל ביטול מודעא בשעת נתינה דילמא בטל גוף הגט ואין יכול לחזור ולגרש בו. והא מדמה לה לר"י דאמר חוזרות וגם ביטול מודעא אין מועיל דהא ר' יהודא ורב ששת עשו גט אחר לאחר ביטול הגט דסוברין דאין חוזר ומגרש בו ולא עשו ביטול מודעא ונראה לי דמצי למימר דלאחר שאמר להסופר לכתוב ולעדים לחתום אינו יכול לבטל שלא בפניהם כ"א על פיהם כיון שציוה להם לעשות מעשה [ואעפ"י שלא כתבו ולא חתמו ולא עשו מעשה עדיין] וכן משמע הכא בשמעתין דהא רבי סבר בטלו מבוטל אם בטלו השליח שלא בפניו רבי סבר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב"ג סבר אין יכול לבטל זשב"ז כי אם בפני כולן ואפי' רבי מודה שאין מבטל כ"א אותו שדיבר אליו דהא סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא"כ ליכא חורבא דאי אזלי הנך וכתבו גיטא שפיר הוי גט אלמא לאחר שאמר להם לעשות אין יכול לבטל שלא בפניהם ואם קודם שנגמר הגט ביטל בפניהם אין מועיל ביטול מודעא ולכך ר' יהודא ורב ששת אצרכוה גיטא אחרינא שהבעל ביטל הגט לעדים עצמן קודם שנגמר אבל לאחר שנגמר שנכתב ונחתם אינו יכול לבטל הגט בפני עצמו שלא בפניהם ולגירסא דגט גופא מי קא בטיל דמשמע דגט גופי' יכול לבטל ובזה מועיל מודעא וכן אם עשה שליח להולכה יכול לבטלו שלא בפני השליח דהלכה כר"נ דאמר הלכתא כרבי בשתיהם וביטלו מבוטל וכמו כן סגי בביטול מודעי לכך בביטול מודעי סגי בשעת נתינה דאי בטלו לאחר שנגמר הגט או קודם שאמר לעדים לחתום ולסופר לכתוב אמר כל שאצוה לעשות גט לא יועיל ואני מבטל הכל בזה לא יועיל ביטול מודעי ואי לאחר שאמר להם לכתוב ולחתום אין ביטול הגט מועיל אלא לעדים עצמן ולסופר ואם אמר להם עצמם בטל קודם שיתחילו לכתוב או קודם שיגמרהו בזה לא חציפי סהדי לעשותו אחר ששמעו בטולו ולכן בביטול מודעא בשעת נתינה סגי וכשר הדבר והשולח גט לאשתו במקום אחר יכול הבעל לבטלו שלא בפניו דהלכה כר"נ דאמר הלכה כרבי בשתיהן דביטל שלא בפניו מבוטל השליח וא"כ נכון הדבר שיש לומר להבעל שישבע שלא יבטלנו כששולח גט ביד אחר עכ"ל סה"ת. והנה הרואה יראה שטעמו של סה"ת רק ממה שציוה להם לעשות מעשה וגם מבואר בהדי' בדבריו דלא מבעי' לרשב"ג דאינו יכול לבטל רק אפי' רבי מודה דלא כבית אפרים שם ולא זכיתי להבין דברי הגאון ז"ל בתשובה ההוא והנה באמת פשטות דברי הסה"ת מרפסין איגרא דאמאי לא יהני ביטול שלא בפניהם כמו דמהני מה שמבטל השליח שמצווהו לעשות מעשה נתינת הגט ובפרט שיטת הרמ"א ז"ל [הנ"ל] דאפי' הנתינה אינו יכול לבטל קודם הכתיבה אינו מובן כלל גם הראי' שהביא מהא דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי אינו מובן כלל דהא התם אינו מבטל לאחרינא כאשר הקשה בגליון שעל המרדכי. ואשר נלפע"ד כוונת דבריו כך הוא דהנה התוס' כתבו בריש השולח [ד"ה מהו דתימא] דביטול שלא בפניו לא מהני שלא בפני ב"ד ולא הוי כעוקר דבר מן התורה וכוונתן (דכדיבר) [דדיבור] שלא בפני השליח הוי דיבור גרוע והוי כעין דברים שבלב דבכה"ג יכולין חכמים לעקור דבר מן התורה דעשהו כדברים שבלב ובספר אבני מלואים [סי' קמ"א] האריך בזה ועיין בירושלמי בריש השולח. היוצא לנו מזה דגם בלא תקנות ר"ג אינו יכול לבטלו [שלא בפני ב"ד] ועקרהו חז"ל אם הי' (המקום) [להם איזה מקום] לתלות [תקנתם ע' תוס' יבמות דפ"ח ע"א ד"ה מתוך ודפ"ט ע"ב ד"ה כיון] כיון שעשהו כדברים שבלב כנ"ל והנה אנן דקי"ל כר"י [פ' האומר] דאתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה ולזה סברת בעל התרומות נהי דגבי שליח שציוה ליתן לא הוי אפי' קצת מעשה כמבואר בפרק האומר בקדושין אבל בכתיבת הגט ל"מ למאן דס"ל דלא בעי שליחות בכתיבה והא דבעי לשמוע מפי הבעל כדי שיהי' לשמו א"כ הרי מצוה להם שיעשו מעשה הם עצמם ואין בו עוד שום התלות בדבר ורק המה העושים וא"כ עתה שבא לבטל מעשיהם הוי כדיבור נגד מעשה ואפי' למ"ד דבעינן שליחות בכתיבה לא דמי שליחות הסופר לשליחות השליח לנתינה דהתם מוסר לו הגט והשליח אינו רק שעושה דבורו וכל זמן שלא עשה שליחותו לא הוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטלו אבל בכתיבת הסופר דהוי מילי מש"ה לא נמסרו לשליח [לעשות שליח שני] וא"כ הוא אינו מוסר דבר (והוא) [והשליח] עושה גוף המעשה א"כ תיכף בדיבורו שציוהו לעשות הרי הוא כקצת מעשה שמרשהו לעשות מעשה ממש משא"כ בנתינת הגט לשליח אדרבא הוא מוסר לו הגט ובכוחו נותן לו השליח להאשה ומש"ה השליח עושה שליח וא"כ התמנות השליחות לא הוי רק דיבור דעיקר המעשה הוא כח המשלח שמסר לו הגט אבל הסופר והעדים המה גומרים המעשה והמשלח לא מסר להו רק מילי ומש"ה תיכף אחר צוואת הבעל שרשאים הסופר והעדים לכתוב ולחתום ע"י דבריו הוי כמעשה ממש ולא יכול לבטלו בדיבור שלא בפניהם (דבפניהם פשיטא שיכול למחות כמבואר בתוס' קדושין דנ"ט ד"ה לא קידשה) הגם שאין זה מעשה ממש מ"מ עשאו' חז"ל כמעשה שלא יוכל הדיבור לבטלו דנפיק מיני' חורבה כמו שלא יוכל לבטלו שלא בפני ב"ד שליחות השליח והנתינה דעשוים כדברים שבלב לדיבורו הגרוע שלא בפניו ככה נמי עשוין לצוואות הבעל להסופר והעדים כמעשה ממש שלא יוכל לבטלו אפי' בפני ב"ד ומביא ראי' לזה מהגמ' וזה לשון הגמ' [גיטין דף ל"ג ע"א] ת"ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זשב"ז דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה במאי קמיפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קמיפלגי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי ליכתבו וליתבו רשב"ג סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעו ואזלי וכתבי ויהבי ושרי א"א לעלמא ואי בעית אימא דכ"ע עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה והכא היינו טעמא דרשב"ג קסבר מילתא דמתעבדא באפי עשרה צריכה בי עשרה למישלפה איבעיא להו כלכם מהו טעמא דרשב"ג משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והני כיון דאמר להו כולכם לא מצו כתבו ויהבי א"ד טעמא דרשב"ג משום דקסבר כל מילתא דמתעבדא באפי בי עשרה צריכה בי עשרה למישלפה והלכך אפי' כולכם נמי עכ"ל הגמ' עיי"ש וכו' ובאמת לכאורה קשה למה תפס הברייתא כהאי לישנא הא לפי פירש"י ז"ל המכוון שהבעל לא בטל את כולם והול"ל רבי סבר ביטל מקצתן לא ביטל כולם וכבר התעורר בזה הבית אפרים ז"ל ותו קשה קושית התוס' [ד"ה רבי] דמנ"ל להש"ס דרבי סבר עדות שבטלה מקצתן לא בטלו כולם דילמא רבי לשיטתו דבטלו (אינו) מבוטל ועוד קשה ללישנא בתרא דטעמו דרשב"ג משום מילתא דמתעבדא בי עשרה צריכה עשרה למישלפה ונ"מ לענין כולכם וקשה דבאמת הא דצריך עשרה למישלפינהו לאו דאורייתא ועיין במהר"ם שיף וגם לפי פירוש הפ"י מודים דבכאן אינו מה"ת אם מבטל כולם כמבואר בדבריו וא"כ למה בכולכם לא יוכל לבטל דחורבה ליכא ומה תקנה שייך בזה גם לשון דמתעבד בי עשרה אינו יתישב שפיר דהא ליכא רק דיבור והול"ל דאתאמר בי עשרה ולכן מפרש סה"ת דברי הגמרא דבאמת אם ביטל [להסופר והעדים] שלא בפניהם לא מהני בשום מקום משום דדיבור לא יוכל לבטל מעשה שציוה לעשות וזה פשוט הי' להש"ס מש"ה בעי (מאי טעמו דרבי) [במאי קמפלגי] ומתרץ דס"ל לרבי דעדות שב"מ לא בטלה כולה היינו גם שבאמת כוונת הבעל לבטל כולם לא יוכל לבטלו אותם שאינם בפניו דהוי כמעשה ואי דממילא יבוטלו כיון שביטל אותן השלוחים שהם עמו בפניו ומבטל בפניהם ז"א דעדות שב"מ לא בטלה כולה לכן שאר העדים כשרים דלא מהני להו הביטול שלא בפניהם ורשב"ג ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולדידי' הוי כחד עדות כמו שמבואר במפורשים ומש"ה ה"א דהוי כאילו בטלה בפניהם ולזה הוצרך לטעמו דשייך תקנת ר"ג משום חשש ממזרות ולשיטתו [אזיל דס"ל] בטלו אינו מבוטל ומש"ה אפי' אותן שביטל בפניהם כשרים כי היכי דלא תיפוק חורבה ובתר הכי קאמר הגמ' בלישנא בתרא דטעמ' דרשב"ג משום כל מילתא דמתעבד בי עשרה והוי כמעשה מה שעשה לכולם שלוחים ומש"ה גם בלא תקנות ר"ג אינו יכול לבטל שלא בפניהם דזה הוי כמעשה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' [שם ד"ה צריכא] דלמה הוצרך לתקן נגד אותן השנים דהא ליכא שום חששא ולא שייך תקנת ר"ג יעו"ש בדבריהם ולפי מה שכתבנו א"ש כיון דהוי כמעשה הא מילתא דאיתעבד בי עשרה אינו בטל גם בלא תקנת ר"ג כיון דאיכא עכ"פ קצת חורבה ועפי"ז שפיר הביא סה"ת ראי' לדבריו ואפי' רבי לא פליג רק משום דאותן שבטלם שלא בפניהם על מקומם יעמדו ולא יבטלו אבל היכי שבא לבטלו שלא בפניהם גם רבי מודה דהוי כמעשה מש"ה הוצרך לטעמו דעדים שב"מ לא בטלו כולם ולפעד"נ כי יש מקום לכוון זה בדברי הסה"ת וא"כ בנ"ד שביטל שלא בפניהם לא מהני הביטול ובאמת שלא מצינו חולק על סה"ת בהדי' והגמי"י והש"ג והמרדכי כמעט כל גדולי האחרונים הביאו דבריו להלכה גם ברמ"א סי' קל"ד [ס"ג] משמע דבדיעבר יש לסמוך עליו ומש"ה לא חייש שמא ביטל הגט ורק הרמב"ם ז"ל חולק עליו בפירוש [פ"ו מה"ג הל' י"ט] שכתב אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים הרי דס"ל שיכול לבטלו אפי' שלא בפניהם אך י"ל גם הרמב"ם לא פליג עליו רק על שלוחי הנתינה דנקט בדבריו כתבו ותנו ומשמע דבכתיבה לחוד מודה להסה"ת דלא יכול לבטלו שלא בפניהם אך לפי מה דמפרש שם הלחם משנה (מפרש) דברי הרמב"ם דבתנו לחוד יכול לבטל זשב"ז ובטל אחד בטלו כולם וגבי כתיבה לא בטלו כולם אף נגד הנתינה וא"כ הרי מה דלא בטלו כולם הוא משום שייכות דכתיבה וכדברי הלחם משנה אפ"ה אם ביטל כולם אפי' בפני שנים אחרים בטל הרי דלא כסה"ת דלסה"ת לא מהני בכתיבה ביטול שלא בפניהם ומקום הי' ליישב זה דכבר תמה על הרמב"ם הראב"ד בהשגותיו דמנ"ל להר"ם ז"ל לחלק דבנתינה בטל אחד בטל כולם ולא בכתיבה גם הקשו עליו דלמה לא הביא בהדיא גבי כתיבה דאם ב"א לא בטלו כולם כרבי דקי"ל כוותי' ונ"ל לתרץ דהרמב"ם ז"ל כתב [שם ה' י"ו] דצריך לבטלו בפני שנים והאי צריך בדיעבד הוא דלכתחילה אינו רשאי לבטל מפני התקנה וטעמו דבעי שנים כתב הפ"י ז"ל משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכאורה קשה למה בפני השליח אינו צריך שנים אך זה פשוט דהנה מבואר בפ"י ז"ל דזה לא מקרי אתחזק דאדרבה דאתחזקה בחזקת א"א והיכא דלא אתחזק אפי' בדבר שבערוה ע"א מהימן אך היכי דבטלו שלא בפניו דקי"ל דחזקה שלא ביטל הגט כמבואר בהרמב"ם ז"ל [שם ה' כ"ז] וא"כ אם יתן השליח הגט ויתחזק לנו שהיא אשה מגורשת דחזקה שלא ביטלו האיך יהי' ע"א נאמן לומר שביטל לפניו נגד חזקה בדבר שבערוה מש"ה צריך דווקא שנים אבל לשליח גופא דלדידי' לא אתחזק א"צ שנים וא"כ לפי"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל כיון שהביא שיכול לבטל זשב"ז ממילא מובן שלא בטלו כולם דא"כ האיך יהי' ע"א נאמן א"ו דלא בטיל רק הוא לבדו ולדידי' לא אתחזק שפיר א"צ עדים אך כיון דמבואר בכמה מקומות בפוסקים בדבר שבידו גם בדבר שבערוה ע"א נאמן ועיין בהגהות מרדכי בקדושין וא"כ במסר הגט ליד שנים דמשמע דהגט ביד כאו"א כרצונו א"כ הוי בידו שפיר יכול לבטלו לדידי' לחודי' וא"כ ממילא שוב נוכל לומר דבכה"ג בטל כולם וכיון דליכא הוכחה לזה מהגמ' לכן כתב להחמיר (ב"מ) [בטל א'] בטל (כולו) [כולם] אבל באם לא מסר הגט ת"י רק שאמר כתבו ותנו דבזה אין בידם בוודאי ע"כ דלא בטלו כולם דאל"כ לא הוי ס"ל לרבי דיכול לבטל (זב"ז) [זשב"ז וכנ"ל] ודוק בזה. ולפי"ז י"ל דעד כאן לא כתב הרמב"ם שיכול לבטל בפני אחרי' רק לענין נתינה לחודי' אבל לענין כתיבה נ"ל דלא פליג על סה"ת אך פשט דברי הרמב"ם מורין שפליג גם בזה על סה"ת כאשר הבינו מדבריו הג"מ ושארי הגדולים והאחרונים אמנם לדינא נראה דברי הסה"ת נכונים בטעמא והנה ראיתי בספר בית אפרים מקשה עליו מהא דאמרינן בגמ' ואף ר' יאשי' דמן אושא סבר חדא כרבי וחדא כרשב"ג דאמר רבה בב"ח חמשה סבי הוינן קמי' דר' יאשי' דמן אושא אתא ההוא גברא קמי' ואשקלי' גיטא ע"כ אמר להו זילו אטמירו וכתבו לה ואס"ד כרבי כי מטמרי מאי הוי אלא ש"מ כרשב"ג ס"ל ואס"ד אידך נמי כרשב"ג למה להו אטמירו ליבדרו אבדורי אלא ש"מ חדא כרבי וחדא כרשב"ג יעו"ש בגמ' דלפי דברי סה"ת דילמא [בתרווי'] ס"ל כרבי ומש"ה אמר להו אטמירו שלא יוכל לבטלו שלא בפניהם ולפענ"ד דלפי מה שכתבנו א"ש רק דנקדים עוד דמה שנראה מדברי הב"י ז"ל [בסי' קל"ד] דלסה"ת א"צ ביטול [מודעא] קודם הכתיבה רק בשעת נתינה דלפעד"נ דגם הוא מודה דצריך ביטול מודעא מקודם הכתיבה רק לאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאם ביטל [הגט] לאחר הכתיבה לא מהני הביטול מודעא לכן אין מניחין הבעל לילך ולסה"ת מהני ב"מ וזה כוונתו במה שכתב ולכן בביטול מודעא בשעת נתינה סגי היינו דסגי בביטול [מודעא] והוא כדעת הרמב"ם אבל לא לאפוקי דלא צריך ביטול [מודעא] קודם הכתיבה כאשר הבין הב"י ז"ל. דהנה דלפי מה שכתבנו כל טעמו של סה"ת משום שציוה לכתוב הוי [ע"י דיבורו] כמעשה כנ"ל באריכות אבל אם מסר מודעא מקודם דלא הוי (מעשה) [כמעשה] [כיון דמסר מודעא על] דיבורו אז אם אח"כ ביטל גם הגט לאחר שנכתב לא מהני שוב הביטול מודעא דקודם נתינה דהא כבר מבטל לי' הגט גופא דלא הוי מעשה א"ו שגם הוא מצריך ביטול [מודעא] מקודם א"כ לפי"ז בגמ' שלא הוצרך ב"מ ש"מ דס"ל כרשב"ג דאם בטלו אינו מבוטל דאל"ה הוי לן למיחוש (שביטל) [שמסר] מודע' [קודם הצוואה] וגם [ביטל] הגט [קודם נתינה] דזה גם לסה"ת מהני לבטל הגט ולכן דברי הסה"ת נכונים וגם (הגהות) הרמ"א ז"ל [בתשו' הנ"ל] א"ש דלא מהני אפי' ביטול הנתינה קודם גמר הגט שלא בפניהם מטעם הנ"ל (וכיון) [דכיון] דהצוואה של הבעל הוי כמעשה כנ"ל ואם יבטל הנתינה יבוטל ממילא מעשיהם דכי למינקטא בכיסתא כתבוהו ומש"ה אינו יכול לבטלו אך לאחר שנכתב ונגמרו מעשיהם שוב יוכל הבעל לעשות עם הגט מה שירצה דהנתינה הוא ענין נפרד כמבואר לענין עשו עדים שלוחתן. היוצא לנו מזה דלדברי סה"ת והג"מ וש"ג והמרדכי ושאר הגדולים ואחרונים והיש"ש גם הרמ"א ז"ל כולם ס"ל דבדיעבד אינו מבוטל שלא בפני הסופר והעדים וגם לדברי הרמב"ם ז"ל גופא אם הגט אינו ביד השליח אינו רק ספק כמבואר בפני משה ריש השולח לכן יש מקום להתיר במקום עיגון גם בענין אונס אשר לפי דברי מכ"ת אדרבה האשה רצתה לדור אתו באהבה וכי משום שרצונה לדור בעירה יהי' נקרא אונס וגם באמת זה דבר פשוט מנהג בכל תפוצות ישראל כמה פעמים שאשה תופסת חפיצים ומעות כדי שיתרצה הבעל לגרשה ואין פוצה פה ח"ו דזה הוי גט מעושה וטעם הדבר כיון שלא נודע בירור הדבר אם הדין עם האשה לא הוי זה כאונס ואין זה אונס ידוע דכמה פעמים בא הדבר לידי פשר ולקרב ואם ביטל המודעות או שלא מסר מודעא לא מקרי אונס כלל דוודאי מרצונו מגרש ואפי' אם הי' (לו) [לנו] גילוי דעת קי"ל גילוי דעת לא מהני. אך אם היה גילוי מילתא ואומדנא דמוכח טובא נ"ל לומר דבכה"ג לא הוי גט כלל וכן כתב להדיא בספר תורת גיטין סוף סי' קמ"א הגם מה שכתב שם דאומדנא דמוכח נמי מהני לא נראה לי דבריו דהא קי"ל כאביי דגילוי דעת בגיטא לאו מילתא הוא וראי' שהביא מב"ב דהש"ס רוצה להוכיח דתלוי וזבין הוה זביני מגט בע"כ אמאי הוי גט הא בלבו לא ניחא לי' וכתב בתורת גיטין דמה פריך הגמ' הא הוי דברים שבלב דלא מהני בגט והנה לא זכיתי להבין דבריו בזה דהתם הוי כפי' ממש ומאי דברים שבלב הוא אבל בזה מודינא לי' דאם הי' הדבר גלוי לכל העולם שבעבור אונסו יגרש הגם שלא כפו אותו לא הוי גט אפי' באונס ממון כאשר פסקו רוב האחרונים ורבינו בצלאל [אשכנזי] האריך הרבה בזה ובאמת גם התשב"ץ מודה ע"ז כמבואר בס"ד. ובנידון השם וודאי יוכל לסמוך במקום עיגון על המקילין ואין להאריך בזה כי כבר האריכו גדולי הדור שלפנינו בזה:

וכדי להודיע שעיינתי בדבריו הנחמדים ראיתי להודיע איזה הערה אשר הערוני רעיוני בזה מה שכתב בדברי הרשב"א דטעמו הוא דכשלא נתקיים הדבר נתבטל השליחות יש לעיין הרבה בזה כי לפעד"נ זה הוי שני דברים וכי משום שלא קיים כל השליחות יתבטל מה שעשה מכבר בשליחותו והרבה יש להעיר בזה בכמה מקומות אולם באמת כבר גליתי דעתי בפירוש דברי הרשב"א ופשט דברי הרשב"א (למה) לא משמע טעם ביטל השליחות כאשר כתב מכ"ת וגם הרשב"א הוא מכת הסוברים דהגט אינו צריך שליחות בהכתיבה גם מה שהעיר בדברי הרמב"ן בב"ב לפעד"נ כוונתו פשוט באמת דעת הרשב"ם שיכול לבטל לאחר החתימה ולא מקודם והרמב"ן ז"ל כתב עליו שיפה כוון בזה שלא יוכל לבטל קודם הכתיבה כאשר האריך עד דלבסוף קאמר ואם נאמר ביטל הגט עצמו הלא לאחר הכתיבה נמי אינו יכול לבטלו והילכך אם באנו להשוות קודם הכתיבה הרי בהדי' דלדעתו שווים המה ודלא כהרשב"ם בזה שחילק וגם מש"כ הרמב"ן שיש להחמיר שבא לבטל כתיבת הסופר וכו' כוונתו לחומרא בעלמא כדמשמע בדברי הריב"ש בתשו' שהבין כן דעתו וכבר בארתי לעיל עוד הקשה מכ"ת עליו במאי דמשמע ממנו דאם ידעינן בוודאי שאין אנוס לא מהני הביטול ותמה עליו מדברי הרמב"ם ז"ל נפלאתי מאוד הלא מבואר בהר"ן ז"ל הובא בב"י שהרמב"ן חולק בזה עם הסוברים דמהני מודע' גם אם האונס שקר. ומה שהקשה על הריב"ש דכתב טעם על הרמב"ם ז"ל דהוי כאילו אמר הריני מבטל הגט מעכשיו לאחר שאכתוב וכתב מכ"ת והתפלא עליו מדברי הרמב"ן והרשב"א ובאמת לא ידעתי הלא הריב"ש בא לתרץ שם שלא יסתרו דברי הרמב"ם בגט חליצה ולכן כתב כאן [טעם אחר] בדברי הרמב"ם ובשביל זה בחליצה דלא שייך טעם זה הוי חליצה פסולה וא"כ מאי ראי' דברי הרמב"ן לזה אטו גברא אגברא קא רמית וגם באמת גם לבסוף כתב טעם הרמב"ן והרשב"א ומה שהביא מכ"ת דברי הרב מכתב אלי' אינו ת"י לכן לא יכולתי לפלפל בדבריו ומה שכתב מכ"ת על דברי סה"ת דטעמו משום דאמרינן כוונתו דמסר מודעא על הנתינה ולא על גוף הגט הנה כבר גליתי דעתי שאי אפשר לומר פירוש אחר בדברי סה"ת והמעיין יבחר. גם מה שהקשה מכ"ת תשו' הרשב"ץ דמאי שפסק היכי דכפי' שלא כדין לפרוע הכתובה דהוי אונס דהוי גט מעושה והיכי דגזלתי' ממון מסופק נ"ל לחלק בפשוטו דבשלמא אם כפי' ליתן דבר שאי אפשר או שאין ברצונו מחמת שהוא שלא כדין וודאי דהוי אונס דהוי ככופין אותו לגרש ואותן החבטות דחבטוה ליתן ממון שלא כדין כדי שיגרש הגם שהי' יכול לפדות א"ע במעות מ"מ אם לא פדה במעות הגט נעשה באונס ההכאות שהכו אותו אבל אם כל הכפיות הי' ע"י מעות (משכפי') [שכפוהו] במעות שרצה לגזלו אם לא יגרש בזה מסופק התשב"ץ אם אונם ממון הוי כפי' לענין גירושין וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף