שו"ת בית הלוי/א/כו

שו"ת בית הלוי א כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן כו

יבאר טעם של ר"פ דלא ס"ל הג"ש דלחם לחם לענין מע"ש וגם יבואר מחלוקת הראשונים במצה שנילושה במי פירות אם יוצאין בו או לא:

א

ובמה שכתבנו למעלה דלרב אסי דעל כרחך ס"ל לר"ע דמעשר שני הוי ממון הדיוט ע"כ לא יליף הא דדבר שבחובה אינו בא ממעשר מקרא דאשר לו דכתיב בחטאת הנראה לומר בזה דבר א' קצת ע"ד חידוד התלמידים דהנה בפסחים דף ל"ח ובסוכה שם הקשה רב פפא על מימרא דר"א בשלמא חלה כתיב עריסותיכם אתרוג נמי כתיב ולקחתם לכם משלכם אלא מצה מי כתיב מצתכם א"ל רבא דגמרי' ג"ש לחם לחם מחלה וכבר נתבאר בסי' דלעיל באות ב' דהא ודאי מודה ר"פ לעיקר הך ג"ש דלחם לחם ורק לענין הא דמע"ש ס"ל דאין ללמוד הך ג"ש ולכאורה מנ"ל לר"פ לחלק בכך אבל לפי המבואר בסי' דלעיל י"ל דר"פ אזל בזה לשיטתו דהנה בזבחים דף נ' אמרינן דבר הלמד בג"ש מהו שילמד בהיקש אמר ר"פ וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה למדנו לתודה שבאה מן המעשר מדאשכחן שלמים באים מן המעשר ושלמים גופיה מנ"ל דכתיב שם שם וע"ש בתוס' ד"ה אם דס"ל דהך היקשא דתודה לשלמים מיותר רק להך דרשא דבאה מן המעשר א"ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא מעשר דגן חולין הוא ומשני ליה רבינא דלא אזלינן בתר המלמד רק בתר הלמד אי הוי קודש אע"ג דהמלמד הוי חולין וא"כ הא חזינן דרב פפא ס"ל דבתר למד אזלינן ובמס' סנהדרין דף מ"ב יליף בברייתא דבית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות בג"ש דמחוץ למחנה מחוץ למחנה מפרים הנשרפין ופרים הנשרפין גופיה יליף שם דהוי חוץ לג' מחנות מהקישא והקשו התוס' שם בד"ה ונאמר והרי דבר הנלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש ואע"ג דבית הסקילה הוי חולין מ"מ הניחא למ"ד בתר למד אזלינן אבל למ"ד בתר מלמד אזלינן קשה וכתב שם בחידושי הר"ן דמשום הך קושיא קאמרי ר"פ ור"א שם למודים אחרים דבית הסקילה היה חוץ לג' מחנות ופירשו להך ברייתא בדוחק דס"ל בתר מלמד אזלינן וכבר הקשו המפרשים שם דהרי ר"פ ס"ל להדיא בזבחים דבתר למד אזלינן וההכרח לומר דהר"ן מפרש הסוגיא דזבחים דר"פ לא ס"ל כלל הך עיקר קושיא של מר זוטרא שהקשה מעשר דגן חולין הוא וס"ל דדינו כקודש דאין למדין בו מן הלמד וכבר ראיתי סברא זו בספר דורש לציון שכתב מסברת עצמו שמה שהקשה מר זוטרא מעשר דגן חולין הוא הוי רק למ"ד דס"ל דהוי ממון הדיוט אבל לר"מ דס"ל דהוי ממון גבוה הא נפקא ליה בקידושין דף נ"ג מפסוק וכל מעשר הארץ כו' קודש יהיה כו' לדידיה לא קשה כלל קושית מר זוטרא ונאמר דכן ס"ל להר"ן ומש"ה יליף ר"פ שפיר דדבר הנלמד בג"ש מלמד בהיקש אע"ג דס"ל בתר מלמד אזלינן ורק מר זוטרא הקשה דלמ"ד דהוי ממון הדיוט הא לא מוכח דהרי הוי חולין והשיב לו רבינא דגם להך מ"ד נוכל ללמוד דבתר למד אזלינן אבל ר"פ ס"ל בתר מלמד אזלינן וא"כ לר"פ בעצמו ליכא להוכיח מהך קרא דחוזר ומלמד בהיקש רק למ"ד דהוי ממון גבוה אבל למ"ד דהוי ממון הדיוט ס"ל לר"פ כמר זוטרא דאינו חוזר ומלמד:

ב

ובזה ניחא לי ג"כ דבזבחים דף כ"ה דרש ר"ש גבי מנחה דכתיב קודש קדשים היא כחטאת וכאשם בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם וכתבו התוס' בד"ה והרי זריקה דהיאך יליף מנחה מחטאת בהיקש והרי הא דחטאת בעי ימין לא ילפינן רק בג"ש דאצבע אצבע ממצורע ולמ"ד דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש קשה והוכיחו מזה דמצורע הוי חולין והיכא דהמלמד ראשון הוי חולין הא לכ"ע מלמד אח"כ בהיקש כמבואר בסוגיא דזבחים הנזכר לעיל וכ"כ התוס' במנחות דף י' אמנם בזבחים דף י"א בד"ה בא נסתפקו התוס' בסברא זו אי הוי מצורע חול ועי' בזבחים דף צ"ח בד"ה כדי שכתבו בפשיטות להיפוך דכתבו שם דהא דילפינן בהיקשא דזאת התורה מחטאת מה חטאת אינו בא אלא מן החולין וביום ובידו הימנית וכתבו דלמ"ד דבר הלמד בג"ש אינו מלמד בהיקש יאמר על הך דידו הימנית כדי נסבא דהא חטאת גופה יליף ממצורע בג"ש דאצבע אצבע וכ"כ במנחות דף פ"ב ובחולין דף כ"ב וס"ל דגם הא דמצורע הוי קודש ולדידהו הרי תיקשה להך מ"ד דאינו חוזר ומלמד בהיקש מהא דאמר ר' שמעון בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת אבל לדברינו ניחא דהא גם מר זוטרא מודה דלמ"ד דהוי ממון גבוה דחוזר ומלמד בהיקש ועיקר פלוגתא דרבינא ומ"ז הוי רק למ"ד דהוי ממון הדיוט וא"כ יאמר מר זוטרא דר"ש ס"ל כר"מ דהוי ממון גבוה הן אמת דלכאורה עיקר קושי' התוס' לא הבנתי דמאי שייך הך דר"ש להא דאינו חוזר ומלמד בהיקש דהרי כיון דיליף מהך היקש דחטאת דמנחה כשרה ביד אפי' שלא בכלי וכיון דלא מצינו דבחטאת כשר ביד רק בימין ממילא ליכא למילף על מנחה דיהיה כשר ביד רק בימין וקושי' התוס' הא לא הוי רק אליבא דמ"ד דון מינה ואוקי באתרה וא"כ יש לנו להכשיר מנחה ביד ומ"מ אוקי באתרה דכשר בשמאל כיון דלא כתיב בו ימין ורק דנילף מהך היקש דחטאת גופה דבעי ימין ואז שפיר קשה קושית התוס' דהא אינו חוזר ומלמד בהיקש אבל למ"ד דון מינה ומינה הא ניחא שפיר וא"כ הא י"ל דמר זוטרא דס"ל דהנלמד בג"ש אינו מלמד בהיקש יסבור דר"ש ס"ל דון מינה ומינה וא"כ אין ראיה לדברינו אבל עכ"פ מדברי הר"ן דסנהדרין הא מוכח כן וכמו שנתבאר:

ג

ולפי"ז בשלמא רב אסי ס"ל שפיר דלמ"ד דס"ל מע"ש הוי ממון גבוה אין יוצאין בו משום מצה דגמרינן לחם לחם מחלה ור"ע דס"ל בפסחים להדי' דיוצאין בו יסבור דהוי ממון הדיוט והא דקאמר ר"ע במנחות דף פ"ב מה חטאת אינו בא אלא מן החולין וביום ובידו הימנית יסבור רב אסי דחולין וביום כדי נסבא ועיקר לימודו של ר"ע הוי רק על ידו הימנית דס"ל לר"ע דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש ונפקא לי' לר"ע מהא דכתב' התור' היקשא דתודה לשלמים דלא איצטריך רק לענין דבאה ממעשר וכדגמר רב פפא ואע"ג דלדידי' ס"ל לר"ע דמע"ש הוי ממון הדיוט וא"כ הא הוי מעשר דגן חולין מ"מ י"ל דרב אסי ס"ל כרבינא דבתר למד אזלינן אבל ר"פ דס"ל בסנהדרין בתר מלמד אזלינן ולדידי' ליכא להוכיח דחוזר ומלמד בהיקש רק למ"ד דהוי ממון גבוה אבל למ"ד דהוי ממון הדיוט הא נשארה קושי' מר זוטרא מעשר דגן חולין הוא ולדידי' הא לא מצינן לומר דר"ע ס"ל דהוי ממון הדיוט דא"כ הא לא יתישב הא דיליף ר"ע מחטאת חולין ביום ובידו הימנית דהרי חד מהני תלתא מוכרח להיות עיקר דרשה ואגב זה נקט לאידך דהא ביום אמרי' שם דלכ"ע כדי נסבא דהא מביום צוותו נפקא וגם הך דחולין הא יהי' מוכרח דהוי כדי דהא ליכא למעט מאשר לו דכתיב בחטאת ולידו הימנית הא ג"כ א"א ללמוד מזה דמנ"ל לר"ע דחוזר ומלמד בהיקש כיון דלדידי' ליכא ללמוד מהא דתודה כלל דאין לומר דמהך קרא דזאת התורה גופא נלמוד כן מדכתיב בהך קרא גם חטאת דלא אצטריך רק לידו הימנית ומוכח מזה גופא דחוזר ומלמד בהיקש דזה אינו דהא הך דחטאת איצטריך גם להא דילפינן במנחות שם מעיקרא דכל הקרבנות מקדשין בבלוע גם בבשר דלא יליף ממנחה יעו"ש ולדידי' מוכרח לומר דר"ע ס"ל דהוי ממון גבוה ואפ"ה קאמר להדי' דיוצאין בו משום מצה ומש"ה קאמר ר"פ מי כתיב מצתכם דע"כ לא יליף להך מילתא ג"ש דלחם לחם מחלה:

והנה לרב אסי ורבא דס"ל דמהך ג"ש דלחם לחם ממעטינן גם מע"ש אע"ג דהטעם דמע"ש אינו מטעם לחם רק מטעם דאינו שלו ולא הוי בכלל עריסותיכם לכאורה קשה דא"כ הא בפסחים דף ל"ו מבואר דבעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אינו יוצא בו ידי מצה דהוי מצה עשירה ואפ"ה הא מבואר במס' חלה דחייבת בחלה וזה כמה ראיתי בספר קהלת יעקב שעמד על קושי' זו והוכיח מכאן כדעת הרמב"ם בה' חמץ ומצה דגם בנילוש במי פירות מקרי בא לידי חמוץ כיון דהקמח בא לידי חמוץ אם הי' נילוש במים ואין זה מספיק דהא מ"מ גם הרמב"ם מודה דביין ושמן ודבש דא"י בו דהוי מצה עשירה ובחלה הא כ"ע מודים דבשבעה משקין חייבת והניחא לר"פ דס"ל דהך ג"ש דלחם לחם לא אמרינן רק על ענין הלחם אבל לרבא דס"ל דגם מע"ש ממעטינן מניה הא בודאי קשה אמאי לא ממעטינן מני' גם הני והנראה ליישב דהרי חיוב חלה הוי בשעת גלגול ומש"ה לא ילפינן מהך ג"ש רק לענין אורז ודוחן אבל לענין הא דפסול משום מצה עשירה לא שייך ללומדה בחלה דהרי הא דמצה עשירה אינו תלוי בגלגול כלל וגם אם נתן לתוכו יין ושמן אחר הגלגול כל דהוי קודם האפי' הרי אינו יוצא בו שוב ידי מצה ובזה הא לא שייך למפטר גם בחלה ומש"ה בהא דבמצה הוי הטעם משום מצה עשירה לא שייך ללומדו גם בחלה אבל להפוסקים דס"ל דבכל מי פירות אינו יוצא בו ידי מצה משום דאינו בא לידי חימוץ שפיר קשה דלרב אסי ורבא אמאי חייבת בחלה:

ואמרתי לכתוב כאן דנ"ל בזה דהרמב"ם כתב בפרק ו' מה' חמץ ומצה וז"ל מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח אבל אין לשין אותה ביין ושמן ודבש או חלב משום לחם עוני ועיין בלח"מ שהקשה על הרמב"ם דהא ממעטינן אורז ודוחן מקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יוצאין בה ידי מצה לאפוקי אורז ודוחן ומיני' נמעט ג"כ נילוש במי פירות ותי' דלא ממעטינן מהך היקשא רק דברים שאין המין כולו בא לידי חימוץ כמו אורז ודוחן אבל מי פירות דהמין הא בא לידי חימוץ רק שנילוש באופן דאינו בא לידי חימוץ לא אימעוט מהך היקשא ולכאורה הי' נראה ראי' לסברא זו מהא דבדף ל"ה קאמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אינו חייב על חימוצו כרת ומפרש שם טעמו דכיון דאין יוצאין בה ידי מצה דה"ל מצה עשירה א"ח על חימוצו כרת איתביה ר"ה ברי' דר"י המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה אין אדם יוצא בה י"ח בפסח הרי דלא מקשינן ובודאי קשה לר"ה ברי' דר"י דלא ס"ל הך היקשא דהא לעיל באותו דף ממעטינן דאינו יוצא ידי מצה באורז ודוחן מחמת הך היקשא וע"כ נראה דפריך לר"ל דממעט עיסה שנילושה ביין מחיובא דחמץ משום דאינו יוצא בה משום מצה דס"ל דההיקש קאי גם על כה"ג דהמין בעצמו יוצאין בו ידי מצה ורק שנילוש באופן זה דא"י בו ולזה הקשה מהא דהמחהו וגמעו דחייב משום חמץ אע"ג דא"י בו משום מצה וע"כ דלא אמרינן הך היקשא רק לענין המין וכמו באורז ודוחן אבל בכה"ג לא קאי ההיקש כלל. שוב ראיתי ברמב"ן במלחמות שכתב וז"ל דאי בלא מים תיפוק לי' משום כל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו ידי מצה וא"ת לשאר מינים נצרכה הא ליתא כדאיתמר לעיל בדר"ל דברים שאין יוצאין בהן ידי מצה כגון מצה עשירה א"ח על חימוצו כרת ואע"פ שיש במינם חמץ ומצה ואע"ג דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש שחייבין כרת ואין יוצאין בו ידי מצה אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאין בה עכ"ד הרי דהביא קושי' הלח"מ ותירוצו ודחה אותו וגם הראיה שלנו דחה אותו בטוב וכ' דר"ה ברי' דר"י ס"ל דלא איתקש רק מצה לחמץ אבל חמץ לא איתקוש למצה ולכאורה צריך עיון לי דברי הרמב"ן דהרי בדף כ"ח איתא ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שעובר בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה א"ל ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בלא תאכל חמץ ופריך שם ור"י שפיר קאמר לי' ר"ש ומשני א"ל ר"י ההוא לקובעו חובה בזמן הזה ופרש"י ולאו להקיש חמץ למצה רק להקיש מצה לחמץ לחייבו בזה"ז הרי חזינן דר"ש ס"ל להדי' דבהך היקשא איתקוש גם חמץ למצה ויליף מיני' דזמן איסור חמץ מתחיל מזמן אכילת מצה ובודאי דלר"ש יש לנו להקיש גם כן חמץ למצה גם לענין המין דמאיזה טעם נחלק ביניהם דאטו זמן כתיבא בהאי קרא דהרי חזינן דממעטינן מיני' אורז ודוחן הרי דמקשינן מצה לחמץ גם לענין המין וא"כ לר"ש דס"ל דחמץ איתקוש ג"כ למצה בודאי דגם לענין זה יש להקישו וא"כ מאי הקשה ר"ה ברי' דר"י מהך דהמחהו וגמעו דהא ע"כ הך ברייתא דאינו מקיש חמץ למצה ע"כ הוי דלא כר"ש ומאי הקש' מיניה לר"ל דלמא ס"ל לר"ל כר"ש דהא כמה אמוראי ס"ל להלכה כר"ש ובפרט לפי מה דאיתא בתוס' דף ל"ה ד"ה מי פירות דר"י ור"ל מיירי הכא כו' ומשמע קצת דהיו גורסין כאן גם ר"י ור"י הא ס"ל להדי' בדף כ"ט ע"ב כר"ש וגם בלא"ה נראה לכאורה כן להתוס' שכתבו בד"ה ומי פירות אין מחמיצין דמדקאמר ר"ל דאין חייבין על חימוצו כרת מכלל דלאו איכא והוכיחו מזה דמי פירות עם מים הוי נוקשה וא"כ לפי הס"ד דבגמר' דהוי ס"ל דטעמו דר"ל הוי משום ההיקש דכיון דאינו יוצא בו ידי מצה מש"ה א"ח עליו משום חמץ הרי ג"כ נדקדק כן דמדנקט דאינו חייב על חימוצו כרת מכלל דמלאו לא ממעט לי' ואע"ג דאינו יוצא בו משום מצה מ"מ לוקה עלי' משום חמץ וא"כ הניחא אליבא דר' שמעון דמוקים להך קרא דלא תאכל עליו חמץ על תוך זמנו דהוי בכרת שפיר י"ל דההיקש לא ממעט לי' רק מעיקר חיובא דידי' דהיינו כרת ולא מלאו אבל לר' יהודה דמוקים להך קרא על לפני זמנו דאז ליכא חיוב כרת כלל והוי רק בלאו וא"כ אם אימעוט מהך היקשא ע"כ גם מלאו אימעט ומוכרח לומר דר"ל ס"ל כר"ש ואע"ג דהרמב"ן לא ס"ל דקדוקם של התוס' מ"מ הא גם בלא ראי' נוכל לומר דס"ל לר"ל כר"ש ומאי הקשה לי' ר"ה ברי' דר"י אלא ודאי דס"ל לר"ה ברי' דר"י דהך ברייתא דהמחהו וגמעו אתי' שפיר גם כר"ש ואע"ג דר"ש ע"כ מקיש גם חמץ למצה מ"מ לא איתקוש רק לענין המין או הזמן אבל באופני עשייתן לא שייך הך היקש וכמש"כ הלח"מ ומש"ה הקשה לר"ל דפוטר בנילוש ביין וא"כ לעניין דינא ה"ה בהא דמקשינן מצה לחמץ לא איכפת לן באופן עשייתן ושפיר יוצא במי פירות וכהרמב"ם ואין להקשות גם לדברינו מאי הקשה ר"ה על ר"ל והרי ר"ל דמקיש חמץ למצה ע"כ הא הוי דלא כר"י דר"י הא בע"כ לא ס"ל ההיקש דחמץ למצה דמוקים להך קרא על אחר שש ומצה הא לא הוי רק עד הלילה וא"כ מאי הקשה ר"ה ברי' דר"י הא י"ל דהך ברייתא אתי' כר"י דלא ס"ל ההיקש ואנא ס"ל כר"ש דס"ל ההיקש ולעולם לר"ש איתקש גם באופן עשייתן זה אינו דס"ל לר"ה ברי' דר"י דר"י ור"ש לא פליגי כלל בהך היקש ולכ"ע יש לנו לומר היקש דחמץ למצה וטעמו של ר' יהודה דמוקים להפסוק על אחר שש הוא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ והך עליו מיותר הוא ודרש לי' ר"י עליו על שחיטת הפסח וכן כ' רש"י להדי' בדף כ"ח ד"ה לא תאכל ומש"ה הקשה ר"ה בריה דר"י דאם נאמר דאיתקוש גם על אופן עשייתו א"כ לכ"ע הוי צ"ל פטור בהמחהו אלא ודאי דעל אופן עשייתן לא איתקש כלל אבל להרמב"ן דר"ה ברי' דר"י הוכיח מהך ברייתא דחמץ למצה לא איתקוש כלל א"כ בע"כ הוי הברייתא דלא כר' שמעון בודאי קשה מאי פריך לר"ל:

ה

אמנם גם להרמב"ן ניחא היטב דודאי דאע"ג דרש"י פי' בדף כ"ח דר"ש מוקים להך קרא על תוך זמנו משום ההיקש מ"מ יש לפרשו גם באופן אחר ונאמר דהרמב"ן אינו מפרש כפרש"י רק כך היא הצעת הסוגי' דר' יהודה נפקא לי' מיתורא דעליו דכתיב גבי חמץ דקאי על זמן שחיטת הפסח דהוא בי"ד אחר שש וא"ל ר"ש וכי אפשר לומר כן והרי כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' וה"פ דר"ש הקשה לו דהרי גם במצה כתיב עליו והך דמצה הא אי אפשר לפרשו רק על אכילת הפסח וא"כ גם עליו דחמץ קאי על זמן אכילת הפסח דהוי בלילה ולא מהיקשא דחמץ למצה דרש לה ר"ש רק מיתורא דעליו דכתיב במצה דלא איצטריך כלל דהא להדי' כתיב בערב תאכלו מצות ולא נכתב רק להורות דגם עליו דבחמץ הוי ג"כ על אכילת הפסח דהיינו בלילה והא דקאמרינן שם ור"י ההוא לקובעו חובה בזה"ז קאי נמי על יתורא דעליו דר"י דרש עליו דחמץ על זמן עשיית הפסח ועליו דמצה הוי להורות דכל זמן דאיסור חמץ נוהג מחוייב גם במצה והיינו בזמן הזה והוכחה ברורה לזה הפירוש למדתי מדברי התוס' בפסחים דף ק"כ ד"ה ר"א שהקשו על ר"א דס"ל מצה בזה"ז דרבנן וז"ל דבפרק כל שעה משמע דלכ"ע הוי דאורייתא מר משמע לי' מעליו מדכתיב ז' ימים תאכל עליו מצות דעליו מיותר לומר דעליו של פסח חייב לאכול מצה ומר נפקא לי' מבערב וע"ש במהרש"א שכתב על דברי התוס' הללו דקשים להולמם ותלמיד טועה כתבם ובאמת הדברים מבוארים כמש"כ דהתוס' לא ס"ל כפרש"י דפלוגתא דר"י ור"ש הוי בהיקש רק כמש"כ דפליגי בקרא דעליו ור"י נפקא לי' חובה בזה"ז מקרא דעליו ורק ט"ס אחד נפל בדפוס במש"כ לומר דעליו של פסח הוא דחייב וזה אינו דאדרבה אם נאמר עליו של פסח הוי צ"ל פטור בזה"ז דליכא פסח ורק צריך להיות דעליו של חמץ חייב לאכול מצה כלומר דבכל זמן דנוהג איסור חמץ חייב לאכול מצה וגם בזה"ז ואין להקשות דמנ"ל לר"י לדרוש כן דלמא הך עליו דמצה קאי על פסח וכמו דדרש ר"י העליו דחמץ ונפטר ממצה בזמן הזה זה אינו דעל פטור לא הוי צריך קרא במצה דממילא היינו פוטרין בזה"ז מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וכמו דקיי"ל דמרור בזה"ז דרבנן וע"כ לא בא הכתוב רק לחייב בזה"ז ועליו דחמץ קאמר וכמש"כ וא"כ נאמר דגם הרמב"ן מפרש להסוגי' כהתוס' ושפיר ס"ל לר"ה ברי' דר"י דחמץ למצה כ"ע מודים דלא מקשינן כלל והביא ראי' מהא דהמחהו וגמאו וס"ל דכ"ע מודים בזה דגם ר"ש דיליף חמץ ממצה לא הוי מצד ההיקש רק דיתורא דעליו בא להורות על עליו דחמץ דקאי על זמן אכילת הפסח והך דרשא הא לא שייך רק לענין הזמן וכמשמעותא דלישנא דעליו דקאי על הזמן ומש"ה הקשה לר"ל שפיר:

ולכאורה היה נראה עוד ראי' לזה דאם נפרש כפרש"י דטעמא דר"ש הוי משום היקשא והא דפריך ור"י שפיר קאמר לי' ר"ש קאי על ההיקש ומשני ההוא לקובעו חובה בזה"ז ואמאי לא משני דלר"י איצטריך ההיקש למעט אורז ודוחן דאינו יוצא בו משום מצה ועיי' במהרש"א בדף ל"ה שעמד בזה וכתב דבאמת הוה מצי לתרץ כן ורק נשאר שם בקושי' על הא דפריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ומשני נפקא לי' מבערב תאכלו מצות אכתי תיקשה לר"ש דמנ"ל למעט אורז ודוחן ועוד קשה לי דהא ודאי מודה ר"ש ג"כ דגם מצה לחמץ איתקוש בהך היקשא דהרי מחמת הך היקשא מחייבין לנשים באכילת מצה ובודאי לא יחלוק ר"ש על זה והרי בפסחים דף צ"א קאמר ר"ש דנשים בראשון רשות ופריך אהייא קאי כו' אלא אמצה ומרור לית לי' לר"ש הא דאמר ר"א נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בלא תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה הרי דגם ר"ש ס"ל כן ועוד דהרי בדף ל"ה אמרינן יכול יוצא אדם י"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו ת"ל לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצא בו ידי מצה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואיסורא דחמץ להיכן אזיל ומשני הא מני ר"ש דס"ל דאין איסור חל על איסור הרי להדי' דגם ר"ש מודה דמצה איתקוש לחמץ וא"כ מאי פריך הכא ור"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל נימא ג"כ מהך היקשא דאין היקש למחצה ובע"כ ההכרח לומר דסברא דאין היקש למחצה לא שייך כאן כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמהך קרא משמע דבזמן דליכא פסח פטור ממצה ומרור באמת פטרינן בזה"ז ולא מצינן למילף מהך היקש לחיובא ולאפוקי ממשמעותא דהך קרא דכיון דהך היקשא אינו מיותר ואיצטריך לכל הני דרשות אחרינא שכתבנו וראיה לזה דהא בדף ק"כ ס"ל לר' אחא בר"י דמצה בזה"ז דרבנן והרי ודאי דס"ל ההיקש דמצה לחמץ למעט אורז ודוחן ולחייב נשים אלא ודאי הטעם דכיון דההיקש אינו מיותר אין לנו לדרוש מיני' לחייבו בזה"ז ולאפוקי ממשמעותא דקרא דעל מצות ומרורים ומש"ה פריך שפיר ור"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל וא"כ הא ודאי קשה דגם לר"י מנ"ל לקובעו חובה בזה"ז דהא גם לדידי' איצטריך ההיקש למעט אורז ודוחן ולחייב נשים אלא ודאי מוכרח דהך סוגי' לא קאי כלל בענין ההיקש ולכ"ע א"א ללמוד מההיקש לקובעו חובה והשקלא וטרי' הוי רק ביתורא דעליו דר"ש דרש לי' דבא לאגלויי דגם עליו דחמץ הוי על זמן אכילת הפסח ור"י ס"ל דעליו דחמץ קאמר ללמדו מחמץ דחייב גם בזה"ז:

והנראה ליישב שיטת רש"י דלר' יהודה ניחא לי' שפיר די"ל דס"ל דלמעט אורז ודוחן לא הוי צריך ההיקש דבלא"ה ידעינן דאין יוצאין בו דהא אינה משומרת וכמש"כ המ"מ בשם יש מי שאומר וכמו דממעטינן לחמי תודה דאינו משומר לשם מצה כ"ש אורז ודוחן דאין בהם חמץ כלל וכן לחייב נשים במצה לא איצטריך לר"י לשיטתו דס"ל בדף צ"א דחייבים בפסח מקרא דמכסת נפשות א"כ הא פשיטא דחייבין במצה דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ לא איצטריך ההיקש רק לקובעו חובה גם בזמן דליכא פסח ושוב ילפינן מני' דגם נשים חייבים גם בזה"ז מהך היקשא גופה אבל לר"ש דלדידי' איצטריך ההיקש על זמן איסור חמץ דמתחיל בלילה פריך שפיר דמנ"ל לקובעו חובה:

אמנם מה דצ"ע דברי הרמב"ן דהרי בדף ה' אמרינן להדי' דאיתקוש אכילת חמץ לאכילת מצה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות וכשמפרש הגמר' טעמא דר"ל בעיסה שנילושה ביין מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ ודאי נראה דה"ה דהוי מצי הגמר' להביא הך היקשא דדף ה' וא"כ מאי הקשה ר"ה ברי' דר"י מהמחהו וגמעו דהרי אפי' אם נאמר דהך ברייתא ס"ל דחמץ לא איתקוש למצה מ"מ הא ר' יוסי קאמר בהדי' בדף ה' דאכילת חמץ איתקוש למצה ונאמר דר"ל ס"ל כוותי' אלא מוכרח דר"ה ס"ל דגם ר"י לא יחלוק ע"ז דעל אופן עשייתן לא שייך לאקושינהו כלל דבע"כ משונים הן בעשייתן דזה הוי חמץ וזה מצה וצ"ע:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף