שו"ת בית הלוי/א/לט
|
< הקודם · הבא > |
היכא דדלג יום אחד ולא ספר בו כלל הדין מבואר בשו"ע דמכאן ואילך יספור בלא ברכה דלא הוי תמימות. ונסתפקתי דהא קיי"ל מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ומצוה דשבועי הא הוי רק בכל יום שנשלם בו השבוע שימנה כמה שבועות הם לעומר וא"כ אם דלג ביום שלא נשלם בו השבוע נהי דהפסיד מנין הימים מכל מקום מנין השבועות לא הפסיד עדיין ובכל יום כשנשלם בו השבוע אפשר דיכול לברך.
ומצאתי ברבינו ירוחם בנתיב ד' חלק ה' שהקשה למה אין מברכין שני ברכות כיון דהם שני מצות וכמו בתפילין של יד ושל ראש. ותירץ דכתיב שבעה שבועות תספר לך מיום הביאכם ומש"ה לא הוי מצוה מה"ת בשבועי רק בפני הבית ובזמן הזה הוי שבועי רק זכר למקדש, אבל ימים גם בזמן הזה הוי מן התורה ומש"ה לא מברכין רק ברכה אחת על ימים לחודא ולדידיה דבריני הנ"ל נידחין.
אמנם להפוסקים דס"ל דכל הספירה הוי בזמן הזה רק דרבנן ואפ"ה הא מברכינן א"כ אין לחלק בין יומי לשבועי.
וגם לדעת האלפסי בסוף פסחים, וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ז' מה' תמידין, דמבואר בדבריהם להדיא דגם שבועי הוי מדאורייתא גם בזמן הזה ולדידהו הא יכול לברך על השבועי לחודא דהא אפילו אם נאמר דלא כרבינו ירוחם ונאמר דהוי רק חדא מצוה וכמו שנראה דכל מוני המצות לא מנו בספירה רק מצוה אחת מכל מקום הא מבואר בטור דאם מנה ימים בלא שבועי או שבועי בלא ימים יצא ונדון דידן הא לא גרע מזה.
ולכאורה יכול לברך דאע"ג דלדעת רבינו ירוחם אינו יכול לברך מ"מ הא רוב הפוסקים חולקים עליו במה שמחלק בין שבועי ליומי בזמן הזה: