שו"ת בית הלוי/א/לו

שו"ת בית הלוי א לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן לו

צריך עיון בדברי התוס' דסנהדרין שדברנו בסימן דלעיל

א

ולפי שדברנו בסי' דלמעלה בסוגי' דסנהדרין אמרתי לכתוב כאן מה שצ"ע לי בביאור דיבור תוס' אחד בסנהדרין דף ס"ה דקאמר ר' יוחנן דגם לרבנן חייב קרבן בהשתחואה דכפיפת קומתו הוי מעשה ופריך בגמר' מ"ש כפיפת קומתו הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה לרבנן דפטרי מגדף מקרבן אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב מתיב ר"ז יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ואמאי הא ליתניהו בלב אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ופריך וקול לר"י לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול כו' אלא אמר רבא שאני ע"ז הואיל וישנן בראי' כן הוא גירסת רש"י והקשו על זה התוס' דא"כ מסיק דקול הוי מעשה לר"י והא בתמורה דף ד' תני תנא קמי דר"י כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וא"ל ר"י לא תתני מימר דבדיבורו איתעביד מעשה ומשמע דבנשבע ומקלל מודה ר"י דלא הוי מעשה וע"כ גורסים אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול פי' דהדר בו ממה דתי' דשאני מגדף הואיל וישנו בלב רק משני דישנו בקול וקול לא הוי מעשה וניחא גם הא דע"ז ופריך מחסמה בקול דהוי מעשה לר"י משום דע"י הדיבור איתעביד מעשה דהבהמה מגבהת ראשה וא"כ אמאי בע"ז לא חשיב מעשה דגם הב"ד עושים ע"י עידותן ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראי' ומש"ה גם בכה"ג לא הוי מעשה ולכאורה צ"ע טובא דבריהם דלשיטת התוס' נשאר תי' זה במסקנא דקול לא הוי מעשה רק גבי חסימה הוי מעשה משום דבדיבורו קעבדה הבהמה מעשה ובעדים זוממין גם בכה"ג לא הוי מעשה משום דישנן בראי' ובודאי קשה טובא דמאי משני שאני מגדף הואיל וישנו בקול דא"כ נשאר קושי' הראשונה של הגמר' דאמאי משתחוה הוי מעשה לרבנן דהרי זהו הוי עיקר הקושי' בתחילה דלר"י מ"ש כפיפת קומתו הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה דלא ס"ל להגמר' לחלק ביניהם כלל ומשני ע"ז בתחילה שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופריך שוב מעדים זוממין דאינן בלב ולא הוי מעשה פי' וקשה לר"י דאמאי כפיפת קומתו הוי מעשה ומאי מתרץ הואיל וישנן בקול וצע"ג ובשלמא לשיטת רש"י ניחא דגורס שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול פי' דלעולם עקימת שפתים הוי מעשה ובמגדף נשאר התי' הואיל וישנו בלב ובע"ז משני משום דישנן בקול פי' דהדיבור בעצמו אם לא הי' נשמע קולם לב"ד לא הי' איסורא וכיון דהאיסור הוי מה דב"ד שומעין קולם מש"ה לא חשיבא מעשה ולא דמי' לכפיפת קומתו ופריך ע"ז מחסמה בקול דגם בכה"ג הוי מעשה דשם ג"כ הוי האיסור מה דהבהמה שומעת קולו ואינה אוכלת ומסיק שאני ע"ז הואיל וישנן בראי' אבל במגדף הוי שפיר מעשה אי לאו משום דישנו בלב אבל להתוס' דגורסים שאני מגדף הואיל וישנו בקול ע"כ אינם מפרשים כמש"כ דבמגדף הא הדיבור בעצמו הוי האיסור ואפ"ה לא חשיבה מעשה וא"כ מ"ש מכפיפת קומתו והיותר קשה דהתוס' בב"מ דף צ' בד"ה ור' יוחנן דחקו בטעמו של למה דחה גירסא זו והא לכאורה גירסת רש"י מוכרח:

ב

והנראה בדעת התוס' דאזלי בשיטתו של הר"ן בחידושיו שכ' וז"ל שאני מגדף הואיל וישנו בקול כלומר דאנן לא אמרינן אלא דהקשת שפתיו הוי מעשה דהיינו כשמכין ומגיעין השפתים זה לזה שזו מעשה הנראה לכל וזהו בדיבור שיש בהם אותיות בומ"ף אבל בדיבור אחר שלא ינועו השפתים כו' כלומר קול דיבור בלא הקשת שפתים שאפשר לגדף כו' והנראה דכן פירשו התוס' וא"כ משני שפיר שאני מגדף הואיל וישנו בקול ולא דמי לכפיפת קומתו ובזה מתורץ גם הך דעדים זוממין ומקלל אביו ואמו ונביא השקר ופריך על זה מהא דחסמה בקול דאפשר ג"כ כה"ג ואפ"ה חשיבא מעשה משום דהבהמה עבדה מעשה ע"י קולו ומ"ש ע"ז ומשני הואיל וישנן בראי' ומש"ה לא הוי מעשה אע"ג דבדיבורו קעביד מעשה ונמצא לדעת התוס' היכא דהוי דיבור גמור הוי שפיר מעשה לר"י כמו משתחוה ומגדף ומקלל או"א ונביא השקר משום דאפשר שלא ע"י דיבור גמור לא הוי מעשה והיכא שע"י קולו קעבד מעשה גם בכה"ג הוי מעשה לבד מעדים זוממין שישנן בראי' זה נראה בבירור דעת התוס':

ג

וא"כ הא תיקשה גם להתוס' הסוגי' דתמורה דף ג' דתני תנא קמי' דר"י כל ל"ת שבתורה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וא"ל לר"י לא תתני מימר והוכיחו מזה התוס' דבנשבע ומקלל מודה לי' ר"י והרי קשה דהגמר' מדקדק שם מקראי מנ"ל דחייב בנשבע ומקלל והרי שם איירי ע"כ בקילל חבירו שלא ע"י אותיות בומ"ף דאי ע"י אותיות אלו הא הוי שפיר מעשה גמורה וגם בכל איסורים כה"ג לוקה וע"כ איירי בלא ע"י אותיות אלו ולר"י תיקשה דבאמת מנ"ל דלוקה במקלל חבירו בכה"ג דלמא הא דמוכח מהפסוק דלוקה במקלל איירי רק במקלל ע"י אותיות בומ"ף דהוי לר"י מעשה דומי' דכפיפת קומתו אבל שלא ע"י מעשה מנ"ל דלוקה עליו ואין לומר דא"כ לא הוי צריך קרא לרבות במקלל דלוקה כיון דלר"י הוי מעשה גמורה אף לרבנן לענין קרבן אע"ג דליכא שום קרא שמרבה אותו זה אינו חדא דהרי גבי מקלל נראה דלא הוי קרא יתירא כלל דדייקינן שם מהא דכתיב אם לא תשמור כו' ליראה את ה' כו' והפלה את מכותך כו' והרי הך פסוק צריך לכתוב דמיניה הוא דידעינן דמקלל חבירו אינו חייב עד שיקללנו בשם הא בלא שם לא דהא בל"ת דלא תקלל חרש לא נזכר דבעי שיקלל בשם דוקא וצריך הפסוק לומר דבעי שם דוקא ותדע דאל"כ תיקשה לר"י דס"ל במכות דף ד' דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ויליף לה ממוציא שם רע ומעדים זוממין מאי עביד בהך קרא וע"כ כמש"כ וכיון דלאו יתורא הוא א"כ מנ"ל דהפסוק איירי בקילל שלא ע"י דיבור גמור ועוד דאפי' אם נאמר דהך קרא דמקלל הוי יתורא להא דילקה עליו מ"מ קשה דהרי כתבו התוס' בסנהדרין דף ס"ו בד"ה מאי לא תקלל דמקלל חבירו אי אפשר ללמוד מחרש די"ל מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו ומחרש ונשיא ג"כ א"א ללמוד בצד השוה די"ל שכן משונין ובע"כ יליף לי' מאב וחרש או מאב ונשיא דאב לא הוי משונה והלא במקלל אב ליכא מלקות דהוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ הא אי אפשר ללמוד מיני' כלל למקלל חברו שיהי' לוקה רק לאזהרה לחודא וע"כ הא צריך הפסוק דוהפלה שיהי' לוקה עליו וא"כ הא שפיר י"ל דאיירי רק ע"י אותיות בומ"ף ובע"כ צ"ל גם לפי' התוס' דהא דקאמר ר"י לא תתני מימר לא אליבא דנפשי' קאמר דאיהו חולק גם על מקלל רק ה"פ דאפי' לדידך דס"ל דדיבור לא הוי מעשה מ"מ אין לך למתני מימר דבדיבורו איתעביד מעשה ולכ"ע הוי מעשה ומאי הקשו התוס' מהך דתמורה לגירסת רש"י כיון דגם לדידהו בע"כ צריך לפרש כן וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף